ליקוטי מהריח חלק א· רבי ישראל חיים פרידמן
ח"א סדר הנהגת הסעודה
גרסינן בפ"ג דברכות ופ"ח דשבת הנכנס לסעודת קבע מהלך עשרה פעמים ד' אמות (ופרש"י שההילוך מוריד הגדולים לנקבים) ויפנה ע"ש משמע מזה דהחיוב הוא לבדוק נקביו קודם האכילה ובזוהר תרומה איתא טעם לזה עפ"י דרכו בקודש ולפענ"ד נראה דאפשר לומר עפ"י מה שפי' השל"ה מאמר חכמז"ל איזו עשיר מי שיש לו בית הכסא סמוך לשלחנו ר"ל סמוך לאכילה יהיה בית הכסא במחשבתו ויאמר בלבו למה לי רוב זבחים מאחר שהכל הולך לביה"כ ע"ש וזה שבא לרמז ג"כ בזה שקודם אכילה יפנה כדי שיזכור שזה הוא הסוף של האכילה ולא יהיה להוט אחר המותרות כ"ז כתבתי בדרך אפשר: ועיין בבאה"ט סי' קס"ז שכתב בשם האריז"ל ויתנהג עפ"י תורה בערב תאכלו בשר ע"ש (וצ"ע למה הביאו ממרחק לחמו מדברי האריז"ל הלא היא גמ' מפורשת ביומא דף ע"ה מכאן למדה תורה ד"א שלא יאכל בשר אלא בלילה ע"ש) ותמיה בעיני על שלא ראיתי נזהרין בזה אפילו האנשי מעשה ואפשר שהיא ע"ד דאמרינן בגמ' פ' כיסוי הדם וכגון אנו לוין ואוכלין כן הוא הדבר הזה כיון שבעוה"ר גברה החולשה בעולם לכך אין נזהרים בזה: נט"י לאכילה גרסינן בפ' כה"ב נט"י לחולין משים סרך תרומה ואסמכיהו אקרא וידיו לא שטף במים טמא ע"ש ועיין בש"ע סי' קנ"ח דכשבא לאכול כביצה פת שמברכין עליו המוציא יטול ידיו ויברך ענט"י (אבל לפת הבאה בכיסנין ואינו קובע סעודה עליהם א"צ נט"י) ובפחות מכביצה יטול ידיו ולא יברך משום דכיון דפחות מכביצה אינו מקבל טומאת אוכלים איכא למימר דלא הצריכו חכמים נטילה ע"ז ואיכא למימר דכיון דהצריכו נטילה לאוכל פת לא חילקו חכמים בין כביצה לפחות ע"כ יטול ידיו בלא ברכה: טבולו במשקה האוכל דבר שטבולו באחד מהז' משקים שסימנם יד שחט דם יין דם (כשאוכל לרפואה) שמן חלב על דבש דבורים מים ואפילו אכלו ע"י כף ומזלג ואינו נוגע במשקה צריך נטילה והוא מדברי הגמ' פ' ע"פ ואם הוא דבר שאין דרכו לאכלו אלא ע"י כף ומזלג א"צ נטילה ש"ע ועיין במג"א בשם הל"ח דהעולם מקילין בטבילו במשקה ויש להם על מה שיסמוכו שהתוס' סוברים כן ע"ש אך דעת האחרונים רובם ככלם שלא להקל בזה ע"כ כל יר"ש יזהר בדבר ומ"מ לכ"ע אין מברכין על נטילה זו ועיין בפרמ"ג שיין שרף לא מקרי משקה לענין זה:
ועיין בהש"ע שמים שנשתנו מראיהן או עשה בהם מלאכה ששרה בו פתו או צינן בו יין וכדומה וכן מים מלוחים או סרוחים או מרים אין נוטלין בהם ידים ואם שתה מהם כלב או חזיר דעת הש"ע להכשיר אך עיין במג"א דדעת הב"ח והאו"ז ור"ח והמרדכי בשם התוספתא להחמיר וכתב דאלו היה ראה הב"י לא היה חלק עלי' ואם הטביל ידיו במי מעיין אפי' אין בו מ"ם סאה כל שמתכסה ידיו בבת אחת עלתה לו טבילה ואם הטבילם במקוה י"א דדינו כמעיין וי"א שצריך מ"ם סאה ש"ע והנה דעת המחבר דהמטביל ידיו מברך ג"כ ענט"י ודעת הרמ"א לברך על טבילת ידים או על שטיפת ידים אך עיין בא"ר בשם שכנה"ג דהאידנא נוהגין אפילו טובל בים הגדול מברך ענט"י ע"ש:
