ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
סח ע"א
רש"י ד"ה ולב"ק דתני בתוספתא בא ליישב קושית הרשב"א הרי לב"ק לק"מ וא"צ לתי' הש"ס לזה כתב רש"י דבמתני' גם ב"ק לא תני גדול וע"כ דאית לי' תי' הש"ס וא"כ בתוספת' אמאי תני גדול.
שם בד"ה מעשר ליתא בסוה"ד רבנן תקון רמז לתי' תוס' דמ"ט מתני' לא תני גדול וב"ק תני.
תוס' ד"ה גר שנתגייר יש לתרץ עוד אליבא דר"ה בפרק קמא דכתובות דגר קטן מטבילין אותו ע"ד בי"ד ובקטן אף שהודיעוהו לא שם על לב. ומצאתי דברי אלה בכ"מ פ"ז מהלכות שגגות שיישב למה נקט הרמב"ם גר קטן.
גמ' ד"ה ששגג בקרבן עיין תוס' סד"ה אלא למונבז ויע"ל דהכרות העונש על המורד והקרבן משום פגם הנפש כמ"ש הרמב"ן בס' ויקרא ועונש מקבל עליו אבל פגם הנפש אינו מקבל.
גמ' א"ט דר"ל עיין תוס' ד"ה ששגג בכרת ויע"ל דלר"י ליכא פלוגתא רחוקה אבל לרשב"ל הוה פלוגתא רחוקה.
מבעי' פי' כדתני' ור"י כרשב"א ות"ק ע"כ כר"ל ס"ל. ואליבא דר"ע משמע דלרבנן ליכא תרי מיל דאורייתא דלא כהרי"ף.
סט ע"א רש"י ד"ה שבועת ביטוי אע"ג דמסיק רש"י דאביי לא מיירי בשבועה דלהבא ואחר דפריך הש"ס לקמן אדאביי מביטוי לשעבר נקט רש"י כולה גווני ביטוי. ואמנם גם בלהבא לא נקט רש"י כ"א שבועה שלא אוכל ושבק לשבועה שאוכל נראה דמאחר דפשיט לי' ר"נ לרבא בשבועות שם דשבועות ביטוי לשעבר כיון דלא משכחת לשטת רש"י חיובא כ"א בשגגת קרבן אמרינן כיון דחידוש הוא שאין בו כרת ואמרינן דשגגת קרבן סגי א"כ באוכל ולא אכל דמלבד שאין בו כרת גם מעשה אין בו ואעפי"כ חייב קרבן לא כ"ש דשגגת קרבן סגי.
והנה תוס' קיימו הך לישנא אחרינא ולדברי' הסוגיא פרק שבועות שתים כ"ו ע"ב ללישנא דבתרא דהכי קאי דאתותב אביי.
שם ע"ב רש"י ד"ה בלאו שבה כסבור חולין עיין רש"א שהניח ד' רש"י בצ"ע ועיין חי' ר"ן יישוב על קו' רש"י ולי נרא' דרש"י פי' כן שלא יהא פי' לאו שבה דלעיל בשבועות נגד פי' על לאו שבה בתרומה.
גמ' וחומש במקום קרבן קאי עיין חי' ר"ן שנדחק למה הוצרך רבא לזה ולי נראה דלאביי אין ענין החומש לכפרה כ"א לתשלומין כמו מועל בקודש והכ' קרא כאן התרומה קודש וכיון דאין קרבן לכפרה מיתה לאו במקום כרת קאי דבכרת בעי כפרה ורבא קאמר לעולם מיתה במקום כרת וחומש במקום קרבן.
גמ' ומר סבר כאדם הראשון אפשר דפליגי אי אדה"ר הי' לו דין בן נח וא"כ לא שמר שבת דבן נח ששבת חייב מיתה וליכא למגמר מני' או דדין בן נח נתחדש לאחר המבול אבל אדם שמר את השבת ואיכא למיגמר מני'.
תוס' ד"ה כדי פרנסתו נראה דבפי' קמא ק' להו אמאי לא מקשה הש"ס במאי משמר אלא ודאי בתחומין הי' משמר.
גמ' אדרבא אפכא מסתברא נראה טעמא דרבה בר אבהו דמקרא דושמרו דרשי' ביומא מוטב לחלל שבת אחד כדי לקיים שבתות הרבה הרי דבשבת אחד מיירי קרא ומקרא דאת שבתותי דרשינן דאין בנין במקדש דוחה שבת הרי דבשבתות הרבה קאי קרא וסבר רבה בר אבהו דהדרשא עיקר ורנב"י סבר דפשיטא עיקר.
ע' ע"א גמרא רבתה מיתות הרבה יל"ד הרי בכל חייבי מיתות בי"ד כתי' מות יומת וכתב הרמב"ן בחומש דהיכא דלא כתיב כ"א יומת ר"ל בידי שמים ונראה דלענין זה הוה סגי בפ"א מות יומת אבל באותה כ' ב"פ מות יומת א"ו ש"ו למיתות הרבה ואכתי י"ל דאי לא כתיב כ"א פ"א ס"ד עד דמחלל בכל מלאכות שאינו ניכר שהוא שבת וע"ז קאמר הש"ס הרי נאמר בויקהל כל העושה מלאכה יומת הרי דאמלאכה אחת מיחייב וע"כ למיתות הרבה.
ועד"ז יש לפרש גם כתירוץ התוס' דאין לומר דדברה תורה כלשון בני אדם דהרי במק"א כ' רק יומת ולא דברה כלשון בני אדם.
תוס' ד"ה יכול והשתא אי לאו לא תבערו נרא' דלגירס' דידן ג"כ יש ליישב דהשתא דילפינן מדרשא דשמואל חילוק מלאכות ע"כ רבי בא לאשמעי' דאינו חייב כ"א ל"ט.
תוס' ד"ה בחריש אולי יש לומר כיון דחרישה וקצירה לאו בחד זמן אתנהו מסתברא דקרא בא לאשמעינן דחייב על כל א'.
תוס' ד"ה ועל כולן דהוה ג' כתובים נ' כוונתם ליליף מכאן דב' כתובין מלמדין ודוקא ג' בעינן.
תוס' ד"ה הבערה ללאו בסוה"ד ר"ל דהו"ל למכתב הדיוק ולא הלאו.
שם ע"ב רש"י ד"ה מהו ומשוכח עיקר שבת מ' מד' רש"י שמפרש שנעלמו ממנו כל המלאכות ולזה הקשה רש"י מתינוק שנשבה ואמנם תוס' העמידו הקו' אמאי דמקשה מר' יוחנן דמשמע להו כמ"ש בחי' ר"ן דאעיקר מבעי' לא קשה די"ל דאותן מלאכות שלא ידע עשה אבל ידע משאר מלאכות.
וכתב רש"י דהאבעי' קאי אברייתא דתני שגג בזה ובזה נראה דכוונתו דדקשה לי' מאי קאמר אדרבא והי"ת נימא דחייב משום מלאכות כיון דשגג בשבת א"ו אברייתא דשגג בזה ובזה קאי והכי מקשה בשלמא אי אשמעינן ברייתא דאשגגת מלאכות חייב היינו רבותא אבל דחייב אשגגת שבת פשיטא ואפשר דמשו"ה כתב רש"י ג"כ דאין לדמות זה לשוכח עיקר שבת ולמימר דהא קמ"ל דחייב על כל שבת הא לא דמי.
גמ' אלא אי סבר כר"ל הכוונה דלימא דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל.
עא ע"א רש"י ד"ה קצר וטחן או טחן ר"ל דאי הי' מכל אחד חצי שיעור הרי בהא לחודא שייך חילוק חטאות ולמאי איצטריך לי' שגגת שבת.
גמ' לחומרא יל"ד הרי ספק קרבן להקל וצ"ל דהכא מידי אחרינא דבכל תמחוי טועם טעמ' אחרינא דאיסורא.
ויל"ד לר"ל דאמר חצי שיעור מותר מה"ת למה באמת ממין אחד מצטרפין וצ"ל דר"ל לא קאמר כ"א בתוך כא"פ לא אכל חצי שיעור אבל אם בתוך כא"פ אכל עוד חצי שיעור מודה ר"ל דחייב ועד"ז יובן מאי דקאמר ר"ל ביומא שם אסור משום דחזי לאצטרופי הרי מכל מרבינן לי' אלא ה"ק לר"ל נהי דלא דרשת כל מ"מ מודה אתה דאם יאכל בתוך כדי אכילת פרס עוד ח"ש דחייב והאיך אתה אומר דפטור ונראה דה"ט דר"ל דאמר בפרק גיד הנשה הנאת מעים בעינן דאי הנאת גרונו בעינן והו"ל בחצי שיעור הראשון הנאת גרונו מהיתר והאיך יצרף האיסור בהדי'.
תוס' ד"ה משני מינין פשיטא לענין קרבן פשיט' לי' י"ל דלענין מלקות גם רבנן ס"ל כר"ש דכ"ש מקרי אכילה אלא דס"ל הל"מ אפקי' ממלקות ואמנם כיון דאכל עכ"פ כזית איסור מלקין לי' משא"כ לענין קרבן בהעלמה תלי' מלתא והעלם דכ"ש לא הוה העלם.
שם ע"ב תוס' ד"ה מ"ד אשר עיין רש"א כוונתו למ"ש לקמן נהי דרבנן לא מחייבי אס' מעילות אשם תלוי מ"מ ע"ת היה יכול להביא כמ"ש תוס' לקמן א"ו משום דבעי ידיעה בתחלה.
עב ע"א תוס' ד"ה בעל ה' עיין רש"א שהתורה הקפידה וטעם ההקפדה כמ"ש תר"י ריש ברכות דהתורה חייבה על חטא נודע חטאת בת דנקא משום דהחרטה גדולה וחייבה על ספק חטא איל בן ב' סלעים מפני שאינו מתחרט כ"א מתנחם שלא חטא.
עג ע"א גמ' דלא קמכוין לזריקה דאיסורא ובקמייתא אמר לזריקה דארבעה והי' נראה לומר דגם בשתים איכא איסור דאוריי' משום דחצי שיעור אסור מה"ת אא"כ האיך התירו בפרק מי שהחשיך פחות מד' אמות וכ"ת באמת טעמא מאי נראה דבכל השיעורין שהן הל"מ לולי ההלכה הי' האיסור גם אכ"ש והל' לא אתיא אלא למלקות וכ"ש לאי' במקומו עומד משא"כ במעביר ד"א דכול' מלתא הל"מ ופחות מד' אמות אין כאן הל' אבל מדרבנן מיהת אסור דהרי לא רצו לגלותה ומשו"ה לא קאמר לא קמכוין לזריקה דאיסורא דעכ"פ לאי' דרבנן נתכוין.
שם רש"י הזורה ברחת לרוח אפשר כוונת רש"י דוקא בזורה פעם ראשונה הוא דחייב חבל זורה אחר זורה כמו שהדרך להוריד מכלי לכלי לא מחייב.
רש"י המרקד בנפה אולי כוונתו דמרקד לא שייך כ"א בקמח שמרקדין בנפה ולא בתבואה שמרקדין בכברה.
רש"י הקורע ע"מ לתפור אבל ע"מ שלא לתפור לא הי' במשכן יל"ד אמאי לא קאמר דהו"ל מקלקל והוה משמע מד' רש"י דאלו הי' במשכן אפי' הוה מקלקל הוה חייב.
רש"י הצד צבי כוונת רש"י דבאלים לא שייך צידה רק בתחשים אלא דבזה"ז אין כאן תחשים ולכך נקט תנא צבי.
תוס' ד"ה הקושר בסו"ד לעיל פרשתי ויע"ל משום דבע"מ לבנות ר' יוסי ס"ל דבעינן לבנות במקומו נקט לה תנא סתמא.
מתני' המכבה נראה מלשון המכה והמבעיר ולא נקט המבעיר והמכבה כדאורחי' משום דמתני' ר"ש היא דבעי מכבה ע"מ להבעיר גחלים או פתילה וטעמא דר"ש נראה מד' המפרשי' דהאש שתחת הסממנין היו מכבין אותו כדי לבשל הסממנין ע"ג גחלים שהוא טוב לבישול זה יותר מאש להבה. אמנם רש"י לקמן צ"ג כתב דר"ש דפוטר במשאצ"ל טעמי' דלא הוה מלאכת מחשבת.
שם ע"ב רש"י ד"ה בא"י ואשמעינן ויל"ד למאן דס"ל מחפה היינו זורע א"כ משום זורע הוא דמחייב וי"ל דעכ"פ חרישה במקומה עומדת ומאיזה מהן שהתרו בו התראתו התראה.
תוס' ד"ה מכדי ויע"ל דאי נקט חורש תחלה לא שבקינן זורע הבא אח"כ משא"כ השת' דנקט הזורע בנקל ישכח למתני חורש אחר כך.
תוס' ד"ה משום זורע בסוה"ד ועיין רש"א והנה תוס' לקמן כתב לתרץ דמאי דמשני מלאכות שהיו במשכן חשיבי ונקרא אב כוונת הש"ס לומר דצריך להתרות בו על שמם ותוס' בשמעתין לא ניחא להו להעמיס זאת בכוונת ד' תוס' אבל שיהי' כוונת הש"ס דאם התרו בשם של אב התראתו התראה שפיר ניחא להו ולקמן גם זאת ניחא להו.
תוס' ד"ה וצריך לעצים מידי דהוה אקורע יל"ד התם קורע ומוחק מקלקלין אלא ע"מ לתקן חייבין לא זולת משא"כ הכא.
רש"י ד"ה וא"צ אלא לעפרא לכסות בו צואה כוונת רש"י משום דלכסות בו זרעים חייב משום חורש.
תוס' ד"ה בורר ומניח לאחרים נראה כוונתם ליישב דברי אביי לקמן ומניח לאלתר מאי מניח שייך בלאלתר לזה כתב תוס' מניח לאחרים.
רש"י ד"ה מאי קאמר וקתני לא יברור ל"ל דמאם בירר חייב חטאת לא קשה כן כ"כ דפשיטא לן שלא כדרכו י"ל דמותר וכדרכו חייב חטאת אבל האי לא יברור מאי קאמר.
והנה ר' יוסף לחודי' הוא דמתרץ האי לא יברור ולא שאר אמוראי וצ"ל דה"ק דוקא היכא דחייב חטאת הוא דלא יברור אבל לא זולת.
והנה לפי פשטא דשמעתא כולא ברייתא בבורר בכלי ובפסולת מתוך אוכל ובהאי מחלק בין מותר לחייב חטאת לכל חד כדמפרש לי' ובזה מיושב דקאמר בורר אוכל ואוכל אטו לברור לאכול מיד יהא אסור א"ו משום דאשמעינן דלאכול מותר אפי' ע"י ברירה בכלי ואפי' פסולת מתוך אוכל.
וכי מותר לאפות לבו ביום ולבשל לבו ביום יל"ד ל"ל דנקט תרתי ולמה נקט הני תרי דוקא ואמנם לכאורה יש לחלק בין ברירה לשאר מלאכות שבת דבשאר מלאכות לא אשכחן שום היתר ובברירה עכ"פ לאכול מותר ולזה מייתי לי' מלאפות דתנן נותנין פת לתנור ע"ש עם חשיכה אם רק יקרמו פני' מבע"י אף דנגמרה בשבת וכן נותנין קדרא חייתא לטמון מבע"י אף שנתבשל בשבת ואעפי"כ משחשיכה הכל אסור וכן בברירה לא שרי רק לאכול לא זולת. וי"ל דעולא ור"ח לפי גירסא שלפנינו פליגי בפלוגתא דרבה ור"ח אי צרכי שבת נעשין ביו"ט וס"ל לעולא צרכי שבת אין נעשין ביו"ט ורק משום הואיל אופין ומבשלין וה"ט דאפי' בשבת בורר ומניח מותר הואיל ואי בעי אי מקלעי אורחים אכיל לי' לאלתר וכ"ת בשבת לא מהני הואיל הרי התוס' הקשה דכל מלאכת שבת יהי' מותרים מטעם הואיל ואי מקלע חולה שיש בו סכנה ותי' חולה שיש בו סכנה לא שכיח אבל הואיל, ואי מקלעי אורחים שכיח ומה"ט מיתר לברור לבו ביום ור"ח לטעמי' דלית לי' הואיל וס"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט ושפיר פריך וכי מותר לאפות לבו ביום.
תוס' ד"ה וכי מותר לאפות פחות מכשיעור י"ל דהא דחצי שיעור אסור מה"ת באי' אכילה ילפינן לה מכל חלב אבל במלאכת שבת צ"ל דאסור מטעם דחזי לאצטרופי ובזה מיושב קו' תוס' ביומא דאף דר"י יליף מכל חלב חצי שיעור מ"מ אצטריך חזי לאצטרופי למלאכת שבת ונ"מ דאי חזי לאצטרופי א"כ סמוך לביה"ש במוצאי שבת לא שייך חזי לאצטרופי ואין כאן איסור דאורייתא וכיון דע"כ משכחת לה במלאכת שבת דמותר פחות מכשיעור גם כולא שבתא חצי שיעור מותר וע"ז מתקיף לה ר' יסף תינח מדאורייתא אבל מדרבנן הרי גם ר"ל מודה אף דלית לי' חזי לאצטרופי מודה דאסור וא"כ האיך ס"ד דמותר לאפות פחות מכשיעור.
רש"י ד"ה מידי קנון ותמחוי ה"ה דמצי למפרך אטו נפה וכברה קתני יש לתרץ על ב' פנים חדי כיון דתני חייב חטאת ע"כ בכדרכה מיירי והיינו בנפה וכברה ולא אצטריך תנא לפרש אבל בקנון ותמחוי דביו"ט מותר לכתחלה לבי"ה אי מחלק תנא בין שבת ליו"ט צריך לפרושי. ועוד שנית דהמקשה הוא רב המנונא וס"ל אוכל מתוך פסולת מותר בשבת לכתחלה ובקכון לפי ביאור דברי רש"י הוה אוכל מתוך פסולת דהאוכל מתגלגל ויורד והפסולת נשאר ואי ברייתא בכל זאת אסרה הו"ל לפרש משא"כ בנפה וכברה דאדרבא הפסולת נופל לחוץ והאוכל נשאר בנפה וכברה פשיטא דחייב חטאת.
ובדברינו יובן ג"כ הא דנקטי' בורר למלאכה בפ"ע ומרקד למלאכה בפ"ע משום דבורר בעינן פסולת מתוך אוכל ובמרקד הוא אוכל מתוך פסולת.
תוס' ד"ה בורר ואוכל בסוה"ד וצ"ע נראה דיש ליישב קצת דלכאורה צריך להבין מ"ט מחמרי בי"ש בברירה דוקא ולא בשאר מלאכות או"נ וע"כ הטעם משום דדרך לברור על משך זמן ויבא לברור מיו"ט לחול ואמנם כ"ז אם יוכל לברור ע"ד אחר אבל אם הפסולת מרובה על האוכל ולא נתיר לו לברור את האוכל אתה אוסרו לגמרי ודנימא איפכא ודאי לא מסתברא דהרי אוסר בי"ש בשאר ברירות ולזה גם בי"ש מודה.
עד ע"ב רש"י ד"ה פרים סלקא ועיין ברא"ש מה שהקשה ע"ד רש"י ונראה דגריס ברי"ף על פרים סלקא מה דגרסי' לפנינו ברי"ף על סלית סלתא ולגי' הרא"ש מיושב מה דקאמר הש"ס אי קפיד אמשחתא דלגי' ברי"ף מה ענין משחתא לפי פירושו אבל לגי' הרא"ש לא פליג הרי"ף בסלית סלתא א"ש.
תוס' ד"ה האי מאן עיין בחידושי הר"ן פי' ד' תוס' אלה.
רש"י ד"ה שבע חטאות בסו"ד וא"צ אלא לעפרא ולפי"ז סוגי' דהל' כר"ש דמשאצ"ל פטור דהרי אם לוקח הטיט שבשדה לא הוה מקלקל וחייב לר"י.
תוס' ד"ה חכמה משמע דס"ל דאפילו אשה חכמה פטורה ומד' רש"י לא מו' כן שכתב דבשאר אינשי $ציור בספר$ הוה כלאחר יד מ' דבחכמה חייב.
עה ע"א תוס' ד"ה שכן יריעה בסו"ד $ציור בספר$ סברא הוא צ"ע הא שיעורין בכל מלאכת שבת שיעורין הל"מ הם.
רש"י ד"ה המותח חוט והרמב"ם בהלכות שבת פירש בענין אחר.
רש"י ד"ה תסתיים מבואר מדבריו דאפילו הל' כישוף אסור ללמוד הימנו ולא כהג"א עיין שם.
שם באותו דיבור וצ"ע דבירושלמי עיין ק"ע שם דמפרש בפירוש ראשון דצידה לאו מלאכה היא וצ"ע מכמה משניות דפ' האורג דמבואר דצידה מלאכה היא וכי האי מ"ד בירושלמי פליג אהנהו מתניתין.
תוס' ד"ה טפי ניחא לי' עיין רש"א ונראה דהאי טעמא דקאמר הש"ס אצטריך לר"י דליהוי מקלקל גמור וכמ"ש תוס' לעיל.
תוס' ד"ה הצד דרכו לפרכס עיין רש"א ונראה דתוס' לטעמיי' שכתבו בביצה פ' המביא גבי מדורתא שכתב רש"י דלר"ש שרי ותוספת כתבו דגם ר"ש מודה דבעושה המלאכה בידים ל"מ דבר שאינו מתכוין ואי לאו דמפרכס ומקרב מיתתו מעצמו הוה חייב.
רש"י ד"ה שוחט כוונת דבריו דודאי ידע המקשה דנטילת נשמה הוה במשכן אלא דהוה לי' לתנא למתני ההורג דודאי הוה במשכן כמ"ש רש"י לקמן אבל שוחט מנ"ל דהוה וע"ז קאמר רב דנקט שוחט לאשמעינן דאית בי' תרתי ולשמואל י"ל דנקט שוחט דאי נקט הורג הו"א דוקא דנוטל נשמה אבל שוחט דגם לאחר שחיטה חיה היא וע"י פרכוס מקרב המיתה קמ"ל דגם שוחט חייב משום נטילת נשמה ולמ"ש שפיר י"ל דקאי אמתניתין ול"ק קושית תוס'.
רש"י ד"ה משום צובע בסוף דבריו אמאי איכוין נראה כוונתו דלכאורה היה אפשר דרב ושמואל לטעמייהו דרב ס"ל דשא"מ אסור הלכך חייב משום צובע ושמואל ס"ל פטור ואינו חייב ולזה כתב רש"י דהטבח מיכוין לצביעה אלא דשמואל לא מוקי למתני' בטבח דניחא לי' בצביעה.
רש"י ד"ה משום נטילת נשמה סו"ד וחלזון עיין רש"א ולמ"ש לעיל מלאכה הוה באמת בחלזון ומה דפטור או משום דמקלקל הוא לר"י או משום דמתעסק הוא לר"ש הרי כה"ג בכל מלאכות פטור ומ"מ מלאכה מקרי.
שם ע"ב תוס' ד"ה הרי אלו וי"מ אפשר להסביר קצת דבאב ותולדה במזיד מיהת משכחת דחייב על האב ופטור על התולדה משום שהתרו בו משום אב אחר אבל בב' תולדות או חייב על שתיהן או פטור על שתיהן.
מוחק אות אחת עיין ברא"ש שהביא תוספתא שאפילו על מחיקת טשטוש דיו חייב ונתקשה בפי' ולולי דברי' הייתי אומר שאני התם שנפלה הדיו על הכתב וכן השעוה כה"ג על הפנקס וחייב מאחר שמחשבתו הי' ע"מ לכתוב ובאמת גריר הכתב עם הדיו או עם השעוה להכי חייב אבל לא על טשטוש דיו שלא במקום כתב.
מתניתין ואין מצניעין כתב בתוס' ר"ע איגר במשניות דהך וי"ו וי"ו מחלקת ר"ל דאל"כ הרי רישא סותר לסיפא ובפירוש המשנה להרמב"ם משמע דאין זאת וי"ו מחלקת כ"א נקט הכי דאפי' בב' חסרונות חייב המצניע עיי"ש.
ע"ו ע"ב א"ל אביי אדרבא וטעמא דרב יוסף נראה דבשבת במלאכת מחשבת תליא מלתא וכיון דהיתה מחשבתו לגמל ולגמל ליכא שיעורא פטור. ועד"ז י"ל עוד קושיא אחרת לאביי א"כ מ"ט פטר ר"ל אמנם י"ל אביי לא קאמר כ"א לר' יוחנן דס"ל חצי שיעור א"כ בח"ש אפי' איכא מלאכת מחשבת עכ"פ אסרה תורה וא"כ היכא דאיכא שיעורא מיהת לפרה חיובי נמי מחייב משא"כ לר"ל דחצי שיעור מותר מה"ת פטר כאן כטעמיי' דר' יוסף דלא הוה מלאכת מחשבת.
תוס' ד"ה אידי ואידי והרמב"ן בחי' הסביר ד' תוספת דהו"א דטעמא משום דחזי לאדם נראה כוונתו וש"מ דאכילה על ידי הדחק שמה אכילה.
שם ע"ב רש"י סובן ומורסן והרמב"ם בפירוש המשנה מפרש אפכא והביא בתו"ח במשניות ראיה ברירה לפירש הרמב"ם ממשנה ה' פי"א מה' תרומות עיי"ש.
עתיקי וחדתי נראה הביאור דפולין עתיקי כבר נתקשו וצריכין בישול הרבה ועי"כ נפרד הקליפה מעליהם ונראה כזביבין בקערה משא"כ בחדתי שהן זכין ומתבשלין מהר ולא נפרדה הקליפה מהם ורש"י הוסיף למה נראה כזביבין.
והנה מדהביא הרי"ף כל השו"ט אליבא דר"י משמע דכר"י ס"ל משום דשקלינן וטרינן אליבי' והרמב"ם כתב בפי' המשנה דאין הל' כר"י וכ"כ בחיבורו ולא העירו הנו"כ מד' הרי"ף הנ"ל.