ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
בעזר בעתו גאולתינו יחושה,
נז ע"א לא תצא אשה כ"כ לעיל פרק במה בהמה מ"ט התחיל התנא לעיל יוצא תחלה משום דהאי' כתב בקרא למען ינוח שורך וההיתר חידוש הוא ואמנם באשה דרוב האי' גזיר' דרבנן ביאר תחלה לא תצא אשה.
רש"י במתניתין וגזור רבנן משום דלמא מחויא יל"ד הרי ברישא דמתני' טעמי' משום טבילה ונראה דרש"י בא ליישב למה הפסיק תנא באמצע מתני' בהך דולא תטבול בהם א"ו בא לומר באלין טעמא משום טבילה ומכאן ואילך משום שלפא ומחויי'
גמ' משום דבחול וכו' יל"ד למה לא נקטו בקיצור דלמא מתרמי לה טבילה ותירוץ אדרבא כיון דבחול דיו אם תרפם למה בשבת תשרה אותם מעלי' ונראה דאדרבא בא הש"ס ליישב וקאמר דבשבת לא סגי כשתרפם דאם תטבול בשבת לא תצא בהם אחר הטבילה משום המים שעלי' דאסור לסחוט אותם ובשלמא שערה דבטל לגבי גופה אם גם ישאר בהם מים תשאם כלאחר יד ואי לא הי' צריכה בחול לרפם גם החוטין היו בטלים לגבי גופה משא"כ השתא דבחול צריכה שתרפם א"כ לא בטלה לגבי שערה צריכה בשבת להסירם ותבוא לאתויי ד' אמות ברה"ר.
שם ע"ב גמ' וניהוי כקמיע מומחה פי' מדכ"ע נושאים שה"ג ודאי מומחה הוא.
תוס' ד"ה אי מכבלא דעבדא בסוה"ד ק' לר"י עיין רש"א ונראה ליישב בנבאר מה דוחקו לרש"י לקמן לפרש כן ונראה דקשה לי' לרש"י מאי מספקא לי' לר' ינאי דלמא מתני' בכבלא דעבדי והי"ת נימא כן כיון דמתני' בתכשיטי אשה מיירי א"ו דקשה לי' לרש"י לר' ינאי חדא למה לא תנן ברישא ג"כ פאה נכריות כקושי' תוס' ותו סיפא ל"ל הא מרישא שמעינן דלחצר מותר כמ"ש רש"י במתני' א"ו משמע דמתני' רישא כבלא דעבדי תנן ואשמעינן דאעפי"כ לר"ה דוקא אסור ולא שייך בהדי פאה נכרית ובסיפא מיירי בכיפת צמר ואעפי"כ דוקא לחצר מותר ולא לר"ה ולאפוקי מרשב"א.
נ"ח ע"א גמ' ומי אמר שמואל הכי עיין רש"א ולי נ' דאי מתני' כיפה של צמר אף דאמרי' כ"ש כבלא דעבדא דאי מכיפה ילפי' א"כ הכ"ש קאי ג"כ אחותם שבכסותו הכ"ש משום דמקהל לי' אבל בצווארו שרי ולהכי צריך להא דאמר שמואל כבלא דעבדא תנן דמ' כל כבלא.
תוס' ד"ה הא דעבד יש לתרץ דהא דאסרו גם בחצר היינו משום שיצא בו לרה"ר וכיון דבמתני' בעבד לי' רבי' ודאי לא יצא בו לרה"ר דגנאי הוא לו.
תוס' ד"ה הב"ע ד' צ"ע דהא דכסותו אסור משום שיקפל הכסות ומה לו אריג או לא.
שם ע"ב רש"י ד"ה אי מנא כסו"ד תכשיט נ' דק' לי' לרש"י דבפשיטות הו"ל להקשות מי משוי לי' מנא כדמק' לקמן למאי חזי א"ו דמ' לי' תכשיט מיהא י"ל דהוה ולענין תכשיט א"צ עינבל וה"מ להק' הרי תכשיט דבהמה טהור אלא דמכי' ובי' מקשה לי' וזה כוונת תוס' דלמסקנא משום כלי מייתי' עלי' ולא משום תכשיט.
נ"ט ע"ב גמ' ר"מ סבר משוי הוא. צריך ביאור למה לא יחשב תכשיט ואפשר דקו' זאת בא רבב"ח ליישב ולכך מפ' ירושלים דדהבא דלענין תכשיט מה לי ירושלים מה לי עיר אחרית א"ו משום ר"מ פי' כן דס"ל מה תכשיט שייך בירושלים לאחר החרבן ומה"ט קאמר משוי הוא ולאדכורי חרבן ירושלים ודוקא ירושלים אבל עיר אחרת מודה ר"מ דתכשיט היא.