ועיין בהש"ע דאין נוטלין לידים אלא בכלי המחזיק רביעית ויהדר שלא יהיה שום נקב וסדק כלל (כי עיין בב"י דאפילו אם הנקב רק כמוציא משקה דהיינו שהמשקים שבתוך הכלי יוצאין בו מה שלמעלה מן הנקב לא חשוב כלי ואפילו אם מחזיק רביעית מהנקב ולמטה צריך שיטול דוקא דרך הנקב ע"ש) אבל לדינא אותן הכלים שיש להם פגימה קטנה מלמעלה אשר בודאי אין בו שיעור כונס משקה דהיינו שאם ישימו אותו על המשקים לא יכנסו בתוכו דרך הנקב וכן אם יש בו נקב קטן אשר בודאי אין בו שיעור כונס משקה מותר ליטול ידיו אפילו דרך פיו (ועיין בב"י דאע"ג דלגבי מקוה שיעור כונס משקה הוא נקב רחב כעדשה אבל לפסול כלי לנט"י הוי שיעורא בציר מהכי טובא ע"ש ועיין בט"ז בשם הגמ' דאם יורד טפה אחר טפה הוי כונס משקה ע"ש) ואם יש בו סדק ואינו אלא כמוציא משקה כראה לפענ"ד דאם הוא של חרס או של זכוכית אפילו לא נסדק רק קצת אסור ליטול בו ידים כמ"ש בחיי אדם דסופו ליסדק כלו ואם הוא של ברזל אז אינו אסור רק בנסדק רובו דאז דמי לגיסטרא כמ"ש בא"ר אבל בנסדק מקצתו דינו כנקב: ועיין במג"א ובמ"ש עליו בא"ר דהקנקנים שקורין קריג קאנטשוי שיש לו אצל פיו דד כמו חצי עגולה אם הוא גבוה מפי הכלי אסור ליטול דרך אותו חצי עגולה רק דרך גוף הכלי אבל אם הוא שוה לפי הכלי מותר ליטול אפילו דרך אותו חצי העגולה ע"ש:
ועיין בחיי אדם דפלומטין לא מקרי כלי ובסידר ד"ח כתב דישאוב ביד אחת המים עם הפלומפין וידו השני' יניח תחת המים היוצאים מהפלומפ סמוך לארץ ואח"כ יעשה כן גם לידו השני' או שיניח השני ידים סמוך לארץ ואדם אחר ימשוך המים על ידו מהפלומפ (ואז ממ"נ אם מקרי כלי הוי נטילה ואם לאו הוי טבילה משום ניצוק חבור והוי כמו מעיין עצמו אבל אין להניח הידים גבוה מן הארץ דאז הוי כטובל בכיפן דלא הוי טבילה ע"ש) אך אם אחר מושך המים על ידיו עיין בט"ז בשם רש"ל שנכון לזהר שלא ליתן המים על ידו ע"י עכו"ם ונדה ואשרי מי שיכול לזהר אפילו ששאבן עכו"ם או נדה ע"ש:
והנה קודם נטילה צריך להשגיח על ידיו שיהיה נקיות בלי חציצה כגון צואה תחת הציפורן שלא כנגד הבשר אבל כנגד הבשר אינו חוצץ וכן אם אצבעותיו מלוכלכות בדיו וכדומה הוי חציצה אם לא שהוא סופר והוא רגיל בכך לא הוי חציצה אלא אם הוא ברוב היד וכן בצבע וכדומה ואם הסיר ממשות הדיו והצבע ולא נשאר רק חזיתא בעלמא לא הוי חציצה ש"ע קס"א: ועיין בש"ע סוף סי' קס"ב דמי שיש לו מכה בידו ורטייה שקורין פלאסטיר עלי' ומצטער להסירה די לו שיטול שאר היד שלא במקום רטיי' (אבל אם אינו מצטער צריך להסירה ט"ז קס"א) וישפוך על היד רביעית מים בבת אחת שאז לא נטמא המים מן הרטייה ע"ש:
