אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים יא בעזר עוטה כשלמה אורה.

ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט

בעזר עוטה כשלמה אורה.

לבאר פ' שמנה שרצים האמורים בתורה.

מפרק או צובע ובתוי"ט הקשה עלי' ותירץ דחוק וכבר נדחק ליישב בחידושי הגאון ר"ע איגר בתוספתא על המשניות ולדעתי הר"ב ה"ק בחובל ויצא דם חייב משום מפרק נצרר הדם חייב משום צובע ועיין בחידושי רשב"א בענין צובע אמנם הרמב"ם בפירוש המשנה כ' או שיצטרך בשר זה לרפואה כוונתו ליישב בנצרר הדם מאי לכלבו שייך ולזה כתב שצריך לרפואה בשרא דאסמיק.

עכ"פ ד' הרמב"ם והר"ב לפרש מתני' אליבא דר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור ורש"י ששתק אדרבא דעתו דמתני' ר"ש היא דס"ל מקלקל בחבורה חייב וכ"ת עכ"פ צריך מלאכה לגופא כבר כ' הרמב"ן בספר אוצר נחמד כיון דכוונתו לחבול הו"ל צריכה לגופא ואין זה דומה לנוטל את הקוץ ועשה חבורה דהתם לא ניחא לי' בהך חבורה ומקרי אין צריך לגופא.

תוס' ד"ה ע"כ ל"פ בסוה"ד וקצת קשה כ' ל' זה משום דאיכא למימר דה"ק הש"ס כיון דאיכא לאוקמא אמרינן דאלת"ה הך ברייתא דלקמן אמאן תרמיי'.

מתניתין והחובל בהן חייב נתקשה התוי"ט בד' הר"ב שכתב מפרק א"נ צובע דבנצרר הדם ואי מפרק שייך ולדעתי הר"ב חדא קאמר ביצא הדם אין כאן צובע חייב משום מפרק בנצרר הדם דאין כאן מפרק חייב משום צובע

רש"י ד"ה ושאר שקצים כגון תולעת נחש ועקרב נראה כוונת רש"י משום דפריך הש"ס מאן תנא ומסיק ר"א הוא דאמר ההורג כינה כהורג גמל וקשה כינה מאן דכר שמי' והוה משמע דהש"ס משמע לי' דדוקא בשקצים ורמשים דומיא דכנה מיירי מתניתין אבל בנחש ועקרב שייך חבורה לזה כתב רש"י בין בתולעת בין בנחש ועקרב מיירי מתני' ומפרש רש"י דהרי טעמא משום דאין להם עור וגם אלו אין להם עור. ודמקשה הש"ס לקמן היינו דקש' לפלוג בשקצים ורמשים גופייהו בין הנך דפרו ורבו ובין הנך דלא פרו ורבו ומ"מ מהדר ר' יוסף דמשום דקדוק זה לא מוקמינן מתניתין כיחידאה.

קז ע"ב גמרא כאלו הורג גמל עיין רש"י ואפשר כוונת ר"א דאימת חייב בגמל הא הו"ל מקלקל בחבורה ע"כ כשהגמל מוריד ומזיק ומצער ומה"ט גם בכנה חייב.

גמ' ותניא הצד פרעוש יל"ד האיך לא עלה ע"ד המקש' ד' התרצן ונראה דהמקש' משמע לי' כד' רש"י במתני' דהא דאין במינו ניצוד פטור משום דהו"ל משאצ"ל וא"כ גם ההריגה הוה מלאכה שאצ"ל והתרצן ס"ל כד' תוס' דאין במינו ניצוד אפילו לר' יהודה דמחייב מלאכ' שאצ"ל פטור ומטעם דלא מצינו דכוותי' במשכן ודוקא בצידה אבל בהריג' חייב. ודע דה"ה דהו"מ תוס' להקשות אד' רש"י מ"ש רישא ומ"ש סיפא הרי בתרווייהו לצורך חייב שלא לצורך פטור ובתי' תוס' גם זה מתורץ.

איכא דמתני לה אמפיס מורסא נראה ג"כ דהאי לשנא ס"ל כמ"ש דגם לר"י בעינן בשאר שקצים ורמשים לצורך משום דאין במינו ניצוד ולכך מתני לה אמפיס מורסא ולשנא בתרא ס"ל דגם במפיס מורסא מודה ר"י דכיון שאינו רוצה בפתח לאחר שיצא הליחה הו"ל מקלקל בחבורה ופטור ולכך מתני לה אצד נחש ומיושב בזה מה דהרמב"ם פסק כר' יהודה במשאצ"ל ומ"מ פסקה למתני' ולמפיס מורסא ולמ"ש א"ש אלא דעדין קשה מצד נחש ונראה דהרמב"ם סמך בזה אסתמא מתני' דכל שאינו במינו ניצוד בעינן לצורך דוקא ואפילו לר"י והצד שלא ישכנו לאו לצורך הוא.

השולח דג מן הים הוסיף הרמב"ם לתוך ספל של מים.

מתניתין חיה ועוף וכו' יל"ד פשיטא כיון דניצודין פטור ותו קשה פשיטא דחובל בחי' חייב מהי"ת לא ליחייב ומה"ט נראה דלצדדין קתני בעוף אשמעינן אע"ג דעורו רכיך לענין חבירה מקרי עור ולענין צידה אשמעי' דאפי' חי' שברשותו כגון חתול וכלב מ"מ פטור.

קח ע"א מיתיבי ר' זירא עיין רש"א ולי נראה דאי ממתני' אפשר לומר דלעולם לאו עור הוה אלא כיון דמעכב הדם מלצאת שייך חובל וכמ"ש הראשונים במתני' דבהא תליא אבל ר"ה דקאמר כותבין עליו תפילין ע"כ ס"ל דהוה עור ק' וכ"ת כי מקשה הש"ס מתניתא למה לא מתרץ לי' היינו טעמא דקושטא בעי לתרוצי דעיקר רבותא דר"ה דנקב שהדיו עובר עליו אינו ובלא"ה הו"מ לתרוצי משום דבברייתא לקמן תנא כתב על עור בהמה וחיה ושביק עוף ואצטריך ר"ה למימר דה"ה עוף.

קח ע"א גמרא ואצ"ל נבילות וטריפות שלהן נראה דס"ד כיון שהרגו מלך הו"ל חשיבות ורק בטהורות אם נשחטו ונתעבד בהן מצוה יש להם ג"כ חשיבות קמ"ל דלא היא.

רש"י מאי אם יבא אלי' בא ליישב למה לא משני שיאמר מותר לכתוב או אסור לזה כתב

רש"י דזה אין שומעין לו דלא בשמים היא משא"כ שאם יאמר שיש להם עור לא גרע משאלו לרופאים במסכתא נדה וסמכינן עלי'.

קז ע"א הושיט ידו למעי בהמה הנה הרי"ף השמיט ענין זה נראה דמפרש לה כרש"י משום עוקר מגידולו ומשמע לי' דאליבא דר"י אתמר דאית לי' דישה אפילו באין גידולי קרקע ואנן קיי"ל כרבנן.

קט ע"א הא ר"מ עיין רש"א נראה שבא ליישב קושית תוס' ד"ה הא ר"א והענין עפ"י דמפרש רש"י דלכ"ע לא אסרי רבנן לרחוץ בשאר ימים וס"ל לר"י דמ"מ בים הגדול שהוא נקרא מקוה נאסר ושאר ימים לא נקראו מקוה ור"מ לטעמי' דס"ל דכלהו אקרי מקוה ומדהתירו בשאר ימים גם ים הגדול בכלל.

רש"י שיש בו ימים הרבה עיין רש"י בחומש פרשת בראשית פירש פי' אחר אינו דומה טעם דג עכו לדג אספמיא וזה מחמת שקרקע המקומות אלו משונים.

רש"י שכל הימים כמקוה דרך זחילתן במקום קטפרס בא רש"י ליישב האיך מצינו זחיל' בים ולזה כתב ע"י קטפרס פי' פעמים נמצאו בים סלעים גבוהים והים יזחל על גבן דרך קטפרס והם בכלל משברי ים מן בערוץ נחלים עיין רש"י שם.

שם ע"ב גמרא אפילו במי משרה עיין רש"י ותי' קמא הוא בחידושי רשב"א ותי' בתרא דחוק ולפי מה שסיפר תלמידי הרב המופלג מו"ה בער צוועבנער בירושלים שהי' שם בטבריא אי אפשר לשהות בחמי טבריא אף לאחר שעמדו כ"ד שעות שלא במקום חיבורן כ"א לכל היותר ה' מינוטען ע"כ התירו לרחוץ במי טבריא שא"א לשהות בהן ובברייתא שני' גילה הטעם.

קי ע"א מי רגלים מהו לשתות נראה דמס' אי האי חוץ דתנן דוקא וכל שאר משקין שותין או כל המשקין הראוי' תנן דומי' דכלה אוכלין והנך דחוץ ראוין מצ"ע אלא שהם רגילין רק לרפואה ומי רגלים אסורין.

שם ע"ב ובארצכם לא תעשו לולי ד' רש"י ותוס' הייתי אומר דדרשינן האי בארצכם כמו בגופכם שהוא מן הארץ.

הכא מעצמו הוא יל"ד במאי דקאמר ה"מ הלא בלא מכוין סגי א"ו משום דהוה פ"ר כמ"ש תוס' לא מהני לא מכוין ולזה קאמר דכיון דלא מכוין פ"ר אין לו מקום כאן דפ"ר שייך דוקא בעבד מעשה משא"כ איהו לירוקנא שותה והעיקר מעצמו הוה ל"ש סירוס ומייתי ראי' מתרנגול ומאחר דדחה לי' רב אשי שי מוקי לה בסריס.

ועיין ברמב"ן שדייק מדקאמר ומעיקר ע"כ לאו בסריס ממש עסקינן ואמנם י"ל דלעולם בסריס ממש והשתא פי' ד' ר' יוחנן לירוקנא תרין בשיכרא אבל מיעקר ואינו מותר רק לסריס. ובענין קושית הרמב"ן מה ענין זה לכותק אחר כורת י"ל דמלבד איברי הזרע צריך הגוף להתחמם למען יתקשו איברי הזרע ואז תצא התולדה אל הפועל וענין משקה זאת שמצנן הגוף והיינו העיקר וא"כ מה לי מסרס איברי הזרע מה לי מסרס הגוף כיון דמסרס אחר מסרס חייב והיינו ג"כ דשני לי' בתר הכי בזקן דמחמת זקנה הגוף כבר מצונן ולא עביד בגוף מידי.

ובזה י"ל למה משני הש"ס דמצינו כמה שחוזרת לילד וצ"ל הכל נסב לישני באיילונית שאין לה רפואה ולמ"ש א"ש דאיילונית חסרונה ברחם והאי משקה וצנן והוה שפיר מסרס אחר מסרס משא"כ בעקרה היא מחוסרת דמים כדאמרינן אשה שאין לה דמים ה"ז דורקטי דור קטוע ודומיא לזקן.

וד' רש"י משמע לכאורה דהא דמשני באשה ר"ל מי שאינו מצווה על פו"ר אינו מצווה על סירוס וד' תוס' דבאשה לא שייך סירוס וכתב ה"ה שכן הוא בתו"כ. ובמ"ש מן בבקר זרע זרעך יל"ד דתנן ס"פ מצות חליצה ונותנין לו עצה ההוגנת לו פירש רש"י אם הוא זקן והיא אומרת לו מה לך אצל ילדה למה לא הרי כ' בבקר זרע זרעך וצ"ע.

קיא ע"א רש"י ד"ה ונימא מדלפני הטיבול דאין לך שאסור ויל"ד הרי בפ' אין צדין אבעיא דלא אפשטא אי יש מוקצה לחצי שבת וי"ל דהאי שעתא דלא חזו הנך גרוגרות לא חזו כלל משא"כ הכא דמשום גזירה הוא.

שם ד"ה דהא שמעינן הא איכא למגזר משום תיקון עור צבי מבואר מדברי רש"י דטבילת אדם לא מקרי תיקון ולא משמע כן מדברי שאר מפרשים וכן מדברי רש"י בביצה שם אבל למה נקט רש"י דוקא עור צבי נראה כוונתו אטו שאר כלים לא מסתבר כלל למגזר אבל מעור צבי דרכו לעשות עוצבא ובמחשבה בעלמא מקבל ויאמרו כשם שמותר לטבול עצמו מותר לטבול עוצבא שלו.

תוס' ד"ה לא ס"ד ובביצה דחו תי' זה עיי"ש ותי' שם נראה להסביר מאחר דרבא ראה לחלוק על רבותיו רבה ור' יוסף וקאמר טעמא דמתקן ודאי לא הדר בי' ותפוס טעמייהו.

שם לא הוה שרינן ר"ר דרחיצה דיוה"כ שרינן משום דלא טובל לתענוג כ"א למצוה משא"כ איסור שבת לא שרינן. ועיין חידושי רשב"א.

ד"ה טובלין כדרכן משמע דס"ל ביוה"כ טובלין ובביצה הסכימו דבזה"ז ל"ש טבילה בזמנה עיי"ש.

קיח ע"א ר"ש אומר כל ישראל בני מלכים יש להסביר הפלוגתא דטעמא דת"ק דהסך שמן וורד טעמו משום דמאן דרגיל בשאר שמן אין השמן ההוא מועיל לו וא"כ מוכח דלוקח שמן וורד משום דלרפואה קבעי לי' ור"ש אומר כשם שבני מלכים סכין בשמן וורד לתענוג כן כל בר ישראל נקטי שמן וורד לתענוג אלא דבכל יומא לא מתענגי לי' אלא דבשבת דכתיב וקראת לשבת עונג נקיט לי'.

קיא ע"א ועדיז יש להסביר ד' תוס' דבין ת"ק בין ר"ש ס"ל דאין חלוק בין שמן וורד לשאר שמן אלא מאן דכבר רגיל בשאר שמן שמן וורד מועיל לו יותר ומה"ט ס"ל ת"ק דאם גם לוקחו לתענוג מ"מ הוה רפואה דמוכחה ור"ש ס"ל כיון דאין מתכוין כ"א לתענוג מותר דדבר שאינו מתכוין מותר.

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים יא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה