ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
בעזר צור נוצר עמו ישראל כבבת. נתחיל לבאר מס' שבת
ג' ע"א תוס' ד"ה בבא דרישא נותנין מזונות דלהושיט לו אסור צ"ע הא במתני' דפטור ומותר מיירי שנוטל מעצמו אלא דבל"ה ק' מאי ראי' צריך לזה הרי רבנן אסרי עקירה בלא הנחה וצ"ל דד' תוס' דדוקא מצי למיתי לידי הנחה כמו בישראל אבל בגוי דהנחתו מותרת דלמא לא אסרי חכמים וע"ז הביאו ראי' ואמנם באמת טעמא מאי ע"כ הטעם דנ' כמתכוין להוציא לרה"ר וא"כ אפי' נוטל מעצמו ל"ש.
ובחי' רשב"א הק' הא מתני' לאו בגוי איירי נ' כונת תוס' כיון דמשכחת בהא מלתא פטור ומותר כגון בגוי קרי לי' פטור ומותר.
הטעינו חבירו אוכלין ומשקין ע' רש"י ולולי דבריו הייתי אומר דבחפצי' שדרכן להוציאן על אחוריו פשיטא לי' מלא יצא החייט במחטו דא"נ ממתני' איכא למדחי כמ"ש תוס' כאן אבל מברייתא דר"י מחייב בתחובה לו בבגדו דרך אומנתו מבואר כי קמבעי' לי' באוכלין ומשקין שאין דרך לנושאן מאחוריו ומבעינן לי' חדא מגו תרתי אי בהוצאה שאינה כדרכה ממש מחייב אפי' בעקירת גופו.
ד' ע"א תוס' ד"ה ואלא דאהדר תימא לולי דבריו הייתי אומר דהא דבעי' תחלתן וסופן שגגה היינו דאי אידכר מקמי דנגמרה העבירה ומתחרט על שבא כזה לידו שוב אין לעבירה כח לחול שהרי נתבטלה מקודם ע"י החרטה וליכא אפילו אי' חיוב חטאת.
הנה תי' רב שילא כ' דיישב רש"י קצת במ"ש שיזכה חבירך ל"ד כ"א להצילו מאי' חמור וס"ל לרב שילא דבשביל שיזכה חבירו ודאי לא אמרינן חטא אבל להצילו מעונש מלתא אחריתי היא.
תוס' ד"ה קודם ערל הזאה ר"ל דהיינו דאיבעי' לרב ביבא אי נימא ג"כ העמידו דבריהם כמו בערל הזאה או דלמא התם לא בא לידי קום עשה אבל הכא אם יתאפה הפת הו"ל כקום עשה.
תוס' ד"ה והא בעי' לולי דבריו הייתי אומר מדהתירה תורה לטלטל בין מרה"י בין מרה"ר מקום שאין בו ד' ש"מ דמקום שאין בו ד' לאו מקום חשוב.