ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
פרק ר' ישמעאל תחלת הקיץ תרנ"ב.
מה"ק רש"י ד"ה מהת"ל כוונת ד' רש"י דמאחר דברייתא נקטה אם תקריב מה ת"ל ע"כ ארישא דקרא מקשה והאיך שייך ארישא דקרא מה ת"ל וע"ז כתב רש"י מ"ש ופירש דבריו דסיפא דקרא ע"כ אצטריך משום גרש אביב קלוי וכו' וא"כ רישא ל"ל.
מניין שאם נקצר ביום כשר ודוחה השבת פתח בתרתי וסיים בחדא כי על נקצר ביום כשר לא תירוץ מאומה ותו האי מ"מ לפי פירושו מה מה ענינו לכאן ונראה דבחדא קושיא מתרצא חברתה וה"נ כיון דאמרינן תקריב מ"מ אפילו ממקום רחוק ובמקום ל"ש לקצור בלילה דבלילה היינו ליל מיו"ט זמן ספירה א"כ ממילא מוכח דנקצר ביום כשר אא"כ ר"א בר"ש דפוסל נקצר ביום פליג אכולא מתניתין דלדידי' מקום רחוק ועומרין ויבש ע"כ ג"כ פסול וכל כי האי הו"ל להש"ס לאדכורי ולזה נראה דגם ר"א בר"ש מודה דדרשינן תקריב מ"מ אבל זה דוקא אם א"א בענין אחר אבל פלוגתייהו בנקצר העומר כמצותו אלא שנטמא וקסבר רבי דמוטב לקצור לכתחלה ביום עומר אחר מלהביא בטומאה וע"ז מקשה לי' ר"א בר"ש דהא מתקריב ילפינן תרווייהו שבת וטומאה וא"כ לדידך דאמרת מוטב לקצור ביום מלהקריב בטומאה א"כ נימא ג"כ מוטב לקצור ביום ולדחות את השבת.
רש"י ד"ה כלל אמר ר"ע במילה וכו' יל"ד למה נקט רש"י מילה דיש לדחות דאם לא ימיל בשבת לא ביטל כ"א מצוה דיום השמיני ומ"מ מצות מילה דקאמר רחמנא יקיים אחר השבת משא"כ כאן בעומר דעבר זמנו בטל קרבנו ולמה לא נקט רש"י טפי פסח דהוה דומיא דעומר ונראה דע"כ עומר לא ילפינן לענין שבת מפסח דא"כ קרא דתקריב ל"ל נילף מבמועדיכם דקאי אכל קרבנות החג אע"כ אר"ע דמילה קאי הש"ס דגלי קרא דדחייה שבת וקאמר ר"ע דקרא לא קאי כ"א אמה שא"א לעשות מע"ש וא"כ לדידך גם בעומר נימא דלקצור ביום ולא נדחי שבת אלא ע"כ משום דקאמר רחמנא תקריב אפילו בשבת ה"נ הא אמר קרא תקריב אפילו בטומא' וכמ"ש.
ודע דהא דקאמר נקצרי' מערב שבת ראי' כד' הרמב"ם וסייעתי' דמה"ת כל מלאכת או"נ שרי ורבנן הוא דגזרו אקצירה טחינה והרקדה דאם לא כן מ"ק נקצרי' מע"ש הרי ע"ש היינו יו"ט ראשון ומה לי איסור לאו דיו"ט ומה לי איסור כרת דשבת ולשאר פוסקים צ"ל דנקצרי' מע"ש לאו דוקא כ"א עיו"ט וכמ"ש גבי מקום רחוק.
ד"א בד' רש"י דהש"ס מקשה ורבי לאו תלמידי' דר"ש וכי משום הכי הי' צריך לידע כל מילי דר"ש אך אי אר"ע דמילה קאי דמעשים בכל יום פשיטא דשמע מני' ג"כ דבמילה מכשירים אינן דוחין את השבת משא"כ אי אפסח קאי ור"ש הרי לאחר חורבן היה דלמא לא שמע מני' הא מלתא דפסחים.
גמרא היינו מעלין נראה דנקט הכי דאי לאו דרבי לענין הלכה כר"ש ס"ל לא היה מספר ענין זה א"ו גם להלכה סבר כר"ש.
רש"י ד"ה סבר לה כאידך דר"ש בסו"ד והבאת איזמל דברים אלו צריכין ביאור למאי הל' כתב רש"י זה ואדרבא הרי איברים ופדרים ג"כ אין להם זמן קבוע ונראה כוונת רש"י דקשה לי' מה ענין איברים ופדרים שבאו לגמור מצות היום לקצירה שאפשר לעשותה מע"ש דהרי גבי מילה אם לא הביא איזמל מע"ש דוחין המילה וכתב רש"י דלעולם אין חילוק בין להתחיל בין לגמור ובמילה נמי אי היה המצוה לתקן לכל מילה ומילה אזמל חדש הי' דוחה השבת משום מצוה בשעתה אבל באמת אין לו זמן קבוע ויוכל לימול אפילו בצור וכיו"ב משא"כ קצירת העומר י"ל זמן קבוע ואף דנקצר מבערב כשר מ"מ חביבה מצוה בשעתה.
רש"י ד"ה וקצר כל הנך מייתי לה ר"ל אף דידעינן מתי' דלא כרבי מ"מ מייתי לכל הנך למימר דאטו פליג רבי אכל הני תנאי.
גמרא וה"ה עומר לקצירה יל"ד מאחר דמקרא ילפינן דאף דאפשר לעשות מע"ש דוחה שבת א"כ לק"מ דרבי סבר דנקצר ביום כשר ומ"מ גלי קרא דדוחה שבת ונראה דמ"מ הא גופא קשיא נהי דרבי קאמר שתי הלחם והקרב עמהם ומנ"ל הא דלמא רק לקרב עמהם לכבשי עצרת אצטריך דדחו שבת ודלא מקשה הש"ס הכי בהדיא אדרבי משום דבלא"ה הדר מנה וקאמר שתי הלחם לאפיה.
תוס' ד"ה אף דלילה ביום לא עיין צ"ק שהניח דבריו בצ"ע דשאני הקטר חלבים שמצותן ביום ובלילה ונראה פירוש דברי התוס' דלכאורה מה"ט גופא למה נקט תנא הקטר חלבים בהדי דמצותן בלילה אלא לאו ש"מ לאקושי קצירת עומר להקטור חלבים לענין יום שלפניו.
תוס' ד"ה הבא אחרת תחתיו כ"כ לאפוקי מד' רש"י שכתב דרבי גזר משום מנחת יחיד.
והנה נתקשו המפרשים בד' הרמב"ם שפסק בפ"ז מתו"מ דנקצר ביום כשר ופסק דקצירה דוחה שבת ותירוץ הצ"ק בדרך ישר והק"ע פ"א ממסכת ר"ה באופן אחר וגם אני אענה בע"ה חלקי הנה כתב לעיל דתנא דברייתא מקשה נקצר ביום כשר מנ"ל ופשט לי' מדדרשינן תקריב מ"מ וא"א אם לא בקצירה שלא בזמנה ודוחה את השבת מתקריב ופירש תוס' דאהקרבה קאי ולא אקצירה וקשה להו ובמועדיכם ילפינן ותירוץ דבאמת תקריב ל"ד אמנם ד' הרמב"ם מאחר דתקריב מ"מ רק אקצירה קאי ולנקצר ביום יליף שוב מתקריב אפילו בשבת ג"כ אקצירה דאהקרבה ילפינן מבמועדיכם וכ"ת אכתי קשה תקריב אפילו בטומאה דקאי אהקרבה ל"ל קרא הא מבמועדיכם ילפינן ואמנם למ"ש דתנא דהך ברייתא דריש מתקריב דנקצר ביום כשר ס"ד דנימא כרבי אם יש אחרת במחובר מביא קמשמע לן דתקריב אפילו בטומאה ועדיף להקריב נקצר כמצותו אפילו בטומאה מדיביא נקצר ביום וד' הרמב"ם אזלו להך ברייתא ומה"ט השמיט הרמב"ם פלוגתא דרבי ור"א בר"ש לגמרי דאף דנקצר ביום כשר עדיף להקריב נקצר כמצותו אף שמביא בטומאה.
והנה מסוגיא זאת הקשה הש"ך בהלכות מילה רס"ב אד' המחבר ורמ"א שכתב דבמל תוך זמנו צריך להטיף דם ברית דא"כ למה מילה דחיא שבת נמהלי' מע"ש ונראה דמצות מילה היא מצוה שיש בה סכנה וד' ר"ז בפרק הניזקין עלי' כי עליך הורגנו כל היום ומעתה בשלמא מילה בשמיני שצוותה תוה"ק אנו בוטחים על מאמר שהמע"ה שומר מצוה לא ידע דבר רע משא"כ אם נימול תוך ח' שלא צוותה תוה"ק אין לנו רשות להביא עד"ז הילד לידי סכנה ובזה נסתלקו כל קושית השאגת אריה בנולד בין השמשות של ע"ש אנו ממתינים עד יום א' דודאי נימול לאחר זמנו נמהלי' בע"ש ויכול להיות שהוא ביום ח' וא"כ הוה ז' יצא ולמ"ש אין לנו רשות להביא התינוק תוך ז' לידי סכנה. ואמנם קושיא בלא"ה יש לתרץ דתליא בפלוגתא דר"ח ור"י במתן א' שנתערב במתן ד' וקיי"ל כר' יהושע דמוטב לעבור על בל תגרע ולא לעשות מעשה בידים מלעבור על בל תוסיף ולעשות מעשה ה"נ כן אם אנו מלין בתוך ז' הרי בטלנו ע"י מעשה מצות מילה בשמיני משא"כ אם נמתין לאחר זמנו שמיני הלך לו ולא על ידי מעשה בידים.
סוגיא דחצי שיעור לשבת שובה תרנ"ג מה"ק:
יומא ר"פ יום הכפורים עיין רש"י ושתי' בכלל אכילה יש לתמוה אי מטעם שתיה בכלל אכילה חייב א"כ כי היכא דאכילה בככותבת ליהוי שתי' בכותבת ומנ"ל דבעינן מלא לוגמיו דהוה יותר מכותבת דכותבת פחות מביצה ורביעית הוה ביצה ומחצה ומלא לוגמיו הוה קרוב לרביעית ונראה דבאמת אכילה לא כתב בהדיא ביוה"כ כי אם עינוי וילפינן מויענך וירעיבך ויאכילך ואתי הל"מ דהיינו כותבת דלא נדמה לה לאכילת איסורין ושתי' רק בכלל אכילה היא והדרא לאיסורא קמא דהל"מ ברביעית ואי בשתי' ג"כ הוה בכותבת גם אשתי' אצטריך הל"מ אלא ודאי לענין שתיה דינה ככל איסורין שבתורה ברביעית.
ויש לעורר מאחר דביוה"כ בייתבי דעתי' תליא א"כ כיון דקיי"ל ר"פ בכל מערבין דמייא לא זיינו מנ"ל דמחייב כרת אשתיית מים וצ"ל דיש לחלק בין ייתובי דעתא לזיין וכי היכא דאמרינן אפילו בעוג מלך הבשן סגי בכותבת דמייתב דעתא מיהת פורתא ה"נ מיא נהי דלא זיינא מייתב דעתא פורתא וי"ל דהיינו פלוגתא דר' יצחק ור"פ ס"פ כיצד מברכין דלר' יצחק לא מברך אמיא ברכה אחרונה דס"ל לא זיינא כלל ומיוה"כ ל"ק לי' דייתובא מיתב דעתא ור"פ ס"ל כיון דביוה"כ מחייב עלה ע"כ זיינו כ"ד ומחייב לברך ברכה אחרונה.
גמרא אסור עונש כרת הוא ויל"ד הא בהדיא תנן במתניתין דענוש כרת הוא וצריך לומר דהכי מקשה כיון דע"כ אצטריך למתני בסיפא דענוש כרת למאי הלכתא תנן לה כלל ברישא בהדי אינך דאין בהם רק איסור ומשני דאצטריך למתני משום דבסיפא תנן שיעורא וס"ד דבפחות מהאי שיעורא אפילו איסור אין בו קמ"ל דאיסור איכא אפילו בפחות מכשיעור.
והן הן דברי רש"י שכתב כגון כותבת כדתנן במתניתין ר"ל משום הכי אצטריך רישא.
רש"י לחצי שיעור כלומר פחות מכשיעור ויל"ד אמאי אתמר בפלוגתא דר"י ור"ל חצי שיעור ולא קאמר פחות מכשיעור ונראה דהחילוק בלשון בין פחות מכשיעור לחצי שיעור הוה דלשון חצי שיעור משמע שיש לפניו שיעור שלם אלא שאינו אוכל רק חצי שיעור אבל פחות מכשיעור משמע שאין לפניו רק פחות מכשיעור ואי אתמר פחות מכשיעור ס"ד רק כשאין לפניו רק פחות מכשיעור הוא דלית לי' לר"ל סברא דחזי לאצטרופי אבל כשיש שיעור שלם לפניו ואינו אוכל רק חצי שיעור מודה ר"ל דאסור מן התורה מטעם דחזי לאצטרופי קמ"ל.
רש"י ד"ה אסור מן התורה לקמן יליף לה מכל חלב ויל"ד הא ר"י קאמר לקמן טעמא דחזי לאצטרופי וכ"ת דבאמת אר"י גופא קשי' כיון דמייתי הך ברייתא דמכל חלב למה קאמר דחזי לאצטרופי ולא קאמר דכתיב כל חלב י"ל דאי מכל חלב לחוד יש להשיב מנלן ללמוד מחלב דאיסור כרת שאר איסורים שאין בהם כרת וכ"כ מהרי"ק סימן קס"ה ולכך קאמר ר"י מידי הוא טעמא דחצי שיעור אסור בחלב משום דחזי לאצטרופי ע"כ ה"ה בשאר איסור אבל אדברי רש"י ודאי קשה דלכאורה ענין חזי לאצטרופי צריך ביאור ונראה פירושו אי ס"ד דחצי שיעור מותר מן התורה אמאי אמרינן אם אכל חצי ובכדי אכילת פרס אכל שוב והשלים לכשיעור חייב הרי החצי שיעור הראשון היתר הי' והאיך היתר משלים לאיסור אלא ש"מ דבאמת גם חצי שיעור הוה איסור אלא שאינו חייב עד שישלים ועד"ז יקשה מנ"ל דגם ביוה"כ קאמר ר"י ח"ש אסור מה"ת הרי ביוה"כ ביתובי דעתא תליא מלתא דלא הוה שוב עינוי וא"כ לעולם חצי שיעור הראשון מותר מן התורה ואמנם אם בכדי אכילת פרס השלים לכשיעור ואייתב דעתי' שפיר חייב א"ו דהש"ס סמיך ותפס לעיקר דרשא דכל חלב והן הן ד' רש"י.
רש"י ד"ה לא נחייב עלי' בסו"ד ונשבע לבטל ולא ביטל פטור יל"ד למאי הלכתא נקט לה רש"י להך סיפא הא אנן אנשבע לקיים קיימינן ונראה דקשה לי' לרש"י מהיכן פשיטא למקשה דגם באיסור דרבנן פטור מק"ש ואי מהנך דמייתי בסמוך א"כ הנך הו"ל לאתויי מיד כדמקשה ולא למעבד מני' וכ"ת ולזה כתב רש"י דהמקשה מדמה לקיים ולא קיים לביטל ולא ביטל והתם פשיטא לי' דאפי' בנשבע לבטל מצוה דרבנן פטור דמחייב עלה מדאוריי' בלא תסור כדאמרינן בנר חנוכה פרק במה מדליקין היכן צונו מלא תסור ומשמע לי' למקשה דומיא דהכא בקיים ולא קיים פטור וע"ז קאמר וכי תימא שיש לחלק דלקיים אהני שבועתו דמעיקרא לא הוה כ"א איסור דרבנן וע"י שבועתו הוה איסור דאורייתא ונ"מ בספק דבדרבנן לקולא ובדאורייתא לחומרא וגם לחולה שאין בו סכנה דמותר בדרבנן ואסור בדאורייתא וע"ז מקשה מר"פ ורא"ב.
והנה הש"ס מייתי מלך ומשחק בקוביא אבל לא מקשה כ"א ממשחק בקוביא ונראה דה"ט דמלך לכאורה מדאורייתא פטור להעיד מוהתעלמת וכ"ת א"כ מאי מקשה אדר"ל דלמא ר"ל במלך מוקי למתני' וכר"פ נראה דבאמת אמלך דחוק לשנא דמתני' דמלך באמת ראוי להעיד אלא שאינו מחוייב ואינן מחוייבין הו"ל למתני אי קאי אמלך.
וי"ל מה עלה ע"ד המקשה להקשות אטו לא ידע דלאו בר הגדה הוא ונראה דמשמע לי' כיון דאי משבר פספסין שלו הוה ראוי להעיד אלא דרבנן עכ"פ פסלוהו מ"מ אי בעי הוה בר הגדה ומשני השתא מיהת לאו בר הגדה.
רש"י ד"ה וכל היכא דתנן אסור אמעשה קמהדר ויל"ד אמאי לא מפרש רש"י דאתרצן מקשה דמברייתא מוכח דמתני' לאו בחצי שיעור מיירי וכ' דמשמע לי' לרש"י דאתרצן ליכא להקשות דבא לתרץ ייתורא דרישא דאכילה ושתיה דתנן לה בסיפא בהדיא ותירוץ דמיירי בח"ש.
גמרא ואי בע"א כי קתני אסור אשארא ר"ל באמת אסור משמע ולא כרת והתנא שרצה לסדר כל הה' עינוים הוצרך למתני אסור משום דחוץ אכילה ושתיה אין כאן כרת ולנועות באכילה וששתיה ליכא למיחש דבהדיא תנן האוכל והשותה חייב.
כדתני רב יוסף יל"ד למאי הלכתא אצטריך להך דרב יוסף הא בהדיא תנן כל שאר עינוים ונראה דלא תקשה הא עכ"פ שאר עינוים רק דרבנן והאיך כללינהו בהדי אכילה ושתיה דהוה דאורייתא לזה מייתי מספרא דבי רב דגם אינך עינוים מקרא ילפינן.
ואף דמד' רש"י משמע דקרא אסמכתא בעלמא מ"מ כיון דאיכא מיהא רמז עלי' בדאורייתא שפיר מצי תנא למכללינהו בהדי אכילה ושתיה ופי' דברי רש"י עד"ז דמצינו שהוסיפו רבנן בשבת על המלאכות שאין חייבים עליהם מן התורה משום שלא היו במשכן וסמכי אקרא דשבתון וה"נ עיקר עינוי רק באכילה ושתיה דאת נפשותיכם כתיב זה לא שייך כ"א באכילה ושתיה דע"י עינוים מתמעט הדם שהוא הנפש כמ"ש הרמב"ן והראב"ע שם מ"מ סמכי רבנן להוסיף שאר עינוים משום דכתיב קרא גם אצל העינוי תיבת שבתון לשבות גם משאר עינוים.
גמרא דחזי לאצטרופי כ"כ לעיל ביאור לד' ר' יוחנן דאי ס"ד חצי שיעור קמא היתר הוה האיך חייב אם אכל בכא"פ עוד ח"ש והאיך מצטרף איסור להיתר לחייב גם על ההיתר וא"כ צריך ליישב קושיא זאת אר"ל ומצאתי בירושלמי רפ"ו דתרומות הובא בהגהות הגאון "ר' בצלאל ראנשבורג" שכתב שם מודה ר"ל בדעתו להשלים והיינו לתרץ קושיא זאת ור"ל כיון דחזינן דבכא"פ אכל עוד ח"ש אמרינן מעיקרא בח"ש הראשון היה דעתו להשלים וכה"ג מודה ר"ל ודמיא זה להא דאמרינן בפ"ב דחולין גבי שוחט לע"ז הוכיח סופו על תחלתו ור"י לית לי' הך סברא והיינו דפליג.
וקאמר עוד בירושלמי שם מודה ר"ל ביוה"כ נראה פירושו דלא קאמר ר"ל אלא אכילה כתב רחמנא ואכילה היינו כזית א"כ לא אסרה תורה אלא כזית אבל פחות מכאן לא אסרה תורה משא"כ ביוה"כ דלא כתב כ"א עינוי מודה ר"ל דגם ח"ש אסור משום חזי לאצטרופי אבל ש"ס דידן ס"ל כיון דבפחות מכותבת מייתב דעתא פורתא וכ"כ מהר"א פולדא בירושלמי שם זה אי אפשר דהרי חזי' דגם בעוג מלך הבשן חייב אכותבת אף דלא מייתב דעתי' כ"א פורתא ואי ס"ד דגם פחות מכותבת מייתב דעתי' פורתא הו"ל לחיובא גם אפחות מכותבת ככותבת כי היכא דמחייב עוג מלך הבשן אכותבת אלא ש"מ דפחות מכותבת לא מייתב דעתי' כלל.
ואמנם לכאורה למאי דמסקינן לאיבע"א היה אפשר לומר דלר"ל חצי שיעור אפילו מדרבנן לא קאמר דממתני' הרי לא מוכח מידי אבל מדאמרינן פרק כל הבשר ההוא פלגא דזיתא דתרבא בעי מר בר רב אשי לשיעורא ב"ל פלגא דזיתא וא"ל קב חשי לא תזלזל בשיעורא דרבנן ועוד הא אמר ר"י ח"ש אסור מה"ת ש"מ דלר"ל מיהת מדרבנן אסור וכן פרק כלל גדול מקשה בפשיטות וכי מותר לאפות פחות מכשיער משמע דלכ"ע ח"ש אסור מיהת מדרבנן ואמנם י"ל דהתם אפילו לר"ל מדאורייתא אסור דהתורה לא אסרה כ"א המלאכה ואתיא הל"מ לשיעורא ומ"מ מודה ר"ל כיון דח"ש חזי לאצטרופי גם פחות מכשיעור אסור מה"ת.
ולא תקשה בין לר"ל בין לר"י ממעביר ד' אמות ברה"ר דפחות מד"א במקום פסידא אפילו מדרבנן שרי כדאמרינן ר"פ מי שהחשיך כ"כ במקום אחר דמעביר ד"א לא ילפינן ממשכן כי אם כולה מלתא הלכתא גמירי לה וד' אמות הוא דגמירי אבל פחות מד' אמות אפילו איסור אין כאן.
והנה הרמב"ם פ"א מהלכות חו"מ כתב דבחמץ האוכל כ"ש אסור מה"ת שנאמר לא יאכל חמץ והקשו עליו ל"ל קרא הא מטעם דחזי לאצטרופי אסור ונראה דבריש ביצה פליגי בי"ש ובי"ה אי חמץ לענין ביאור בכזית או בכותבת וקאמרי בי"ה דבכזית דילפינן ביעור מאכילה וקיי"ל אין היקש למחצה וא"כ מסתברא דה"ה אפכא ילפינן אכילה מביעור מה"ת כשם דפטור מלבאר בח"ש כדתנן חמץ שבסדקי עריבה ה"נ אכילה ח"ש מותר מה"ת ולזה כתב הרמב"ם דתברי' קרא להך היקישא לענין אכילה מדכתב "לא יאכל" אלא דקשה דהרי כתב הרמב"ם באותו פרק $ציור בספר$ דהאי "לא יאכל" אצטריך לאיסור הנאה אמנם בדברי הירושלמי $ציור בספר$ תרומות שם מבואר דכתב מודה ר"ל באיסור הנאה ופירש מהר"א פולדא כיון דאסור בהנאה מה"ת גם כ"ש מקרי הכאה והן דברי הרמב"ם מדילפינן "מלא יאכל" איסור הנאה ממילא מבואר דגם ח"ש אסור מה"ת.
גמרא כוי שאינו בעונש יל"ד מהיכא תירוץ לפי מאי דס"ד השתא דכוי ספיקא והי"ת יהא מותר בשלמא לדברי הרמב"ם דספיקו דאורייתא מה"ת לקולא אלא מדרבנן הוה לחומרא אצטריך כאן קרא שיהא אסור מדאורייתא אבל להחולקים על הרמב"ם קשה וצ"ל דס"ד משום דסמך הכתיב אזהרה לעונש אמרינן כל שאינו בעונש אינו אפילו באזהרה לכך אצטריך כל. ולכאורה גם למה דמסיק ר"ל מדרבנן יקרא אסמכתא וקשה אמאי כוי מדרבנן אסור אי ספיקו הוא מספק מדאורייתא אסור וצ"ל שוב עד"ז משום דילפינן מהיקש שאינו באזהרה אלא דהתוס' ישינים הקשו למה לא דחינן מאי דקאמר ה"נ מסתברא דאדרבא אפכא מסתברא בשלמא לר"י קרא אח"ש אתי אבל לר"ל קרא אמאי אתי והנה פשוטו י"ל דפליגי ר"י ור"ל לרבנן דפליגי אדר"א בפרק אלו עוברין ולא דרשי כל ר"י ס"ל למלקות הוא דפליגי רבנן אבל לאיסור בעלמא מודו ור"ל ס"ל דלא דרשי רבנן כלל וכלל כל כ"א קרא אסמכתא בעלמא אבל באמת נראה דלאו דאמרינן דכוי שרי מה"ת כ"א ה"ק ר"ל ע"כ כוי לאו מקרא ילפינן דס' דאורייתא מה"ת לחומרא אלא ע"כ כוי אסור וקרא אסמכתא ה"נ בח"ש מה"ת מותר וקרא אסמכתא.
וכתב רש"י דהא דבעונש כתיב כל אוכל חלב האי כל לאו אחלב קאי ומ"מ כיון דלר"י האי כל דגבי חלב לדרשה גמורה אתי א"כ האי כל גבי אוכל למאי דרשינן לי' ונראה דכיון דהאי כל גבי חלב תבר לי' להיקש ולא אמרינן כל שאינו בעונש אינו באזהרה סד"א דאפכא דרשינן כל שישנו באזהרה ישנו בעונש לכך כתב קרא כל אוכל דלענין עונש בעינן אוכל דוקא דהיינו כשיעור אבל אח"ש פטור מעונש. א"כ אמרינן אין רבוי אחר רבוי אלא למעט לאוכל פחות מכשיעור מעונש.
ויל"ד עוד למאי דס"ד דמוקמי קרא לתרווייהו לח"ש ולכוי מאי ענין זה אצל זה ודלמא רק לחדא מתרתי אתיא וכ"ת הי מנייהו מפקת ניזל בתר דמסתבר ונראה דלס"ד דמיירא בספיקא היינו בתייש הבא על הצביי' ואיכא מקצת שור או כשב והוה שפיר דומיא דח"ש.
כוי ספיקא עיין רש"י לכאורה בפשיטות הו"מ לפרש כיון דספיקא הוא ממילא אסור מה"ת וקרא ל"ל אא"כ מעיקרא מאי ס"ד וצ"ל משום דאתקש אזהרה לעונש וה"נ מצא להשיב לר"ל אע"כ קושית הש"ס הי' הא קמי שמיא גליא וכ"ת הא עכ"פ לדידן לא גליא וס"ד למילף מהיקש יקשה למאי אצטריך למכתב רבויא דכל לאפוקי מהיקש הרי הי' הש"י יכול למסור למרע"ה אם הוא חי' או בהמה.
ברי' בפני עצמה וקשה א"כ האיך מרבינן לי' מכל הא שור וכבש כתיב וצ"ל דע"כ י"ל דמיון לשור וכשב ודרשינן כל שור וכשב כי היכי דדרשינן כל חלב.
והנה בתו"י הקשה א"ש דהכא לא מרבינן מכל כ"א לאו אבל לא למלקות ובפרק ע"א דרשינן מכל תערובת חמץ לאזהרה ואמנם תוספת בפסחים שם כתב בפשיטות דלר"י גם בחמץ לא דרשינן מכל כ"א לאיסור וצ"ל דמתערובת חמץ ל"ק דאי דמיירי בכזית בכא"פ וכד' הרמב"ם או משום טע"כ וכד' ש"פ.
פרק שבועות שתים גמרא מ"ש רישא מ"ש סיפא יל"ד מאחר דאסיפא עכ"פ קשה הא מושבע ועומד ל"ל למפרך מ"ש רישא מ"ש סיפא וצ"ל דה"ק מתני' במאי מיירי אי בסתם קשה סיפא אי באופ' קשה רישא ומשני לי' רישא בסתם וסיפא במפרש והדר מקשה הא במפרש לא מהני דמושבע ועומד הוא.
אי אתה מוצא ר"ל דכולל לא מהני באי הבא מעצמו. וכ"כ בחידושי רשב"א ומסיק במפרש אליבא דרבן ובסתם אליבא דר"ע יל"ד דבשלמא בסתם אליבא דר"ע א"ש דנקט בסיפא דוקא נבילות וטריפות אבל באוכלין שאינן ראוין לא מצוי למנקט דר"ע לא קאמר כ"א דבשבועה גם כ"ש מקרי אכילה וממילא חל אנבילות אבל לפלוג ולתני בדידה באוכלין שאינן ראוין לפי' נראה מכאן דמאי דאיבעי לי' לרבא אי בעפר חל אפילו אכ"ש פשיטא לי' לר"ל דבאוכלין שאינן ראוין חייב אכ"ש ול"ש לחלק בין סתם ומפרש. אא"כ הו"מ הש"ס למימר דר"י לא אמר כר"ל משום דמספקא לי' באוכלין שאינן ראוין ואי כר"ל הוה מפשטא מבעיא ולא ס"ל לר"י כיון דמצי לאוקמי בכולל ונראה דבאמת ה"ק כרבנן לא מצית לאוקמי דא"כ לפלוג ולתני בדידה וע"כ כר' עקיבא מוקמית לה ור"י רצה לאוקמי כד"ה. ומיושב בזה הרי גם לר"ל אתיא כד"ה דמתניתין סתמא תנן ולמ"ש א"ש.
תוס' ד"ה רישא דבריהם מוקשים דאטו לפיר' הס"ד ס"ל דרישא רק בנבילות כ"א כמו שכתב דנבילות נמי בכלל והטעם דס"ל הכי משום דקשה לן אי באינן ראוין ממש קאמר כגון עפר פשיטא מאי קמ"ל דמהי"ת אם נשבע שלא יאכל הי' כוונתו על עפר "או גם נבילה בכלל וס"ד דשלא אוכל סתם דומי לכולל קמ"ל דכולל לא הוה כ"א אם אמר בפירוש נבילות ושחוטות כמ"ש רש"י וכלל הכא אגב אורחא כל אוכלין שאינן ראוין אבל במפרש שאר אוכלין שאינן ראוין אין כאן רבותא משא"כ בנבילות קמ"ל דלא אמרינן מושבע ועומד ולק"מ וצ"ל דד' תוס' כיון דשאר אוכלין שאינן ראוין אין כאן רבותא ס"ד דרק באיסורין קאמר והיינו דקשה להו לתוס' אלא דלשון דמתני' ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה וכפל ושתה משקין שאינן ראוין לשתייה ל"מ הכי.
ועד"ז צריך לפרש הדבור השני בכולל שהקשה ג"כ דלוקי כולה במפרש ורישא באינו כולל דמאי כולל שייך באוכלין שאינן ראוין אם הזכיר בפירוש כגון עפר א"צ כולל ואם לאו מאי כולל שייך וע"כ כמ"ש דתוס' ס"ל דגם רישא לא מיירי כ"א בנבילות ושפיר קשה להו וכ"כ דאין ד' רש"י כן וגם לשון דמתני' ל"מ הכי.
תוס' ד"ה דמוקי לה אלא איסר בעלמא לכאור' היו יכולין לחלק בע"א דבשלמא באיסור דאורייתא שפיר אמרינן אפילו ליכא לאו אין איסור חל על איסור אבל השתא בשבועה לרבנן דשלא אוכל כזית הוה כסתם אכילה א"כ ל"ש טעמא דר"י דח"ש אסור משום חזי לאצטרופי דעכ"פ הוא לא אסר עצמו אלא בכזית ומצאתי דברי אלו בר"ן בסוגיין שבועות אלא שדחה סברא זאת ואין כאן שבועה אח"ש. ואמנם בר מן דין אפשר לומר דכשם דלר"ל נחתינן ביומא דעל איסור דרבנן חל שבועה אף דעבר על לא תסור ובארנו משום דמעיקרא לא הוה כ"א איסור דרבנן וע"י שביעתו נעשית איסור דאורייתא ה"נ לר"י כיון דעל ח"ש אין לוקין וע"י שבועתו לוקה חל שבועה.
בסוה"ד דמצי למוקמי בשלא כדרך הנאתן ע' רש"ל שכתב משא"כ לר"ש דכ"ש למכות ה"ה בשלא כדרך הנאתן והקשה רש"א הלא ר"י ס"ל חצי שיעור עכ"פ אסור מן התורה ושלא כדרך הנאתן לא הוה כ"א איסור דרבנן הרי הש"ס פרק כל שעה לא קאמר כ"א אין לוקין א"ו מאחר דגם בח"ש קאמר ר"י טעמא דאסור מה"ת משום חזי לאצטרופי וא"כ בשלא כדרך הנאתן דאפילו אכל כשיעור פטור מאי חזי לאצטרופי שייך אע"כ דרק מדרבנן קאמר והתינח לר"י אבל לר"ש דס"ל כ"ש למכות מצ"ע שפיר מסתבר כד' רש"י דשלא כדרך הנאתן לא גרע מכ"ש.