ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
בעזר מביא לציון גואל
השואל מחבירו אולי למעוטי נכרי אתא שישראל יודע שמו"מ אסור בשבת נותן לו דרך שאלה משא"כ בנכרי. ויע"ל דבישראל בעינן שלא יאמר הלויני דאתי למכתב משא"כ בנכרי והדרך הראשון מסתבר יותר וצ"ע.
לא מספקין ולא מטפחין יש כאן ברש"י ג' פירושים בשמעתין פירש רש"י משום אבל ובביצה ל' פירש רש"י בין משום אבל בין משום שמחה ובדף ל"ו פירש רש"י וכולן משום שמחה נראה להדיא דחזר בו משום דמציין שם הש"ס לא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין גזירה שמא יתקן כלי שיר ש"מ דכולהו משום שמא יתקן כלי שיר ומה שמיאן רש"י בשמעתין בזה נראה מד' תוס' דקשה לי' לרש"י במספקין ומטפחין מה שמא יתקן שייך וע"ז תירוץ תוס' מה שתירצו.
גמרא ולטעמיך הא דאמר רבה וכו' כתב רש"י בביצה דרבנן גזרו נראה כוונתו דמדברי רבה לא קשה דאם רבה ובית דינו גזרו דלמא לא פשיט איסורו ברוב ישראל ומאליו מותר אלא דידע הש"ס דרבה משמי' דגמרא קאמר דרבנן גזרו.
ומ"מ יש לדקדק תחלה מקשה ממתניתין וקאמר לי' ממירא ולטעמיך ונראה דהכי קמקשה איסור לאו דיו"ט קשה לך ואיסור סקילה דהוצאת שבת לא קשה לך.
רש"י ד"ה ויגנדר תוך ד' אמות נראה כוונתו דאם יהא חוץ לד' ע"כ אם רוצה לאתויי צריך לקום ממקומו וממילא יראה הקורא ויזכור אבל דלמא יגנדר תוך ד' ובקל יושיט ידו ויכניסו ויעבר אאיסור הכנסה מר"ה לרה"י.
גמרא ה"מ בדרבנן כתב הר"ן בשמעתין לא גרסינן לה רק בביצה.
ה"מ בדרבנן נראה הסברא לחלק דאדאורייתא שייך ערבות ואמרה תורה הוכח תוכיח ולא תשא עליו חטא ותרגם אונקלוס ולא תקבל על דלי' חובה וא"א לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ומשום דיהיו מזידין מקבל עלן ערבות אבל בדרבנן ליכא ערבות שפיר אמרינן מוטב שיהיו שוגגין.
וכתב רש"י בביצה שם דדוקא בדבר שכבר הורגילו בו כוונתו למ"ש הרא"ש דדוקא דידעינן בודאי דלא יקבלו והאיך ידעינן זה וע"כ כפי' רש"י שהוא דבר שכבר הרגילו בו.
תוס' יוה"כ דאורייתא כתב רש"י ותוס' מותשעה לחדש בערב וצ"ע הא האי קרא מבעי' לן לאוכל בתשעה כאלו וכו' אמנם הרי"ף ביומא לא מייתי כ"א קרא דעצם משמע דמפיק קרא לתשעה בחודש אאוכל בתשיעי ומ"מ לא הביא הרי"ף דבר זה לא ביומא ולא בברכות פ"ק וגם הרמב"ם לא הביאן ומעצם ע"כ הרמב"ם לא יליף דלהאי תנא בכל שבת ויו"ט שייך תוס' וע"כ מותשעה יליף אלא שהמ"ל הביא בהלכות נדרים ביאר הרמב"ם דאסור להתענות בתשיעי וע"כ מעצם יליף לתוס' יוה"כ ואמאי לית לי' תוס' שבת ויו"ט וצע"ג.
קמח ע"ב בשבת הוא דאסור לכאורה אדרבא י"ל מתני' הילל היא ובשבת איכא תרי טעמא לאיסור ובחול חדא ואשמעינן מתניתין דבשאלה מודה הילל משום דלזמן מיעוט הוא ונראה דקושית הש"ס הי' הרי בהדיא קאמר הילל לא תלוה אשה ומשום דהלואה לזמן מרובה ותנא דידן מאי קמ"ל.
תנן אם אינו מאמינו יל"ד וכי לא עלה ע"ד המקשה התירוץ בדבר הנהוג בכל היום ונראה דקשה לי' מה לו לתנא לתת עצה מה יעשה חנוני בקונה שאין לו מעות ואינו מאמינו ובשלמא אי לא ניתנה להתבע ה"ק תנא דמתני' לא יקשה בעיניך האיך משום גזירה בעלמא הפקיעו חכמים זכותו של החנוני וע"ז תירץ דלא הפקיעו זכותו שהרי יכולים ליקח משכון אבל אי ניתנה להתבע למאי הלכתא תנן מניח טליתו ומשני דלאו למניח טליתו נתכוין תנא דידן כ"א לעושה עמו חשבון לאחר יו"ט ובזה מיושב למאי נ"מ הביא הש"ס הך דעושה עמו חשבון דאין לו ענין לקושיא אלא משום דאצטריך לי' בתירוצא מייתי לי'.
מאי משוט עיין חידושי רשב"א ומ"מ קשה הא נ"מ דאפילו בינו לבין עצמו אסור לתובעו ככ' תשמט ידיך ושפיר נ"מ ועוד נ"מ לענין פריעת ב"ח מצוה דאי משמט אין כאן מצוה ומה"ט נראה דקושית הש"ס אטו כ"ע דיני גמירי ומנא יוודע דין זה דאשמו בשלמא אי ניתן להתבע בבאם לב"ד יודיעום אבל מאחר דלא ניתן להתבע מנא ידעי:
דאגלאי מלתא יל"ד האיך העלים המקשה עיניו מהתי' הפשוט ונראה דתירוץ זה תליא בדין קבלת עדות בר"ה דודאי אם מקבלין עדות כל היום ואם יבאו עדים מן המנחה ולמעלה כמו כן יקבלים שפיר אגלאי מלתא מאחר דלא באו עדים כלל דחול הוה אבל לאחר שהתקינו דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש ומ"מ החדש מעובר שפיר ק' דלא שייך אגלאי מלתא והמק' הוה סבר דמתני' אף אחר תקנה זאת נשנית ומשני לי' דמתני' אב"א קודם תקנה או לאחר חרבן דתיקן ריב"ז שיהיו מקבלין כל היום ובמ"ש נסתלק קושית הר"ן מד' חידושי רשב"א שלמד מכאן דביו"ט שני לכ"ע ניתן להיתבע ודחה הר"ן התם ספק ויו"ט שני ודאי דרבנן ולמ"ש א"ש דהרשב"א למד זה ממאי דתנן סתמא משמע אפילו לאחר התקנה שהיו נוהגין אותו היום קודש מיירי והתם ג"כ קודש דרבנן ודאי.
אמאי אינו משמט קש' טובא וכי לא ידע המק' דאם משמט א"צ לפרוע כלל משא"כ באינו משמט ונראה דהש"ס ה"ק ממ"נ אם אדם כשר הוא מחזיר החוב אפילו אם משמט דרוח חכמים נוחה הימנו ואי אינו אדם כשר כיון דלא ניתן להיתבע לא ישלם.
רבא בר עולא מערים עירומא נראה דהא סתמא דתנן במתני' מניח טליתו אצלו ולא משכון משום דלוקח לא סלקא אדעתי' דהחנוני לא יאמינוהו ולא אייתי משכון וקאמר מניח טליתו ורבא בר עולא לא הי' ניחא לי' בהכי להפשיטו ערום ביו"ט וניחא לי' טפי להערים עירומו אחר יו"ט.
מתניתין וכן ע"פ וכו' י"ל דס"ד לעולם הך שאלה דמיא למו"מ אלא משום כבוד שבת ושמחת יו"ט שרי רבנן אבל בק"פ דלא שרי רבנן באפשר לעשות מעיו"ט משום שבות גם הכא לא התירו לזה תנן וכן בע"פ מותר דלא גזרו כלל בשאלה וכן מורין ד' רש"י שכתב ולא נזכר לעשות מע"ש ר"ל דמה"ט ס"ד דאסורי בק"פ משום דהיה אפשר לעשות מע"ש.
ועושה עמו חשבון אחר יו"ט כתב רש"י ליום השלישי נראה כוונתו דס"ד משבת ליום שלאחריו הוא דלא גזרו בשאלה משום דזמן מועט הוא לא אתי למכתב אבל בק"פ דלא מצי לעשות חשבון עד יום השלשי גזרו קמ"ל דלא גזרו כלל.
נימא מסייע לי' ר"ל ור"י מאי קמ"ל הרי מתני' היא ודחי לי' ובתר הכא מקשה הרי מ"מ בברייתא דר' אושעיא תניא ור"י אכתי מאי קמ"ל.
ומ"מ היינו דלא מקשה הש"ס מעיקרא והתנן אין מקדשין משום דאי הוה מסייע לי' לר"י ממתני' דידן דהוה ג"כ סתם פסק ר"י כהך סתמא משא"כ לבתר דדחי הש"ס הוא דפריך והאמר ר"י.
גמרא כיון דרגיל הכוונה דבק"פ כתיב ולקח הוא ומסתמא כך הי' מנהגן והיינו כיון דרגיל.
מקדישו ויוצא בו נראה דבס"ד לחצאין נשנית רצה מקדישו ואין בו משום מקדשין רצה יוצא בשל רועה ואין בו משום אין נמנין.
קמח ע"ב מונה אדם אורחיו ופרפרותיו עיין רש"י דלא מדכר כ"א אורחיו ר"ל דהעיקר שמונה מכתב אסור הוא רק שמא ימחק מן האורחים ואורחיו ופרפרותיו חדא מלתא שמונה אורחיו ועי"ז מונה פרפרותיו אם יספיקו להם אבל בפרפרותיו לא שייך מחיקה.
גמרא מ"ט עיין רש"י כוונתו דמאי מקשה אטו לא ידע טעמא דמחיקה אמנם הרי במיחק חייק ל"ש מחיקה ואי באמת שרי לפלוג תנא בכתב עצמו בין כתב ובין מיחק חייק והיינו דפריך מאי טעמא.
תוס' ד"ה אלא דכתב אכותל לא ידענא אולי י"ל משום דר"מ לקמן גבי מראה לית לי' דרבה וקיי"ל סתם מתניתין ר"מ לכך נקט ומתתאי.
והנה לפי פירוש רש"י לפנינו דעת רש"י כהר"ר פורת וכן ד' הרי"ף אמנם דעת הרמב"ם דפסק דהכל תלוי במיחק חייק ואפילו בטבלא ע"כ מפרש כחידושי רשב"א דתירוץ הש"ס לעולם קאי אברייתא דטבלא ופנקס ובכתב בדיו אבל מוחק אפילו בטבלא שרי וכתב אפילו בכותל אסור דקיי"ל כרבה אלא דהרשב"א מחמיר בטבלא כיון דמטלטלי' והרמב"ם ס"ל דבחייק אפילו בטבלא ותימא שלא ביאר זה ה"ה.
וגם יש תימא כאן על ה"ה שהביא כאן דברי הרמב"ם בפירוש המשנה ושם כתב דשטרי הדיוטות אסורים דבשבת רק בד"ת שרי לקרות לא זולת ולפ"ז שפיר כתב ה"ה דלדבריו אלה גם אגרת שלומים אסור אבל כאן כתב הרמב"ם דטעמא דשטרי הדיוטות משום שמא ימחוק וזה לא שייך באגרת שלומים ובאמת צ"ע לפי ד' הרמב"ם כאן מאי מקשה הש"ס למ"ד שמא ימחוק למה לא קאמר שמא יקרא ולד' הרמב"ם דשטרי הדיוטות גופייהו משום שמא ימחוק א"כ היא היא היינו שמא ימחוק היינו שמא יקרא ואדרבא אם הי' אמר שמא יקרא אכתי לא נדע מה ענין כאן לזה קאמר בהדיא שמא ימחוק וצ"ע. והנה תוס' למדו מד' רש"י פרק כל כתבי שכתב דברי חפץ דהיינו אפילו ונראה דכוונת רש"י למה לא חשוב גזירה לגזירה וכתב דשטרי הדיוטות היינו מקח וממכר דאסור מד' קבלה ממצוא חפציך ביום השבת והיינו דברי חפץ שכתב רש"י פרק כל כתבי מלשון ממצוא חפציך, ונראה דהיינו שכתב הרשב"א בשם תוס' דהרהור מותר דהתם כתיב ודבר דבר דיבור אסור הרהור מוהר.
רש"י אל תפנו אל בסגול כך הוא הקריאה לפי' רש"י וכן מבואר בחידושי ר"ן והערוך קורא כאן אל בצירי ופירש שמסיח דעת מה' ית' ומ"ש רש"י לשון חלל פירוש בלא חיות כמו כל חלל שבמקרא חידושי ר"ן כאן. והנה רש"י כתב דאסור לקרות משום שטרי הדיוטות א"כ מבואר לכאורה דלרש"י מקח וממכר לאו דוקא אלא שי"ל דהכא רק משום שמא יקרא אבל הר"ן כתב שמא ימחוק נרא' דס"ל דשטרי הדיוטות דוקא מקח וממכר ואמנם לפי' ד' הרמב"ם הנ"ל גם שטרי הדיוטות משום שמא ימחוק.
גמרא ומפיס, אסדר בקיצור השו"ט לפי המובן מד' רש"י ידע הש"ס דהא דמנה גדולה נגד קטנה אסור היינו משום קוביא אלא דקשה לי' אמאי בשוות לאחרים אסור ומשני דכל המפיל גורל על החלוקה הוא בכלל המקפידים ומה"ט אסור וע"ז מקשה כיון דהפלת גורל ראי' על הקפדה א"כ גם בבניו שייך הקפדה ואמאי מותר ומשני דבשלו דאפילו רבית מותר ל"ש הקפדה וע"ז מקשה דגם מנה גדולה נגד קטנה יהא מותר דל"ש איסור קוביא כי היכי דל"ש איסור רבית ומשני אין ה"כ והכל מבואר ומיושב לשון אי הכי דבכלהו שייך אא"ב.
תוס' ד"ה משום קוביא אבל הרמב"ם פסק דקוביא הוה גזל ולזה כתב כאן דבשבת איכא עוד איסור דדמי למקח וממכר
והנה הר"ן הניח ד' הרי"ף שהשמיט השו"ט משמע דלית לי' תי' הש"ס בצ"ע וכן הק' הרז"ה והרמב"ן לא השיב לו והטור בקיצור פסקים פסק בהדיא דגם בבניו גדולה נגד קטנה אסור והתירוץ לקושיא זאת היא בחידושי הרשב"א בשם הראב"ד אלא שהרז"ה דחה דברי' ומסיק דבבניו הכל שרי וכן פסק הרמב"ם ועיין בה"ה מ"ש ליישב קושית הראב"ד ועיין בכ"מ שכתב ב' פנים הפן הא' בשטת הרמב"ם והפן השני בשטת הרי"ף עיי"ש כי קיצר בדבריו וזה תוכן כוונתו.
מתניתין מטילין חלשים על הקדשים עיין פירוש המשנה להרמב"ם מה בין מפיס למלת חלשים וד' הרמב"ם דאבל לא על המנות דמפרש מנות של חול ר"ל חולין וכן נראה ד' הרי"ף שהביא להאי שו"ט מאי אבל לא על המנות ואי הוה מפרש כרש"י דבקדשים ל"ל להרי"ף לאתויי מלתא דלא שייך בזה"ז. וכן הביא הר"ן בשם הר"ר יונתן והקשה עליו ממאי דאמרינן מהו דתימא הואיל וכתיב ועמך כמריבי כהן וקושיא זאת תירצה שפיר הלח"מ פ"ד מהלכות יו"ט אבל הקשה קושיא אחרת אם הפירוש כד' הרמב"ם דסיפא בחולין מיירי הרי מרישא ידעינן עם בניו עם בני ביתו אין עם אחרים לא ועוד הקשה למה לי' להש"ס לעיל למפרך מדיוקא דרישא ולא פריך מסיפא דתני כן בהדיא להרמב"ם ונראה דקושיא שנייה לק"מ דהש"ס מייתי מרישא משום דבעי למפרך בתר הכי מנה גדולה נגד קטנה אמאי לא אבל קושיא ראשונה ודאי קשה ומצאתי בחי' ר"ן שתי' דאדרבא אבניו וב"ב קאי סיפא לד' הרמב"ם פירש דמנות של חול שאינן וסעודות שבת ויו"ט אפילו בניו וב"ב אסורין והר"ן כ"כ לד' הר"ר יונתן שהביאו אבל על הרמב"ם אין זה תירוץ דאם הוה מפרש כן הו"ל לאתויי כאן דין דמפיס עם בניו ונראה דלזה כיוון הראב"ד בהשגות שציין מפיס עם בניו וסבר ה"ה שהשיג למה לא ביאר זה הרמב"ם וכתב ע"ז ה"ה דהרמב"ם סמך עצמו שכ"כ זה בפ' כ"ג מהלכות שבת אבל כוונת הראב"ד דמרישא כבר ידעינן זה וסיפא ל"ל וכ"ת דסיפא קאי ארישא דעם בניו וב"ב ג"כ אסור מנות של חול א"כ הוה לי' להרמב"ם להציע כאן פעם שנית אבל נראה דהרמב"ם בפירוש המשנה בא ליישב לפירושו שם שהם דברי' בחיבורו קושיא זאת שהאריך שם לבאר ענין החלשים ר"ל דמפיס מלתא אחרינא וחלשים מלתא אחרינא וס"ד הואיל ואשתרי חלשים לכהנים גם לישראל אשתרי ורישא במפיס תנן אבל לא עם אחרים קמ"ל סיפא דלא על המנות. והנה הרמב"ם נתן הטעם שהתירו לכהנים משום חיבוב מצוה וכתב התוי"ט דהרמב"ם לטעמי' כ"כ דס"ל אפילו של עיו"ט מותר אבל לד' רש"י וסיעתו ע"כ אין זה הטעם כ"א כדמשמע פשטא דהש"ס דלא ליתי לאנצויי.
וכתב רש"י על הקדשים לכהנים אולי כוונת רש"י דלא תימא מכח קושית תוס' בקידושין דהתם בכהנים והכא בקדשים קלים לישראל מיירי לא היא כ"א דוקא בכהנים התירו לא זולת.
מתניתין לא ישכור כתב רש"י ממצוא חפציך כוונתו דשכירת פועלים וכה"ג מד' קבלה ולאו שבות דרבנן דאי הוה שבות דרבנן מאי מקשה הש"ס לקמן אמירה לנכרי שבות וכתב רש"י וממתני' דנכרי שבא לכבות ידעינין דשבות אסור ומתני' דהכא קמ"ל דאף שבות דשבות אסור אע"כ משום דשכירות פועלים מד"ק אסור כדאורייתא דומיא. ועיין מ"ש בזה בחידושי ר"ן.
ולא יאמר אדם לחבירו כתב רש"י משום לפני עור ר"ל דבדידי' אם שוכר פועלים עבר אממצוא חפציך אבל אם אומר לחבירו לשכור לוהוא אינו עובר ורק משום לפני עור אסור מקשה הש"ס.
תוס' ד"ה מ"ש היא לכאורה היה אפשר לומר דכה"ג שאומר לו לשכור בחול באמת שרי מדנקט תנא אין מחשיכין לשכור דעבד מעשה משמ' דוקא משום דעבד מעשה אבל תוס' הביאו לקמן דאסור והנה ד' רש"א דאשכיר לי פועלים בינו לבין עצמו ג"כ אסור וזה צ"ע דא"כ אין ראי' מלכרך פצוני אני הולך דאומר כן לחבירו א"ו גם תוס' מיירי באומר כן לחבירו.
אלמא הרהור לאו כדיבור דמי ר"ל אל תתמה דאנו מקשינן מהתם להכא כיון דע"כ הכא מוכח דהרהור לאו כדיבור דמי היא היא.
בכל מקום מותר לפי מאי דמסקינן פרק מי שמתו דר' יוחנן מתיר במהלך במבואות המטונפות ובעומד דוקא אוסר היינו בכל מקום דקאמר ר"י ר"ל אפילו במבואות המטונפות ולמאן דמקשה שם בברכות צ"ע מאי בכל מקום דקאמר והשיב תלמוד אחד דלמא במקום ערוה קאמר. והחילוק בין מהלך לעומד מבואר מד' רש"י כאן דהתורה הקפידה רק על מקום חנייה ועומד היינו חנייה דומיא דבית הכסא ומרחץ משא"כ מהלך לאו מקום חנייה.
ודיבור או אסור עיין תוס' ויע"ר דהמקשה הוה ס"ל דדיבור בעצמו לא אסר כי אם אם נעשה ע"י הדיבור ממצוא חפציך כמו שכירת פועלים אבל אם אומר עמוד עמי לערב אין כאן ממצוא חפציך והתרצן השיב לו כל דיבור של מציאת חפץ ואהא מקשה ודיבור כהאי מי אסור.
מפקחין על פי"נ יל"ד מאי מקשה מהך הא מקרא ילפינן במסכת יומא דפיי"נ דוחה שבת ונראה דאדרבא היינו דמקשה פשיטא מאי קמ"ל אלא ש"מ דמיירי היכא דאין השעה עוברת ואמאי מותר בשבת.
קנ ע"א מתניתין כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו למדתי מד' הרמב"ם ריש פרק כ"ד מהלכות שבת פירש ענין זה והוא דתרווייהו בחד קרא כתיבי וכבדתו מעשות דרכיך וממצוא חפציך ודבר דבר כל היכא דבר דבר אסור גם מעשות דרכיך אסור עיי"ש.
וכתב רש"י שאני זכאי באמירתו לחבירו הכוונה דלעצמו כל אמירה שרי וא"כ כל החשיכה תהא מותרת א"ו לחבירו קאמר וכהסכמת הפוסקים.
קנא ע"א רש"י ד"ה אלא אסיפא כלל להביא כיוצא באלו ולעיל לא כתב רש"י כן כדבעי למימר ארישא ונראה מזה דבאמת אי ארישא קאי לא ידענא מאי מרבה זה הכלל והו"מ הש"ס להקש' מהו זה הכלל אלא דעדיפא מנה מקשה דאפכא הו"ל וכאן בסיפא מברר מהו זה הכלל.
ונבאר בקיצור תוכן דברי אבא שאול לפי פירוש רש"י מדקאמר ת"ק מותר להחשיך על שמירת פירות ע"כ דיבור ג"כ שרי בהו והיינו שמור לי ואשמור לך. כתב תוספת ויעו"ל דס"ד דדמי לשכירות פועלים בשבת ואסור קמ"ל.
תוס' ד"ה אין מחשיכין הכא בטלה מיירי וא"כ רישא לחוד בבהמה שאינה יכולה לילך וסיפא והא ביכולה לילך ולפי אידך גירסא אתי שפיר דקאמר מ"ט מחשיכין הואיל וקורא לה והיא באה ונראה דמיירי שהיתה מע"ש אצל הרועה והרועה הניח עריבו למקום שהבהמה יכולה לבוא למקום שאין בעלים יכולים לילך ועד"ז בשמור לי ואשמור לך שחבירו הניח עירוב והיא לא הניח ועיין בח"ר.
הוה אומר המבדיל ד' רש"י דבלא שם ומלכות וד' הרי"ף בשם ומלכות וד' רשב"א דעל הכוס מיירי והכא משמע מדבריו מדמייתי האי דבין הגינות שנו ותו מדמייתי גמרא ע"פ ראי' מכאן דסגי בהבדלה א' וא"כ ע"כ בכוס אמנם הרא"ש פרק ע"פ סי' י"א דחה ראית הרי"ף מסוגיין דהכא בלא כוס מיירי וצריך לברך שנית על הכוס והרמב"ם פרק כ"ט מהלכות שבת כתב ומאחר שאמר המבדיל בין קודש לחול מותר במלאכה משמע דס"ל כרש"י אבל מדסיים אעפ"י שלא הבדיל על הכוס משמע דס"ל כהרא"ש דמברך בשם ומלכות ולזה כתב הר"ן דהרמב"ם מסתים לה סתומי וד' חי' רשב"א כאן וכן ד' חי' ר"ן צ"ע.
מתניתין על עסקי כלה ולא מפרש מה המה דממילא ידעינן דהיינו תכשיטים וצרכי חופה אבל במת ס"ד דוקא קבר מקרי צרכי מת קמ"ל אפילו ארון ותכריכים.
רש"י ד"ה ממקום קרוב בתוך התחום ובגמרא מפרש רש"י שראינהו בביתו וי"ל דבמתני' קאי רש"י לשמואל דהלכה כוותי' ובגמרא הרי ארב ציין רש"י ולרב באמת בעינן שראינוהו בביתו ויע"ל דביתו בתוך התחום ושפיר אתא אפילו לרב.
שם ברש"י עשו לו למכור או בשביל נכרי ומאחר דבקבר ע"כ צריך לפי' בשביל נכרי למה נקט בארון למכור נראה דליישב הכפל כתב רש"י כן ופי' דלא זו ארון דיש לתלות למכור ודאי מהני אפילו בקבר משכחת לה היתירא בלצורך נכרי.
תוס' ד"ה אלא אם כן הנה רש"י שלב ב' הקו' להדדי קושיא הראשונה של תוס' ד"ה נכרי נראה כוונתו דקושיא דממקום קרוב כתב רשב"א ליישב דמיירי בכדי שיעשה ואמנם הוה זמן מועט אבל חוץ לתחום היינו מקום רחוק ולק"מ קושית תוס' כ"א לפי רש"י דלא יספוד לעולם אבל בתוך התחום מותר ואמאי.
מתניתין רש"י ד"ה אין מדיחין נראה כוונתו במים בלא אלנטיות משום סחיטה.
גמרא בבית יחידי שמעתי מפ' בבית שהוא עומד יחידי אבל הרי"ף והרא"ש כתבו יחידי בבית משמע דעל הישן קאמר.
רש"י ד"ה לא זכות ולא חובה עיין רמב"ן פ' נצבים ושפתים יושק אבל מד' שמואל דפליג מדכתיב לא יחדל אביון מוכח כד' רש"י דלענין צדקה מיירי.
אמר רב ברזילי משקרא הוה רבא שטוף בזמה קשה הדבר מאוד מדוע בקשו עלילות על איש שגמל חסד עם דוד המלך ע"ה ונראה שעשו כן משום דכתיב ואם בגבורות שמנים שנה ואיה הגבורות לפי' ד' ברזילי לזה פי' מר הכי ומר הכי.
קשה רימה למת עיין תוס' יו"ט פרקי אבות על משנה דמרבה בשר מרבה רימה בשם הרשב"א דאנשמה קאי כדמוכח קרא ונפשו עליו תאבל ונשאלתי בספינה "דאמפפשיפף" בשנת תר"ז מאנשים חכמים בעיניהם וכי מה אכפת לנפש במעמד ומצב הגוף הנבזה והשבתי להם ע"י משל לעשיר אחד שיש לו תיבה ובתוכה סגולות שונות שקורין "פרעטיאזען" "אנטיקען" וימצא בתוכם דברים נעימים אף שאין שווין הרבה ואם יפגם להם אחד כזה יצטערו עליו אף שאינו שוה כסף אבל אם יאבד לגמרי מראות עיניהם יתנחמו עליו וכן הנשמה הזאת אחרי שהי' הגוף בית מעונה שנים רבים אם תראה מוטל בבזיון ורמה אוכלת בו תצטער ולאחר שיאבד מנגד פניו תתנחם ועאכ"ו לאמונתי בתחיית המתים אשר הנשמה בצפתיה לשכון פעם שנית בגוף זה.
עשה דברים לפני מטתך וביהודה אחר מטתך, בבואי הנה קהל שוראן יצ"ו בשנת תר"ט באו אנשי העיר לקראתי לישוב קעססי ופרשתי להם מאמר זה ארז"ל במס' יומא ע"פ מבית ומחוץ תצפני ת"ח שאין תוכו כברו אינו ת"ח, הבדים לא יסורו ממנו ת"ח בני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו והנה ביהודה היה מדהמע"ה מושב המלכות ואמרו לי' לא תאמר אם תבוא אצלינו לגליל תראה אותנו מעלותיך ע"ז לא נאמין כי פעם אחת $ציור בספר$ בשנה יוכל כל אדם להחליף את עצמו מרע לטוב כ"א ביהודה תראה טובך וחסדך והיינו לפני מטתך וביהודה הי' אומרים התנהג על דרך שנוכל לפרסם לאחר מטתך אצל בני הגליל מעשיך הטובים והיינו שיהי' תוכו בעירו' כברו כחוץ לעירו וגם ההיפך אבל בני עירו מצווין לעשות מלאכתו.
מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח, שמעתי בילדותי מהגאון מו"ה חיים דייטשוואן אב"ד בעיר מולדתי קאלין במדינת בעהמען שיש בזה רמז על דורשי זמנינו כי לפנים בישראל עיקר הדרשה היה דעה בינה והשכל ובימי ילדותו היה עוד מחלה אם הדורש היה בעל לשון ונתקיים בו כפת תטופנה שפתותיך ודבש וחלב תורה שלימה תחת לשונך ולעת זקנתו אם גם לשונו איננה מתוקה כמבראשונה בכל זאת דבריו המלאים חכמה יתקבלו על לב אבל דורשי זמנינו אשר דבריהם ריקים מד"ת ורק לשונם רחבה לעת זקנותם יתקיים בהם מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח.
בישישים חכמה ואורך ימים תבונה הכוונה מטעם זה בישישים חכמה יען אריכת ימים שעבר עליהם במעשיהם הטובים המה התבונה.