ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
בעזר גואל ישראל ומושיע
לרפואה כ"ש יל"ד הא כבר תני לה לעיל גבי צפורת כרמים ונראה דלק"מ דלעיל מיירי ממוציא אף שלא הצניע משום דכ"ע מצניעין פפורת כרמים לרפואה וכאן מיירי במצניע לרפאוה שאין דרך בני אדם להצניע לצורך רפואה וזה הצניע ולהכי חייב.
תוס' ד"ה כל אדם תימא נראה משום דבעי למתני חזר והכניסו אינו חייב דהיינו משום שהוא ככל אדם אצטריך תחלה למתני וכל אדם וכו'.
גמ' אמר אביי נראה דאביי דייק לי' מלשון חזר והכניסו דמשמע דוקא הכניסו בטלי' למחשבתו דאל"כ ליתני שכח וכ"ש חזר והכניסו.
צא ע"א גמר' ולעולם עד דאיכא כזית וצריך ביאור הרי כ"ש קתני ונראה דהמג"א סימן פ"ז הקשה דהכא משמע דגרוגרות גדול מזית ובכריתות מוכח דזית גדול מגרוגרות ותירוץ דהכא בזית קטן וקשה עיקר חסר מן הספר ולזה נראה דה"ק האי כ"ש אזית קאי דסגי בזית כ"ש ר"ל זית קטן.
תוס' ר"ה מתקיף ופירש הרב פורת ויל"ד אמאי לא מקשה קושי' אמתני' ונ' דאי ממתני' הו"א לאו במחשבתו תליא מלתא כ"א הוא בכלל שיעורין הל"מ אבל מדקאמר ר"י סד"א וכו' שאור במחשבתו תליא מלתא שפיר פריך.
שם ע"ב תוס' ד"ה כגון דאיכא ולא אתין בהדי הדדי ויל"ד אדמקשה תוס' לעיל אד' המקשה לקשי להו לר"נ דבעי למפשט מאבא שאול ולא אסיק אדעתי' לחלק בין בהדי הדדי או לא למה לא קשה לי' אמאי נקט רבא זרק וצ"ע.
גמרא שתי לחם ולחם הפנים יל"ד בשלמא לס"ד דמאבא שאול שמעינן דלא אמרי' מגו שפיר נקט שתי הלחם ולחה"פ לאשמעינן הא מלתא אבל למאי דדחיא דהתם לא הוה בהדי הדדי ול"ש מגו ואי רבותא דאבא שאול ונראה דאשמעי' ל"מ בשתי הלחם דמצות אכילתו בכזית לא אמרינן מגו דחשיבא האי כזית לקיים העשה ה"ה לענין שבת סגי בכזית אלא אפילו לחם הפנים שהי' לו עוד שכל כהן שהגיעו כפול שבע ממנו מ"מ לענין שבת בעינן כגרוגרות ועיקר רבותא לחה"פ ואגב לחה"פ נקט שתי הלחם דעצרת שחל בשבת דאפלגי אבא שאול ורבנן שלהי סוכה הי מינייהו קדים זולת זה הוה נקיט אכילת קדשים.
ויל"ד למסקנא תקשה לן למה לא נקט אבא שאול קדשים קלים דמחיצתן חומת ירושלים ותרווייהו בהדי הדדי קאתי אלא ש"מ דכה"ג באמת א"צ גרוגרות והי' מכאן ראי' לד' הרמב"ם במנין המצות שכתב דדוקא בחטאת ואשם לוקה על חוץ למחיצה אבל בקדשים לא.
שם ע"ב המוציא אוכלין יל"ד לאיזה ענין נקט אוכלין לינקוט משא סתם ונראה דס"ד בענין שאין בו שיעור אלא שהצניעו ומיירי שגם האסקופה רה"ר אלא דע"י שנתנו על האסקופה ביטל מחשבתו הראשונה והו"ל כהכניסו לאוצר ומשו"ה פטור להכי נקט אוכלין וכתב הרשב"א דבאוכלין בעינן עכ"פ כגרוגרות ול"מ המצניע וע"כ הא דפטור משום שלא נעשה מלאכתו בב"א.
בין שהוציאן אחר עוררני תלמיד אחד הא תו ל"ל השתא הוא פטור אחר מבעי' ונראה דהש"ס יישב קושי' זאת לקמן דקאמר אי רה"ר פטור אמאי אי רה"י בין שהוציאן הוא בין שהוציאן אחר ולמאי הלכה נקט המקשה האי דבין שהוציאן א"ו בא ליישב דאי לא תנן אלא שהוציאן הוא הייתי אומר לעולם אסקופה רה"י ופטור דהוה כמפנה חפציו מזויות לזוית ונמלך להוציאן ומיירי שהניחו רק לכתף דהו"ל עקירה אחת אמנם בהוציאן אחר מא"ל הא מרה"י לרה"ר קמפיק והיינו דתנן והוציאן אחר דנדע דבאסקופת כרמלית מיירי
והא דלא משני דמיירי באסקופת מקום כדלעיל פ"ק ח' ע"ב דא"כ פטור קאמרת הא מותר לכתחלה
צב ע"א בין בימינו בין בשמאלו יל"ד בימינו ל"ל פשיטא ויל"ד עוד לשון בימינו בימין הו"ל למימר ונראה דימינו דקאמר אפי' אינו ימין כל אדם כגון באיטר וע"ז בין שהוא איטר והוציא בימינו בין שאינו איטר והוציא בשמאלו ואשמעינן דס"ד דימין דידי' שהיא כהה גרע משמאל כל אדם קמשמע לן.
תוס' ד"ה בחארפקו עיין בחי' רשב"א והרמב"ן דהביא לרש"י לפרש כן דבשלמא בבית השחי דרך לשאת משא אף דאין זה כדרכו אבל לפירוש התוספת האיך נושאים משא באותו מקום ועיין תוי"ט תי' לזה.
תוס' ד"ה בפיו עיין בחי' רשב"א ועיין בלח"מ דמ"מ צריכין לד' התוס' דבאוכלין דוקא אמרינן מחשבתו משוי לי' מקום. ומה שיל"ד ממתני' שלהי עירובין דתנן ר"י אומר אף משנתלש רוקו בפיו לא ילך ד' אמות ברה"ר והתם לא שייך מחשבתו משוי לי' וגם גבי אוכלין לא שייך ואעפי"כ אוסר ר' יהודה וצ"ל דמדרבנן קאמר.
רש"י ד"ה ואיבעית אימא ונראה דודאי אי גובה הלויים כמונו ג' אמות זה חשבינן מכתף ולמטה דכתיב בכתף ישאו אבל אי גובה הלויים י' אמות דלמא עם הראש הי' יו"ד אמות.
וגמירי דכל טונא מוכח מכאן שהיו נושאים הארון תלתא מלעיל ותרי תלתא מלרע ותי' על הרמב"ן בחומש פ' תרומה שמפרש שהיו נושאים כל הארון על כתפיהם.
אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה נראה לסמוך אקרא "לך ה' הגדולה" זה "העושר'" כדאמרינן מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד והגבורה זה "הגבור" "והתפארת" זו "החכמה" "וההוד" זה "בעל קומה" ר"ל אצל מי שאתה שורה תתן לו למפרע ארבע מתנות הללו.
רש"י ד"ה אנשי הוצל כדי יין על ראשיהם ואין אוחזי' בידיהם פי' ד' אלה בלח"מ פי"ח מהלכות שבת ע"ד הרמב"ם דתרתי בעינן לפטורא משא קל אפי' אוחזים בידיהם לא מהני דידי' לא מסייע מידי אבל במשא כבד דצריך לסייע בידים אם מסייע חייב וזה תו"ד רש"י.
רש"י ד"ה המתכוין כמתעסק ולא נתכוין צ"ע מאי מתעסק שייך הא לא עשה בידים מידי ועוד מתעסק פטור ולא נתכוין מותר וצ"ל כוונת רש"י פטור הואיל ולא נתקיימה מחשבתו וע"י שלא נתכוין דמי למתעסק.
רש"י ד"ה דיוקא כוונתו דמתני' לגופא אצטריך אלא דאעפי"כ איכא למטעי ע"י דיוקא:
שם ע"ב מתני' המוציא ככר לרה"ר יל"ד למאי נ"מ אשמעינן דמוציא ככר לרה"ר חייב מהי"ת לא יתחייב ונראה מאחר דהך מתני' ר' יהודה היא אגב אורחא אשמעינן דמשאצ"ל חייב עלי' וככר מרה"ר לרה"י הוה הכנסה לצורך אכילה וחייב לכולא עלמא אבל המוציא ככר לרה"ר שאינו מקום אכילה רק מוציאה שלא תגנב והוה כמוציא המת דלקמן ואעפי"כ ר"י לטעמי' $ציור בספר$ מחייב משאצ"ל.
רש"י הוציאוהו שנים שנאמר בעשותה וי"ל למאי נ"מ גילה לן רש"י במתני' ד' הש"ס לקמן ותו דבש"ס מוקמי' להא דבעשותה איחיד שעשה בהוראת בי"ד ונראה דאדרבא זה בא רש"י לגלות דמהי"ת נדרש ובעשותה יחיד שעשה בהוראת בי"ד ועיין בחידושי ר"ן קצת יישוב לזה ולזה כתב רש"י דאנן רק תלתא מיעוטי צריכא לן ומאחר דאית לן תלתא מיעוטי מפקי' לר"י חד מנייהו להוראת בי"ד והיינו נפש אחת אבל בעשותה משום שנים שעשו מלאכה אצטריכי לנו.
וכתב רש"י חייב בגמרא מפרש טעמא ר"ל מאחר דמבעשותה ילפינן שנים לפטורא קשה מ"ט באינו יכול חייב וע"ז כתב רש"י בגמרא מפרש טעמא.
תוס' ד"ה זה אינו יכול מפורש בב"ק ושם כתב משום דהיכא כל חד חייב כרת ממילא חייב חטאת על שוגג וצ"ע הא גם התם חייב מיתה בידי שמים והכופר פוטרו מזה ונ' כוונתם המיתה על שלא שמרו כהלכתם כראוי ובשני שומרים שאחד סומך על חבירו שמא תרווייהו פטירי.
גמ' במלגז ולוגזין נראה דברייתא בא להורות לן דביכולין פטורין משום דממשכן גמרי' והתם לא עשו שנים מלאכה אבל באין אחד יכול גם במשכן עשו שנים ולכך חייבים ומה"ט נקט מלאכות שהיו במשכן ומה"ט נקט נמי קורה ומ"ש רש"י חייב משום מעמר ר"ל דלאחר שזורע הזרע מן התבן מעמר התבן.
צג ע"א ואם לאו פטורים לכאורה שפת יתר הוא ונראה הכוונה שנים אינם יכולין חייבין ודומיא דהכי שנים יכולין פטורין אבל אחד יכול ואחד אינו יכול אחד חייב.
רש"י ד"ה נפש אחת אורחי' דקרא ור"ש נראה טעמי' דלשון נפש משמע אפילו קטן כדדרשינן כל נפש לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים הכא קטן לאו בר קרבן ואמאי לא כתיב איש כי יחטא אלא להורות נפש ולא נפשות.
תוס' ד"ה הי מנייהו חייב עיין רש"ל דרש"י לא מפרש הכי ועיין חידושי הרשב"א וי"ל דרש"י לטעמי' דפי' לעיל זה יכול וזה יכול לאו כאורחי' ופטור וזה אינו יכול וזה אינו יכול כאורחי' וחייב א"כ ה"נ היכול לאו אורחי' למעבד בשנים חייב אבל אי$ציור בספר$ מסייע אין בו ממש היכול חייב.
תוס' ד"ה זה יכול נראה סברת תוס' בזה דכמה מילי איכא ע"י משא אין כח להסיעם וע"י גרירה יש כח נמצא דע"כ לאו בכח תליא מלתא.
צג ע"ב תוס' ד"ה אמר מר בסוה"ד איכא למימר באינו יכול מודה ולא כתבו סברא נראה הסברא דר"י דפוטר בשנים יכולים טעמי' דאית לי' מיעוטא אבל יותר משנים יכולין אין בידינו למעט והאיך נמעט באינם יכולין וליכא שיעור לכל אחד אבל לר"מ דלית לי' מיעוט ממילא מסברא סבירא לי' דמה לי נעשית המלאכה בא' או בשנים אף אנן נימא מה אחד בעי שיעורי' אף שנים בעי שיעור לכל אחד.
תוס' ד"ה דלמא י"ל דהא דמייתי בתרי' תני תנא וכו' בא ליישב כלומר דברייתא לאפוקי מר"ש דפוטר אפי' בשנים אינם יכולים וקמ"ל דאפי' כה"ג דאיכא שיעורא לכל אחד ואחד אפ"ה פוטר ר' שמעון.
רש"י ד"ה ופטור על הכלי לכאורה כיון דבריית' טעמי' דמתני' קאמר מאי קמ"ל ונראה דס"ד דוקא כגוונא דמתני' דפטור על העיקר לא מ' דיהא פטור על העיקר וחייב על הטפל אבל בבתרייתא דחייב על העיקר ס"ד דגם על הטפל חייב קמ"ל דאעפי"כ פטור.
תוס' ד"ה ששגג על האוכלין הנה מה שלא רצה רבינו שמואל להניח גירסת רש"י ולחדש רק דמיירי בלא התראה ל"ק דאי ס"ד דהזיד רק על הכלי א"כ מה קמ"ל דחייב על הכלי חטאת הרי אינו חייב דמזיד וכרת פשיטא דחייב ואדרבא עיקר רבותא דחייב על האוכלין ולא אמרינן דאינו מקרי אינו שב מידועתו ולכך מהפך ר' שמעון הגירסא.
באו"ד דלא שב מידועתו הוא, לכאורה לרש"י לא קשה כ"כ קושית תוס' דבלא"ה צריך לדקדק לרש"י כיון דלא קשה לי' לרב אשי רק מאי אף למה לא הניח רב אשי אוקימתת רב ששת ומהפך הגי' כפי' הר"ש דבהזיד באוכלין מיירי הכא א"ו דבשגג באוכלין משכחת לה דמקרי שב מידיעתו וכגון ששגג באוכלין להוציא לצורך חולה שאין בו סכנה ובכלי הזיד היינו מזיד ממש ובשלמא בהזיד בכלי לצורך עצמו לא הוה שב מידיעתו אבל בשגג באוכלין לצורך חולה אלו ידע דאסור חזקה אין אדם חוטא ולא לו ומקרי שב מידועתו ומשו"ה לא מהפך רב אשי הגירסא אבל לפי' ר"ש קשה ונראה דלפי' הר"ש ג"כ יש ליישב דמיירי שהאוכלין הוציא מרה"י לרה"ר לבד והכלי לקח ברה"ר והעבירו ד' אמות נמצא דתרי מיני איסורי עביד ושפיר שייך שב מידיעתו ואמנם עוררני א' מן התלמידים הרי כתב תוס' פרק כלל גדול ס"ט ע"א דבהזיד בכרת שייך שב מידועתו דסמיך עצמו שיעשה תשובה משא"כ במזיד בסקילה ואמנם במזיד בלא התראה דמהני שוב תשובה למה לא מקרי שב מידועתו ואולי משום דבחבר ס"ל ליב"י דא"צ התראה קשה להו לתוס' דהו"ל להש"ס לחלק בכך ויע"ל בכרת דהוא עד ס' שנה נוכל לומר דסמוך שיעשה תשובה אבל בחיוב סקולה אי נמי ליכא התראה הרי אמרו רז"ל דין ארבע מיתות לא בטלו ואינו בטוח אפי' רגע אחד בחיים והאיך יסמוך על תשובתו.
מאי אף לרש"י משמע שניהם שוין ולר"ש הרי אינו חייב כ"א על הכלי הקו' דמ' דחייב שתים ולולי דברי' י"ל לגי' רש"י דהכי קמק' דעיקר רבותא על האוכלין דלא מפטר מטעם אינו שב מידועתו אבל על זה הכלי פשיטא דחייב.
תוס' ד"ה ובפלוגתא הנה לרש"י הש"ס קאמר להא ובפלוגתא אבל לתוס' רב אשי קאמר לה ונראה דרש"י לא רצה לפרש כפי' תוס' דלכאו' מעיקרא מאי קארי לי' אטו לא ידע המקשה דיש חילוק בין נודע ללא נודע א"ו משום דלשון חייב שתים משמע מיד כשעבר חייב שתים ואי אמרת דבנודע בנתים מיירי קשה הלשון חייב שתים ומשני רב אשי דמאחר דקיי"ל כר"י דלא בעינן נודע לאחר כפרה משכחת לה דנודע לו שהוא שבת ונתחייב חטאת אמנם סבר דהאוכלין הי' פחות מכשיעור ואח"כ נודע לו ושפיר חייב שתים מעצמו אבל לר"ל דבעי' כפרה בנתים אין הלשון חייב שתים מבורר תדע דבפרק כלל גדול גבי שני זיתי חלב בהעלם א' אמר ר"ל אינו חייב אלא אחת ומסיק דבנודע לאחר כפרה מודה ש"מ דר"ל ס"ל דל"ש הלשון חייב שתים אם הוא גרם ע"י שמיהר להביא כפרתו.
צד עא תוס' ד"ה שהחי נושא את עצמו עיין מ"ש רש"א עירובין צ"ז ע"ב ובדבריו נתיישב לנו קושי' עצומה דרבנן דפליגי אדר' נתן לד' תוס' ע"כ לא ילפי ממשכן ואמאי באדם מודו לר"נ ולפמ"ש רש"א הנ"ל דגם רבנן ילפי ממשכן היכא דסברא דחי נושא את עצמו מסייע להו והיינו באדם אבל בבהמה חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו אין כאן סברא ולא ילפינן.
ולולי ד' תוס' הייתי אומר דהא דזה יכול וזה אינו יכול היכול חייב היינו משום דמסייע אין בו ממש אבל ל"ד מסייע דשמעתין דהתם עבידא דיכול עושה בלא מסייע אבל הכא בנשיאת בע"ח א"א שלא יהא החי נושא את עצמו דומה לשנים שעשו מלאכה.
רש"י ד"ה מתיר בסוס וגבי אזהרת שביתת בהמה מלאכה כתיב והיינו לשטת רש"י ר"פ במה בהמה דשביתת בהמה ולא תעשה כל מלאכה ילפינן אבל לד' תוספת דילפינן מלמען ינוח צ"ל דכ' ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות וגו' וקאי האי ינוח אתעשה מעשיך דלעיל מני'
רש"י ד"ה דבי וויעדן ולא משרבטי נפשייהו עיין רש"א ורש"ל ולד' הרש"א קשה מאי בא רש"י לאשמעינן מהי"ת נימא דהעופות שצדין עופות אחרי' קשורי'.
גמ' בהמה חיה ועוף נראה דלא זו אף זו קתני לא זו בהמה שאין לה קלות כלל אפי' חיה ויש לה קלות קצת ולא זו חיה שיש לה רק קלות מקצת אפי' עופות שיש להם קלות הרבה אעפי"כ לא אמרינן נושא את עצמו.
בין חיין בין שחוטין נקט ולא מתים משום דר"ל אפילו מפרכסת אין לו דין חי לר"נ כיון דמודית לן בשחוטין אודי לן נמי בחיין.
מתניתין צ"ג ע"ב וכן כזית נראה דלא זו אף זו תנן לא זו כזית מן המת שמטמא באוהל ודאי הוצאה חשובה הוה אלא אפילו נבלה שאינה מטמא כ"א במגע ובמשא ולא זו נבלה שמטמא במגע ומשא אלא אפילו שרצים שאינם מטמאים כ"א במגע מקרי הוצאה חשובה.
רש"י ד"ה ור"ש פוטר בדבריו יתיישב לנו אמאי נקט ת"ק מת שלם כיון דעכ"פ דאפילו בכזית מחייב א"ו משום ר"ש נקט דאפילו במת שלם פוטר.
צד ע"ב המוציא את המת לקוברו יל"ד כיון דקבורה מצוה לווה לא יקרא צורך גופו דהרי בלולב דהוה ג"כ רק צורך מצוה גזרו בשבת משום שמא יעבירנו ואטו ר"ש לית לי' דאין לולב ניטל בשבת וי"ל דוקא בהוצאה דילפי' ממשכן בעינן דומיא דמשכן וכמ"ש תוס' בשמעתין אבל מעביר ברה"ר לאו ממשכן גמירא כ"א הלכת' גמירא לה לא בעי הוצאה חשובה.
ומיושב בזה קושית רש"י ותוס' ר"פ לולב וערבה למה קאמר הש"ס שמא יעבירנו ולא קאמר שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר ולמ"ש א"ש דמשום ר"ש נקט יעבירנו דאהוצאה פליג ר"ש ובהבערה הוא דאיכא למגזר לר"ש דאיכא איסור דאורייתא.
עוי"ל דמשו"ה קאמר הש"ס שמא ילך אצל בקי דמה"ט חשוב מלאכה הצרוכה לגופו כיון שהוא רוצה ללמוד ע"י ההוצאה הזאת הנענועים.
רש"י ד"ה אף במוציא כוונת דבריו דרבא לקמן אשמעינן דלגופא לא בעינן ור"י אשמעינן דלגופה לחוד לא מהני.
עד דאיכא לגופו ולגופה יל"ד א"כ בריש' אמאי לא הוה פליג ר"ש בשלמא בכלי איכא למימר דלצורך הכלי מוציאו מר לעשות לו טסקא אבל באוכלין מא"ל השיב אחד מן התלמידים דלמא שלא יתעפשו ברה"י הוציאן ואמינא אנא דמסתבר דמיירי כה"ג דזולת זה לאיזו ענין יוציא אוכלין לרה"ר.
רש"י ד"ה התולש סימן טומאה ב' שערות נראה מדבריו דדוקא בלבנות בעינן שתים אבל בשער צהוב בנתק סגי בא' וא"כ אין מקום לפלוגתת ר"נ ור"ש.
גמ' אהני מעשיו ומ"מ קשה האיך חייב מלקות הואיל ולא עביד מידי וצ"ל דקוצץ בהרת הלא לא כתיב בקרא כ"א השמר לעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים והכהן אי אפשר שיורה לו כיון דאהני מעשיו וממילא משום השמר בנגע. ור"ש ס"ל דבעינן מעשה ממש ומודה ר"ש דקרא מ' כר"נ ולכך אמר ר"ש מנא אמינא לה.
מתניתין וכן שערו כתב רש"י שער ראשו כוונת רש"י דלהכי מפרש אח"כ שפמו וזקנו דל"ת שערו דמחייב ר"א היינו שער ראש קמשמע לן ה"ה שפמו וזקנו.
וכתב רש"י בסוף מתני' וטעמא דר"א מפרש בגמר' ובגמר' לא פירשו טעם ר"א כ"א בגודלת וכוחלת ופוקסת ואמנם הא גופא דלא מפר' טעמא היינו משום דרבנן פטרי דהוה גוזז כלאחר יד כמ"ש רש"י ד"ה מחלוקת ביד ור"א ס"ל דמאן דעביד הכי בשבת ה"ה בחול עביד הכי והוה דרכו בכך ואין זה כלאחר יד ורבנן סברי דבטלה דעתו אצל כל אדם וע"ד שכתב תוס' לקמן גבי מכבד ומרבץ. וזה נראה כוונת רש"י במ"ש סוד"ה מחלוקת ביד שאין דרך גזיזה בכך בחול דל"ת פלוגתייהו דר"א ורבנן רבנן סברי מאן דעביד הכי בשבת הוא עביד שלא תהי' מלאכה כדרכו ור"א לא חשב זה כ"א בחול פליגי רבנן סברי דבחול אין דרך גזיזה בכך ולכך הוה שלא כדרכו אפילו אי איהו עביד הכי.
תוס' ד"ה אבל בכלי היינו כר"י הקשה הק"נ פסק הרא"ש אהדדי דבשמעתין הביא בכלי חייב א"כ הל' כר"י דמשאצ"ל פטור עלי' ובפ' כירה פסק דמכבין אפי' גחלת של עץ ברה"ר והיינו כר"ש והביא בשם הריב"ש דבגזיזה לא בעינן צ"ל שהרי גזזו עורות תחשים במשכן ולא הוצרכו לשערות ולא הבנתי דמנ"ל הא דגזזו עורות תחשים עד שמצאתי לחידו' ר"ן לשבת שנדפס בירושלים תבב"א שכתב דגזיזת צפורן מקרי צ"ל הואיל ועושה ליפות את עצמו והביא ראי' דכה"ג מקרי צ"ל דאטו העבדן שגוזז העורות שיהיו קלים לעבדן יהא פטור נראה כוונתו ג"כ דגם במשכן היו מעבדין עורות התחשים והאלים והוצרכו לגוזזן תחלה שלא יעכבו השערות העבוד והן הן דברי הרב הר"ן והן הן דברי התלמיד הריב"ש אבל אכתי קשה שכתב בפסקי הרא"ש את המת במטה חייב והרי ר"ש פוטר וצ"ע ובענין ד' רש"י דלא מקרי צ"ל היכא דניחא לי' טפי אילו לא הי' כלל מ"מ הכא בעיקור שערות וצפרנים כל האדם רוצה אלא שאם הגדילו קוצצן ושפיר הוה לי' צריך לגופן.
רש"י ד"ה והא תניא בההיא ברייתא כלומר בזה עיקר קושי' אמאי לא תני וכן לקרחה ומשני אימא וכן לקרחה ואדרבא בא לגלות דמאי דתני גבי שבת מלא פי הזוג היינו שתים
תוס' ממת גדול ב' או ג' נראה דלא סגי להו דאי אמרת אי אפשר לצמצם וקשקיל חצי זית דלמא שקיל מעט יותר מחצי זית ושוב אין כאן זית ומחצה.
רש"י ד"ה פוקסת ועיין תוס' נראה כוונת רש"י לד' הרמב"ם בפירוש המשנה שחולקת שער ראשה או ביד או בכלי והיינו דקרי לי' בונה דלפי מה שהבינו תוס' דברי רש"י מאי בונה שייך בסורק.
תוס' ד"ה וכי דרך אריגה בכך בסוה"ד ואין להקשות מאי דמסיק משום בנין ג"כ קשה והרי עומד ורואה דבבנין אורחי' בהכי שבונה ע"מ לסתור כמו במשכן אבל באריגה אין זו מן הדרך.
צה ע"א רש"י ד"ה מחבץ כוונתו מנותנין חלב הנקרש בקיבה לחלב שיעמוד וקשה לרש"י מאי בורר שייך בזה ולזה פירש מה שפי'.
רש"י ד"ה אחד זה כ"כ לאפוקי מהפוסקים דרבנן גם אחולב פליגי עיין חי' רשב"א ורמב"ן.
רש"י ד"ה עיין תוס' לעיל ע"ג וחידו' רשב"א והרמב"ן והרמב"ם פסקו אין דישה אלא בגידולי קרקע ופסק חולב חייב משמע דס"ל כתי' שדחו תוס' דבהמה מקרי גי"ק ועיין חידו' הרמב"ן שמחלק בין דישה עצמה לבין תולדת דישה ולולי דמסתפינא הייתי אומר דד' הרמב' דגידולי קרקע כגידולי יבשה לאפוקי חלזון שעולה מן הים ומ"מ כ' דהמפרשים שהביא רש"י משום קושי' זאת נאדו מפי' ומשמע להו דדישה דוקא בעינן ולא קצירה ובחי' ר"ן בשמעתין משוה להו.
רש"י מכבד את הבית דדוקא בבית הוי משוי גומות בנין אבל לא בשדה וחצר.
רש"י א' זה וא' זה א' שבת ואחד יו"ט בפסחים ס"ה ע"א כתב רש"י מכבד ומרבץ ורודה אבל באידך מודו רבנן.
רש"י משום שבות ומתמלאים הגומות ואולי כוונת רש"י לתרץ קושית התוס' ור"ל דבאמת הוה פסיק רישא ומה"ט מחייב ר"א אלא לרבנן לא הוה אלא כלאחר יד ומה"ט הוה רק שבות וכ"כ החי' רשב"א.
תוס' ד"ה המכבד עיין רש"א ואמנם הא דל"ק להו לרבנן היינו די"ל דגם רבנן מודו דה"ל פסיק רישא אלא דהוה כלאחר יד כמו שכתבתי בדברי רש"י.
באו"ד וי"ל ובפסחים כתב תוס' דתי' זה דוחק וכתב תי' אחר אמנם בסנהדרין פ"ה ע"א כתב דר"א סבר כל תיקון בית בונה הוא וכתי' זה נקטו להו הרשב"א והרמב"ן ובתי' זה מיושב כמו כן קושית תוס' ד"ה שרא זילחא מפסחים דלדידן דבשבות שפיר מחלקינן בין רצפה ללא רצפה אבל לר"א דטעמי' משום דכל תיקון הבית בכלל בונה אין נ"מ אם מרוצף או לא.
ואמנם מאי שבות איכא ברודה חלות ונראה דבב"ב בס"ד פעיגי ר"א ורבנן בחקקו ולבסוף קבעו דלר"א מקרי מחובר ולרבנן לא מקרי מחובר וא"כ גם במסקנא י"ל דשבות דרבנן משום דמחלף במחובר בטיט לקרקע.
ויטבול אותה ביערת הדבש תימא דלא מק' הש"ס ורבנן האי קרא מאי עבדי לי' דבפי' הקרא פליגי דיונתן בתרגום שמואל שם בקנא דדובשא ופירש רש"י שם "צוקקערראר ויער לשון קנה ולק"מ מהענין יער ור"א מפרש לי' כפשוטו וקשה לי'.
תוס' ד"ה והרודה ורבנן נמי משמע פי' דאס"ד דרבנן דרשי' דרשא דר"י לענין אוכל נפש עצמו לחלק בין אפשר ללא אפשר וקשה מנ"ל לר"י להתיר מכשירי אוכל נפש דלמא באו"נ גופא קאי קרא אלא לאו באוכל נפש אין כאן פלוגתא.
והא דלא קשה לתוס' אחולב ומחבץ ומגבן היינו משום דבאמת לא איירי כ"א בשבת אבל לא ביו"ט ועיין חידושי רשב"א.
שם ואו' ר"י עיין פסחים שם כוותי' דר"י מוכרח דאם לא כן קשה דרבה אדרבה.
זילחא כתב רש"י ורצפת אבנים היתה בכל העיר כ"כ משום קושי' תוס' פרק ב"ר דגזרינן עיליתא דשישא ותי' כד' רש"י כאן ועיין רמב"ן שדחה אבל הל' שרא במחוזא משמע בכולא מחוזא כד' רש"י כאן ותוס' פ' ב"מ
ועיין ה"ה בפ' כ"א מהלכות שבת שכתב ליישב דגם אמימר ס"ל דשא"מ מותר אלא שעדין קשה מרבינא דמצטער מהבלא וי"ל דס"ל כלי"ק בפסחים שם דר"ש לא התיר אלא באי אפשר וכה"ג לא מקרי אי אפשר אבל למסקנא שם אתותב לי"ק דרבא שפיר מסיק הש"ס דלר"ש מותר לכתחלה.
תוס' ד"ה שרא זילחא עיין רש"א ולא זכר כאן ד' התוס' בפסחים שם ועיי"ש דלק"מ ועיין רש"א שם.
תוס' ד"ה והאדנא עיין בזה ד' הרמב"ן במלחמות פרק כל הכלים גבי מכבדות של תמרה ועיין שם.