ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
בעזר קול דודינו הנה הוא בא
נראה דתנא קאי אמתני' דע"א שלמדו חכמים משקץ תשקצנו דע"א מטמא כשרץ ור"ע נחלק דמטמא במשא וקאמר מנין לי דבר זה אלא קשה הא מסיק רבה לקמן דר"ע גם באבן מסמא מטמא מ"ט לא קאמר ר"ע אבן מסמא ולמ"ש אדרבא ר"ע גם לד' רבנן קאמר מאחר דפלגיתו עלי באבן מסמע מדוע אתם מודים לי דבמשא מטמא וקאמר משום דילפינן מנדה.
רש"י במתני' משום דבעי למתני ועיין תוס' כ' כוונת רש"י דאי הוה מתחיל תנא בממרחיצין את המילה היה קשה הא משנה יתירה היא דתנן לה בדוכתא פרק ראד"מ ולהכי תני הני מניין תחלה דנדע דאגב הני מניין תנו גם מרחיצין את המילה.
רש"י שם במשא אדם הנושאה נראה כוונתו דאף דבנדה אפילו נטמאו במשא בע"א דוקא אדם הנושאה ולא כלים.
רש"י ד"ה ודין מחצה על מחצה ר"ל דאין לפ' דחצי הכותל אינו מטמא דהרי סתמא קתני אבנים וכו' מטמאי'.
רש"י ד"ה נדה מטמאה במשא ובמתני' שתיק רש"י מזה נראה דהמתין לפרש עד כאן משום קרא דכל אשר יהי' תחתי' דילפינן מני' לרש"י אבן מסמא.
גמ' חומר רבה נראה דרבה קאמר זה להקדמת ד' רבה בתרא דלא תימא דר"ע מפ' צא תאמר כפי' הרד"ק אל' צאתיך וא"כ תזרם כמו דוה מיותר וילפינן מני' היקישא לנדה אבל רבנן דרשו צא תאמר הכנס אל תאמר ותזרם כמו דוה נכרינהו כנדה לזה קאמר דנהי דמפרש רבנן הכי מ"מ ילפי' היקישא למשא.
הכנס ארי תאמר לו נראה דקרא בע"א של ישראל ואין לה ביטול אף דאמרת לנכרי צא שיבטלנה אפי' לאחר ביטול הכנס אל תאמר לו כי ע"א של ישראל אין לה ביטול.
רש"י ד"ה אף ע"א אינה מטמאה לאיברים כגון ע"א של חליות כוונת רש"י דאי שבר אבר ממנה לכה"פ בע"א של נכרי הרי בטלה ואמנם תוס' כתבו לעיל סוף הדיבור ולר"ע אימן יכול להחזירה משמע דמיירי בשבירה ובע"א שאין לה ביטול מיירי
ומדברי רש"י מובנים ד' רש"א שכתב מאינה לאיברים אינה ראי' דמיירי שנשתברו ע"י נכרי ור"ל ג"כ חוליא ניטל ממנה ואין לומר דבשל ישראל מיירי דא"כ מהי"ת לא יטמא אבר ממנה כיון דעדיין שם ע"א עלי'.
תוס' ד"ה אמר רבה ודשרץ למטמויי כעדשה יל"ד הא בע"א ולא ידבק בידך מאומה כתיב וצ"ל כוונת התוס' דנילף מנדה דאינה לאיברים וממילא צריך לחלק בין איסור לטומאה דבאיסור אפילו מאומה אסור.
פג ע"א ואוכלין ומשקין עיין רש"י ומה דנקט תנא אוכלין ומשקין משום סיפא דכרעו הן טהורים דדוקא באוכלין ומשקין מיירי וכמ"ש רש"י שם.
שם ע"ב תוס' וישימו זבוב גדול וכיוצא בזה בישעי' ז' בזבוב אשר בארץ משמע ג"כ שהי' גדול.
גמ' דלא מטמא וקאי השו"ט לר"א וצ"ע הרי גם לרבה הי' יכול להקשות קושיא זאת ונראה ד' הש"ס דפלוגתא דרבה ור"א בהא מלתא דרבה לא אמר כר"א דמשמע לי' דע"כ ליכא לדמויי לגמרי ע"א לשרץ דהרי באותו קרא כתיב כי חרם הוא לאיסור הנאה ושרץ הרי מותר בהנאה וכיון דליכא לדמויי לגמרי דיו אם נדמה לאבן מסמא וא"כ לכעדשה ליכא לדמויי לשרץ ולק"מ אבל ר"א ס"ל איסור לחוד וטומאה לחוד ושפיר מקשה.
פג ע"א מניין לספינה שהיא טהורה נראה דאספינת הים לחוד מקשה דבנהרות ספינות מינח נייחא ומיא הוא דממטי א"כ אינה דומה לשק אבל בים שהולכת רק ע"י הרוח צריך קרא וזה ג"כ כוונת תוס' ד"ה לאפוקי ספינה שכ' אע"ג דבים מהלכת ע"י טלטול ר"ל טלטול הרוח מ"מ אי לאו מיא לא הי' הרוח פועל לטלטל הספינה כ"א הרוח סוער את הים ועי"ז הולכות וא"כ הו"ל שוב ים כנהר דספינה מינח נייחא ומיא הוא דממטי לה.
מלא וריקן ר"ל בריקן דפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה.
שם ע"ב דאמר ר' חנינא בן עקיבא נראה דר' חב"ע כת"ק דובלב ים ילפי' דספינה טהורה וא"כ מ"ש ספינת הירדן דטמאה דאי כחנניא ס"ל הו"ל למימר בקיצור משום דדומה לשק.
במי שממית עצמו ר"ל כך היא דרכה של תורה וחיי צער תחי' ובתורה אתה עמל.
פד ע"א דבי רבי ישמעאל תנא ילפינן מנדה נראה דקשה להו קושית תוס' הרי זב בעי מים חיים א"ו מנדה גמרינן.
רש"י ד"ה מפץ במת מניין עיין רש"א שנתקש' מדוע נקט רש"י טומאת שרץ דאי לא חזי למדרס אף שאר טומאות אינו מקבל עיי"ש וצ"ע מאי קשה לי' הרי כל הא מלתא דבעינן תוך מדומיא דשק ילפינן והאי קרא בטומאות שרץ כתיב.
גמ' וטעמא מאי נראה דבשלמא המקשה שהשיב לר' חנינא רחמנא ליצלן היינו משום דכללא בידן אין היקש למחצה אבל ר' חנינא שהשיב לו כמו כן רחמנא ליצלן טעמא מאי ומשני דאל"ה קשי קראי אהדדי.
רש"י ד"ה שייחדה לאשתו נדה עיין רש"א וסיים ויש ליישב נראה כוונתו דתרווייהו בעינן דאם ישבה עליהם היא מטמאות אותם וא"כ איננה חוצצת אמנם מה"ט כיון דמצינו לאותו כלי עם האוכלים באהל המת ובמאי באנו לטהר משום דהכלי חוצץ וכיון דיש לספוקי אם אין הכלי טמא שישבה עליו אשתו נדה אינו יכול להוציא מספק מידי טומאה.
פה ע"א תוס' ד"ה וקים להו עיי' רש"א מ"ש דמשמע לתלמודא נרא' כוונתו מדקאמר הש"ס חמשה בשיתא ואי אקרנות קאי הו"ל טפי א"ו משמע לי' דארוחות קאי.
שם ע"ב גמ' שמא ימלא פי' שיסבור דבהרחקת ב' טפחים סגי.
שם ע"א תוס' ד"ה אמר רב כ' דהא דנאדו תוס' מפי' רש"י דרש"י בנה יסודו דקרן הוה היכר דלא גרע מראש תור ואמנם מאחר דמסקינן אין ראש תור בערוגה מנ"ל למימר דקרן הוה היכר
תוס' ד"ה ושמואל עיין רש"א ולי נראה דמשום הכי נאדו התוס' מפירוש רש"י דל"ל למימר דרב ושמואל בגזירה שמא ימלא פליגי דלמא בראש תור בערוגה פליגי.
פו ע"א תוס' ד"ה מניין לפולטת ואע"ג דלא הקפיד וכו' נראה דעיקר קושי' ובועלי נדות דזבין ומצורעין ודאי נתרפאו קודם מתן תורה דמ"ש מסומין דדרשינן מוכל העם רואים דהסומין נתרפאו אלא שעוררני תלמיד א' בבועלי נדה מה רתת וזיעה שייך וי"ל דמיירי שפרסה נדה בשעת תשמיש.
תוס' ד"ה בהשכמה אליבא דר"ע קאמר נראה שבאו ליישב קושית רש"א לקמן מאי מקשה אדר"ע וליטובלו ביני שמשי דלמא באמת ה"ט דר"ע ולא דריש בהשכמה ירד וע"ז כתב תוס' דאדרב אדא דמתרץ אליבא דר"ע בהשכמה ירד פריך דל"ל למימר הכי לימא דטעמא דר"ע דקשה לי' וליטבלו ביני שמשי.
שם ע"ב תוס' ד"ה אמר ר' יצחק נראה במ"ש תוס' דקושיא דביני שמשי גם לרבי ישמעאל ולראב"ע קשה וקושי' דבצפרא קאי רק לר"ע א"כ תירוץ ראשון גם לר' ישמעאל אצטריך ותירוץ שני לר"ע.
תוס' ד"ה וכל העם עיין רש"א נראה דבתירוץ בתרא של תוס' דניחא להש"ס טפי דרשה דהזה גם קושית רש"א מתורצת דאי ס"ד דסמיך אדרשא דבמדבר א"כ הך דרשא ע"כ עדיפא אלא דד' רש"י צ"ע הרי הך דבמדבר קאי אפסח שני והכא מפסח ראשון מיירי.
גמ' ואי לאו שפי' מן האיש משום דקרא סתמא כתיב ולמאי דמתרץ ה"ק כיון דבאיש א תליא בסרוחה ע"כ קרא בראוי להזריע באשה מיירי.
גמ' וא"ל יישר כחך דמאחר דהיה עת רצון למה הזכיר לו השי"ת א"ו משום שהיה רצוי בעיני השי"ת וי"ל שהי' רצוי משום שלא הי' כתוב בלוחות ראשונות למען ייטב לך וי"ל דמה"ט שבר אותם משה שהיה יודע שצריך ששים רבוא אותיות לתורה דילפינן מתיבת ישראל יש ששים רבוא אותיות לתורה והי' חסרים למען ייטב לך והנה רש"י כתב על ולכל המורא הגדול ששיבר הלוחות ומטעם כי ישראל ששים רבוא אותיות בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ.
תוס' ד"ה ועתה פה מרן זצוק"ל תירץ דלדידן דאית לן דמה שחזרו ישראל על כל דיבור י"ב מילין הי' באונס ולא הי' אי' תחומין שנצטוו עלי' במן מאל יצא איש ממקומו א"כ לאהליכם היתר תשמיש ואתה פה עמוד עמדי איסור תשמיש אבל משה שהי' עניו גדול מכל האדם וכיון דהוא לא נרתע סבור שישראל מרצונם חזרו לאחוריהם ויצאו חוץ לי"ב מילין וא"כ לא הי' להם רשות רק עד ד' אמות ואמר רחמנא להתיר להם ולא נשמע מואתה פה עמוד עמדי איסור תשמיש וע"כ דמדעתו פירש מאשתו והיינו דאמרה מרים כאשר דברה במשה אודות האשה הכושית אשר לקח דפי' אשר גירש וא"ת שהי' פקודת ה' למשה אבל הלא והאיש משה עניו מאוד והבן ודפח"ח.
פז ע"ב אתחומין אפקיד פירש דע"כ ברפידים לא חנו עד שבאו למדבר סיני דאי חנו הי' להכ' להזכיר שם מקום החניי' ואי אמרת שנסעו בע"ש מרפידים כיון דאפקיד אשבת ע"כ חנו בשבת אע"כ בחד בשבא נסעו ובחד שבא חנו. ושפיר הוה ששי לחנייתן ולמסען אבל אי לא אפקיד אשבת נסעו מרפידים בע"ש ובחד בשבא באו לסיני ודוקא ששי לחנייתן ולא למסען.
וכתב רש"י לתחומין לילך חוץ לאלפים ומאי דוחקי' לרש"י לפרש אליבא דר"ע דלמא תחומין י"ב מיל ונרא' דאדרבא דאם נפרש י"ב מיל א"כ מוכח מהכא די"ב מיל דאוריי' וד' רש"י דאין שום תחומין דאוריי' ולזה פירש דאלפים קאמר וכמ"ש רש"י בחומש ע"פ אל יצא איש ממקומו אלפיים אמה וסיים רש"י שם ולא כמפורש אלא מד"ס וזה כוונתו ג"כ כאן ומדקאמר אפקיד י"ל דמרע"ה כבר תיקן להם אלפים אמה ע"ש וכבדתו מעשות דרכיך.
תוס' ד"ה כאשר צוך ועוד מקשי' עיין רש"א ורש"ל ולענ"ד נראה כוונת תוס' אף שלא ביארו כן ע"כ גם בח' אייר שבתו באלים ולכה"פ ב' שבתות ואף דמסתבר מאחר דבאו למרה כ"ד ניסן כבר שבתו ג' שבתות י"ל דקודם שנסעו ממרה נצטוו אבל לומר ששבתו במרה ב' שבתות לא מסתבר דבאלים כתיב ויחנו שם על המים משמע חנייה מרובה.
רש"י ריש ירחא דאייר שבתא ניסן לעולם מלא וצ"ע אטו בזמן שהי' מקדשין על הראיה הי' ניסן לעולם מלא ולולא דברי' הייתי אומר דלפמ"ש רש"י בחומש אמר השי"ת למשה החודש הזה סמוך לביה"ש וא"כ הי' המולד שית שעי קודם ואם המולד הי' בה' בחצות המולד שלאחרי' ממילא בשבת.
אר"פ ת"ש יל"ד אטו לא ידע ר"פ דאיכא לתרוצי עברוה ונראה דמאחר דבברייתא שנייה ע"כ מסקינן הא מני ר' יוסי ובעי ר"פ לאוכוחי דע"כ מן הפסוק מוכח דלרבנן עבור עברוה וזה דוחק לעשות שני מלאים סמוכים וממילא מסתברא דהלכה כר' יוסי ופולטות צריכה שש עונות כחכמים דלעיל.
רש"י ד"ה לעבודה לס' עבודת ציבור תמידין וכו' הא כל ז' ימי מלואים הי' משה מקריב תמידין ורק קרבן מוסף ר"ח באותו יום ואפשר משום דמשה רק ללמוד לאהרן עשה לא חשיב לי' עבודה וצ"ע.
רש"י ד"ה ז' חסרים ולית להו דאחרים דבריו צ"ע דאפי' מאן דלית כי' לאחרי' ומעברין ומחסרין היינו לצורך היינו דלא ליחול יוה"כ בששי או באחד בשבת אבל התם מה צורך הי' להם ולולי ד' רש"י י"ל ע"ד שכתב לעיל שהלבנה היתה מכוסה ביום ל' והוצרכו לעבר.
ועיין במ"א סימן תצ"ד ה' שהקשה למאי דקיי"ל לענין פולטת ביו"ד כר' יוסי האיך אומרים ביום א' דשבועות זמן מתן תורתינו ומצאתי בחידושי הרמב"ן בסוגיין יישוב לקושיא זאת שכתב דהתורה קבעה עצרת בין לרבנן בין לר' יוסי בחמשים לספירה ולא פליגי אלא אי ההוא לספירה שנתנה תורה הי' בו' או בז' סיון וא"כ לכ"ע ביום חמשים לספירה הוא חג השבועות ומה אכפת לנו במה שהי' בזמן ההוא.
פח ע"א תוס' ד"ה בסוה"ד ד"ה מודעא רבא שלא לעבוד ע"א וא"כ עכ"פ שלא לעבוד ע"א קבלו ברצון וא"כ מיושב קושית הרמב"ן אי איכא מודעא למה נענשו בבית ראשון הא עיקר עונשם הי' על ע"א וכדומה שכן עד"ז תי' בפרשת דרכים.
תוס' ד"ה אמר רבא ומרן זצוק"ל תירץ דהא בהא תליא שכן כתב החו"ה אין התוספת מתקבלת אא"כ פרע החובה תחלה ומדקיימי למעל' התוס' ימי הפורים ע"כ שקיימו למטה תחלה מה שקבלו כבר.
ואני במ"ר מגילת אסתר דהאי וקבלו וקבל כתיב אלא הקרי הוא וקבלו וקאי וקבל כלפי שמיא וקבל למעלה מה שקיימו למטה ומהכא דריש במגלה שם וקאמר רבא דלית לי' פרכא ובשמעתין מהקרי וקבלו דרשי' והש"ס בין הכא בין התם שלא להאריך לקט דרשה פשוטה.
רש"י ד"ה מלמד וכו' ופי' הכתוב דעד יום הששי שהיתה ארץ יראה נקרא ערב ויהי בוקר ביום הששי אחר ששקטה.
גמ' עלובין ואינן עולבין פירש מהר"ם חגית בס' משנת חכמים עלובין קאי אפגם משפחה והתם צריך להשיב שלא יחזוקים בפסול מחמת שתיקותיו אבל אינן עולבין לומר אתה פסול אבל אם יחרפים בגניבה וגזילה וכיו"ב דהיינו "שומעים חרפתן" אז אינן משיבין כלל.
וכ' מו"ש דמה שסיים כצאת השמש בגבורתו ר"ל דהשמש שתקה לקטרוג הלבנה ועי"ז הלבנה נתמעטה והשמש נשארה בתקפה וגבורתה.
פו ע"א מתני' רש"י מניין שמרחיצין דאף ביום ג' מסוכן ר"ל בב' ימים הראשונים מרחיצין דודאי מסוכן אבל ביום ג' מניין.
שנאמר ויהי ביום השלישי ר"ל דדי הי' למכתב ויהי בהיותם כואבים, ביום השלישי ל"ל ש"מ למימר דיום השלישי מסוכן הוא ונראה דלאו ממלת כואבים ילפינן דכאב עדין אין בו סכנה אלא מדלא יוכלו להציל נפשם עוד מלאה ושמעון ולוי.
אם יהיו חטאיכם נראה דהא דלא קאמר ג"כ דהוה רק זכר לדבר משום דממילא ידעינן דעל סמך זה לא היו מניחים לצאת ביוה"כ האיש עתי עם השעיר ברצועה שבין קרניו מאחר דקיי"ל יש עירוב והוצאה ביוה"כ א"ו קבלה היתה בידם וקרא דמייתי רק ע"ד ליכא מידי דלא רמיזי באוריי' אבל גבי סיכה ס"ד דהוה דאורייתא קמ"ל דאין זה אלא זכר וסיכה מדרבנן הוא דאסירא. ויש קצת ראיה להפוסקים דס"ל שאר ענויים הוה רק מדרבנן דוקא ביוה"כ לפמ"ש תוס' יומא ע"ו דלענין ענויי לד"ה סיכה כשתיה היינו דתנן ביוה"כ אבל יש להקשות ע"ז ממאי דיליף הש"ס פרק הרואה תם מהאי קרא לזר שסך תרומה הא תנא ביוה"כ דוקא קאמר וצ"ע.
תוס' ד"ה אעפ"י אפילו זכר לא הוה יל"ד למה לא דהא דילפינן מהאי קרא משום דודאי קרא אגב אורחי' אי' אתא לאשמעינן ובשלמא אי סיכה ג"כ אסירא אתא לאשמעינן דרחיצה כסיכה אבל אי סיכה מותרת מאי קאמר דרחיצה כסיכה וצ"ע.
צ ע"א רש"י ד"ה מיני מתיקה ומתני' לא מפרשא יל"ד אטו אידך מתני' מפרשא והכי הו"ל לרש"י למימר ומ"ט לא קאמר חזקי' למלתי' אמתני' דשבת דקדמה ונראה כוונת רש"י דהתם ע"כ במיני מתיקה מיירי וכד' תוס' דאל"ה הוה כטל פ"ג אבל הכא לענין הוצאה מיירי ומתרץ דאי לאו במיני מתיקה מיירי ול"ש צירוף א"כ חייב על ההוצאה.
שלהי פרק ר"ע הרמב"ם פרק י"ח מה' שבת כתב חגב חי כ"ש וכתב הכ"מ דהא דלא חילק הרמב"ם בין טהור לטמא לישנא דמתני' נקט ודבריו מופלאים דאדרבא במתני' תנן בהדיא חגב חי טהור כ"ש וע"ז קאי השו"ט ואדרבא הרמב"ם שינה לשון המשנה וצע"ג.