ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
מב
ע"א תו"ד רש"י בפלוגתת בי"ש ובי"ה תרוויהו ס"ל תתאה גבר אלא דבי"ש לא מחלקי בין כלי ראשון לכלי שני או בין שתיה לרחיצה ובי"ה מחלקי והא דנקט רש"י תרי טעמי לכוס ר"ל דבהא פליגי ס"ד דרב יוסף דספל כאמבטי גזרי' לא בכוס ה"ט משום דלשתיה שאני ובמסקנ' בכלי שני תלי' מלת' ולפי התוס' כמו כן בכ"ש פלוגתייהו ומ"ש תו"י דה"ה בחמין לתוך צונן גזרינן בכלי ראשון משום צונן לתוך חמין ל"ט לתוס' מאחר דהכל תלוי במרובין או במועטין ומרובין אטו מועטין לא גזרינן אפילו בכ"ר ממתני' דמיחם:
דלא קפיד אמצא והכ"מ גורס אמי' ר"ל אפי' חמין לתוך צונן שרי ומיירי בכוס והיינו דרב אלפס לא פסק כר"ש בן מכנסי' ועיין בר"ן ובחידושי רשב"א ורא"ש.
שם מתניתין האלפס והקדרה נ' דנקט תרווייהו דאלפס שהוא רחב וצף אין חומו גדול כ"כ כמו קדרה שהיא צפרה ועמוקה ואעפי"כ שניהם אסורים אלא דתנן כאן ברישא זו ואצ"ל זו אבל בסיפ' לפי פיר' רש"י הוה הקערה כלי שלישי תנא שפיר לא זו קערה ודאי שרי אלא אפי' תמחוי שהוא כלי שני ג"כ שרי.
רש"י שהעבירן מן האור ר"ל דאי בשבת ומהטמנ' מיירי הו"ל למתני שהוציאן וכתב רש"י עוד ביה"ש ר"ל דלהכי נקט העבירן מן האור דביה"ש מיירי ואעפי"כ לא יתן לתוכן עוד משתחשך אף ששהה בנתיים.
מב ע"א תוס' ד"ה אבל דאדרב' דוק מסיפ' י"ל דלהכי נקט בריש' לאשמעינן בריש' דר"ת אף נתינה מתיר ורבא דהתירא לא לתנא.
מתניתין אין נותנין כתב רש"י בשבת ויל"ד פשיטא דבשבת עסקינן מדקתני בסיפ' ואם נתנה מבע"י מותר ונראה דאדרב' משום דלשון דסיפא קשה כמ"ש תוס' דהו"ל למתני אבל מבע"י נותנין ואיכא למטעי דבאמת גם מבע"י אסור לכתחלה ואין נותנין אפי' מבע"י לזה כתב רש"י דבשבת דוקא קאמר וכ"ת דלמא באמת ה"פ דלכתחלה אפי' מבע"י אסור אמנם יקשה טעמ' מאי וע"כ אתה אומר מאחר דהשמן אסור גזרינן דלמא אתי בי' לידי תקלה הרי בגמר' אמרינן טעמ' או משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל או משום מבטל כלי מהיכנו והני טעמי לא שייכי כ"א בשבת.
ובענין לישנ' דמתני' שדקדקו התוס' י"ל דס"ד טעמ' משום תקלה ומה"ט נתנו בשבת דוקא אסור דלאתמול לאו דעתי' על השמן המטפטף אבל נתנו בע"ש דדעתי' עלי' שרי ליהנות ממנו ולהכי תנן ואם נתנו מבע"י מותר להניחו אבל אין ניאותין ממנו כמו אם נתנו בשבת ודלא אמרי' משום תקלה ואסרי' לתת גם מבע"י היינו דבזמן מועט לא חיישי' לתקלה וכאן למו"ש הרי שרי.
וכתב רש"י ב' טעמים ואפכי' לסוגי' דשמעתין דתחלה אמרינן טעמא דמבטל כלי מהיכנו ובתר הכי מייתי דר' יצחק דאין כלי ניטל וכו' אמנם רש"י לטעמי' דס"ל דלרבה אליב' דר"ח גם ר"ח ס"ל כר"י דאין כלי ניטל וכו' אלא דמחלק בין הצלה מצוי' וזה כוונת רש"י.
תוס' ד"ה שאינה מצויה בסוה"ד ובדברי תוס' אלו יובן במ"פ אביי והתרצן בנצוצות דאביי דייק לי' דע"כ נצוצות לא שכיחי דאי שכיחי א"כ ליהוי דינם כשמן ומשני לי' דשכיחי ולא שכיחי. ולד' רש"י צריך לדחוק דאביי משמע לי' שיכולין להדליק לא שכיחי והש"ס משני כיון דעכ"פ ניצוצות שכיחי שפיר התירו רבנן.
מו ע"א רש"י ד"ה כופין קערה של חרס יל"ד פשיט' דשל עץ היא גופ' תדלק ונראה דקשה לי' לרש"י מאן יימר שנטל הקערה לצורך הנר דלמ' נטל הקערה מן השלחן כדרכו וכפה אותה בעודה בידו על הנר וע"ז כתב רש"י מאחר דע"כ אצטריך קערה של חרס להכי וסתם קערות של סעודה הי' בימים האלה של עץ וא"כ לצורך הכר טלטלו
גמ' תחת הדלף יל"ד הא אמרינן פרק משילין דמשום גרף של רעי שרי לטלטלו ולשפכו ומאי קשה לאביי ונראה דאביי ס"ל בביצה דבגרף של רעי לא התירו אלא בבית שדר בו והכי סתמא תנן אפי' אינו דר שם. ומצאתי קושי' זאת בכ"מ פרק כ"ה מה' שבת עיי"ש.
שמבטל כלי מהיכנו פירש רש"י במתניתין דדין דהאי משום בנין אלא דהוסיף דהוה כאלו חברה בטיט ובפרק מי שהחשיך קנ"ד פירש הטעם משום סותר ולהנך ב' פי' ל' מהיכנו פירושו למה שהיה מוכן אבל בגמ' כאן פי' שהי' מוכן מתחלה ועכשיו נעשה מוקצה ועד"ז פירש מהיכנו ממה שהי' תחלה מוכן ונראה לבאר דעל רש"י פ' מי שהחשיך קשה הא קיי"ל כבי"ה דאין סתירה בכלים וליכא למימר דהכא סתירה מעליית' הוה דמודו בה בי"ה למה יקרא זה סתירה מעליית' כיון דלמו"ש ישתמש בו וכ"ת גם אפי' במתני' דידן יקשה כזה הא בי"ה אמרו ג"כ אין בנין בכלים נרא' דלזה הוסיף דהוה כאלו חברה בטיט ואמנם בגמ' קשה לי' לרש"י תינח בביצה המוטל באשפה שייך לומר כאלו חברה בטיט אבל בנר דמתניתין שמונח על השלחן מאי חברה בטיט שייך לזה פירש רש"י דהו"ל מקלקל שהיה מוכן ונעשה מוקצה וקלקול יומא ג"כ הוה קלקול.
גמ' חביות של טבל מכאן הקשו תוס' לעיל אפי' רש"י דאי גם בבריית' ראשונה גרסינן טבל למה מייתי הש"ס אדרב יוסף בריית' אחרת וי"ל דהתם נשברה בראש גגו וכל מה שבחביות הולך לאיבוד דלמא כה"ג לא גזרו רבנן אבל בברייתא בתרייתא דמיירי בבית וא"כ יכול לטפח מה שיצא מן החביות ואין ההפסד גדול כ"כ אמאי התירו טבל מוכן אולי יש להוסיף דאם אתה אוסרו יתקן הטבל ויהא מותר.
רש"י ד"ה ניצוצות אין בהם ממש ומותר ליטלן אפשר ע"י נפיחה קאמר דהוה טלטול מן הצד.
גמ' בדלף הראוי מכאן הקשה הרמב"ן על פירש רש"י לעיל דלמה לא משני הכי ונרא' דסתם דלף אינו ראוי וניחא לי' לשנויי דמיירי בבתי חדתי.
אר"י אין כלי ניטל המעיין בר"פ משילין ימצא דממתניתין דהתם דייק למלתי' מדתנן ומכסין את הפירות ואת כדי יין עיין שם.
תוס' ד"ה ושני לי' דר"י נמי אית לי' ולפי"ז בטבל צ"ל דמוכן הוא ובדלף דלף הראוי ובבציצות אין בהם ממש ומאי כל הני תיובתא ואולי בניצוצות מ"מ אצטריך בצריך למקומו אף דאין בהם ממש דיו שמטלטלין בנפיחה אבל לא ביד וכמ"ש לעיל בד' רש"י. וא"כ כל הני היינו ניצוצות וסל לפני האפרוחין.
גמ' לא לכסות וכו' נראה דס"ד כשם שדבר שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו ומקומו קמ"ל דלא היא כ"א במקצה אסור.
תוס' ד"ה כופה עליו נראה דכל הנך קושית דמקשה הש"ס משום דקשה לי' אי בצריך למקומו ולמסקנא ל"מ אי ר"י אית לי' דרב יוסף ברייתא לדיוקא אתניי' דוקא לכסות אבל תחת התרנגולת לקבל אסור משום ביטול כלי אפי' לתי' קמא דר"י לית לי' ביטול כלי י"ל דמ"מ בצריך למקומו ג"כ אסור לקבל הביצה משום דע"י שמניח הכלי במקום מדרון ניכר לכל דעיקר מחשבתו להציל הביצה לא זולת ואסור. ומה"ט בהנך ב' קושית מחצלות לא משני בצריך למקומו דא"כ פשיט' אבל השתא סיד ל"פ רבנן בין אבנים לאבנים ובין לבינים ללבינים.
מג ע"ב תוס' ד"ה כבר תרגמה ומשני בשליפי זוטרי פי' ממקשן אין ראי' דלמא לא ידע מדר"ה דשמעתין אבל מד' התרצן יש ראי'.
באו"ד דהו"מ לשנויי ברייתא בשליפי רברבי י"ל דאי הוה משני הכי מוכח מהך ברייתא איסור ביטול כלי מהיכנו ולא רצה הש"ס לאוכרוחי.
תוס' ודחק הרשב"א יל"ד א"כ כל הני דפריך לעיל לרבה דאית בהו הפסד מרובה לישני הפסד מרובה שאני וכאן לא שייך מ"ש תוס' אליבא דר' יצחק.
רש"י ד"ה זה זוקף מטתו דאמרינן ולמ"ש רש"י בביצה יום טוב דלר"ש דבר שאינו מתכוין מותר צ"ל דסוגין כר' יהודה דאוסר ואפשר דמה"ט השמיט הרי"ף לסוגין והרמב"ם שהביאה ע"כ ס"ל כפי' תוס' דאפי' לר"ש אסור.
הרמב"ן הקשה אתי' ר"י למה בביטול כלי מהיכנו החמירו אפי' בהפסד מרובה י"ל דהתם טעמא משום סותר ובונה והוה דררא דאוריי' כמו בביטול ולר"ש דקרי לי' דאורייתא אף דס"ל משאצ"ל דאורייתא שרי.
תוס' סוד"ה דכ"ע טלטול ושמואל ור"ה הוה ידעי עיין רש"ל ורש"א כוונת תוס' בזה ולי נראה ע"ד פשוט דלמאי דהוה ס"ל דטעמא משום טלטול ליכא לתירוצא אקושי' ממתני' דמאחר דתנן מקצת עליו מגולים וכתב רש"י דלענין שבת נקט אם כן גם לרבנן דר"א בן תדאי שרי אבל למאי שכתב תוס' דמשום גומא אסר. א"כ שפיר י"ל דמוקי למתני' בדצה ושלפה דלא עביד גומא אבל עפר ע"כ מזיז.
מד ע"א תוספת ד"ה שבנר ושבקערה ואומר ר"י דנר חנוכה ויל"ד אכתי מנוי סוכה דג"כ רק למצוה אכוין ואעפי"כ מותרין לאחר החג וכ' דעיקר קושי' לא היתה כ"א משמן לשריפה דנר חנוכה לשמן דשריפה לנר שבת וע"ז תירץ שפיר אבל מנוי סוכה אין קושי' דלא עדיף נוי מסוכה עצמה דבחג אסור' מדאורייתא מקרא דחג הסוכות מה חג לה' וכו' ואעפי"כ אחר החג הרי הוא בכלל תשמישי מצוה נזרקין ואין בהם קדושה לאחר שפסקה מצותן.
מתני' מטלטלין נר חדש נראה דבא לאשמעינן אף שהוא דבר שמלאכתו לאיסור שרי לטלטולי והיינו לצורך ועיין בזה בהג"א.
גמ' ופליג עלי' בחדא לכאורה הסברא נוטה לדא ר"א בר"ש דכיון דהמותר מותר הרי כל שמן המטפטף ע"כ יהיה מותר וכ' טעמי' דר"ש דבשעה שהדליק השמן אקציי' למצוה עד שיכבה והשמן המטפטף גם כן היה בכלל ואינו יוצא מידי מוקצה עד שיכבה ויש לרמז כן בד' מתני' לעיל לפי מה שכתבו תוס' לעיל דמתני' ר"ש וז"ש ואין ניאותין משמן המטפטף לפי שכל זמן שהנר דולק אינו מן המוכן וכמו שכתבתי.
מד ע"א רש"י ד"ה ור"ש מתיר קערה נפישא לכאורה לא הו"ל לרש"י אלא לומר קשיא קערה אקערה אמנם רש"י בא ליישב וכי לא ידע המקשה דיש קערה קטנה גם כן ולזה כתב רש"י דלעיל נקט ר"ש קערה משום דנפישא לא הו"ל למנקט כאן נמי קערה דנאמר דמיירי בנפישא וע"ז משני לי' דליכא למעטי דלעיל נקט כוס בהדי קער' ע"כ מיירי בגדולה וכאן נקט נר בהדי קערה ובודאי מיירי בקטנה.
תוס' ד"ה לד' המתיר עיין רש"א ודבריו תמוהים דר"י בהדי' קאמר נר ישן אין מטלטלין א"כ במוקצה מחמת מיאוס סגי ולר"מ הוא די"ל דבעינן תרתי וצ"ע.
וכתב תוספת דבחולין משום מוקצה דגרוגרת צמוקין אתי' ערה כמו במחובר לד' רש"י במ' ביצה ואמנם מאחר דבנבילה בהדי' מתיר ר"ש לחתכה לכלבים תליא הא מלתא אי מוכן לכלבים הוה מוכן לאדם או לא בפ"ק דביצה גבי עגל שנולד מן הטריפה עיי"ש.
ועיין בר"ן שהביא בשם הרמב"ן דתנאי מהני גם לדידן בנר שהדליקו בשבת ומייתי ראי' מירושלמי שכתב כן גבי פמוט לר"ש ואמנם בתוספ' חולקים דלא מהני תנאי דלדידן דאמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות אין תנאי מהני כ"א איני בודל ובנר ע"כ ביה"ש הוא בודל ממנו משא"כ לר"ש דל"ל מגו דאתקצאי אלא דבפמוט שדולק גם ביום ודאי הקצהו לכולא שבתא וכמ"ש רש"י וכיון שהתנה הרי חזינן דלא הקצה ושרי שפיר לר"ש.
רש"י ד"ה מטלטלין כר חדש כוונת רש"י דמדקאמר הש"ס ומה נר דעבידא ש"מ די"ל בנר ג"כ לא עבידא ודלמא באמת מתני' בלא יחדה אא"כ קשה לפלוג בדידה ולזה כוונו התוס' שציינו ד' רש"י אד' הש"ס ומה וכו'
שם ע"ב תוס' ד"ה ומנה נר דקשה לי' מנר של מתכת י"ל ד' רש"י התם אצטריך למימר חוץ מנר שהדליקו באותה שבת לאפוקי מר"ש דמתיר.
גמ' לא הניח עליו מותר יל"ד מאי קמ"ל רב הא ממתני' ידענא לה כדמקשי' לל"ק וצ"ל דס"ד למילף מנר של מחכות דאפי' הניח שרי.
רש"י ד"ה מותר לטלטלה עיין רש"א ותי' ק' להבין דרש"י בא ליישב קושי' תוס' א"כ אמאי לא יישב יש עלי' מעות ולי נראה דק' לרש"י מציעתא ל"ל הרי מסיפא ידעינן דיש עליו אסור א"ו תנא מיירי בהניח בחול ג"כ ושרי אם אין עליו מעות ובמציעתא כה"ג אף שהיה עליו מעות בשבת כ"ז שהם עלי' אסור ובא גוי ונוטל מותר.
תוס' ד"ה יש עלי' בסוה"ד עיין רש"א וסיים ויש ליישב בדוחק. ע"כ כ' דלמא דוקא היכא דניער מותר דומי' לשוכח משא"כ כאן דע"י נכרי בעי' להסיר וניעור אסור לא מקרי שוכח.
מ"ה ע"א ה"נ מסתברא עיין רשב"א ודבריו הן הן ד' הגליון בתוס' לעיל מ"ד ע"ב סוה"ד הא אין עליו ויל"ד על ד' רבינו האי שהביא דפסק לדרב דגם ר"ש מודה בה וכמ"ש בגליון בס"ד וק' א"כ מתני' דמוכני מנו וכ' ד' ר"ה דבשמעתין לא נחתי' עדיין להא דר' שמעון מודה בקבע מקום אבל לדידן דקיי"ל כהאי קיי"ל כרב ומחלקינן בין מוכני דל"ש קבע לה מקום דפליג ר"ש משא"כ במטה אמרינן דקבע לה מקום וגם ר"ש מודה. ובזה נראה ליישב לאיזו צורך הביא הרי"ף קו' הש"ס ממוכני מה שאין לפי דרכו אבל מאחר דמסקינן הכא רב כר' יהודה ע"כ דלא קיי"ל כרב וכמ"ש הרי"ף לפני זה ולאפוקי מרב האי גאון.
תוס' ד"ה היכא דדחיי' י"ל דהא היא דקמבעי' לי' טעמא דר"ש דמתיר בנר שכבה משום דלית לי' דחיי' בידים או דלמא משום דיושב ומצפה ובחטין שזרען לא שייך יושב ומצפה ואהדר לי' ר' יוחנן טעמא דר"ש בנר שכבה משום דלא הוקצהו כ"א למצותו וכיון שכבה ואין כאן מוקצה פקע איסורי' אבל דחיי' בידים לית לי' וכ"ת מנ"ל לר"י הא מלתא י"ל דס"ל דבסברא זאת פליגי ר"ש עם בנו ר"א דר"א ס"ל דנר שכבה מותר מטעם יושב ומצפה ומטעם זה גם שמן המטפטף שרי דמה לי כבה כולה מה לי כבה מקצת ור"ש ס"ל דהטעם משום הוקצה למצותו וכן השמן הדולק הוקצה למצותו והשמן המטפטף ג"כ בכלל.
תוס' ד"ה אלא שמן בסוה"ד הו"ל למנקט גרוגרות וכו' י"ל משום דר"ש בר רבי איבעי' לי' לקמן אם גרוגרות וצמוקין דוקא או ה"ה פרות אחרי' משום הכי שביק ר"י גרוגרות וצמוקים דלא נידק מדבריו דגרוגרות וצמוקים דוקא.
גמ' סככה כהלכתה כ"כ במקום אחר דהכוונה דבשעה שעטרה בקרמים כבר היתה סוכה כהלכתה אבל אם הית' דירתו בשעה שעטרה ואח"כ הסיר התקרה הנך קרמים לא עבידא כלל והיינו דנקט קרמים וסדינין שדרך לתלותם בבתים ועיין רש"י שכתב כהלכתה לסוכה ג"כ כוונתו למ"ש דבעינן שעשה אותה למצוה ולא לצל דאם עשה אותה לצל ותלה בה קרמים ואח"כ ישב בה בחג לא נאסרו הקרווים. ונראה כי לזה כוון רש"י במ"ש כהלכתה לסוכה ר"ל למצות סוכה אבל לא לצל דאף דכשירה אבל הקרווים לא נאסרו
תוס' ד"ה עד מוצאי יו"ט אחרון נראה דקושי' תוס' הביאו לרש"י מחדש דגם בנוי סוכה שייך סתירת אוהל הואיל דבטל לגבי סוכה והיינו דמקש' רש"י מסתירת אוהל וא"כ כל הקו' והדיוק מחוה"מ אבל ביו"ט משום סתירת אוהל ומיושב קו' תוס' שפיר. וצריך להוסיף אף דלר"א אין עושין סוכה בחוש"מ אבל איסור סתירה אין כאן רק שפסולה אם עשאה.
רש"י ד"ה מהך דתנא ר"ח בר יוסף י"ל דבאמת ע"כ ברייתא קמייתא ר"ש דתני הכל לפי. תנאו דאי ר' יהודה הרי מסקינן בביצה דאין תנאי מועיל כ"א איני בודל ומהו הכל לפי תנאו אלא ש"מ ר"ש היא אלא דיש לדחוק דלמא ה"נ קאמר הכל לפי תנאו אי אמר איני בודל מהני ואי לא לא אלא שזה דוחק ונראה דרש"י כוון לזה במ"ש ד"ה וממאי דמותיבנא לך מנה ר"ל אחרי דבאת להקשות נח לך לדחוק ולומר דהך בריית' לאו ר"ש.
ונ' דמאן דאיבעי' לי' הוה מסופק אי טעמא דר"ש דדחוי בידים לא מגרע משום דיושב ומצפה וזה לא שייך בחטין שזרען או דלית לי' כלל מוקצה אפילו דחוי בידים וא"כ ה"ה חטין שזרען ור"י דפשטא לי' דדחוי לא מגרע כ' דמשמע לי' דהיינו פלוגתא דר"ש עם בנו ר"א דר"א ס"ל דטעמא דהיתיר' לאחר שכבה משום יושב ומצפה וה"ה בשמן המטפטף ששייך יושב ומצפה ור"ש ס"ל משום דהוקצה למצותו דכל זמן הדלקתו וגם שמן המטפטף בכלל.
מה ע"ב רש"י ד"ה ביצת אפרוח דלא חזי לכלבים הקשו בתו"י לסור קליפתו ויהי' ראוי' וכ' דזה תלי' בפלוגתא דר"ה ור"י פרק בתרא אי שויא אוכלא וי"ל מר ברי' דרב יוסף ס"ל כר"ה דשויא אוכלא אסור.
תוס' דאי' בי' ביצה עיין רש"י ולי נראה דהא דהש"ס מקשה מדר"נ אדר"י היינו דאי ר"י מחלק בין מוקצה לנולד ל"ל משקין שזבו א"ו לא מחלק ולענין טלטול ל"מ משקין שזבו.
מו ע"א רש"י ד"ה איבעי' להו עיין רש"א למה נקט רש"י נר ישן ולי נראה דבא ליישב בזה קושיית תוס' לעיל מ"ה ע"ב ד"ה לדבריו דר"ש דהכא לאו בנר שהדליקו בו באותו שבת עסקינן כ"א בכר ישן של חרס דמוקצה מחמת מיאוס הא לית לי' לרבי ונראה דמל' במנורה כר"ש בנר ישן גם כן לדייק הכי דבמנורה האי' היא מצד שהיא מנורה עשוי בחדקי וכיו"ב ודומי' דהכא בנר ג"כ האי' מצד עצמו דהיינו כר ישן ומעתה אשמעינן רבי דלא תימא דכל הנרות דקאמר ר"ש נרות דוקא קאמר לאפוקי מנורה לא היא כ"א ל"ש מנורה ל"ש נר ומשום נר ישן נקט כרות וע"ז קשי' לל"ב כיון דבא רק לאשמעינן דל"ש מנורה ל"ש כר גם לר' יהודה ולר"מ הי' יכול לאשמעינן זאת ומה"ט הדר בי' מלי"ק.
רש"י ד"ה אבל בנפטא בסוה"ד דלא חזי אלא למלאכתו ר"ל וגרע מכלי שמלאכתו לאי' ולהיתר דמטלטלי לצורך גופו ומקומו.
מו ע"ב רש"י ד"ה ככל הכלים כוונת רש"י דניטלן דוקא בחצר אבל אין מתקשטין בהם ולכך פריך הש"ס מ"ט ולזה כוונו ג"ה בתוס'.
תוס' ד"ה והתנן ר"ש וא"ת בביצה א' וכו' י"ל דבבכור הכהן ודאי יושב ומצפה ומ"מ הו"ל מוקצה לר"ש וע"כ משום דאמרינן מי יימר אבל בשמעתין ל"מ לי' לאביי דהו"ל יושב ומצפה מתי תכבה כרו ובלאו מי יימר נמי הוה מוקצה אי אית לי' מוקצה לר"ש.
שם ע"ב תוס' ד"ה מי יימר דמזדקק לה בעל בסוה"ד הקשה תינח בעל חכם מא"ל. וכ' דיל"ד אמאי נקט תחלה מפירין ואח"כ נשאלין דמפירין לא קאי אלא בין איש לאשתו ונשאלין אכל ישראל קאי א"ו דבא להורות אפי' אם לא הפר לה הבעל והוא לצורך שבת נשאלין לחכם וכה"ג דלמא לא מזדקק חכם מאחר שהבעל לא הפר יאמר דברים בגו.
רש"י ד"ה מי יימר דמזדקק לה חכם לראות אם מום קבוע הוא ר"ל דמה"ט נקט הש"ס דנפל מום קבוע למימרא דמה"ט בעינן חכם
תוס' ד"ה כבתה אין לכאורה עד יהא הו"ל להקשות למה שבק אביי מתני' דתנן חוץ מן הנר הדולק ומקשה מברייתא ולזה נראה דגם אביי אסיק אדעתי' די"ל טעמי' דר"ש משום בסיס לדבר האסור אלא דס"ל לאביי דכל פתילה שכבתה הוה דבר האסור בטלטול כקו' תוס' בסמוך ד"ה הנח והיינו דקש' לי' כיון דכבתה קאמר ר"ש דשרי לטלטלה ש"מ אין הטעם משום בסיס דגבי כבתה הוה נמי בסיס לפתילה ועד"ז י"ל דא"נ כל פתילה שכבתה אסורה לטלטל משום דאין מלאכתה רק לאיסור אבל מאחר דהשמן מותר לר"ש אחר שכבתה הו"ל בסיס לאסור ולמותר ושרי כדלקמן.
גמ' כל היכא דמכוין איכא איסור דאורייתא מאחר דקו' אביי מגרירה לימא לי' ר"י שאני גרירה דגם במכוין אסור רק מדרבנן ונראה דר' יוסף ידע דגם אביי יודע לחלק בין דרבנן לדאוריי' אלא דקשה לי' קו' תוס' דלר"ש גם כבוי דרבנן ואהא קאמר ר"י דעכ"פ כי מכוין להבהב הפתילה הוה דאורייתא משא"כ בגרירה.
דחופר תולדה דחורש לכאורה חורש שייך בשדה ובבית שייך בונה וכ"כ בפרק במה מדליקין גבי הלכה כר"ש בגרירה דבחופר שייך חורש ובונה ונראה ג"כ דר"ל דבשדה שייך חורש ובבית בונה ונ' ד' רש"י דבונה לא שייך כאן מאחר דאינו צריך לגומא ואפי' לר"י פטור אלא משום דר"ש אפי' בגינה מתיר לגרור והתם חורש איכא אבל הוא כלאחר יד. ומ"ש רש"י בפ' במה מדליקין בונה נראה דר"ל משוה גומות.
רש"י מוכרין כדרכן ואפי' יל"ד הא מתני' רק בכלאים מיירי ונראה דרש"י כ"כ לאפוקי מד' הרמב"ן שמפרש מוכרין כדרכן פי' מניח בגדי כלאים על כתיפו ולזה כתב רש"י ואפילו לובשו להראות לקונים.
שם ברש"י ד"ה ובלבד שלא יתכוין להנאת חימום וצע"ג אטו בחמה יכוין להנאת חימום אמנם רש"י לא מ' לי' תירץ תוס' פרק במה מדליקין דמיירי דלא הוה פזר כ"א כתי' הרמב"ן דאהנאת לבושה קפיד רחמנא וע"כ סיפא ה"ק בצינה לובש הכלאים על בגדיו אבל בחמה יפשוט בגדיו וילבוש תחתיהם כלאים וכן בגשמים דהכי מיירי וא"כ כה"ג ודאי איכא הנאה ולזה כוון רש"י.
ואשר באמת יל"ד ע"ד הרמב"ן דמוקי כדרכן על כתיפיו וא"כ ואי בחמה מפני חמה ובגשמים מפני הגשמים אטו אם כתף אחד ינצל מפני החמה ומפני הגשמים מה תועלת יש לו בזה לכל הגוף והיינו דמיאון רש"י בפי' הרמב'.
מז ע"א רש"י מחתה של לבונה נראה דכוון בזה לד' הרמב"ן דאפר כירה מוכן הוא אמנם אפר לבונה לא חזי למידי וז"ש רש"י כ"כ ולא היו צריכין ר"ל דאלו אפר שצריכין מוכן הוא כדאמר בריש ביצה
רש"י ד"ה הא ליכא ור"י כר"י ס"ל עיין רש"א ומד' חי' הרמב"ן למדתי כוונת רש"י דלר"ש י"ל שהיתה הלבונה מבערת בכניסת שבת ובשבת כבתה ונעשית אפר ור"ש לית לי' נולד וא"כ אין האפר מוקצה אמנם ר"י אי נמי לית לי' נולד כדמפרש ריש ביצה דקאמר טעמא דביצה משום משקין שזבו מ"מ הרי כר"י ס"ל וכיון דביה"ש הי' לבונה בוער עלי' אמרינן מגו דאתקצאי.
רש"י ד"ה בגדי עניים נראה שרמז רש"י לד' תוס' דתרתי מיני בגדי עניים אתנהו ולזה הוצרך הש"ס לאתנויי הך בריית' וכמ"ש תוס'.
רש"י ד"ה אגב קטמא וא"ת מאי אי' ונראה דקושי' זאת הביאו להראב"ד לפ' שיש שם קטמא מוכן מבעוד יום וקומא שנולדה בשבת והאי ואע"ג מלתא אחריתא.
וע"ד מ"ש ה"ה ליישב גירסת הרמב"ם שראוי לגרף של רעי צריך לדחוק דממלת' למלת' פי' הרמב"ם אגב אורחא דין גרף של רעי.