הנה הרוצה ליטול ידיו כדינו לצאת כל הדעות ישפוך על ידיו מים בשפע עד מקום חבור כף היד לקנה הזרוע (ובשעת הדחק עד מקום חצור האצבעות לכף היד) ויעיין היטב שיגיעו המים בכל שטח היד סביב ובכל אורך ורוחב האצבעות סביב ויתן ריוח בין אצבע לאצבע כדי שיגיעו המים גם שם וישגיח שיעלה המים גם ראשי האצבעות ויטול ידיו מכלי שפיו רחב כדי שיבאו המים בשפיכה אחת (ואם אין לו רק כלי שפיו צר מותר דכיון שאינו פוסק מלזוב מקרי שפיכה אחת וישפוך על ידיו ב' פעמים (ואם אין לו מים הרבה סני בשפיכה אחת אם אין בידיו לכלוך ודבר החוצץ) וישפשף הידים אח"כ זה בזה (ועיין בספר דרך סעודה למהר"ם פאפראש שבכלי ובמים ובנטילה ובשפשוף מרומזים סודות גדולים) ויגביהם למעלה דהיינו ראשי אצבעותיו יהיה למעלה שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים (ועפ"י האריז"ל צריך להגביה הידים כנגד הפנים) ובשעת הגבה, קודם הנגוב יברך בא"י אמ"ה אקב"ו ענט"י שגם הנגוב מן המצוה עובר לעשייתן ואם לא בירך קודם הנגוב יברך אחר הנגוב אבל אחר המוציא לא יברך כ"ז מדברי הש"ע והמפורשים סי' קנ"ח קס"א קס"ב ע"ש:
ועיין בעט"ז סי' ד' בשם המגדול דוד שבנט"י לסעודה יטול השמאל מן הימין תחלה וכ"כ בקיצור של"ה בשם התולעת יעקב וכ"כ הב"י בסי' ד' לחד תירוץ בשם הזוהר ע"ש אך עיין במג"א ריש סי' קנ"ח בשם הרקנטי שגם בסעודה יטול ימין תחלה כמו לנט"י שחרית וכ"כ בא"ר סי' ד' בשם ש"ע האר"י ושכן הוא בהדי' בזו"ח מגלת רות שגם בנט"י לסעודה יטול ימין תחלה ע"ש וכן הוא בהדי' בפע"ח ובסידר ר' שבתי ע"ש וע"ש ג"כ בא"ר בשם ש"ע האר"י ז"ל שיטול ב' פעמים על ימין ואח"כ ב' פעמים על השמאל ועיין בפע"ח שתחלה כתב ג"כ לערות ב' פעמים על ימין ואח"כ ב' פעמים על השמאל אך אח"כ כתב בשם מהר"ם אלשיך שיטול תחלה יד ימין פעם אחת ואח"כ על שמאל פעם אחת אח"כ יחזור וירחוץ יד ימין פעם ב' ואח"כ יד השמאל פעם ב' וכ"כ בסידר ר' שבתי ע"ש:
ועיין בש"ע סי' קס"ד דמי שנגע באמצע סעודה בשוק וירך או שחיכך בראשו צריך ליטול ידיו ולברך ענט"י ודעת הט"ז דאפילו עשה צרכיו ממש באמצע סעודה יטול בלא ברכה ודעת הח"א להכריע דבעשה צרכיו יברך ובשאר הדברים יטול ידיו בלא ברכה ע"ש אך הפרמ"ג סי' ק"ע ובסידר ד"ח ובקיצור ש"ע כהט"ז ע"ש ועיין עוד בח"א דמי שנגע באמצע סעודה בס"ת תפילין או ברצועות צריך ליטול ידיו דכל אלו מטמאין ידים אך כיון שלא מצא דין זה בפוסקים כתב דיטול ידיו בלא ברכה ע"ש אך עיין ביד אפרים סי' קמ"ז דהא דכתבי קודש מטמאין הידים הוא לקודש דוקא ולא לתרומה ע"ש וא"כ לחולין א"צ כלל נטילה כיון שעיקר נטילה לחולין משום סרך תרומה הוא:
והנה יש נוהגין לומר מזמור ה' רועי לא אחסר קודם נט"י וכ"כ השל"ה בשער האותיות או"ת קו"ף והטעם מפני שצריך להתפלל על מזונו קודם האכילה כמ"ש בזוהר אך המג"א בסי' קס"ו כתב דהעולם נהגו לומר מזמור הנ"ל בין נטילה להמוציא (והטעם עיין בש"ע של התניא משום דכמה פעמים אין הידים נקיות קודם הנטילה) ולא חשוב הפסק משום שהוא מצרכי הסעודה ע"ש:
ועיין בעיון תפלה בשם הגה"ק מבוטשאטש זצללה"ה שגם פסוק שאו ידיכם וברכו את ה' יאמר קודם הנטילה ע"ש אך עיין בשל"ה שם בהג"ה וז"ל קבלתי שאחר שנטל ידיו והגביהם קודם הברכה יאמר הפסוק שאו ידיכם קודש ואין זה נקרא הפסקה וכן הוא בסידר ר' קאפיל וכן נראה בס' דרך סעודה ממהר"ם פאפראש בסדר אלי"ף בי"ת אות זי"ן ע"ש וצ"ע שאחר זה בסדר נט"י דין ח' כתב ואין לומר פסוק ואשא כפי וכו' כי אין להפסיק בין נטילה לברכה כלל משמע לכאורה שגם פסוק שאו ידיכם אין לומר ע"ש והנה י"א ג"כ א"מ מלא ידינו מכרכותך והוא מדברי המעבר יבק בשפתי רננות פי"ט ע"ש:
ועיין בחיי אדם שהמוני עם נוטלים ידיהם פעם אחת ועל סמך נטילה זו אוכלין כל היום ושתים רעות עושין אחד שמסיחין דעתם ואחר שאין מברכין בהמ"ז ע"ש ובאמת כן היא מנהג הנשים והבתולות וראוי להזהירם ע"ז. ניגוב ידים הנה יזהר לנגב ידיו היטב כי כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא כדברי חכמז"ל פ"א דסוטה והובא בהש"ע ורמז ע"ז דכתיב ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים (והוא פסוק ביחזקאל קפיטל ד') וטמא בגוים גימטריא בלא ניגוב ידים עיין בטור ויזהר שלא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה כמ"ש המג"א ועיין בפרמ"ג שהניח בצ"ע אם דוקא חלוקו או הה"ד שאר מלבוש ע"ש:
ברכת המוציא הנה עיין בהש"ע שיתן שתי ידיו על הפת בשעת ברכה שיש בהן י' אצבעות כנגד י' מצות התלויות בפת ועיין במג"א בשם מהרי"ל כשיאמר השם יגביה הפת (ובשבת שתיהם) ויבצע מלמטה למעלה ובעוגה דקה יניח ח' אצבעות מלמעלה וב' אגודלין מלמטה ע"ש והנה נוסח הברכה היא בא"י אמיה המוציא לחם מן הארץ הא דאמר המוציא לחם אע"ג דכשמוציא מן הארץ עדיין לאו לחם הוא אלא דגן עיין בעט"ז משום שעתיד הקב"ה להוציא גלוסקאות ממש ומהאי טעמא נמי אמרינן המוציא בה"א דמשמע נמי להבא ולא אמרינן מוציא דמשמע רק לשעבר כדאמרינן בגמ' היינו לרמז ג"כ על הלחם דלהבא ועיין בשע"ת בשם תשו' פמ"א דאין לענות אמן בין ברכת המוציא לאכילה ואפילו אם שמע ברכת המוציא מחבירו והנה בס' אשל אברהם דעתו נוטה לברך אמן אחר ברכת המוציא של חבירו וכ"כ בס' ארחות חיים בשם תשו' בנין עולם אך נראה לפענ"ד דשב ואל העשה עדיף אבל בין נט"י לברכת המוציא לדברי הכל מותר לענות אמן אחר כל ברכה:
הנה עיין בש"ע בסי' קס"ח דעל פת גמור (שהוא מחמשת מיני דגן ונילש במים ואינו ממולא בפירות או בבשר וגבינה וכדומה) אפילו פחות מכזית מכזית מברך המוציא אבל לאחריו אינו מברך כלום כל שלא אכל כזית והא דהחמירו חכמים בברכה ראשונה שהוא דרבנן יותר מברכה אחרונה שהוא דאורייתא עיין בא"ר דברכה ראשונה חיישינן שמא ימלך ויאכל כשיעור ולא בידו לתקן אבל לאחריו אוקמוה אדינא ולענין נט"י כתבתי לעיל שיטול ידיו בלא ברכה (ועיין בב"י דדעת הראב"ד דעל פחות מכזית פת לא יברך המוציא רק בורא מיני מזונות ולבסוף מעין ג' ע"ש ועיין בפרמ"ג שכן הוא ג"כ דעת רש"י ז"ל בחולין סוף דף זי"ן שפי' על לא בצע על פרוסה שאינו שלו בצע ברכת המוציא שלא רצה לאכול כזית משל אחרים ע"ש אך להלכה נקטינן כדברי הטוש"ע ועיין בב"י שכן הוא ג"כ דעת הרשב"א והרי"ף והרמב"ם והרא"ש):
