ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
בעזר צור הכל לו פונין.
של תבן נ' דאי מתני' ר"ש קמ"ל דאפילו בתבן אין האוצר מוקצה בשבת אף דסתם תבן להסקה קאי ואי מתני' ר"י קמ"ל דאפי' בתבן התחלת אוצר אוסר אבל אם כבר התחיל אין כאן מוקצה.
גמ' למעוטי בהילוכא עדיף או במשאוי עדיף נ' דהא דאבעי' לי' משום דודאי למעוטי בהילוכא עדיף דכתיב וכבדתו מעשות דרכיך וילפינן אפילו פסיעה גסה אסור אמנם לדבר מצוה הרי קיי"ל דמצוה לרוץ ומתני' לדבר מצוה מיירי ומ"מ איבעי' לן משום דלאו כ"ע ידעי דלדבר מצוה הוא דמפנה.
ובענין איבעי' שני' סבור הייתי לומר דדוקא באורחי' איבעי' לי' אבל מפני ביטול בית המדרש ודאי אין חילוק וברבים תלמידים טובא מפנינן אבל מדפשיט הש"ס מעובדא דר' ור' חייא ש"מ דגם נענין ביטול בית המדרש איבעי' לי' והדבר ק' להבין ונראה דהאת"ר בא וביאר איבעי' זאת וה"ק אנא מספקא אי כל חד מפנין בנפשי' וא"כ י"ל דטפי מד' וה' לא התירו אבל מ"מ כל או"א מפני לנפשי' אבל אי חד מפני לכולהו צ"ל טובא לא דמדת חכמים כך היא.
ובענין קושית רש"א ע"ד תוס' מאי ראי' הביאו את"ל י"ל דקשה להו אי ס"ד דלאדם אחד לא התירו ד' וה' למה תלה התנא דין זה כלל בקופות בגברי הו"ל לתלות ולאשמעינן כמה התירו לטרוח בעד כל גברא.
רש"י ד"ה מפנין תרומה כוונת ד' רש"י דלא תקשה מכאן לשטתו דס"ל דמאכילין לבהמת כהן תרומה טמאה ועיין בחידושי רשב"א.
מתניתין לעזים ובמשניות לעניים ומדקאמר הש"ס לא אכלה ולא קאמר לא אכלי ש"מ דהגירסא לעזים עיקר.
גמרא וכבוד או"א ובברייתא לא קחשוב משום דכתב בהדיא למען יאריכון ימיך היינו לעוה"ב ולמען ייטב לך בעוה"ז משא"כ בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים ר"ל הטובה תהי' אריכת ימים היינו עולם הבא.
רש"י ד"ה מאכילין בא ליישב אמאי אנן נותנים להם.
תוס' ד"ה אי בעי יש ליישב דתרומה היא של כהן וכיון דחזיא לי' לא הוה מוקצה אבל דמאי היא של בעה"ב ואי לאו דמצי מפקר נכסים לא מקרי חזי כיון דאינה של עניים.
תוס' בד"ה האי אודגן בסוה"ד דמלתא דפסיקא באו ליישב קושית רש"א דמ"מ אמאי לא קאמר האי ראה פני הבית ועל תירץ רש"א וקשה הא פשיטא דהא דגן כתוב באורייתא ומה חיוב שייך בשבולים.
בגמ' בטבל דרבנן דס"ד כי היכי דדמאי חזי ה"נ כל דרבנן קמ"ל בדמאי טעמא אחרינא איכא.
גמ' ולא נפדו כהלכת ס"ד מידי דהוה אלא נתן חומש קמ"ל.
ריש פרק מפנין רש"י במתניתין זרדים ואוכלים אותם ר"ל ואעפ"י שהוא מאכל אדם אם התקינן למאכל בהמה מטלטלים אותם דמידי דחזי לאדם לא יהיב לבהמה.
וכתב רש"י דלוף אין אוכלין אותו חי נראה הכוונה בחי שלם כ"א שטוחנין או דכין אותו.
קכא ע"א היו נושים בו אלף זוז ואדם כזה ודאי ערכו יקר א"ם ראוי לאצטלא שוה מאה זוזי קמ"ל כיון דעכשיו עני מפשיטין אותו הימנו.
רש"י ד"ה בשר תפל וי"ג תפוח והיא היא ויל"ד דלקמן פירש רש"י בשר תפוח סרוח ואיך קאמר הכא דהיא היא ונראה דר"ל לקמן מיירי בנסרח מע"ש והיה ביה"ש מוכן לחיה והכא מיירי שנסרח בשבת והו"ל נולד. ואפשר לומר דגם רש"י מודה דאיכא תפוח בלא סרוח כדמצינו בפרק לולב הגזול וכמ"ש תוס' לקמן ודוקא לקמן דקאמר שהוא מאכל לחיה ולפירש תוס' תליא בפלוגתא דכל ישראל בני מלכים ולזה פירש רש"י דלקמן מיירי בסרוח וחיה לאו דוקא. וזה שכתב רש"י והיא היא ר"ל דהכא מיירי בתפוח ולא סרוח והיינו בשר תפל.
גמ' במוקצה לאכילה מכאן הקשה תוס' בפ"ק גבי כרכי דזוזי אפ"י רש"י ועיין בחי' רשב"א כאן מ"ש ליישב ומסקי תוס' שם דכרכי דזוזי מיירי במקצה מחמת מיאוס ויל"ד א"כ הו"ל להש"ס לשנויי דרב במוקצה מחמת מיאוס ס"ל כר"י וצ"ל דהרי גם בתמרי דעסקא שם בפרק קמא אוסר רב והתם מוקצה לאוצר וע"כ מחלקי' בין מוקצה לאכילה למוקצה לטלטול.
תוס' סוד"ה דג נפל עיין רש"א ואכתי יקשה לפימ"ש הרשב"א דפלוגתא דתנא דמתני' בחרדל ליונים עם תנא דברייתא היא דתנא דמתני' סבר מאי דחזי לאינש מקצה מיונים ותנא דבריי' סבר דלא מקצה לי' וכתב החי' ר"ן דיונים לא תליא בישראל בני מלכים משום דיונים שכיחי וא"כ י"ל לתנא דבריי' גם גבי כלבים דשכיחי ג"כ לא אמרי' מאי דחזי לאדם לא מקצה מכלבים וא"ש לימא דר"ה ור"ח פליגי אי הל' כתנא דמתני' או כתנא דבריי' ומדלא משני הכי ש"מ דס"ל להש"ס דתנא דמתני' עם תנא דברייתא לא פליגי ומר כי אתרי' ומר כי אתרי' ודוקא ביונים שדרך להאכילם חרדל אבל בכלבים כ"ע מודו דמאי דחזי לאינש מוקצה מכלבים והי' ראי' מזה לפסק הרי"ף והרמב"ם כתנא דבריי'. ודע דהא דהמהרש"ל דחק להא וסתמא כר"ש משום דמדברי תוס' בתירוץ בתרא מבואר דלא גרס לי'.
בשר בין תפל בין מליח נראה דנקט בין מליח דלא נימא דוקא דג חזי ע"י מליחה ולא בשר קמ"ל דלא היא.
תוס' ד"ה מטלטלין את העצמות נראה שכ"כ ליישב דהכי מסקינן דעצמות מותר לטלטלן ולקמן במתני' מעבירין מעל השלחן פליגי בה בי"ש ובי"ה וע"ז כתב תוס' דהכא מיירי שלא הי' עלי' בשר ביה"ש והי' ראוי' רק לכלבים ובי"ש ובי"ה דבשלחן פליגי וממילא מיירי שהובאו לשלחן עם הבשר.
והנה הביא הרי"ף והרא"ש ראיות דהל' כר"ה וצ"ע כיון דקיי"ל כר"ש בשבת הנך ראיות ל"ל צ"ל דנ"מ לענין בשר תפוח ביו"ט וגיר' הרי"ף והרא"ש היא בשר תפוח ועיין בחידושי הרשב"א הפי' ומיושב שפיר.
קכח ע"ב רש"י ד"ה כופין והא דלא קאמר רש"י דאשמעינן דאין כאן ביטול כלי מהיכנו וזה מרומז יותר במאי דתנן כדי שיעלו וירדו דמה"ט אין כאן ביטול כלי מהיכנו דמשמע לי' לרש"י דפשיטא דמותר.
רש"י ד"ה שברחה מן הבית משמע דס"ל לרש"י דברה"ר אין דוחין ודלא כרש"א בתוס' לפנינו דמן הבית משמע לחצר ברחה.
מדדין עגלים וסייחים עיין בר"ן שכתב לחלק בין גדולים לקטנים ועכ"פ קשה אמאי לא נקט תנא שאר בהמות א"ו משמע דעגלים וסייחים עדין צריכין לאמן ואינם נשמטין כשמדדין אותם הלכך אפילו ברה"ר שרי דמיא דאשה מדדה אבל חיות ועופות דוקא בחצר מדדין אבל לא ברה"ר.
גמ' והא קמבטל עיין חידושי רשב"א ובחי' ר"ן תירץ דע"י דנתווסן במיא אינן ראוין לתשמיש כל השבת אבל לפמ"ש רש"י בטעמא דביטול כלי מהיכנו דהוה כאילו חברה לאותו מקום ל"ש זה במתווסן.
צער ב"ח כתב רש"י מעזוב תעזוב כלומר והוה עשה ודחי לא תעשה דרבנן ומ"מ קשה מ"ש גבי שופר שהעמידו דבריהם במקום עשה דשופר ומ"ש הכא ונראה מכאן ראי' לד' הש"ל במג"א תקפ"ו כי בשופר העמידו דבריהם דלא הוה בעדנא משא"כ הכא דהוה בעדנא.
רש"י אין מילדין משום טרחא יתירא נראה דק' לי' לרש"י מ"ט לא פריך הש"ס אאילדין האשה בשבת פשיטא כי היכי דפריך גבי הדלקת הנר א"ו לשון מילדין לאו דוקא דאין ביד אדם להקדים או לאחר אלא מתוך שמתעסקין עמה דעת' נוחה עלי' וכן בבהמה ניחא לה טפי אם מתעסקין עמה וא"כ אין כאן אלא טרחא יתירא ולא מעלי לפי"נ מידי ובקושית הרשב"א ע"ד רש"י א"כ מאי מקש' הש"ס ומחללין עליו לאתויי מאי בלא"ה יקש' מאחר דיולדת מסוכנת פשיטא וזה נכלל בכלל בקו' הש"ס והש"ס מצי לתרוצי כד' הרשב"א אלא שרצה להביא הברייתא דאפילו לסומא מדליקין נר.
רש"י אבל מסעדין ביו"ט ר"ל אבל בשבת לא וברא"ש הניח בספק ונראה דעת רש"י מאחר דקיי"ל כחא דהתירא עדיף נח הי' לו לתנא לאשמעי' היתירא דמסעדין בשבת ולאשמעינן איסור דאין מילדין ביו"ט.
וקורין להחכמה ממקום למקום וקשה פשיטא ונראה דמיירי שיש גם כאן מילדת אלא דאותה שבמקום אחר בקיאה הימנה וקמ"ל $ציור בספר$ דאפ"ה שרי ואפשר דמשו"ה קורא התנא לה חכמה ולא חי' כדתנן בפרק בהמה המקשה ופשטה החי' לאשמעי' דעל שם חכמתה הגדולה קורין אותה בשם הזה.
אין סחיטה בשער עיין רשב"א שהקשה דלתני מיד בשערה ונראה דלרבה ור' יוסף אי ספקה ביד אין מביאין בשערה משום דמתאחר הרבה עד שתסחט ובמסוכנת קפדינן אאיסור כמ"ש החידושי ר"ן כאן.
קכט ע"א רש"י צריכה אני לחילול נר' כוונת רש"י דאם אמרה צריכה אני לתבשיל אולי סברה שיש כאן תבשיל זה מוכן מאתמול ולכך צריכה לומר לחילול ואעפי"כ אומרת צריכה.
גמרא הלכתא כמאן נראה משום דרב אשי מארי' דתלמודא טפי ומר זוטרא לכך איבעי' לי' ומ"מ פשיט לי' ספק נפשות להקל.
שם אמרה צריכה אני וכו' אמרה לא צריכה הקשה הרשב"א דדיוקא דרישא משמע הא סתמא לא ודיוקא דסיפא משמע דסתמא מחללין וכ' דברישא אם לא אמרה וחברותיה אומרות שצריכה מחללין ובסיפא אפילו חברותיה אומרות אין מחללין אבל לא היא ולא חברותיה אפילו בלא אמרה אין מחללין.
רש"י ד"ה אבל דבר בא ליישב דלא חולה כ"א דבר ע"כ ארפואה שעושין קאי.
קכח עב מתני' וקושרין הטבור ר"י אומר אף חותכין ויש לעיין במ"פ וכ' דחתיכ' זאת מוצאת דם אלא דהוה מקלקל בחבורה ות"ק כר"ש דמחייב ור"י כר"י דפוטר וממילא קיי"ל כר"י דמקלקל בחבורה פטור ועד"ז א"ש דמייתי כאן הך דצרכי מילה דאף הת"ק אוסר כאן אף דמקלקל במילה מתיר אף מתקן מקרא דביום השמיני
ובפלוגתת הפוסקים אי גרסינן בגמ' הלכ' כר"י כתב הב"י והב"ח דמר"ם דדרש מולא כרת שרך וכתב דאיכא לאוקמי בתאומים ותאומים גם ת"ק מודה צ"ע בתאומים מאי קושר שייך דס"ד דחכמים ור"י בתאומים האיך יקשור כל זמן שאינו מחותך.