אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים יא בעזר נורא מרום וקדוש עלי גומר.

ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט

בעזר נורא מרום וקדוש עלי גומר.

ונתחיל לבאר פרק ר' אליעזר אומר.

רבי אליעזר אומר נראה דקא' אסיומא דפרק מפנין דתנן התם כל צרכי חיה עושין בשבת אמנם כל מה דאפשר לשנויי משנינן ועלה קמסיים תנא וכל צרכי מילה עושין בשבת וס"ד דמכל מקום מה דאפשר לשנויי משנינן ועיין בח"ר מ"ש בזה וא"כ הי' צריך בשבת להביא התינוק אצלהאיזמל אם שכח וע"ז קאמר ר"א כשם שבחול מביא האזמל אצל התינוק אף בשבת כן.

אם לא הביא כלי נראה כוונת ר"א דבימים קדמונים היו מלין גם ע"י חרבות צורים ככת' ביהושע ועיין רפ"ק חולין וע"ז קאמר ר"א דאם מל ע"י כלי יהי' מגילה יראו הכל שהוא אזמל יביאוהו מגולה משא"כ אם מל ע"י דבר שאינו כלי מי יבין לאיזו צורך הוא נושא צור זה אין חילוק בין מגולה למכוסה.

מתניתין לעשות ברזל כאן לא ביאר רש"י הפירש משום דמתני' באזמל מיירי משא"כ בברייתא לקמן דלא ידעינן אהיכא קאי פי' רש"י דבאזמל קאי.

רש"י ד"ה שש אנכי נראה דהוצרך רש"י לטעם שני משום דעל טעם ראשון יקשה הלא גם אבר מן החי לנח הוה אמירה יחידה ולר"י גם גיד הנשה לבני יעקב ולד' רש"י הכל מיושב.

ועיין רש"ל שפירש דלמנצח על השמינית היינו מזמור י"ב אבל ד' רש"י י"ל דקאי אמזמור וי"ו ושם כתב רפאני ה' כי נבהלו עצמי.

ואמנם לולי ד' רש"י קאי רשב"ג אד' מרע"ה שאמר על שבט לוי כי שמרו אמרתיך ובריתך ינצורו שכל ישראל לא היו מלין במדבר ושבט לוי מסרו נפשם ומלו עצמם הרי דמילה נקרא אמרתיך אמנם רש"י בפרשת וזאת הברכה חילק הפסוק כי שמרו קאי אענין אחר ולזה נדחק רש"י בכאן.

קל ע"ב תוס' ד"ה ומי שרי וא"ת יל"ד אי בחצר מעורבת מיירי למאי נקטו גגות וחצירות וכן יש לתרץ קושית התוס' בד"ה ברצון ר"מ דהו"מ למימר דלר"מ ג"כ יקשה גגות וחצירות ל"ל.

קלא ע"ב רש"י ד"ה למאי הלכתא ועדין במתן תורה נראה כוונתו דאדרבא לילף מהתם דטלטול אסור מה"ת אלא אם כן למה הצרכו בימי נחמי' לגזור.

קלב ע"א רש"י ד"ה וביום השמיני ימול יש לפרש כוונת רש"י למ"ש בסוף דלר"א אליבא דר' יוחנן ע"כ מילה גופא הל'.

שם גמרא מילה גופא מנ"ל הא דלא מסיק מיד דמביום ילפינן משום דא"כ יהיו מכשירי לולב דוחין שבת דהר' לגופא לא אצטריך.

גמרא ומה מילה אף דבמילה בזמנה דוקא היינו משום דעיקר מצותה בשמיני ולאחר שמיני מה לי ט' מה לי יו"ד.

שם ע"ב רש"י ד"ה שלא בזמנו כוונתו דאמרי' לקמן בינוני מנ"ל ש"מ דמילה שלא בזמנה ר"ל בינוני.

קלג ע"א רש"י ד"ה שאין ת"ל ופסח קרבן י"ד בניסן הוא נראה כוונת רש"י דלכאורה יש להקשות מהקטר חלבים ואברים שזמנן גם במו"ש ודוחה שבת משום דחביבה מצוה בשעתה וה"נ נימא הכי לזה כתב מצוה של שבת היא משא"כ במצוה של יו"ט ולא דחי אפילו יו"ט.

והנה בפרק במה מדליקין הקשה התו"י אי איכא למילה שלא בזמנה ק"ו האיך יליף חזקי' משריפת קדשים ואביי מעולת שבת הרי מילה שאני דאיכא ק"ו ונראה דאי הק"ו דכתב רש"י י"ל חזקי' ואביי סברי דליכא ק"ו דהתם גברא דלא חזי ואיהק"ו כמ"ד פרק ב"מ בנו"נ קרבין י"ל דאנהו ס"ל כמ"ד נו"נ אין קרבין ביו"ט.

שם מתני' מוהלין יל"ד למאי אצטריך הרי כבר אמר ר"ע מילה דוחה שבת ונראה מכאן ראי' להפוסקים דמילה בלא פריעה מותרת בשבת והשתא תנא ה"ק מוהלין אפילו אם אחר פורע ופורעין משום דמילה בלא פריעה כאלו לא מל ומותר לפרוע אפילו ומי שלא מל.

אבא שאול אומר מה הוא רחום וכ' דפלוגתא זאת תליא בפלוגתת ר"י ורבנן בטעה ולא הטיל בה דלת דרבנן דרשי ואנוהו התנאה ור"י כאבא שאול.

קלד ע"א רש"י חזי לחולה שאין בו סכנה דבסכנה לא שכיח כמ"ש תוס' בפ' המצניע וכן משמע מדר"מ דלא הי' בו סכנה.

רש"י ד"ה המל משום דאיכא למימר דאפילו בחול לא יחזיר על ציצין שאין מעכבין משום דמזיק לחבורה ואמנם מדהש"ס מייתי לה לגבי שבת ש"מ דפשיטא דבשבת איירי ולזה כתב רש"י הי' בשבת.

קלה ע"א תוס' ד"ה ולא ספק ואל יחלל שבת בידים דברי' אלו צ"ע דלמה נקטו לחלל שבת בידים הרי גם בחול תנן לקמן נולד לבין השמשות נימול לט' וכ"ת א"כ אברייתא ג"כ יקשה מאי אשמעינן בזה הלא ממתניתין אפילו בחול אשמעינן י"ל דאברייתא ל"ק דנ"מ אם לא אסרה תורה לימול בשבת נולד לביה"ש הייתי אומר אם עבר ומל חי"ב אשם תלוי ככל ספק חילול שבת משא"כ עכשיו דאסר הכתיב בהדיא חייב חטאת.

ועיין רש"א מה שכתב אד' תוס' בכלל וגם ע"ד יקשה קושיא זאת הרי ע"כ לנולד לביה"ש לא אצטריך קרא אם לא ע"ד שכתב וגם שאר דבריו צ"ע דלבי"ה ודאי ג"כ לא צריך קרא לתנא קמא דהרי אפילו בחול א"צ להטיף דם ברית ובמ"ש עכ"פ יש להסביר מ"ש תוס' דאין סברא לומר שיהיו שניהם שקולים למה אין סברא ולמ"ש א"ש כיון דלא נ"מ מדרשא זאת כ"א שיהיו חייב חטאת וכי מספיקא נוכל לחייבו חטאת ולפי"ד זה שפיר כתבו. ומ"ש עוד דחד קרא בגדול כוונתם דאין לומר דכ' תורה דרשא זו שאינו חייב כרת אספיקא אטו קמי' שמיא איכא ספיקא אלא אם אין ענין לגדול תנהו ענין לבזמנה וכמו שנדפס בגליון.

שם עא ודע דמ"ש רש"י דבי"ה גם אבחול קאי מלבד מהמבואר משמעתא דר"א בר אהבה גם מלשון א"ל דקאמרי בי"ה מבואר כן דאי בשבת דוקא הו"ל למימר אסור.

גמרא בן ז' מחללין עליו יל"ד פשיטא ונראה משום דאמרינן יולדת לז' יולדת למקמטעין והכא ביולדת לשלימים מיירי ס"ד האי בן ח' קמ"ל.

רש"י ד"ה ספק מבואר מדברי' דלענין מילה אנו דנין וכן מבואר מד' הש"ס דמייתי רש"י אלא דמגמרא גופא קשה דלמא ברייתא לענין פי"נ וא"כ למה לא מחללין הא ספק פי"נ דוחה וכ"ת ה"מ בהי' לו חזקת חי משא"כ הכא לא היא דסבופ"ק דכתובות מסקינן דאפילו ספק גוי ספק ישראל אפילו ברוב גוים מחללין והכא מ"ש.

תוס' ד"ה מפני הסכנה ולא ידע רשב"א אולי י"ל דאפילו במקום סכנה אם התינוק רוצה לינוק אמרינן דתניק ויהי' מפרק כלאחר יד ולא לחלב עצמה אף דהוה א"צ לגופה משום דהוה כעין מלאכה דאורייתא ומכ"ש אי אתיא ברייתא כמ"ד דשאצ"ל הוה מלאכה גמורה.

ודפירש רש"י דר"א בר אהבה בשבת הי' דאי בחול אמאי לא ימולוהו המוהלים ומשו"ט ג"כ מבואר דאשבת קיימינן והנה לפירש רש"י לרב יוסף הת"ק היינו רשב"א וכדדחינן לדרב יוסף הת"ק הוא ת"ק דברייתא קמייתא.

שם ע"ב גמרא אבל לשונוצה מהלינן משמע להמקשה דאי ס"ד דלשונה לא מהלי' הו"ל מילה שלא בזמנה ופשיטא דלא דחיא שבת ולפליגו בנימול ומשני דהיינו באמת פלוגתייהו מ"ס כרב אסי ולא מחללין ומר לא סבר כרב אסי ומחללין.

תוס' ד"ה כתנאי עיין רש"א בא ליישב לד' תוס' א"כ אמאי פליג ת"ק ותירוץ דבאמת לענין שתהא גיורת נמי פליג ת"ק.

רש"י ד"ה מקנת כסף בסוה"ד והא דשני לר' חמא עיין רש"א ולי נראה דתחלה הקשה אמאי לא מחלק בתי' אחרינא וע"ז שפיר תי' דמאי תי' הוה רבותא טפי והשתא מקשה למה צריך לתי' חדש ולא מפרש כמו לת"ק וע"ז תירץ רש"י דהאי תי' לא שייך לר' חמא.

כל ששהה וכו' יל"ד הרי עיקר רבותא דרשב"ג דקודם לכן ספיקא הוה ובהא פליגי רבנן עלייהו א"כ כל שלא שהה הול"ל ונראה דרשב"ג ה"ק הרי אמר הכתוב ופדויו מבן חודש תפדה אפי' מת מיד אחר שנעשה בן חדש חייב לתת הפדיון לכהן וכיון דלאחר מיתת הבן ג"כ חייב לשלם אמאי תלה רחמנא בחדש דוקא ש"מ משום דאז הי' ראוי להיות בן קיימא וממילא שמעינן דעד שלא שהה הוה ספק נפל. וא"ש במה שכתב לבאר דלא מייתי רשב"ג ממנין הלוים דכתב בי' מבן חדש ומעלה וכ' רש"י שיצא מספק נפל ולמ"ש עיקר הדרשא מדחייבה תורה לפרוע גם לאחר מיתה ש"מ בבן קיימא תליא מלתא. ולמ"ש תוס' דבתרתי פליגי ור"ש עיקרו אבן ח' קאי ודאי א"ש דאצטריך לומר כל ששהה ר"ל אפילו בן ח' ששהה.

ושמנת ימים בבהמה שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן יל"ד האיך יליף רשב"ג מהאי קרא הרי רשב"ג מתיר מקמי שמנה ימים אם ידוע שכלו לו חדשיו ואי מהאי קרא הרי בקדשים כלו לו חדשיו לא מהני ונראה לפרש דמאחר דיליף לן רשב"ג דבאדם כל שלא שהה ל' יום הוה ספק נפל מנ"ל לחלק דבבהמה אינו כן ע"ז קאמר רשב"ג כל ששהה שמנה בבהמה ודאי אינו ספק נפל מדאמרה תורה מיום השמיני והלאה ירצה ולא חלקה בין ידוע אם כלו לו חדשיו אם לא ש"מ דלאחר שמנה יצא מספק נפל וא"כ אחר שמנה ימים גלי לן קרא דלא דמני לאדם אבל אפחות מכן דלית לן קרא לא גרע מאדם. ובזה נתיישבו לן דברי רש"י שכתב לקמן מי פליגי רבנן בבהמה ורש"י בעצמו מסיים דגם באדם מבעי' לן אלא כוונת רש"י דלכאו' מאחר דלא מצינו מאן דפליג עלי' דרשב"ג מהי"ת נימא דפליגי אמנם משום הך דרשא דבהמה נראה דוחק וכמ"ש מבעי' לן אי בבהמה פליגי רבנן ואי פליגי בבהמה ע"כ גם באדם פליגי דאי ס"ד דבאדם מודו ע"כ מוכח דגם בבהמה דקודם שמונה הוה ספק נפל דבשמנה הוא דגלי קרא ותו לא.

מימהל היכא מהלינן עיין רשי' מבואר מדברי' דס"ד בן ח' כ"ז שהוא חי שייך חבורה לגבי' ונפקא לי' לרש"י הכי מדלא מקשה הש"ס לעיל אברייתא דספק בן ז' ס' בן ח' ונמהלי' ממ"נ וכמו שציין רש"י באמת א"ו דמברייתא י"ל דס"ל דחי הוא אבל לר"א בר אהבה דקאמר מת הוא קשה מברייתא.

ואמנם לולי ד' רש"י היינו יכולים לומר דבאמת מסברא חיצונה נמי הוה ס"ל דמת הוא אמנם טעם הברייתא בספק בן ז' הוא דאי נמהלי' בשבת בנקל יכול להיות שיצטרכו לאחר מילה לחלל עליו שבת כהאי ינוקא דאשתפיך חמימא וכיו"ב ואינו רשאין דגם ספק פקי"נ אינו דוחה שבת ומה"ט ספק בן ז' אינו מולין בשבת אא"כ כיון דלרשב"ג כל הנולדים ספק בן ח' ננהו האיך מהלינן ותי' ר"א בר אהבה מה שתי' וע"ז שפיר קשה מברייתא. ואמנם יש להכריח כד' רש"י דלאחר שתירץ מר ברי' דרבינא קאמר אביי כתנאי ואהיכן קאי האי כתנאי ע"כ אי כר"א בר אהבה אי כתנא דברייתא ולא ניחא לי' לאביי לאוקמא ברייתא אליבא דר"א.

טריפה הי' לה שעת הכושר יל"ד מאחר דע"כ מסקינן לתירוץ בתרא דיש במינה שחיטה תירוץ קמא ל"ל ונראה דכאן אין נ"מ אבל במסכת זבחים ס"ל לר"מ דכשם ששחיטה מטהרת מידי נבילה ה"ה מליקה ויל"ד בשלמא שחיטת קדשים ילפינן משחיטת חולין דמטהרת שהיתה לשחיטת חולין שעת הכושר ומהי"ת יבצר בתר דאקדשה אבל מליקה לא היתה לה שעת הכושר וע"כ צ"ל משום דמקמי דאקדשה הי' לה שעת הכושר לשחיטה.

רש"י שוחטי' אותו ביו"ט ואינו מוקצה, כ"כ רש"י ליישב למאי דמסקינן דמיירי בידוע שכלו לו חדשיו א"כ מאי קמ"ל לזה כתב רש"י דאשמעינן דאינו מוקצה.

רש"י ד"ה ושוין ומוקי לה התם ביתבי דיינא התם נראה כוונתו ליישב דמאחר דכבר שני לי' בידוע שכלו מאי תו מקשה מושוין וע"ז רמז רש"י דקשה לי' למקשה אמאי שבק תנא למתני דדוקא בידוע שכלו לו חדשיו הוא דשוין והמתרץ קאמר דמיירי בידוע שכלו לו חדשיו ולא אצטריך למתני מאחר דע"כ מיירי ביתבי דייני התם ואי לא ידוע אי כלו לו חדשיו מהי"ת דיתבי דייני התם.

רש"י ד"ה נפלה מן הגג בסו"ד ורוב יולדות אינן מפילות ויל"ד הא לרשב"ג הכא קיימינן וס"ל במתני' דבכורות גבי השכים לתוך עדרו לפי פירוש רש"י שם דאחלב לא סכמי' דמיעוט חולבות קודם לידה ונראה בניישב מה עלה ע"ד אביי לומר כן א"ו אביי קאי אהא דאר"י א"ש הלכה כרשב"ג וקשה לי' לאביי בשלמא רשב"ג אוסר מפ' משום דחשש למיעוט מפילות כמו התם במיעוט חולבות אבל שמואל דלא חייש למיעוט האיך פסק כרשב"ג ואהא רצה אביי לומר דבפיהק דוקא פסקי' כרשב"ג משום דרגלים לדבר ובמסקנא לא קיי"ל הכי:

ודע דלפמ"ש תוס' פרק הערל נתיישב קושי' זאת דלר"ת הטעם משום סמוך מיעוטא לחזקה ולד' תוס' משום מיעוט המצוי וי"ל דבהא פליגי אי באשת כהן חולץ מ"ד חולץ ס"ל כר"ת ומדינא צריכה חליצה ואפילו באשת כהן ומ"ד אינו חולץ ס"ל דמטעם מיעוט המצוי הוא וא"כ דרבנן הוא דהוה ובאשת כהן לא גזרו. ונראה דהיינו דקאמר להו יהא רעוא דתשרי תרבא מאחר שאתם מתירים ספק של תורה גם חלב כוי שהוא ספק תבאו להתיר.

והנה הרמ"א ביו"ד סי' רס"ו ובאו"ח סי' של"א הסכים דעל ספק בן ז' ספק בן ח' לא אמרינן ספק פקוח נפש דוחה שבת ועיין בהגהת ר"ע איגר ובהגהת רא"ו שהשיגו עליו וכן משמעות דברי רש"י שפירש דאין מחללין לענין מילה מיירי ומוכח כן מדלא משני הש"ס כדמקשה מהך ברייתא אר"א בר אהבה התם לענין פקי"נ אתמר ועיין במ"ש לעיל עוד ראי' לדבריהם.

ודע דמ"ש תוס' כאן וביבמות דליכא למימר הל' כרשב"ג בבן ח' דא"כ הל' כר' היינו משום דפשיטא להו דרבי ג"כ בעינן שהה ל' דאל"כ לא שייך הל' כר' ועיין בחידושי רשב"א יבמות שצידד בתרתי ולמימר דרבי לא בעי שהה ורשב"ג לא בעי גמרו שערו ודקאמר התם דתרווייהו כהדדי ס"ל היינו דתרווייהו ס"ל אמרי' אשתהי ומר מיירי בגמרו ומר מיירי בשהה.

ומ"מ דעת הרמב"ם כתוס' אלא דס"ל דבחדא סגי או כר' או כרשב"ג.

קלו ע"ב רש"י ד"ה לא לכל כוונת רש"י דלא תטעי בלשון לכל ותאמר דמלבד מילה יש עוד דברים שר"י משוי לי' כזכר דא"כ מה פריך הש"ס מ"ש מילה א"ו דבמילה לבד דוקא קאמר ר"י.

ומ"ש מילה מכאן ראי' לפירוש רש"י דבערכין משום תרי מיעוטי לא משוינן לי' לא כזכר ולא כנקיבה דמה"ט לא פריך הש"ס מיד בתר דמייתי ערכין ומ"ש מילה א"ו משום דאיכא למימר שאני ערכין דכתיבי מיעוטי אבל בתר דמייתי מקידוש והתם רק אשה ידעינן מקרא ואנדרוגינוס מנ"ל ש"מ דבעלמא חוץ מילה מערכין ילפינן ולהכי פריך מ"ש מילה דלא ילפינן ומתורץ שפיר קושית תוס' על רש"י ונראה דלזה כתב רש"י וטעמא מפ' במסכת' יומא ר"ל דאשה הוא דילפינן התם ואנדרוגינוס לר"י בכלל.

תוס' ד"ה דתניא אלא דילפינן ממילה לחומרא יל"ד אטו מספיקא ייתי חולין בעזרה אבל בנדה שם כתב דנילוף לחומרא שלא יהא פטור משילוח מחנות ומ"מ צ"ע הא ר"י לחוד הוא דקאמר ורבנן דסתם מתני' פליגי עלה ואטו התם בנדה אליבא דרבי יהודה דלא קיימא לן כוותי' אזלינן וצריך עיון.

קלז ע"א ושניהם למדוה מע"א נראה דר"א ס"ל ודהקישא תורה לע"א דלא שייך בה מצוה ש"מ לא אכפת לן במצוה ור"י סבר לא הקישא תורה אלא בגוונא דדומה לע"א דהיינו דליכא מצוה אבל במקום מצוה לא הקישא.

לא בעינן מעת לעת כתב הרא"ש דלא נפשוט בעיין והרי"ף כתב דנפשוט ופירש הר"ן דר"ל ביבמות שם ותימא על הרא"ש שלא זכר הך סוגיא.

שם ע"ב תוס' ד"ה מל ולא פרע הנה ביבמות פרק הערל אמרינן דפריעה ניתנה לב"נ ודייקינן התם מנ"ל דציצין מעכבי גבי פריעה וא"כ היינו דתנן הכא בתר דתנן מציצין המעכבין דקאמר דגם לפריעה ציצין מעכבין.

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים יא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה