ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
ש"ק פרשת שלח תרנ"א.
לשהי מכילתין פלוגתא דר"י ור"ע אי ברכת הפסח פוטרת של זבח או לא והיינו אי זריקה בכלל שפיכה. בהבטה לפ' איזהו מקומן, נמצא כי בכל הזבחים עד עולה בכלן תנן שירי הדם היה שופך על היסוד ומעולה ואילך לא נזכר ענין יסוד כלל רק בשלהי הפרק שוב תנן מתנה אחת ובלבד שיתן כנגד היסוד. ונבאר בע"ה. תנן במס' מדות, המזבח היה שלשים ושתים על שלשים ושתים, עלה אמה וכנס אמה זה היסוד נמצא כי היסוד הי' שלשים ושתים על שלשים ושתים, יש לרמז בזה. כי העולם נברא מאת יוצר הכל בשלשים ושתים נתיבות חכמה, ועוד בה כי "לב" בגימט' שלשים ושתים וע"ד שלבינו לשמים ככה לב אבינו שבשמים לנו, ככ' "אני לדודי ודודי לי" והנה תכלית הקרבנות לקרב לב המקריבים אפי' הי' לעבר חוטאים לאבי' שבשמים ולזה נקראו קרבנות. ולהוציא מלב הטפשים, האומרים על השמים כבידו ומלב הרשעים האומרים, אין אלקים, ולהורות על זאת אחר שכפר הכהן בדם בין בפנים בחטאות הפנימיות בין בחטאות החיצונה על ד' קרנות היה שופך שירי הדם על היסוד לומר אני מאמין כי בל"ב נתיבות החכמה ברא השי"ת עולמו, ככ' "ה' בחכמה יסד ארץ" וע"ש מקרא זה, דכתיב בי' יסד נקרא יסוד. ואמנם באותן הטעונים שתי מתנות שהן ארבע, רמז, כי הארבע רוחות ה' הכינם ושמים א"צ לשפיכת היסוד ובבכור מעשר ופסח מתנה אחת לומר, כי אחד יחיד ומיוחד מאתו הכל וע"ז מורה הבכור ואח"כ ומידך נתנו לך זו בחינת המעשר וצריך מתנה אחת אבל לכוין כנגד היסוד:
ואמנם פסח זה הוא עיקר אמונתינו ככ' "והיה לאות על ירך כי בחזק יד הוציאך ה' ממצרים" ומה"ט פסח בשפיכה מקרוב כי בעינינו ראינו כי לה' הארץ וכיו"ב ושאר הזבחים בנוים על אמונת יציאת מצרים ומה"ט זריקה מרחוק ומודה ר"י דאין שפיכה בכלל זריקה דאמונת יציאת מצרים אין דומה לה והיא היסוד העקרי אבל דברי ר"י, מי שמפקח עיניו ורואה מדי יום ביומו הנסים הנעשים לנו ועומד תמיד מקרוב ולזה שופך דם הזבח על היסוד זריקה בכלל שפיכה, ולכך ברכת הפסח פוטר מברכת הזבח אבל ר"ע סבר דצריך לרמז בעת הקרבת הזבח על מה הוא מרמז, רצה לומר, אף כי לע"ע בעוה"ר ה' מרחוק יעמוד ואין לפנינו כיסם גלוים בכל זאת עודנו משגיח עלינו מן החלונות מציץ מן החרכים, ולזה אמר, אין זריקה בכלל שפיכה ואין ברכת הפסח פוטרת של זבח, ויש לחבר עד"ז תחלת המס' לסופה, ע"ד נעוץ סופה לתחלתה, כי פתח התנא המס' באור לארבעה עשר כוונתו, בהגיע ארבעה עשר בניסן ונתחיל לספר ביצי"מ ולעשות הפסח במועדו, אשר על ידו תאיר לנו אור האמונה עלינו לחפש על ההרהורים שעברו ברעיונינו מארבעה עשר שעבר עד ארבעה עשר זה ונטהר לבינו ליום הזה הבא לקראתינו, ומה"ט צריך בדיקה לאור הנר וגמרינן בגמ' להא מדכתיב אחפש את ירושלים בנרות הכוונה ע"ד שאמר הכתוב "בעת ההיא אשפוך רוחי על כל בשר" כי יהי' תוס' נשמה הנקראת נר' ככ' "נר אלקים נשמת אדם" וכתיב בהדיא "חופש כל חדרי בטן" וז"ש התועלת מקרבן הפסח צריך שיהי' גדול כ"כ עד שאור לארבעה עשר יגרום לבדוק השאור שבעיסה שבנו לאור הנר, ולאור הנשמה והיינו "הדרן עלך" מסכת פסחים. כשאתה מסיים מסכת פסחים יהי' הדרך [מלשון הוד והדר] עלן, עלינו, מס' פסחים " ונבוא בע"ה לבאר מ' ר' שמלאי סוף מכילתין, כי יל"ד מה עלה ע"ד ר' שמלאי לומר, כי מצוה זו של פדיון הבן לא תהא צריכה שהחינו ולכך לא יהא האב מברך דאל"כ יברכו שניהם הכהן על המתנה והאב על המצוה ולזה נבאר תחלה הפסוק המוקש' מאוד בפ' שניי' של תפילין "כי ישאלך בנך מה זאת ומתוך התי' כי על קדושת ופדיון בכור קאי השאלה ומה הביא להבן התם לשאול דווקא מה זאת ?? אמנם בנתבונן הדין עמו כי תחלת שליחות מרע"ה אל פרעה היה "ואם מאן אתה לשלח, הנה אנכי הורג את בנך בכוריך" וכן היה וא"כ רק על המצרים נגזרה גזירה ולמה אנו צריכין להקריב בכורי בהמותינו ולפדות בכורות בנינו והיינו מה זאת ? והשיב לו הכתוב כי באמת הי' מן הראוי, אשר ע"י האותות והמופתים יעזבו ישראל עצביהם ואמונת מצרים, אשר היו הבכורים קדושים בעיניהם מחמת שמזל טלה שהיו עובדים לו הוא בכור למזלות כי בניסן נתחדשה החמה, אבל לא כן עשו עד כי הוצרך משה לאמר להם, משכו ידיכם מע"א ומדה"ד הי' טען הללו עובדי ע"א והללו עובדי ע"א, מה נשתנו אלו מאלו? ועי"כ הוצרך לומר ועברתי בארץ מצרים "אני ולא אחר' ואני לא אתן המשחית לבא אל בתיכם" וכ"ז נכלל במה שאמר הכ' "כי בחזק יד הוציאנו ה' מארץ מצרים " ולפי הכלל אשר בידינו, כי ענין בחוזק יד הוא לפנים משורת הדין שהגביר משרע"ה על מדה"ד ואעפי"כ שהיו אבותינו שטופים בע"א הרג ה' המה"ר רק כל בכור במצרים ויחסך הכ' על כבודינו ולא גלה, אבל ההיפך מובן ממילא במה שאמר ומעתה לא יקשה לך כי אם ע"כ אחרי שעשה ה' עמנו לפנים משורת הדין "אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים ובכור בני אפדה" ונרא' כי מיד ניתן הפדיון לבני לוי על דבר שלא עבדו ע"א. וזה הי' ספק ר' שמלאי מאחר דמצות פדיון הבן גנאי לאבותינו אם שייך עליו שהחינו ומסקי' כי אין לנו לחקור על טעמי המצות ואבי הבן מברך שתים.