פסק הרמב"ם כלילא שרי לא חילק בין ארוקסא לאינסכא וקשה הרי הלכה כרב באיסורא וה"ה רמז כד' הרי"ף והרי"ף אקוורא קאי וצ"ע:
תוס' ד"ה מאן דרכה עיין רש"א נ' פי' ד' תוספת אי ס"ד דלשמואל לא אצטריך לדעולא רבא דבעי לצעורי כר' אויא למה לא דחה ראיתו מנ"ל דטעמא כדעולא דלמא טעמא כשמואל.
גמ' ותגזר אומר נראה להביא ראי' לתי' זה מהא דאמרינן בסו"פ יוה"כ דר' חנינא לא רצה למחול לרב שלא ידחנו ממלכתו עיי"ש והרי כ"ז שהיה רב בא"י מלך ר' אפס א"ו ר' חנינא סמך דע"כ ימלוך דכתב ותגזר אומר.
תוס' ד"ה אאבנט של מלכים נראה דלא ניחא להו בפי' רש"י משום דמסקינן לקמן דרב פסק כר"ש ולא מטעמי' משמע דלא קיימא לן כל ישראל בני מלכים.
ס' ע"א ה"ג רש"י שלפי הגזירה נראה דהגזירה היתה שלא ישמרו שבת והיו נחבאים במערה לשמור השבת וזה היה טעות המקשה לקמן ביו"ט לשתרי דס"ל דהא דבשבת גזרו משום דגזירת שבת גורמה ומשני לא היא כ"א משום דבכנופיא דשבת אירע מעשה גזרו ג"כ על כנופיא דיו"ט.
רש"י ד"ה לא יצא האיש משום דבברייתא לא הזכיר שבת ס"ד דברייתא פליגא אמתני' ואפי' בחול אסרו ולזה כתב רש"י דמסוגיא מוכח דלכולא עלמא בשבת דוקא.
תוס' ושמעו קול כוונת דברי' דלכאורה לשמואל בסנדל תרתי אתרע דהסנדל ע"י שהיה מסומר הרגו זא"ז ועוד זה על ידי שהיו יכולים לנעול אותו מב' צדדין נעשה זה וכפי' רש"י עלה דשמואל אבל להני תנאי דברייתא לא היה הסבה רק על ידי המסמרים לזה כתב תוס' דגם הקול נעשה ע"י המסמרים דלולי המסמרים לא היו שומעים הקול בפנים.
תוס' ד"ה השתא חמש בסו"ד שתים לרבי כוונתם דאחרי שהוחזק הכהן לטבח חייב במתנות והך חזקה תליא בפלוגתא דרשב"ג ורבי ומסולק קו' הרש"א מלעיל בפלוגתא דכתובה דמה ענין חזקה שייך שם..
והנה הרא"ש כתב בזה"ז ליתא לדין סנדל המסומר והר"ן הביא מרשב"א נועם לאסרו ומד' הרמב"ם מבואר דבזמנו הי' אסור מדינא מדמחלק בין לחלק או לנוי ולד' הרשב"א אין לחלק. ותימא בעיני שלא הביא הרמב"ם דמחט שאינה נקובה דפטורה דוקא ביש לה טס של זהב דהוה תכשיט ולא הרגיש א' מנו"כ בזה וצ"ע.
סא ע"א גמ' ואף ר"י סבר נראה דהא דמשמע לי' למקשה דר"י כר"ה משום דבשלמא לר"ה קפיד ר"י משום שיהיו אומרים ר"י יוצא בלא מנעלים וזה אחד מהמנודים בפרק מקום שנהגו דהאי דאית לי' עלי' יאמרו מכה אית לי' ואידך דליכא עלי' סנדל משום שהולך ר"י בלא מנעלים משא"כ לחייא בר רב כיון דאותו שאין בו יש בו מנעל ע"כ רגיל במנעלים ואמאי קפיד ר"י.
רש"י ד"ה תפילין לדברי' הענין צריך ביאור מה זו היקש מנעלים מתפילין ולולי ד' רש"י נראה דהכא אאידך דרשא דושמתם את דברי אלה על לבבכם קסמיך דילפי' ג"כ מניה שימה כנגד הלב שהוא בשמאל נמצא דשמאל קרוב ללב זה לדבר זה וא"כ גם רגל של שמאל יאתה לו כבוד ביותר.
ועיין רמב"ן דר"ה לא פליג אחייא בר רב כ"א חייא בר רב פליג אר"ה והקשה אחד מהתלמידים יחיד ברגלו מכה דדייק מינה הא לר"ה יש לו מנעלים ברגליו שאין זה מכה וגם יש בו מכה וצ"ע.
תוס' ד"ה דעביד עבד עיין רש"א ולא ביאר אכתי מאי מקשה אביי עלי' דר"י וצ"ל דאביי ה"ק כיון דאיכא ספיקא אי ר"י שמיע לי' הוה חזר בי' ע"כ עבדי' מס' בתרייתא דלא נניח הודאי וניטול הספק
שם ע"ב רש"י ד"ה ואתמחי קמיע בסו"ד אלא בחכמתו תליא מלתא למה לא יועיל קמיע זאת אפילו אם כתבה אדם אחר וצ"ל דדוקא אי לא ידעינן דאתמחי גברא י"ל דלמא לאו מזלי' גרם אלא חכמתו אבל אי אתמחי גברא ודאי תליא במזלי' דידי' ולא בחכמתו.
גמ' קמיעות יש בהם משום קדושה נראה משום דאית בהני קמיען אותיות מהפסוקים כמ"ש רש"י נימא דיש בהן קדושה או דלמא כיון דלרפואה כתבן אין בהם משום קדושה ופשוט מכ' על כרעי המטה דודאי שלא לשם קדושה נכתב ומ"מ יש בהם משום קדושה סב ע"ב גמ' ר"מ סבר משוי היא נראה טעמא דר"מ כיון דלא נושאים כזאת רק להעביר ריח רע א"כ גנאי הוא לה ולא תכשיט ורבנן סברי דמ"מ לה הוה תכשיט כמו קמיע אלא דבאמת פעמים גם נשים שאין להם ריח רע נושאות כזאת ולמען יודע כי אין להן ריח לפעמים שולפות אותו להודיע דרכן ואתי' לאתויי ור"א לא חייש למיעוט ורוב הנושאות את זאת לא שלפי משום גנחי.
סד ע"ב רש"י ד"ה פאה בא ליישב מה בין פאה נכריות לחוטי שער משל חברתה דחוטי שער אינם בתוך שערה ופאה לשון פאה כלומר מקצת שערה של נכרית.
גמ' ואי אשמעינן חברתה דבת מינה י"ל דה"ק אי לא אשמעינן של בהמה ס"ד גם בחברתה בת מינה בעינן אדומה לאדומה וכיו"ב אבל מאחר דתנן גם בהמה תו לא בעינן גם בחברתה בת מינה.
תוס' ד"ה ובלבד בסו"ד ויל"ד א"כ עכ"פ האי איידי ל"ל ונראה דלא לשתבש אינש ולימ' דילדה בשל זקינה שרי.
כ"מ שאסרו חכמים משום מראות העין כ' רש"י כגון שריון וקסדא ומגפיים או לא יקשור גמלים כוונת רש"י מה ענין להא דריא"ר לשמעתין א"ו אדלעיל קאי ואמנם צריך ביאור בשלמא גמלים שפיר דאסור משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא אלא שריון וקסדא מה מראית העין ונראה דקשה לי' לרש"י דמאחר דאינו חייב חטאת משום דמלבושים נינהו ואמאי אסרו חכמים א"ו מאחר שלובש בגדי מלחמה יחשדוהו שנושא תחת בגדיו גם אלה או רומח שחייב עלי' חטאת ומ"מ כתב רש"י גם גמלי' דאי משריון וקסדא דלמא כה"ג דאתי למחשדי' דעבר אחיוב חטאת אבל באזיל לחנגא דמ"מ לא הוה כ"א דרבנן דלמא לא קאמר רב ומנ"ל להש"ס להקשות א"ו קו' הש"ס הי' דרב קאי אכולי ב' פרקין וגם גמלי' בכלל דטעמא ג"כ משום חנגא אמנם תוספת בכתובות פרק אע"פ גבי ממעכן ברגליו בצנעא כתב דבדרבנן לא חיישינן לדרב וצ"ל דרב ודאי אפי' אדרבנן אמר מדמקשה הש"ס מזוג דלא הוה כ"א דרבנן ואנן בדרבנן קיי"ל כנחום איש גליא בכתובות שם דאמר רב הלכה כנחום איש גליא ואדרבא פשיטא דהלכה כוותי' דמני פליג עליו וי"ל הא דפשיטא להש"ס דרב אפי' בדרבנן קאמר משום דהו"ל למימר הלכה כר"א ור' שמעון אלא דס"ד דדוקא דומיא דהתם דהוה חשדא באיסור דאוריית' אסור בחדרי חדרים אבל בדרבנן לא ולכך קאמר רב כ"מ אפי' בדרבנן ושפיר פריך הש"ס ובד' תוס' כתובות יש להבין ד' תוס' מו"ק דף ח' גבי מנסרן בצנעא שכתב תוס' דבצנעא מותר דדומה למוועכן ברגליו וקשה התם הוה מתקן כלאחר יד דרבנן אבל נסירת נסרים הוה מלאכה גמורה דאורייתא אמנם כוונת תוס' לטעמייהו שכתבו חגיגה י"ח דמלאכת חו"מ הוה רק מדרבנן והיה הוא ובדברים אלה יש לסלק קושית הרז"ה על הרי"ף שפסק בפרק חביות כרב והביא בפרק בהמה בזוג שבצוארה לחצר אמנם לכאורה מ"ט שביק הרי"ף שמעתא דדין דרב והמתין עד פרק חביות אע"כ משום דבשמעתין אוסר רב אפי' דרבנן מקו' הש"ס ובדרבנן קיי"ל כנחום איש גליא וכמו שהביא הרי"ף שם בפ' חביות משא"כ בפ' חביות בשוטחן בחמה רק אדאוריית' קאי.
והנה הק"נ עמד ע"ד הרא"ש ביצה דף ט' שכ' ופסקו הגאונים כלי"ק לקולא דבדרבנן הלך אחר המיקל ולמה לא סמך אהא דהלכה כרב ולרב ע"כ אפי' ברה"ר מתירין בי"ה וכמ"ש הר"ן דמשו"ה הביא הרי"ף רק משנתינו כצורתה ובאמת לק"מ דהרא"ש לא קבע בפרק חביות הל' אי כד' הרי"ף דקיי"ל כרב אי כד' ר"נ גאון וז"ש ופסקו הגאונים ר"ל הגאונים דלא פסקו כרב מ"מ הכא הלכה כלי"ק.
ובענין קו' הלח"מ על הרמב"ם דמתיר ברה"י משום שמחת יו"ט הרי הש"ס ביצה שם קאמר דטעמא דבי"ה משום שובכו מוכיח כראה ד' הרמב"ם דהש"ס מחלק ב' חילוקים חילוק קמא ש"ה דדקר נעוץ קאי ללישנא דפליגא רק ברה"י וחילוק בתרא לא קאי כ"א ללי"ק ולק"מ.
סה ע"א ר"י נפיק פי' רש"י דרך רה"ר ולא פליגי עלי' כ"א חביריו ור' ינאי נפיק לכרמלית וחלוקין עלי' כל דורו וצריך ביאור ונ' דר"י יש לומר סבירא לי' ברייתא דרמי בר יחזקאל ופסק כסתמא מתני' ולא היו חלוקין עליו כ"א חבריו דס"ל כרמי בר יחזקאל אבל ר' ינאי דלרה"ר לא נפיק ש"מ דאית לי' דרמי בר יחזקאל אלא שמחלק בין רה"ר לכרמלית ובזה חלוקין עליו כל דורו.
רש"י ד"ה ומפצי ביומי תשרי עיין בר"ן דבעי' טיט עבה ורש"י כתב לקמן דבתשרי לא שכיחי גשמים והוה הטיט עבה:
רש"י במתני' ערביות נשים ישראלית וכ"כ גבי מדיות נראה כוונתו דוקא אם דרך בנות ישראל ללכת עד"ז מקרי אורחא בהכי
לכל אדם ר"ל דלא תימה לנשים דוקא התירו דאין אשה אלא לתכשיטי אשה קמ"ל דנקט נשים משום דבהווה.
סה ע"ב רש"י ד"ה לבנה קטן לאכלו נראה כוונתו לאפקי לשחוק בו דודאי לא שרי.
סו ע"א אמר רבא מנא אמינא לה נרא' משום דק' עלי' דרבא קושי' תוס' ליתנא ברישא טמא מדרס קאמר רבא מנא אמינא לה.
שם ע"ב ארבעים וחד וסי' אמרה לו אם:
סז ע"א מן הצלוב ולא תנן מן הצליבה משמע דבעינן אותו מסמר שצולבין בו.
שם ע"ב חמרא וחיי לפומא דרבנן הנה באמת לא ניתן יין אלא לפקח חולים ולנחם אבלים וכ"ז בע"ה אבל בת"ח חמרא וריחנא פקחין לזה אמר ר' עקובא חמרא וחיי לפומא רבנן לרבנן חמרא יהיב חיים ר"ל פקחות בתורה שנקרא חיים ולא נאמר אצלם תנו שכר לאובד ויין למרי נפש כ"א חיי וחמרא לפום רבנן ותלמידהון.