ועיין בהש"ע סי' ר"ח דאם עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח מחמשת מינים ועשה ממנו פת יש בזה כמה חלוקי דינים ע"ש וראוי לברך תחלה המוציא על פת גמיר ולאכול ממנו כזית כדי לברך אחריו ברהמ"ז אבל אם הרוב הוא מקמח דגן עיין בשע"ת שם דאם גם טעמה דגן אז אפילו לא אכל רק כזית מהתערובות מברך המוציא וברהמ"ז אבל אם אין טעמה דגן אז צריך לאכול מהתערובות כשיעור שבודאי אכל כזית מהדגן ע"ש:
ועיין בהש"ע סי' קס"ז שבוצע בפת במקום שנאפה יפה וי"א שיבצע בצד העליון וי"א בצד התחתון ע"כ כתב הרמ"א לבצוע בצד הפת ויחתוך מעט מצד העליון והתחתון ויחתוך סביב הפת ויניח פרוסת המוציא מחוברת באמצע כל כך שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר הפת עמו שאם לא כן חשוב כפרוסה ועיין במג"א קס"ח שבפרוסה יכול לבצוע ממקום שנפרס וא"צ לבצוע במקום השלם רק שיחתוך מצד העליון והתחתון וגם יניחה מחוברת לשאר הפת כדי שתהא נראה יותר גדולה ויברך ברכת המוציא ואח"כ יפריד פרוסת המוציא משאר הפת ויפרדנה מלמטה למעלה ובשבת לא יחתוך בככר כלל עד אחר המוציא ואכתוב אי"ה מזה בסדר סעודת שבת ע"ש:
ועיין עוד בהש"ע שלא יפסק בשיחה בין ברכה לאכילה ועיין בבאה"ט ובמחהש"ק שם דלכתחלה יזהר שלא להפסיק עד שיבלע כזית אבל בדיעבד אם הפסיק אפילו בעוד שלא אכל רק מעט וכן אפילו בעודו לועס א"צ לחזור ולברך ע"ש וכתב הרמ"א דיש לאכול פרוסת המוציא קודם שיאכל פת אחר משום חבוב מצוה והמג"א כתב די"א לאוכלה באחרונה כדי שישאר טעם פרוסת המוציא בפיו ע"כ כתב השל"ה שיאכל קצת בתחלה וקצת בסוף ע"ש וע"ש בש"ע דאין הבוצע נותן פרוסת המוציא ביד האוכל (אלא מניחו לפניו) אלא א"כ היה אבל ר"ל ורמז לזה פרשה ציון בידיה רמז לפרוסת המוציא שנותנין בידו בשעת אבילות ע"ש:
מלח עיין ברמ"א סי' קס"ז דמצוה להביא מלח על השלחן קודם שיבצע כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח והתוס' כתבו בשם המדרש דכשישראל יושבין על השלחן והשטן מקטרג עליהם ברית מלח מגין עליהם ע"ש ועיין בבאה"ט בשם המקובלים לטבל פרוסת המוציא במלח ג' פעמים ועיין בס' ייטב לב לאדומ"ר פרש' תרומה טעם לאכילת מלח ולפענ"ד נראה דאפשר דהנה גשמיות המאכל הכל הולך לביהכ"ס אך מי שמדבק עצמו ברוחניות המאכל היא דבר המתקיים וכן מי שאוכל כדי לעבוד הבורא ית"ש בכח האכילה זו הוה ג"כ המאכל דבר המתקיים והנה ידוע דמלח היא דבר המתקיים שאינו מסריח לעולם כפרש"י ז"ל ברית מלח עולם לכך אמרו להביא מלח על השלחן להורות לאכול המאכל בבחינת מלח שיהיה דבר המתקיים ולא יסריח דהיינו שלא יהנה מגשמיות המאכל לבד שאז ועוד מעט יסריח ויצא לביהכ"ס רק יהנה מרוחניות המאכל שיהי' דבר המתקיים לעולם כ"ז כתבתי בדרך אפשר ובדרך סמך וכל פיטפוטי דאורייתא טבין: דברים הבאים מחמת סעודה הנה זה לשון הש"ע סי' קע"ז דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת אם אכלם בתוך הסעודה אפילו אכלם בלא פת א"צ ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ועיין בקיצר ש"ע בהגהות שם שמלשון זה משמע דדברים שאין הדרך ללפת בהם את הפת כגון תפוחי אדמה וכדומה אפי' כוונת אכילתו לשבוע צריך לברך עליהם אך כתב שמלשון תר"י ורשב"א ועוד כמה פוסקים מוכח דכל דבר שדרכו לאכלו בתוך הסעודה לשבוע אין מברכין עליו וכ"כ בהדי' בש"ע התניא:
פירות הנה אם היה עיקר סעודתו על דבר אחר ואוכל ג"כ פירות בין חיין בין מבושלים יש בזה כמה דעות ע"כ הרוצה לעשות כהסכמת רוב הפוסקים יאכל תחילה בלא פת ויברך עליהם או שיאכל מתחילה ועד סוף עם פת ולא יברך עליהם עיין כ"ז במג"א ובסידר ד"ח ובח"א ואם הפירות הם מבושלים עם בשר מדברי המג"א נראה דצריך ג"כ לברך עליהם וכ"כ בש"ע התניא אך בסידר ד"ח ובח"א כתבו דא"צ לברך שהפירות הם טפילים להבשר ע"ש: משקה הנה על היין צריך לברך אפילו בתוך הסעודה ועל יין שרף דעת הט"ז בסי' קע"ד שצריך לברך ודעת המג"א דא"צ לברך שמסתמא כוונתו לעורר תאות האכילה והוי טפל לסעודה אבל קודם הסעודה לאחר שאכל כזית שמסתמא שותה מחמת חלישת הלב וכן לאחר הסעודה ששותה לעכל המזון גם דעת המג"א לברך ע"ש (ויש דעה בש"ע שגם על המים יברך תוך הסעודה אך הרמ"א כתב דהמנהג לשתות מים בתוך הסעודה בלא ברכה) ע"כ כתבו דהרוצה להסתלק מן הספק יברך קודם נטילה וישתה פחות מרביעית שלא יתחייב בברכה אחרונה ויכוין לפטור השתיי' שבתוך הסעודה ועיין בעט"ז דאם היין שרף על השלחן בשעת ברכת המוציא א"צ לברך ואם לא יטביל מעט פת בהיין שרף ויאכל ואח"כ ישתה אבל עיין במחהש"ק סי' קע"ז דלא מהני תקנה זו ובקיצור ש"ע כתב לברך תחילה על מעט ציקער ויפטור את הי"ש ע"ש ועיין בח"א דה"ה השותה קאווע בסוף הסעודה צריך לברך ג"כ דדעתו לעכל המזון וכ"כ בסידר היעב"ץ אך כתב דיברך על מעט ציקער ואח"כ ישתה וכ"כ בקיצור ש"ע ע"ש:
דברים הנוהנים בסעודה האוכל שום קלוף וביצה קליפה ובצל קלוף שעבר עליהם הלילה דמו בראשו אע"ג דצייר וחתים ולא אמרו אלא דלא שייר בהן עיקרן (פרש"י שערות שבראש השום והבצל) או קליפתו במסכת נדה דף י"ז לא יאכל שום ובצל מראשו אלא מעליו ואם אכל הרי זה רעבתן מס' ביצה דף כ"ה והובא בש"ע סי' ק"ע (והטעם עיין בפרישה דראשו של שום הוא המשובח ומצד העלין הוא הגרוע וכשיאכל המשובח תחלה פעמים שישאר העלין הירוקים ויהיה כרעבתן ע"ש ולפע"ד נראה משום דבשום ובצל הצד שבראשו הוא רוחב יותר מהצד שבצד העלין וכיון דמתחיל לאכול מצד הרחב נראה כרעבתן ועיין במג"א שבשבת יתחיל לאכול מראשו האוכל ושותה מעומד סכנה מס' גיטין דף עי"ן משקים שנתגלו סכנה שמא שתה הנחש מהם ואף בזה"ז שאין נחשים מציין עיין בס' בל"י שאף על פי כן יש ליזהר שמא נפל בהם שממית שקורין שפין ע"ש (והנה בספר חכמת אדם כתב בשם ספר הברית דשממית אין להם ארס ע"ש אך עיין בשו"ת בית שלמה יו"ד סי' פ"ו בהג"ה מבן המחבר מביא ראיה מפרש"י בתהלים בפסוק חמת עכשוב דמפורש שם דשממית יש לתם ארס ע"ש) זינת אע"ג דמאן' דלא קפיד לא קפדינן מ"מ למיחש מיהו בע' בפ' ע"פ לא ישתה אופי' שקורין שוים מכל משקה בפ' כה"ב (ועיין בשל"ה אות קי"ף ששמע שזה אופי' היא שמעלה החביות כשהוא תוסס אבל כשנעשה האפי' כששופך המשקה בכלי לא זה הוא האופי' שמיירי הש"ס אך סיים שנכון ליזהר גם בזה ע"ש):
