ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
בעזר צור נאדר בקודש
כתב רש"י ליישב מלת כל דס"ד דתורה לבד מקרי כתבי קודש והטעם נראה משום דהיתה כתובה לפניו יתברך בקודש כמ"ש הרמב"ן בהקדמה לחומש וגם מרע"ה כתב מפי הגבורה בקודש במרום.
כתב רש"י דאף דבמבוי שאינו מפולש מיירי מתניתין אשמעינן דלא חיישינן לטרחא וגם משום דלא עירבו וקשה כיון דמיירי בחצר שלא עירבו הרי אשמעינן טובא וטרחא דכתב רש"י ל"ל ונראה דהחידושי רשב"א הביא בשם הירושלמי דלר"ש דס"ל אין שבות עומד בפני כתבי הקודש אם אינו יכול להציל מותר לכבות ג"כ דהרי לר"ש כיבוי לאו דאורייתא וא"כ ס"ד דמאחר דבהצלה איכא טרחא יהא מותר לכבות קמ"ל דבמקום טרחא בעלמא לא שריא לכבות אפילו לר"ש. ולרבנן אשמעינן דמותר להציל לחצר שאינה מעורבת.
טעונין גניזה הנה לד' רש"י מלתא באפי נפשי היא יל"ד דהו"ל למתני וטעונין גניזה. גם יל"ד לד' רש"י כיון דתנן בהדיא מפני מה אין הרי דביחיד עסקינן מאי דחקו לרש"י לפרש דר"ל אין קורין בצבור.
גמרא תרגום וכל לשון י"ל כד' רבותיו של רש"י דתרגום אונקלוס ויונתן ב"ע ניתן לכתוב קמ"ל דתרגום דינו ככל לשון.
קטו ע"ב בעי מני' ר"ה נראה דמספקא לי' אי הא דאין מצילין ברכות משום דלא נתנו לכתוב וא"כ בס"ת מצילין אף דאין בי ללקט או דלמא טעמא דבעינן ספר וא"כ ה"ה האי דאין בו ללקט אין מצילין ועד"ז נבין דקאמר ויהו בנסוע לא מס' לי' דאית בי' אזכרות והרי גם בברכות איכא אזכרות אלא דהתם משום דלא ניתן לכתוב.
רש"י ד"ה ותבעי לך כוונתו דלא קאמר ר"נ ותיבעי' בתורה ויהי בנסוע דל"ל למבעי' כה"ג דאם יפשוט לו דמצילין כדס"ד דבעל איבעי' מברייתא דתרגום עדין ללקט לא ידע ואם יפשיט לו דללקט מצילין ויהי בנסוע ממילא אלא דר"נ קאמר לי' מאחר דויהי בנסוע הוא חומש וספר בפני עצמו מותר לכותבו ואם חסר אות אחת מה דינו.
רש"י ד"ה תרגום עיין רש"ל ורש"א וד' רש"א לא זכיתי להבין דהרי קאמר הש"ס ואע"ג דלית בי' פ"ה אותיות.
תוס' ד"ה מיתיבי עיין רש"א כוונתו דידע הש"ס כיון שגם הקלף בלה גרע כדקאמר לקמן.
רש"י ד"ה שאין זה מקומה כ"א בפרשת במדבר סיני ולא רצה לפרש דדגים שבהעלתך קאמר דא"כ במ"פ רבי ורשב"ג וכ"ז משום דרש"י מפרש דלר' זה מקומו משום פ' דגלים אבל באמת יקשה ע"ז אמאי הפסיק בפרש' ויאמר משה לחובב ולולי ד' רש"י י"ל אדרבא רשב"ג קשה לי' למה הפסיק בפרשת ויאמר משה ור' ס"ל דויהי בנסוע אפסוק אחרון שלפניו דסיים בנסעם מן המחנה.
רש"י ד"ה עתידה פ' זו כוונת דבריו דההפסק בין פורענות משום קטרוג ולע"ל כיון שהיצר הרע יהא בטל לא שייך קטרוג.
שם גמר' הגליונים נראה משום דבעי גניזה מס' לי' אי מצילין אותם ג"כ.
שם אין ולאו ונראה דמספקא לי' אי הלכ' כר"י ובעינן קודר או לא.
שם ע"ב רש"י בזמן ביה"מ קודם אכילה שלא בזמן לאחר אכילה כוונת רש"י דלאו בזמן ממש תליא מלתא כ"א בזמן דרשא ואפשר מטעם זה פליג שמואל די"ל לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין כ"א מן המנחה ולמעלה אסור.
במקום ביה"מ פי' בחי' הר"ן הכוונה בביה"מ דוקא וקשה א"כ דבביתו מותר לקרות בכתובים מה הועילו חכמים בתקנתן וכן יל"ד לשון אבל בעלמא שכתב רש"י ונראה דאדרבא רש"י מפ' במקום שיש חכם דורש הוא דאסור אבל בעלמא היכא דליכא חכם הדורש לא וע"ד שכתב הרז"ה דבזה"ז שרי וביאר רש"י דקרי לי' ביה"מ משום שהי' החכם דורש בביה"מ ועד"ז ד' רז"ה הם כאן בגמ'.
ואזדא שמואל לטעמי' מבואר מכאן דללי"ב לרב במקום ודרש אפילו שלא בזמן המדרש אסור.
תוס' ד"ה וכ"ש עיין רש"א וסיים ויש לחלק אפשר כוונתו דבאגרת לא שרי' לי' כלל אגרת של חשבונות ואית לי' היכירא טובא שלא יקרא בשטרי הדיוט.
ודע דתוס' לא גרסו ברש"י אגרות של וכו' למצוא דברי חפץ ר"ל מו"מ דילפינן מקרא דנומצוא חפציך אמנם הרא"ש גריס כן ברש"י והשמיט קושית תוס'.
שם האי כל פעל מאי עביד לי' נראה מתבית כל מקשה אבל מעקרא דקרא הרי דרשינן לי' בפרק במה מדליקין שירחץ אדם פניו בכל יום.
קיז ע"א היד מפולש ה"ד אינו מפולש יל"ד תרתי למה לי ונראה דקושית הש"ס הי' דא"א לימוד דבן בתירה כמפולש גמור מתיר דמפולש גמור רה"ר הוה וה"ד היכא מפולש שמתיר בן בתירא ואם האי אינו מפולש דבן בתירא לת"ק מקרי מפולש ה"ד אינו מפולש לת"ק.
רש"י ד"ה ותרווייהו לא בעי ר"א בא רש"י ליישב מ"ט נקט דוקא כתבי הקודש משום דבאוכלין ומשקין וכיוצא בזה בא לר"א דוקא לחיים.
שם ע"ב גמרא ואצ"ל מיו"ט לשבת יל"ד למ"ש רש"י דטעמא דמשבת ליוה"כ משום דמכין למוצאי יוה"כ דהיינו יום חול וא"כ יו"ט דהוה יום קדש אין כאן איסור ואצ"ל ונראה דהא גופא אשמעינן ברייתא דלא תימא דעיקר טעמא דמשבת ליוה"כ לא משום דמוצאי יוה"כ חול לא היא עיקר טעמא משום דמצי להכין במוצאי יום הכיפורים וא"כ אצ"ל ביו"ט דביומו מצי להכין.
וכתבו הראשונים דמברייתא שמעינן דוקא משבת ליוה"כ אין מצילין הא מיו"כ למויו"כ מצילין וטעמא כדאמר בירושלמי או מפני הסכנה או מפני עגמת נפש והנה תירץ דמפני הסכנה מוקשה כמו שהקשה המג"א דמפני הסכנה למה יהא אסור משבת ליוה"כ ונראה דמטעם זה השכיל הר"ן וכתב טעמא משום עגמת נפש ורק לבסוף הביא ד' הירושלמי אבל עיקר הטעם משום עגמת נפש ונ"מ בין הני תרי טעמי כתב הקרבן עדה לענין ט"ב שחל ביום א' במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בט"ב סכנה איכא עגמת נפש ליכא ר"ל למאן דמפרש עגמת נפש דמתעסק ביוה"כ בירקות ואינו אוכלן הוסיפו ענוי על ענוי אבל לא בט"ב דבט"ב לא שייך ענוי אבל מ"מ אין דבריו מתקבלין דאטו במקום שנהגו שלא לעשות אסור לבשל לצורך מוצאי ט"ב אתמהה ונראה דנ"מ פלוגתת המחבר והרמ"א בהלכות יוה"כ דהמחבר מתיר לטמון חמין מערב יוה"כ למוצאי יוה"כ ורמ"א אוסר משום דיוה"כ מכין לחול והנה מיוה"כ למויוה"כ מצילין לכאורה הדין עם המחבר אמנם התינח אם הטעם משום סכנה ל"ש הטמנה אבל אי משום עגמת נפש ודאי אם פי' עגמת נפש במויוה"כ שפיר ל"ש הטמנה אבל אי פי' עגמת נפשע משום תוספת ענוי אין כאן דמיון להטמנה אמנם למ"ש התוס' דבלהאכיל לקטנים מיירי וכה"ג ביוה"כ עצמו שרי אין ללמוד כלל להטמנה מכאן.
רש"י ד"ה הציל פת נקיי' ר"ל דרישא בא ללמד על סיפא דמיירי אפילו יש לו על ג' סעודות הדראות יותר להציל נקייה דרישא עכ"ז כה"ג מיירי תוס' ד"ה הדראה בחידושי הרשב"א הגי' ביו"ט שני נראה דכוונתו דהצלה ג"כ דרבנן ואעפי"כ אין מצילין וה"ה ביו"ט שני.
תוס' ד"ה והתני דב. שמואל בסוה"ד דאין בין יו"ט לשבת וכו' הקשה תלמיד אחד אטו רדיית הפת לאו מלאכת אוכל נפש היא ומצאתי קושי' זו בחידושי ר"ן בשם הרא"ה קצת בנוסח אחרת ונראה דע"כ רדיית הפת לאו מלאכת אוכל נפש היא דאי הוה אוכל נפש ל"ל קרא וא"כ אי הויא מלאכה גם ביו"ט הוה אסירא ומדאשתרי ביו"ט ה"ה לשבת וכ"ט טעמא מאי אינו אוכל נפש י"ל דא"נ הוה מלאכה היינו ע"י מרדה והרי יכול לרדותה ע"י סכין או כיו"ב א"כ הרדייה במרדה אינו מלאכת אוכל נפש. ועיין רי"ף ור"ן פרק יציאות השבת בזה ועיין מ"ש שם להקשות שם ע"ד הר"ן שם ישכים אדם כתב רש"י בע"ש ולכאורה פשיטא דהרי מוהי' ביום הששי ילפינן ונראה דרש"י לשון הוצא' קשי' לי' להכנת שבת הול"ל והוה אפשר לומר דר"ח כשמאי במס' ביצה ס"ל דאמר מחד בשביך לשביך וידוע דהמשכים עד"ז מוזילי' גבי' דסמוך לשבת הכל ביוקר ור"ח תרתי קאמר ישכים להוצאת שבת מחד בשביך ולא ירבו תוצאות שבת עליך ותו קאמר ישכים בע"ש להכנת שבת ולזה קאמר דלא היא דר"ח רק בהכנת שבת מיירי וזה נקרא לו הוצאת ולא ס"ל כשמאי כ"א כהלל.
לבצוע כתב רש"י ברכת המוציא נראה ד' רש"י דר"א ב"א לא פליג עדרב כהנא ורב אשי פרושי מפרש דברי רב אבא למימר דרב אבא האי לבצוע רק לברך המוציא קאמר ונפיק לי' לרש"י הא מלשון על דקאמר והכי הול"ל לבצוע ב' ככרות אלא לענין ברכה בלחוד שייך שפיר על.
ודעת הפוסקים דלחם משנה דאורייתא הוה וצ"ל משום דמלת לחם מיותר וקשה להבין אלא ודאי אמצות לחם משנה ולהכי קרי לי' לחם.
רש"י ד"ה מקלע בא ליישב הרי בכל ע"ש מערבין ולזה כתב רש"י מ"ש.
היום לא תמצאוהו יש כאן רמז לד' הפוסקים דבסעודה שלישית דיו במיני תרגומא דבב' סעודות הראשונות כתיב אכלוהו היום כי שבת היום ובעינן סעודה שלימה אבל בשלישית לא כתיב כ"א היום לא תמצאוהו.
גמרא מאי לאו דלא אכל נראה דאי בדאכל כחא דהיתירא עדיף ולאשמעי' ד' בלא אכל וכן כלהו קושי' עד"ז.
קיח ע"א רש"י ד"ה בי סדיא לבדין למד כן מד' רבא לקמן קי"ט לא מנזיגנא רישא אבי סדיא.
שם קערות וכו' הברייתא כמו שהוא לפנינו לכאורא אתיא כר' חדקא והרא"ש השמיט בבא א' ואתיא כרבנן ואפשר לומר דגם לגירסא זו אתיא אפילו כרבנן דנהי דלרבנן אינו מחויב בד' סעודות מ"מ אי בעי לעשות הרשות בידו ומותר להדיח הקערות.
שם רש"י ד"ה שוב אינו מדיחן דאין הדחה זו אלא לצורך חול וכן פי' הראב"ד פרק כ"ג מהלכות שבת ותמה על הרמב"ם שכתב שהוא כמתקן ותירוץ ה"ה צ"ע דאטו טרדא בשבת לצורך חול בלי תיקון שרי.
רש"י ד"ה מחבלו של משיח כל ימי תמהתי ע"ד רש"י אלה למה לא פירש כפשוטו כדאמר ר' יוחנן בפרק חלק ייתי ולא אחוויני' שהי' מתיראים מכובד הגלות וכמו שהי' במצרים קושית שעבוד לפני הגאולה.
גמרא אפילו עובד ע"א מוחלין לו עיין מג"א סימן ש"ו שכתב שמכאן יצא לו לרש"י בחולין פ"ק דשבת חמירא מע"א מדוכפר על ע"א.
שם ע"ב גמרא אלמלי שמרו ישראל ב' שבתות שמעתי בשם הגאון מו"ה צבי חריף זצ"ל דמה"ט בעינן ב' שבתות דשבת ראשונה אינו מעיד על כי ששת ימים עשה ה' מאחר שאינו שובת לאחר ששה ימים אמנם עיקר העדות יהי' בשבת שנייה וז"ש ושמרו בני ישראל את "השבת" שבת ראשונה לא לעשות אח"כ את השבת לדורותם כי עיקר השבת לעדות כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת ועדות בו היא בשבת שנייה דוקא ודפח"ח וש"י.
תוס' ד"ה אלו אומרים עיין רש"א ורמ"א וטו"ז ומג"א סי' קכ"ח ודברי טו"ז תמוהים כי מה שהביא ראי' ממתני' דיבמות לא נמנעו מלישא עיין רשי' שם שכתב שהיו מודיעים להם ואין כאן ראי'.
תוס' ד"ה עיון תפלה ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם פירש הרמ"ע בספר עשרה מאמרות כי הג' דברים אחת הן ופי' קיר נטוי כביכול תש כחו של מעלה וגברה מדה"ד ובלשון רומי קורין לאדון קיר כדאמרינן בע"א שהי' אומרים סך קירי פלסתר עיין רש"י שם ואם בכל זאת יעמיד אדם לבקש על נפשו כל צרכיו והיינו ועיון תפלה וע"כ זה האיש אומר לא חטאי גרמו כי אם מוסר דין על חבירו כי חטא חבירו גרם. זה מזכירין לו עונותיו וש"י קיט ע"א רש"י ד"ה תיתי לי שתק רש"י ולא פירש כן לד' רבא ונראה דכל הני תיתי לי משמע לי' לרש"י דהכונה לעוה"ב אבל בדרבא דאיכא בהדיא גמי"ח אדם אוכל פירותיהם בעוה"ז ולזה כתב רש"י ישולם שכרו.
שם אשכח בי' מרגנותא ולזה כוון הפיוט בזמירות ליל שבת "יוסף חצה דג ומצא מרגליות בבשרו" ורגיל אני לומר כי יש בדברי הפיוט האלה רמז נפלא כי דג ר"ת דל גאה ובשבת צריך העשיר להיות כדל שלא לדאוג על נכסיו והעני צריך להיות גאה למען יתענג לכבוד שבת והיינו מוקיר שבי הלזה חצה דג ועשה ממנו שתי תיבות ומצא מרגליות בבשרו.
רש"י ד"ה לאחר אבל אלהקדים לא יהב רש"י טעמא משום דפשיטא דאי אכיל כ"ז שאין לו תאוה ניכר שכוונתו לשמים.
שנאמר בדבר ה' שמים נעשו ר"ל דהי"ל למכתב "נבראו" אבל "נעשו" מה שייך ש"מ דדיבור חשיב מעשה וממילא שייך לומר ויכולו.
וסר עונך ר"ל יצרך מאחר שתעזוב דרך רשע וחטאתך תכפר.
יסדר שלחנו במו"ש נראה הטעם דבמו"ש ודאי אין לו תאוה ואוכל רק לקיים דבר ה' וז"ש רבותינו דעצם אחד בשדרה אשר ממנו יתחיל הזוכ' להתרקם בהחיית המתים והראה ר"י בן חנניא לאנדרינוס ש"ט שאפי' ע"י הכאות הרבה בפטיש על הסדן לא נפרד ממנו מאומה ואותו עצם אינו נהנה משום סעודה רק מסעודת מוצ"ש שאדם אוכל רק לש"ש ויש לו ג' שמות נסכא לוז ולבן הארמי וכתב בקיצור של"ה לבסוף כי זה פירוש הכתוב שומר השם כל עצמותיו להחיותן לע"ל וע"י מה ע"י שאחת מהנה היינו אותו עצם הנ"ל לא נשברה.
חמין במו"ש מלוגמא לפי שכיון ששבת וי אבדה נפש ויש לאדם רוח נכאה צריך מלוגמא, וטיפת חמין בכל ערבית יפה.
תוס' ד"ה בכל כחו, ובשל"ה כתב דמתיבת יהא עד בעלמא כ"ח תיבות וזה בכל כחו ולפי"ז יש לומר מן כל ולא מכל דיחסר תיבה אחת בעשי"ת שאומרים לעילא ולעילא אדרבא יש לומר מכל שלא יהי' יותר מכ"ח תיבות.
כל העונה אמן בכל כחו פותחין שערי גן עדן כתבתי במק"א הכוונה דאם האדם מאמין אל מלך נאמן אעפ"י שרואה צדיק ורע לו רשע וטוב לו ע"כ הוא מאמין בשכר עוה"ב והיינו פותחין לו שערי ג"ע ע"ד הבא לטהר מסייעין אותו ולזה מפרש הש"ס מהו אמן בכל כחו אל מלך נאמן
שם מה איל זה ר"ל שלא מצאו מראה והוא תש כח ואינו יכול לכוס ובושה הוא לו ולך כשרואה שגם אילים אחרים לא יוכלו לכוס יתנחם בו וזה ענין ראשו של זה בצד זנבו של זה כך הי' בזקנים שבאותו הדור מאחר שכל אחד הי' לו חסרונות לא היו מוכיחים זא"ז כי כ"א הי' מתכבד בקלון חבירו והיינו ראשו של זה בצד זנבו של זה.
קכ ע"א מצילין סל נראה דנקט תנא תלתא מילי דאי אשמעינן פת הו"א משום דבשבת דאורייתא הוה לכך אשמעינן דבילה וחביות אצטריך אף דיכול להציל חבית קטן המגיע לג' סעודות יכול להציל גדול.
עושין עמו חשבון פירש דבעינן לכם ואכלו ממה שהצילו ואם הוא פחות משכר פועלים עושה עמו חשבון ולהכי תנן לה במתני' דוקא מה שאין כן במזון ג' סעודות.
לחצר המעורבת דאי שרית לי' לאינו מעורבת אתי לאפוקי גם לרה"ר וריב"ב ס"ל מאחר דלא התירו לו כ"א מזון ג' סעודות או ס"ל בב"א לא אתו לאפוקי לר"ה.
רש"י ד"ה כלי תשמישו כוונתו דאטו כלים קילי ממזון וחידושי ר"ן פירש דקאי אמטה ושלחן וכיו"ב. חוזר ולובש עיין בחידושי ר"ן.
קכא ע"א מתני' מפני ששביתתו עליהן והנה לשון קטן שבא משמע בא ממקום ולא מהבית שנפלה בו הדליקה ומ"מ אין שומעין לו ש"מ קטן או"נ בי"ד מצוין עליו ומשני בעושה לדעת אביו ומפני ששביתתו עליהן קאי על האב ועיין רש"י ושאר מפרשים מה שפירשו בענין ע"ד אביו ולדברי' הוה דרבנן אבל ברמב"ן פרשת יתרו כתב דאתה ובנך הכתוב בעשרת הדברות ר"ל אתה ובנך כלומר בנך לדעתך דהוה דאורייתא ומסולקי' כל הקושית שהקשה הרשב"א דהא דרבנן מותר להאכיל בידים ואמנם בשבת גזיה"כ הוא לד' הרמב"ן וכ"ת א"כ מ"פ הש"ס א"ה נכרי נמי הא נכרי לאו דאורייתא ה"ק מאחר דתורה עשאה לד' אביו כאלו עשה אביו ה"נ נעביד מדרבנן עשה נכרי לדעתינו כאלו עשינו. ומשני אדעתי' דנפשי' עביד פי' רש"י שיודע שלא יפסיד וא"כ מן הראוי שישלמו לו באמת וזה הוא טעמא דיוסף בן סימאי שאם הי' מניחם לכבות הי' נותן להם סך כזה ולא רצה ליהנות לענין זה ממעשה נסים שירדו גשמים ויכבו.
תוס' ד"ה שמעת מנה, ואפילו לר"ש וז"נ פ' ד' רב אמי דס"ל הלכה כר"ש ומוקי מתניתין במכבה לעשות גחלת ולכך אמר מתני' דנקט רק לא תכבה היינו במכבה לעשות גחלת אבל בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד.
כופין קערה ע"ג הנר עיין רש"י כראה כוונתו דלר"י אתי לאשמעינן דבצריך למקומו שרי לטלטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל ולדידן אתי לאשמעינן לאפוקי מדרב יצחק.
ועל צואה של קטן נראה דהתם לא בעינן צריך למקומו כ"א כיון דהוא גרף של רעי מקרי וצ"ע דבר הניטל דבחצר אינו מ"מ דבר הניטל מקרי.
ועל עקרב לאפוקי מדר"י דאמר משאצ"ל חייב עליו היינו דפליג ר"י ומייתי ראי' מריב"ז.
שם ע"ב פאוטטות של בית רבי כ' רש"י ולא של חוליות היתה אבל אי הוה לה חדקי לא פירש רש"י ונראה דזה כוונת התוס' שכתב דבגדולים ר"ל אי כוונת רש"י דלית לה חדקי ג"כ א"כ אפי' בגדולים מיירי ואי בעית לה חדקי י"ל כד' רש"י דבקטנים מיירי וכר"ל פרק כירה דמתיר וז"נ ג"כ פי' ד' הרמב"ם שפסק דבקטנים בכל גוונא שרי וכר"ל דלא כר"י ואמאי פסק כן אלא ש"מ דמ' לי' דמימרא דר' חנינא דשמעתין ג"כ הכי ס"ל ופסק כר' חנינא.
אמנם מ"ש ה"ה דפלוגתייהו דר"י ור"ל תליא במוקצה קשה להבין ועוד שהוא נגד הש"ס דקאמר פליגי בגזרינן או לא גזרינן.
וכן צריך ביאור מ"ש הגדולים אסור מפני כובדו וא"כ קשה חדקי ל"ל.
קכב ע"א תוס' ד"ה משתמש ישראל לאורה לולי דברי' הייתי אומר דמתניתין גם במכירו ע"כ מתיר ממעשה דר"ג וזקנים וז"נ פי' ד' הש"ס כר"ש ל"ל מעשה דר"ג וזקנים ר"ל דמתני' אפילו במכירו וטעמא דנר אחד כר למאה וכבש לאו כבש למאה משמע לי' שבמילא מים להשקות בהמתו דל"ש זה צ"ל כתי' דאביי דשלא בפניו הוה ובזה מובנים ד' התוס' שכתב דאביי אית לי' דרבא ומאי דוחקי' דאביי לשנויי שלא בפניו אמנם דכולא מתני' נר וכבש אפילו במכירו מיירי ולרבא צריך לאפלוגי בין רישא לסיפא למציעתא קאמר אביי דגם התם מיירי אפי' במכירו אבל שלא בפניו הוה.
ידע דמ"ש התוס' כל אלו דהכא אינן קלין לעשות וכי הדלקת נר מנר לאו דבר קל הוה אמנם כוונת תוס' דליחוש שידליק הישראל מנר של גוי עוד נר חששא רחוקה היא כ"א שילך הישראל לביתו וידליק נר מן האבנים וזה לאו דבר קל הוא.