ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
צולין לשה"נ תרנ"א מהדורא קמא:
כתב רש"י שצלאו בתנור כוונתו דאם צלאו במקום שהאור שולט ודאי לא שייך ריחא מלתא גם לרב דלא גרע משני קדירות דהיינו צבור של גחלים ופסיק דמודה רב. וכתב עוד רחוק זה מזה ע"כ ר"ל למעוטי היכא דנגעי אהדדי דגם לוי מודה דאלת"ה א"כ בריחוק תליא ומאי מקשה לקמן אדרב דלמא ברייתא ברחוקים הרבה א"ו לענין ריח לרב לא מהני ריחוק כיון שהוא בתנור אחד והעיקר שלא יגעו זה בזה. והאריך רש"י לבאר דמכ"ש בנבילה שמינה לכאורה מאי צריך רש"י לזה אטו איכא למיטעי בד' רב דדבר זה מובן אפי' לתשב"ר ונ' דהנה הרי"ף כ' דרב לטעמי' דס"ל מב"מ במשהו וק' אטו רב ביאר דבמין במינו דווקא מי לא עסקי' אפי' בכבש שמן וד"א כחוש וכ' כוונת הרי"ף דלכך נקט רב שחוטה שמן דכה"ג הוה עכ"פ מין במינו דהרי הריח מן השחוטה שפיטם לנבלה חוזר לגבי שחוטה וממילא הוה מין במינו ולד' הרי"ף גרע נבילה שמינה לרב משחוטה שמינה דבשחוטה שמינה הו"ל בכ"ג מב"מ ובנבילה שמינה בעינן לרב מב"מ דוקא לזה כתב רש"י דלא היא דכ"ש נבילה שמינה דאוסר לרב וכ"ת מנ"ל לרש"י דלמא באמת כד' הרי"ף היינו מדאשמעינן בגמרא דלוי התיר אפילו גדי וד"א ר"ל ד"א שמן וסתם גדי כחוש והו"ל מין באינו מינו ואי אמרת דבאינו מינו כה"ג מודה רב מאי רבותא ללוי כיון דרב מודה א"ו דרב אוסר בזה. וכ"ת באמת טעמי' מאי הענין דבהא גופא פליגי רב ולוי לוי סבר ריח הוה משהו בעלמא ואינו אוסר אפילו במינו ורב סבר דריח הוא טעם קלוש ורב לטעמי' דס"ל גם בנ"ט בר נ"ט דהוא ג"כ טעם קלוש ואוסר והכא מ"ש והא דלא קאמר רב ריחא מלתא כי היכא דאמר אידך לאו מלתא משום דמפטום ממילא נשמע ריחא מלתא.
רש"י ד"ה אין צולין יל"ד מאי בעי רש"י במ"ש בסו"ד ואפילו גדי וטלה וגם במאי דנקט מפטמי דמשמע דבאיסור כחוש מיירי ונראה דרש"י בא ליישב מאחר דהמקשה ע"כ לא ידע מסיפא דמסיפא אדרבא ראי' ללוי כדמסקינן ומ"ט קאמר מאי לאו תערובות טעמי' ולזה כתב דהכי קשה לי' מדקאמר סתם שני פסחים משמע אפילו גדי וטלה ופשיטא לי' להמקשה דבגדי וטלה לא שייך תערובת גופי' א"ו משום תערובת טעמי' אסור וכ"ת א"כ גם לרב קשה דתנן סתמא ואפילו כחושים במשמע ושניהם כחושים ע"כ גם רב מודה מדאצטריך לפיטום לזה כתב רש"י כיון דעכ"פ בא' שמן אסיר לרב משום שניהם כחושים לא אצטריך לפרש דבכחושי' תרווייהו פשיטא דליכא ריח אבל ללוי דאפילו באיסור שמן מתיר הו"ל לתנא לפרש דלא נטעי ונימא ריחא מלתא.
גמרא והכי קאמר ר"ל כיון דתנא ריחא מלתא אית לי' למה נקט בשתי קדירות וע"ז קאמר דרישא מיירי בתערובת טעמים אך בסיפא אשמעינן דאפילו בשתי קדירות אסור משום תערובות גופא.
הרודה שכתב רש"י ויל"ד פשיטא הא הרודה קתני וכתב רש"י דלכאורה קשה ליקצר תנא ולתני הנותן פת חמה עפ"י חביות א"ו רבותא אשמעינן לר"י דמתיר ל"מ בפת חמה שנתקשה ודאי מתיר דאין כאן כח המושך אפילו רודה מן התנור שהוא עדין רך ס"ד דמודה ר"י משום שהפת מחמת רכיתו מושך ריח היין קמ"ל דאפ"ה ר"י. וכתב רש"י דלא עייל בה ריחא נראה כוונתו דאמאי קאמר הש"ס ללוי ודאי תנאי לרב מי לימא תנאי כיון דלא ידעינן עדין מר"ל מה לי לרב וי לימא הרי ע"כ כר"י לא ס"ל ולזה כתב רש"י דס"ד דמשו"ה נקט הרודה פת חמה משום דפת חמה פולט ריח הו"א דצריך לברך על הריח י"ל דס"ל לר"י כיון דטריד למפלט ריח לא בלעי ריח. וכתב עוד רש"י שואבות הריח, ר"ל לאו דשואבות דקאמר ר' יוסי ר"ל שואבות הטעם דהו"ל פלוגתא רחוקה ר"י סבר אפילו בשואבות אינו שואב כלל ור"י סבר אפילו טעם שואב כ"א ריח.
כי פליגי בפת צוננת הקשה הר"ש במ' מכשירין הרי פת חמה תנן ונראה דקשה ליל לר"ל
בשלמא במסכת תרומות אצטריך למנקט יין דאסור לזרים דלש במים אבל במכשירין למה נקט יין א"ו משום דיין פולט ריח ופת מושך ומה"ט בפת חמה וחבית פתוחה דאיכא משיכה מצד הפת ובליעה מצד היין כ"כ היכא דהפת לבדה מושך מפני שהיא חמה אבל היין חתום וממילא כ"ש כשהיין פתוח אף שהפת צונן דפליטת היין עדיף ממשיכת הפת.
תני רב כהנא אסור לאוכלה בכותח כאן לא פי' רשי' דסבר ריחא מלתא עד לקמן גבי ביניתא ונראה דהרי"ף כתב דמהך דרב כהנא אין ראי' דהלכה כרב דהתם דבר שיל"מ והקשו עליו כיון דאסרי' עליו לאכלה לעולם בכותח לא מקרי דשיל"מ ונראה דרש"י אזיל ג"כ בשטה זאת אלא דמחלק בין פת לביניתא דדגים דרך לאוכלן בכותח כדאמרינן בפרק כל הבשר גבי דגים שעלו בקערה שפיר כא מקרי שיל"מ אבל פת שאדם מאכל בכל סעודותיו וכי לא יאכל אלא פת זה שנאפה עם הצלי שפיר אמרינן לי' הנח לפת זאת לסעודה אחרת ולכותח אכול פת אחרת ומה"ט בברייתא דרב כהנא לא פירש רש"י מידי משא"כ בביניתא ע"כ סבירא לי' ריחא מלתא.
ולענין פלוגתא אי שרי במלחא י"ל דבסי' קי"ז ביו"ד הביא הטו"ז ב' דעות אי בדבר סכנה שייך ביטול או לא וד' רבא מפרזקיא דלענין כותח הוא דאסרינן לי' ע"ד שכתב הרי"ף ומר בר רב אשי דבדבר סכנה אפילו משהו אסור דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. אמנם הקשו על הרי"ף הרי שיל"מ בין מין במינו ועיין ר"ן נדרים פ' הנודר מן המבושל מה שתירוץ בזה ונראה דדעת הרי"ף דאי אמרינן ריחא מלתא גרע מטעם דטעמא בטל באינו מינו משום שנאבד מן העולם כמ"ש הר"ן בנדרים שם אבל ריח אינו כלה למ"ד מב"מ אינו בטל והיינו משום דמצא מין את מינו וניער ה"ה בריחא דינא הכי אבל אנן ס"ל מב"מ בטל ושפיר גם ריח אבל ביל"מ דס"ל ג"כ אפילו מב"מ במשהו לא בטל ה"ה ריח לא בטל אף דאינו אלא משהו.
ועל דרך זה גם קושיא ראשונה מתורצת דרב לא קאמר במין במינו דוקא כ"א בגדי וטלה ולמ"ש כל ריח הו"ל כמין במינו.
והנה במ"ש לעיל דיש לחלק בין פת לביניתא י"ל ד' הרי"ף ג"כ עד"ז ולכך אף דבקושי' שם מייתי מתרווייהו מפת וביניתא לבסוף מניח ביניתא ומייתי רק פת וזה על דרך שכתבתי דלא פשיטא לי' דבביניתא שייך דבר שיש לו מתירין.
ויל"ד בד' הרי"ף מאחר דרב קאמר בהדיא בפ' כל שעה ובע"א דמין במינו לא בטל למה הוצרך הרי"ף לאתוי' מהא דנתנה טעם בחתיכה ונראה דהא דקאמר רב מין במינו לא בטל י"ל דמיירי בגוף האי' שנתערב אבל הכי דע"י פטום קאתי מנ"ל דרב סבר מב"מ לא בטיל ולזה אייתי מחתיכה נ"נ דדמי להך פטום דשמעתין. ולמ"ש לעיל דכוונת הרי"ף משום דמשחיטה בא ולשחיטה חוזר ג"כ אתי שפיר דדומיא דהכי מיירי התם בחנ"נ.
מסכת ע"א פיו ע"ב תוס' ד"ה נכרי בדישראל לולי דברי' הייתי אומר דהדרך הוא דהבודק עושה הנקב בחבית ותוחב הקנה בחבית לר"ח וכאן ע"כ הנכרי לא יעשה דנוגע ביין וס"ד דליתסר דלמא יעשה בעצמו הנקב כדרכו בעלמא ע"ד סחור סחור לכרמא לא תקרב קמ"ל דלא גזרי'.
רבא אמר מותר ריחא לאו מלתא לכאורה דהכא מודה הרי"ף דכוונת רבא דריחא אפילו משהו לא דאי הוה וכי ח"ש מותר וכ"מ מדקאמר הש"ס לקמן לרבא ריחא ולא כלום ומ"מ אצ"ל דרבא פליג אלוי דבריח מפוטם גם לרבא משהו הוה ועד"ז יש לתרץ לתוס' דפסקו כרב דלא קשה לרבא דבריח מפטם גם רבא מודה ומ"מ נ"מ בין רב לרבא דרבא ע"כ לית לי' דר"ל ולרב אית לי'.
רש"י ד"ה הפת מותרת לזרים משום דיש לפרש לענין אם נטמא וגם לכהנים אסור.
דמקלי אי' ויל"ד אטו רבא לא ידע לחלק בזה ונראה דמשמע לרבא דהך שהסיקו בכמון דמותרת דומיא דהסיקו בערלה האסורה ובערלה מוקמינן לה בשאבוקה כנגדו וה"ה הכא דמותרת מיירי ג"כ כה"ג ואביי ס"ל דגם בערלה לא מיירי באבוקה כנגדו והאיסור משום זו"ז גורם ובתרומה שרי דגורם לא מתסר כ"א באיסור הנאה ולעולם במקלי מיירי.
תוס' ד"ה אביי אמר עיין רש"א ועדין אינו מיושב לשון מנא אמינא לה וגם קשה מדוע לא רמז הש"ס כלל וכלל ע"ד תוס' ולזה נראה כוונת תוס' דודאי עיקר דברי רבא משום דס"ל ריחא לאו מלתא דאי ריחא מלתא לא מהני מה שמזיק לגוף נהי שעי"ז מקרי שלא כדה"נ אטו שלא כה"נ לכתחלה שרי כ"א מה שמריח מעצמו לאו ממשא אלא דע"י שהריח נכנס כח היין לגופו אבל הוא לא נתכוין לזה כ"א לבדוק היין וכיון שמה שנכנס קלקולו יותר על תיקונו שרי ואביי ס"ל דהריח בעצמו מלתא ומה שמריח הו"ל כשותה נהי דמזיק לי' מ"מ לא עדיף משלא כדה"נ ואסור לכתחלה מיהת ושפיר קאמר רבא מנא אמינא לה.
תוס' ד"ה רבא אמר בסוה"ד משהו איכא וצ"ע א"כ למה התירו תוס' לאפות לכתחלה אצל אופה נכרי כשיש לו נבלה בתנור והי' משמע דד' תוס' כהראב"ד דאיסור משהו היכא דאי אפשר שיהי' כ"א משהו כדהכא בתנור גדול מותר לבטל לכתחלה.
ועיין רש"א שהקשה קושיא עצומה ונראה דתוס' לא רצו לחלק בהכי לעיל דא"כ יהא בזילוף ביי"נ מותר ולזה הציעו דרבא לא מתיר כ"א היכא דמזיק וע"ז סמכו ואמרו דזינוף אסור.
ע"א יז ע"ב תוס' ד"ה אלא בוורד מה שהוסיפו פרק השוכר על דבריהם כאן וכתבו דגם רבא ס"ל דהוה כשותה היינו משום דבעי לאסוקי התם דרבא כרב אבל מ"מ סיום דבריהם שכתבו דלא הוה שתיה גסה קשה אטו שתיה גסה לכתחלה שרי.
ועיין בר"ן פרק השוכר שכתב בבת תיהא ג' פי' ולפי' ר"ח והערוך שפיר דמי דנקט נכרי בישראל ש"ד דס"ד דהוה כח נכרי ואסור וכקושית הר"ן קמ"ל.
והנה בהלכות טומאות אוכלין נתעורר הכ"מ גבי הרודה פת חמה דמיירי שלא ראוהו מיד דאם היה משקה טופח אסור ותימא שלא נתעורר כן בהלכות תרומות פרק ט"ו.