ליקוטי מהריל על כתובות· רבי י־הודה ליב מזקילקוב
דף צ.
בגמרא מדקתני הראשונה קודמת לשני' יש לדקדק מה דקדוק מדקתני קודמת הא י"ל דמיירי בשדה כנגד כתובה אחת והפשט קודמת היינו דצריך לישבע לשני' וכשנשבעת קודמת אבל נ"מ כשחשודה הוא נוטלת השני' בשבועה לדעת הפוסקים דנשבע ונוטל וחשוד מפסיד וא"כ לא מצי למיתני השני' אין לה דפעמים יש לה ולא לא' וקודמת היינו קודמת לישבע ולגבות וצריך עיון:
עוד יש לדקדק הא יש לומר דמיירי ביש כנגד שתי כתובות ולא קשה מה נפקא מינה דקודמת די"ל דנ"מ לענין אם נמצאת שדה שגבתה הראשונה הוא גזולה אזי קודמת לשני' וגובה מן השני' ולכך לא קתני השני' אין לה דאם לא יהי' השדה הא' גזולה אזי גם לשני' יש לה:
עוד יש לדקדק מה פריך מדלא קתני השני' אין לה וכו' הא דמיירי דהכתובה של כל אחת מאתים וכשאר שדה על ג' מאות ונמצא הפשט קודמת שהראשונה נוטלת מאתים שלה והשני' נוטלת מנה ונמצא לא מצי למיתני השני' אין לה דבאמת יש לה מנה ונ"מ דא' קודמת שנוטלת מאתים ומה פריך הגמרא ואפשר דקושית הגמרא מדלא קתני הראשונ' יש לה וכו' והיינו דליתני מתני' בלא נשאר רק כדי כתובה אחת וליתני דהשני' אין לה ומה שתירץ פ"י דקושית הגמרא דע"כ בדליכא רק כתובה אחת דאי לא מאי נ"מ ומשמע לכאורה דאם היינו יכולים לומר דמיירי ביש כנגד ב' כתובות ויש נ"מ אזי לא הי' קשה קושית הגמרא ואמאי הא ג"כ היה קשה ליתני השני' אין לה ובלא נשאר רק כתובה אחת ז"א די"ל דרש"י ז"ל קושטא דמילתא מפרש דבפשוט קשה דהא ליכא נ"מ ביש ב' כתובות אך קשה הא מ"מ יש לומר כנ"ל דמיירי ביש שדה על ג' מאות וא"כ הדין אף אם הא' קודמת מ"מ נוטלת השני' ק' וא"כ כיון דיש לה חלק בשדה זה אפשר דדמי להא דפסקינן דהיכי דהדין חולקין אזי מה שגבה גבה וי"ל הכא נמי לכך מה שגבה גבה ואף אם נימא דלא דמי אם יש לה חלק להיכא דהדין דחולקין מ"מ קשה הא י"ל הסברא מבחוץ כן אך ז"א דגמרא שפיר מוכיח ג"כ על כמו כן בב"ח ביש ב' ב"ח לכל א' ר' ויש שדה על ש' וכנ"ל אך קשה דהא י"ל כמו דתופס לב"ח היכא דחב לאחרים דלא מהני תפיסה והיכא דמצי לתפוס לנפשי' מקצת מהני התפיסה על כולו אף דלא מצי לנפשי' לזכות כולו רק מקצת מ"מ מהני תפיסה א"כ י"ל דהכא נמי כיון דתפיסתה מהני על ק' מהני נמי על ר' וצ"ע בזה הסברא אך מ"מ פריך הגמרא שפיר דיש ב"ח מאוחר והיינו ג"כ באופן הנ"ל אך קשה דהא על הק' לא שייך לומר דמהני תפיסה דהא גם בלא התפיסה היו נותנין לה ק' ועל מה מהני תפיסה אך ז"א די"ל דמהני תפיסתה לדעת הפוסקים דבנשבע ונטל מהני תפיסה לפטור משבועה א"כ שפיר מהני תפיסה לאפטורי משבועה אך ז"א למי משתבעי הא הראשונה זכתה אך י"ל דצריך שבועה ליתומים משום צררי חבל בב"ח אין שבועה אף מיתומים בתוך זמנו רק לכתובה דשייך צררי אפילו בת"ז וא"כ לפ"ז קשה מה מוכח על ב"ח דנימא מה שגבה גבה הא י"ל כנ"ל עוד קשה מה מדמי ב"ח לכתובה הא י"ל דב"ח בשטר לא מהני תפיסת הב"ח מאוחר משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי והי' כאילו כבר גבה ב"ח הראשון משא"כ בכתובה לא הוי כגבוי משום דילמא לא יבוא לידי גובינא ולא הוי שטר העומד לגבות:
שם בגמרא מכלל דאי קדם שני' ותפסה לא מפקינן מינה ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה י"ל מה פריך ש"מ דב"ח מאוחר מה שגבה גבה הא דמתני' אתיא כמ"ד דכתובה דרבנן ואיירי בדלא כתב לשניהן וא"כ מה שגובה כתובה מלוקח בתנאי מעשה ב"ד היינו מטעם חן וא"כ שפיר יש סברא דקדמה שני' מה שגבה גבה משום דגם לגבה שייך חן משא"כ בב"ח אם שיעבודא דאורייתא אזי מה שגובה הראשון היינו בדין תורה ויש סברא דלא תיקון משום נעילת דלת לגבי ב"ח מאוחר ומה מוכח הגמרא ואפשר כיון דחזינן דראשונה גובה מלוקח ולא מן השני' אם תפסה א"כ חזינן דב"ח מאוחר עדיף מלוקח וא"כ ה"ה בב"ח בשניהן בע"פ ג"כ סברא דב"ח מאוחר מה שגבה גבה כמו דתיקנו חכמים דאין גובה מלוה ע"פ מלוקח משום נעילת דלת לגבי לוקח אף אם שעבודא דאורייתא אזי מכש"כ שלא יוכל לטרוף מב"ח מאוחר וק"ל אך קשה מ"מ מה מוכח על ב"ח מאוחר הא י"ל דהכא שאני משום דשיעבוד הכתיבה אין מבורר מתחילתו אם תבוא לידי גוביינא ולכך לא מהני אם שני' תפסה כיון דזמניהם בגביה שוה ושעבודא דקמא אין מבורר כנ"ל משא"כ בב"ח דשעבוד מבורר דודאי אתי לידי גוביינא היינו בזמן פרעון י"ל דגוב' מב"ח מאוחר:
בתוספות ד"ה ש"מ ב"ח מאוחר וכו' ותירץ רשב"ם דב"ח מאוחר עדיף מלוקח שלא תנעול דלת בפני לווין קצת קשה לי לענין מה פירש תוספות לכך מה שגבה גבה משום נעילת דלת לגבי מלוה שני ולגבי ב"ח ראשון לא שייך נעילת דלת הא אם לגבי ב"ח ראשון לא שייך נעילת דלת אזי פשוט לא קשה קושית תוספות אמאי עדיף מלוקח די"ל דשעבודא לאו דאורייתא וא"כ מה שטורף מלקוחות במלוה בשטר היינו משום נעילת דלת וא"כ לגבי ב"ח מאוחר אף אם נימא מה שגבה גבה לא שייך נ"ד לגבי ב"ח ראשון א"כ אוקמי אדינא דשעבודא לאו דאורייתא ולכך מה שגבה גבה וצ"ל דתירץ תוספות הוא אליבא דמ"ד שעבודא דאורייתא אח"ז ראיתי שהר"ן פי' כל הטעם דמה שגבה גבי בן ננס לקמן ע"ש: