ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
מסכת שבת
כ"ו ע"ב מאי חנוכה שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחים בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כה"ג ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד ונעשה בו נס והדליקו בו שמנה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה. והקשה ב"י כיון דהי' בו להדליק יום א' א"כ לא נעשה כס כ"א ז' ימים ומ"ט קבעו ח' ימים ותירוץ כי ביום הראשון הי' הנס ניכר כי הצלוחית לא היתה חסרה אף שהריקו ממנה השמן ומרומז תירוץ זה בדברי הרי"ף שכתב ובכל יום ויום הי' הנס מתחדש שבאותו פך של שמו' נראה כוונתו שהפך לא חסר. וכתב הר"ן ומשום הכי ח' ימים מפני שהי' להם שמן טהור ברחוק ד' ימים והוצרכו ח' ימים להולכה וחזרה, והנה מצאנו בספר מלכים במעשה דאליהו זכור לטוב עם האלמנה הצרפית דכתיב שם "כד הקמח לא כלתה" משמע דעכ"פ חסירה היתה וצפחת השמן לא חסר בדבר ה' אשר דבר ביד אליהו ככתוב למעלה "כי כה אמר ה' כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד יום תת ה' בשם על פני האדמה" וההוא מעשה הואיל ואתא לידן עלינו לבאר סוף המעשה הזה שחלה בן האשה עד לא נותרה בו נשמה ותאמר אל אליהו מה לי ולך איש אלקים ? באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני ואמנם ע"י תפלת אליהו כתיב וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד אל קרבו ויחי וכי איזה עון הי' ביד האשה באמרה עליו להזכיר את עוני ולהמית את בני ? ונראה דבבא אליהו ואמר לה קחו נא לי פת לחם בידך השיבה לו חי ה' אלקיך אם יש לי וגו' כי אם מלא כף קמח ומעט שמן בצפחת ועשיתוהו לי ולבני ואכלנוה ומתנו' הנה פתחה דבריה בחי ה' וסיימ' ומתנו, ונראה מתוך דברי' ה' יתברך לעדות גם על ואכלנוה ומתנו ולא עלה ע"ד כי יש ביד ה' לצוות ברכתו על הקמח הזה ועוד יאכלו וישבעו ויותירו וכך מוחלט הי' חסרון אמונה זאת בלבה עד שאמרה עליו חי ה'. ויהי בצוות ה' ימים רבים אחת ברכתו וכד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסרה נענשה למפרע על השבועה שנשבעה ומת בנה בעון זה וע"ז אמרה, איש אלקים אשר בידך לברך, באת אלי להזכיר את עוני שלא האמנתי בברכת ה' ועי"ז מת בני, כי בעון שבועות ח"ו בנים מתים, ומעשה דאלמנה בסוגיא דנודרת בגיטין יוכיח, ואמנם נראה הנה רבותינו ז"ל השרישו בנו אמונת תחיית המתים, ואמרו הכופר בתחיית המתים, אפילו רק יאמר שאינה מן התורה אין לו חלק לעוה"ב ומה ראו על ככה ? ואמנם בברכה שנייה בש"ע גילו לנו סוד זה הענין ואמרו "מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים" ביארו בזה, כי תוה"ק שסגרה בעדינו בענין פרכסתינו כל הדרכים העקלקלים, ותחלת שאלתו לאדם ביום הדין, נשאת ונתת באמונה ? היית מאמין בעת משאך ומתנך כי ההשתדלות והחריצות הבל והגזרה אמת, ? כמאמר שלמה המלך ע"ה "אם ה' לא יבנה בית. שוא עמלו בוניו בו" ואמר שוא לכם משכימי קום וגו' כן יתן לידידו שנה" ואמנם אם יקיים בלב איש הישראלי אמונת תחיית המתים, וכמ"ש וחוסה במותו צדיק, המאמין במחיה מתים ברחמים רבים שבידו להחיות רבים יאמין ג"כ במכלכל חיים בחסד, וזה ענין תחיית הילד הזה, את לא האמנת כי ביד ה' לעשות הרבה ממעט ראי נא ראי כי בידו להחיות מתים, והנה זה הוא תמצית המוסר ממעשה נורא כמדובר. וע"ד שהוא בענין הויות העולם כן הוא הענין בעבודת ה'. אמר הכתוב "אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני"', הבא לטהר מסייעין אותו וכשם שאמרו רז"ל גשמים סימן קללה בחג דדומה כמוזג כוס לרבו ושפך לו רבו קיתון על פניו, פירש רש"י אינו רוצה בשימושך ככה נראה עין בעין בעזרת ה' למבקשי רצונו. והנה בני חשמונאי אחרי שנצחו את היונים, טהרו את המקדש ובקשו שמן טהור להדליק את המנורה ולא מצאו אלא פך אחד והיו מצטערים אשר מיום מחרת יצטרכו להדליק שמן טמא כי היו רואים אחרי כי טומאה הותרה בצבור מיד באה אנחתם ונאקתם לפני כסא כבוד השם יתעלה ויצו ה' ברכתו בפך השמן למען ישיגו ממנו שמן על שמונת ימים שלמים עדי יובא שמן טהור מרחוק מהלך שמונת ימים ואמנם להראות להם חבתו היתירה על פי פקודתו עוד ביום הראשון כחה ברכתו בהפך השמן שלאחר שהוריקו השמן מתוכו למנורה נשאר הפך מלא שיבינו שיהי' השם בעזרתם ולא יצטרכו לשמן טמא ונתקיים רנון יריאיו יעשה אף כי היו רשאים להדליק שמן טמא וכמו שאמרנו ואעפי"כ עשה רצונם ואת שועתם ששועו בענין זה ישמע ויושיעם. וירמוז ענין זה על נר מצוה שדרשו רבותינו ז"ל על מצות הצדקה אמרו, נמשלה הצדקה לנר מה כר זה אפילו מאה מדליקין ממנו לא יחסר כך הצדקה כי מצדקה לא מייעני ומעתה זה שהגין השי"ת על פך הזה שהי' מונח בחותמו של כה"ג שלא ישלטו בו זרים מאת ה' הי' להורות לנו כי אי' מעצור לה' להושיע ברב או במעט ועיקר הנס ניכר בצליחות הזאת ולזאת קבעו שמונת ימי חנוכה ולא שבעת כן יעשה השם עמנו לטובה אות אמן.