ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
מתניתין
רש"י ד"ה כל בעלי השיר בסו"ד משום לנוי אין כוונתו לפ' לר"ה דוקא דס"ל לנוי לא הוה משוי כ"א בא לפרש תיבת בעלי השיר.
נב ע"ב כרוכים או נמשכים לכאורה כיון דכרוכים לא הוה משוי נמשכים פשיטא ונראה דס"ד כרוכים דהוה נוי כי אורחי' שרי אבל נמשכים כיון דלא בעי נטירא ולא לנוי חזי אסור קמ"ל.
חזי' לעגלי דרב הונא למימר דלמעשה פסק ג"כ ר"ה הכי.
שם רש"י במתני' בזמן שהיא קשורה בגמ' מפ' טעמא כוונת רש"י לד' תוס' ד"ה אילימא דגם מרישא מבואר דמיירי בקשורה מע"ש אלא משום דמרישא יש לדחות כמ"ש תוס' מייתי ר"נ מסיפא.
ומ"ש רש"י ומניחין אותו היינו כמ"ש תוס' בשם רש"י לחלק בין מע"ש לשבת.
רש"י ד"ה באוכף מהני לחומה נראה מדבריו דבהא פליגי ת"ק ור"ש ת"ק סבר מרדעת שהיא מין בגד מחמם ולא האוכף שהוא עץ ורשב"ג סבר דע"י מקצת מחמם והראשונים כתבו בזה טעם אחר עיין בחי' ר"ן.
לא ידע במילי דשבתא כלום י"ל דכוונת שמואל דפלוגתייהו אי לתענוג שרי או אסור תליא בפלוגתא דר"ה ור"י פרק מי שהחשיך דמ"ד שויא אוכל אסור ומטרח שרי א"כ כל לתענוג שרי ואנן קיי"ל כמ"ד מטרח באוכלי' אסור א"כ כל לתענוג אסור ולזה כוון שמואל.
נג ע"ב גמ' מאי זה חומר עיין רש"א ולכאורה י"ל דה"פ אדם דאית בי' מזלא מהני לי' קמיע בהמה דלית לה מזלא לא מהני לה קמיע ואי מהני מקרי הוה אבל מומחה לא שייך ושפיר פריך הש"ס אמנם בר"ן מפרש ג"כ ע"ד רש"י.
ת"ש סכין ומפרכסין הקשה תלמיד אחד למה לא משני גזירה משום שחיקת סמנים וכ' דא"כ יקשה מ"ש אדם דשרי ובשלמא לקמן אמרינן אדם נראה כמיקר.
תוס' ד"ה כגון שהיה תחום שלה עיין ברש"י ביאור ד' תוס' אלו.
הלכה כר' אושעיא עיין ברא"ש אמנם בהג"א כתב דלמסקנא דלא גזרינן א"צ לתי' דמובלע התחום וצ"ע דרב אושעיא לא קאמר כי אם במקום צערא לא גזרינן לא זולת.
ומי גזרינן עיין רש"י בא ליישב אף דהתם לא שייך שחיקת סמנים מ"מ אי במקום פסידא גזרו הו"ל למגזר וצ"ע בשלמא שחיקת סמנים הוה אב מלאכה כמ"ש רש"י משא"כ בתחומין אלפים דלא הוה דאורייתא וצ"ל דקושית הש"ס היה דאדרבא שחיקת סמנים דהוה דאורייתא לא אתי למשרי אבל תחומין דקיל אתיל למשרי.
נב ע"ב רש"י ד"ה צרורות שלא יחלבו ויתעברו או יהיו שמכות בגמרא לקמן לא כתב רש"י כ"א מפני שמכחישות ולדברי רש"י בגמ' לקמן אתי שפיר דבמתניתין דעת רש"י דמשום משוי אין כאן א"כ אפילו משום שיתעברו ג"כ מותר אבל בגמ' לקמן נחתינן דיש בו משום משוי א"כ דוקא משום שמכחישות דהוה צורך גופן מותר אבל שיתעברו דלאו צורך גופן אסור.
נג ע"א תוס' ד"ה כאן ליבש ופירש ה"ר פורת כוונת ה"ר פורת לד' ה"ר יונה דטעם דלחלוב אסור הוה משום דלחלוב דוקא בשבת נושאות הכיס למען ישמור חלבן ער אחר השבת ולזה כוון ג"כ ה"ר פורת ונראה דה"ר יונה הוכרח לטעמי' לפרש כן דמאחר שד' דה"ר יונה לפי מ"ש ה"ה בשמן דלחלוב היינו שלא יזיב החלב מהדדין א"כ ע"כ מיהדק הוה והא דאוסר משום דקושר רק בשבת.
אר"ה תו תרי לפי' רש"י הכוונה תו תרי שנים שנים ולא יליף מלבבתני כ"א לשון קשר ולפי הרי"ף מצעות יפות הוה לבבתני מדוקדק יותר וכן פסק הרמב"ם, והראב"ד הקשה הא לנוי י"ל קושי' דלמא אינך מ"ד פליגי אר"ה וי"ל קושי' דלמא הפי' כרש"י.
נד ע"א רש"י ד"ה מטולטלת כוונת דבריו דע"כ הרצועה מהודקת למקום אחר ולכה"פ לסרגא וא"כ מאי דלמא נפיל איכא. ובגמרא גבי קשורה לשריא פירש רש"י מדעתו עוד פי' ג' נראה דדחקו לרש"י כפ' שם דבשלמא אם המטולטלת כר מלא מוכין ומהדקין אותה מגבו ומבפנים שייך להדקה ע"ג השליא אבל לאינך פי' מהי"ת יהדקה על השוליא. והרמב"ם השמיט הך דשליא לגמרי.
רש"י ד"ה כלאים דחבלים וקסבר דשא"מ אסור ומהאי טעמא השמיט הרמב"ם למשנה זאת בחיבורו.
שם ע"ב רש"י ד"ה סולם ורצועה וכולהו משום דחייס עלי' לא רצה לפרש כהרמב"ם בפי' המשנה דטעמא משום משא משום דקשה לי' מ"ש ההוא סולם מקשישין שע"ג השבר ובחידושי ר"ן יישב קושיא זאת והתימה על ה"ה שהביא תי' רש"י מקשישין ע"ד הרמב"ם ולא זכר כי הרמב"ם בפי' המשנה מפרש הטעם משום משוי ולזה לא מהני תירוץ רש"י ואמנם מה דצריך עיון לד' רש"י התינח סולם י"ל דחייס עלי' אבל חוטין ורצועות דמתני' מאי חייס עלייהו שייך וצ"ל דעכ"פ אם נאבדו יגרום לו היזק ויגביהם לכשיפלו בלי יאבדו וישכח ויביאם ד"א ברה"ר.
גמ' עשית מר עוקבא עוררני תלמיד אחד דה"ה דהו"מ למפרך אמאי נקט נקיבות דוקא ולא זכרים אלא דבלא"ה דחי לי'.
גמ' וחדא פרה וכו' יל"ד הרי הכריח רש"י בחומש פרשת וישלח דאדם קורא לשוורים הרבה שור ונראה דבאמת יקשה למ"ד לשמור מותר דלמא לשמור היתה א"ו אדרבא דראב"ע אלפי' פרות הי' לו וכולן יוצאות ואטו כולן היו צריכין שימור אא"כ הו"ל למתני פרות ומשני של שכינתו היתה ולא הי' צריכה שימור ובדברינו מיושבים ד' הירושלמי דקאמר פ"א יוצאה והושחרו שיניו מן התעניות ועכ"פ קשה וכי פרה היתה לו א"ו דס"ל אדם קורא לשוורים הרבה שור אלא אי ק' הא ק' אם ראב"ע צם לתשובה על מעשה זה למה תנן בביצה שלשה דברים ראב"ע מתיר ואחד מהם הך דפרה וגם שם מייתי זה בירושלמי והרי חזר בו וצ"ע.