האוכל פת חמה יותר מדי סכנה מס' יומא דף פ"ד וע"ש בפרש"י (וצ"ע שביומא שם קאמר הגמ' שהסכנה היא מחמימי חמימי דחיטי ובמס' ע"ז דף כ"ח קאמר להיפך שהסכנה מקרירי קרירי דחיטי ומחמימי חמימי דשערי ע"ש) לא ישתה מים שאולין דשילנהי קטן ולא מים בקערה פסחים דף קי"א לא ישתה מים אחר אכילת דגים משום סכנה תוס' סוף פ"א דמ"ק לא יאכל ירק מאגודה עד שיתיר אגודה פ' כה"ב וע' בשלה"ק שמביא ג"כ שלא יאכל ירק חי קודם ד' שעות והוא מדברי הגמ' ברכות דף מ"ד אסור לאכול ירק קודם ד' שעות ע"ש אך אין העולם נזהרים בזה ומצאתי בתוס' ר"י החסיד שם דלא קי"ל כן אלא כאמימר ורב אשי דאכלו קודם ד' שעות עיין בגמ' שם לא יאכל מה שנפל מהשלחן על הארץ פ' כה"ב ועיין בס' דברי יצחק לקוטים מהרב הגאון מו"ה יצחק איזק מסוואלעווע ז"ל ששמע בשם הגה"ק מהר"ש מבעלז זצללה"ה שלא יאכל מאכל שהיה בביהכ"ס ע"ש ועיין בס' ש"צ בדיני נט"י שחרית שכתב שם דהרוח רע דביהכ"ס אינו שורה אלא על אדם שיש בו קדושה ליהנות ממנו ולא על מים ועצים ואבנים ע"ש בכ"ז ח"ו לא באתי לדחות בזה את דברי הרב הדומה למלאך ה' צבאות מהר"ש זצללה"ה כי רב תנא הוא ופליג וכמדומה לי שכן הוא מנהג העולם להקפיד ע"ז:
והנה המנהג כשאדם בא באמצע הסעודה אומרין לו שיבא ג"כ לאכול עמהם ולכאורה הוא נגד הגמ' בפ' כה"ב אל יסרב חבירו לאכול ויודע שאינו אוכל אך כבר אמרו רבותינו מנהג ישראל תורה הוא ועיין בסמ"ע סי' רכ"ח דיסרב פרש"י מפציר וזה אסור אבל לאמר לך אכול עמי מותר ואדרבא זה דרך ארץ ע"ש ולכאורה יש לעיין ממס' תענית גבי אבא חלקי' דאמרי לי' מה טעמא כי כרוך מר ריפתא לא אמר איתא כרוכי והשיב דלא נפיש ריפתא ואמינא לא אחזיק בהו ברבנן טיבותא בחנם ע"ש א"כ משמע לכאורה איפכא ממנהג העולם ואפשר דדוקא לאנשים המכירין היא דרך ארץ משא"כ לאורחים שאינם מכירין אין המנהג לומר להם בתורת ד"א רק בדרך אמת:
ועיין בבאה"ט סי' רי"ג דכשרוצה לכבד חבירו באיזה דבר יברך הוא תחלה עלי' ויהנה דקודם הברכה הוא של הקב"ה ע"ש וכוונתו לדברי הגמ' ריש כיצד מברכין כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ע"ש:
דברי תורה עיין בר"ח פ' ט"ו משער הקדושה בשם הזוה"ק ובשל"ה אות קי"ף מגודל החיוב בדברי תורה על השלחן ולא סגי בבהמ"ז ע"ש ועיין בעיון תפלה שמצא במדרש רות שיחיד פטור מד"ת בבהמ"ז ע"ש ובמחילת כבודו במציאה זו כבר זכה בה הר"ח שם תחלה אך ע"ש דכתב דנראה דהזוה"ק חולק ע"ז שלא חילק בין יחיד לרבים וסיים ע"כ נכון להחמיר ולומר איזה מזמור או משנה ויר"ש יוצא ידי שניהם ע"ש:
על נהרות בכל עיין בשלה"ק שהביא דברי הזוה"ק תרומה מאן דאתעדן על פתורי' ומתענג באינון מיכלין אית לי' לאדכרא ולדאגא על היכלא דמלכא דקא חרוב וכו' וסיים השל"ה ע"כ נוהגין לומר על נהרות בבל בחול קודם ברהמ"ז ובשוי"ט שאין מזכירין מחורבן ביהמ"ק אומרין בשוב ה' את שיבת ציון ע"ש והובא במג"א ריש סי' א' והטעם שצריך להזכיר חורבן ביהמ"ק ע"ש עפ"י דרכם בקודש ולפענ"ד נראה דאפשר עפ"י דברי הגמרא סוף פ' חזקת הבתים דמשחרב ביהמ"ק הי' הדין שלא נאכל בשר שבטלו הקרבנות ולא נשתה יין שבטלו הנסכים ושלא לאכול לחם שבטלו המנחות אך היא גזרה שאין יכולין לעמוד בה ע"ש ולכוונה זו כיון שאכלנו את לחמו ויינו שתינו הוה כאלו ח"ו אין אנו מתאבלין על חורבן ביהמ"ק לזאת אומרין על נהרות בבל וכו' לומר שח"ו חורבן ביהמ"ק לא שכחנו אך היא ההכרח כ"ז כתבתי בדרך אפשר וה' ינחיני בדרך האמת:
והנה יש נוהגין לומר בשוי"ט מזמור לבני קרח מזמור שיר בתהלים פ"ז וכן הוא בסידר הרמ"ק אך עיין בעטרת צבי על הזוהר שכתב טעם (טו) עפ"י דרכו בקודש לומר בשוב ה' שיבת ציון ע"ש ובסידר היעב"ץ כתב מזמור שמחתי באומרים לי בית ה' נלך:
מים אחרונים עיין בהש"ע שאין נוטלין ע"ג קרקע אלא בכלי או בדבר החוצץ בינו לקרקע ובמקום שאין עוברים שם מותר ע"ג קרקע ועיין בקב הישר פ' י"ד בשם ר' ישעי' סג"ל (וכפי הנראה שהיא הגאון בעל השלה"ק) ליטול לתוך כלי דוקא כי היא החלק של הסט"א ולכן צריך ליתן לו דרך כבוד ע"ש וכ"כ בס' מגיד תעלומה על מס' ברכות בדברי הרי"ף ז"ל ע"ש אך ראיתי גם אנשי מעשה גדולי תורה שאין נזהרין בזה ולכאורה צ"ע מנט"י שחרית דהיא ג"כ חלק הסט"א ואמרינן דוקא ליטול לתוך כלי שבור ומאוס:
ועיין ברש"י יומא דף פ"ז ע"ב שדרך הנוטל מים אחרונים לקנח שפתותיו בידים טפחת ע"ש והנה לענין אם צריך ליטול ע"י כלי נראה מדברי הש"ע דא"צ אך בכל בו מפורש כן בהדי' ע"ש:
ועיין בהש"ע סי' קפ"א דאם המסובין רבים עד חמשה מתחילין מן המברך ואם הם יותר מתחילין מן הקטן ונוטלין דרך ישיבתן ואין מכבדין זה את זה ליטול עד שמגיעין לחמשה האחרונים ואז מתחילין מן המברך ועיין בקיצור ש"ע בהגהות שכתב שלא ראה מעולם לדקדק בזה וכתב שהעולם סומכין על הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג ורי"ו שלא הביאו כלל חילוק זה בין חמשה ליותר מחמשה וטעמם עיין בכ"מ דזה הי' דוקא בימי הש"ס שתיכף לאחר שנטל ידיו מסלקין השלחן מלפניו אבל השתא שאין מסלקין השלחן לעולם גדול נוטל ידיו בראשונה כדי שלא ישב וידיו מזוהמות ע"ש ועיין בא"ר בשם מי"ט טעם אחר דלכך אין מדקדקים בזה"ז בזה כיון דבלא"ה כתב הש"ע דיש שאין נוהגים בזה"ז ליטול מים אחרונים כיון שאין לנו מלח סדומית וכ"כ הלבוש דהאידנא אין נוהגים במים אחרונים ע"כ גם הנוהגים אין מדקדקים בדינים אלו ע"ש ועפ"י האריז"ל צריך לדקדק ליטול מים אחרונים גם בזה"ז והשל"ה והרש"ל הזהירו מאוד לנהוג במים אחרונים ועיין בב"ח דאין להפסיק בין מים אחרונים לברהמ"ז אפילו בד"ת וכ"כ בכתבי האריז"ל: