אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים יא בעזר אשר לו תכרע כל ברך

ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט

בעזר אשר לו תכרע כל ברך

ונתחיל לבאר פרק מי שהחשיך.

מי שהחשיך לפנינו הגירסא שהחשיך בדרך ובפרק קמא גבי י"ח דבר מייתי לה הש"ס וגרסינן שם שהחשיך לו בדרך וכן גריס הרי"ף ונ"מ בין הני תרי גירסות אי גרסינן לו משמעות שהחשיך לו פתאום או ע"י סיבה המצויה בדרך והוא לא פשע בדבר ואם פשע בדבר י"ל לא התירו לו אבל אי לא גרסינן לו משמע אפכא כי אדרבא הוא החשיך ופשע בדבר שלקח דרך רחוקה וכיו"ב ואעפי"כ התירו מה שהתירו.

נותן כיסו כתב רש"י והרא"ש השיג עליו בשתים דמשמע נכרי דומיא דחמור ובחמור ע"כ משחשיכה נותנו עליו מדפריך לקמן הא עביד עקירה ודבריו מגומגמין ל"ל להקשות מד' המקשה הרי למאי דמשני ע"כ קאי אמשחשיכה דהרי נוטלה כשהוא עומדת ונותנה שוב כשהיא מהלכת ואפשר דממק' ומתרצן הקושיא. ושוב הקשה אמאי מקשה הש"ס למה התירו לו והנה רש"י יישב קושיא זאת במ"ש דהו"ל שלוחו ומ"ש הרא"ש מבי"ה מתירין עם השמש מאי ענין זה לכאן התם במשאוי של גוי עסקינן והכא במשאוי ישראל ואולי ד' הרא"ש כד' הרמב"ם שכתב נותן כיסו לנכרי ולוקחו ממנו במו"ש ר"ל שנותן לו מיד בפקדון עד מו"ש ואין זה משאוי של ישראל ושפיר קשה לי'.

ובכ"מ דייק מד' הרמב"ם שכתב וקידש עלי היום ואעפי"כ נותן לנכרי ותמהתי הרי כתב בהדיא ואעפ"י שנתן לו משחשיכה ואולי ד' הכ"מ דהתם דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא אמנם מלשון קידש היום משמע אפילו נותן לו אחר שקידש היום שרי.

גמרא פשיטא כיסו קתני נראה דהדקדוק דהו"ל למתני חפציו ומדקתני כיסו משמע משאו ומתנו על שנים שהטילו לכיס ונקט הכי דבעינן מידי דטרח בי'.

איכא דאמרי נראה דהשו"ט בהאי דתנן פ"ט דברכות מברך על הטובה מעין הרעה דאשכח מציאה ואי יודע למלכא מיענש והכא נמי משעה שזכה במציאה זאת דואג אם לא יענש והיינו טרחא דידי'.

רש"י במתני' אין עמו נכרי הא יש עמו נכרי עדיף ובגמרא מפ' ומה בעי רש"י בזה אפשר ללמוד דרש"י דייק לשון עמו ר"ל נכרי שצריך ליתן לו כיסו דוקא נכרי שעמו כלומר שהוא מכירו ובוטח בו אבל נכרי מעלמא דיש לחוש לפסידא מניחו על החמור וע"ז דייק הש"ס הא אין נכרי עמו אף שיש כאן נכרי מניחו על החמור ואמאי לא אמרינן בכל גווני מניחו על החמור.

לחש"ו לא יהיב לי' למ"ש תוס' בפרק כל כתבי דבקטן שהגיע לחינוך ב"ד מצווין להפרישו א"כ משמע לכאורה דהכא בלא הגיע לחינוך מיירי ומ"מ שפיר מצווה עליו כי היכי דתנן לעיל פרק כל כתבי מפני ששביתתו עליך והיינו כדמסיק התם בעושה ע"ד אביו וכאן גילה הרשב"א ענין עושה ע"ד אביו דהוא דאורייתא מהכ' אתה ובנך דכתיב בעשרת הדברות וכמ"ש הרמב"ן שם. וד' הרשב"א והר"ן דבחש"ו בעינן ג"כ נותנו כשהם מהלכים ולשון הרמב' פרק כ' מהלכות שבת משמע דחילק וקשה עליו דידי' אדידי' דהרי כתב בהלכה מ"א דאפילו איסור דרבנן אין מאכילין בידים והכא אי לא מיירי בנותנו כשהוא מהלך הוה דאורייתא וכתב ה"ה דהרמב' מפרש כרש"י דמיירי בנותנו מבע"י ולא זכר כי הרמב' כתב בפ' וי"ו שם דאפילו משחשיכה מיירי ועיין בכ"מ שם ואי דוקא בנכרי כתב כן כיון דכאן מזכיר נכרי הו"ל לפרושי בין נכרי לחמור וחש"ו וצ"ע.

ע"ב תוס' ד"ה אתי לאחלופי לולי דבריהם י"ל שוטה מפרסם עצמו על ידי מעשיו משא"כ חרש דלא מפרסם שהוא חרש.

ויל"ד כיון דלר"א חרש אסור למה נימא דאי בעי לחרש יהיב ולמה לא ניתב לקטן דגם ר"א מודה וצ"ל דאנן בתרומה אמרינן תצא לחולין א"כ כבר בטלה ד' ר"א ולא חיישינן לה.

גמרא והא קמחמר פירש רש"י המנהיג בהמה טעונה כוונתו דבמחמר אכל בהמה טעונה שייך מחמר אפילו אינה שלו אבל בשביתת בהמתו בעי דוקא שלו ומשו"ה פריך ממחמר ולא פריך משביתת בהמתו וכ"מ כאן מהרשב"א והרמב"ן.

כל שבחבירו יל"ד כל האריכות ל"ל לימא בקיצור בחבירו פטור דא"א חטא בשביל שיזכה וכ' דנקט הכא למימר כל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו דאיהו לבדו עבר אדרבנן התירו משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו.

וכתב הרמב"ם דמה שצריך ליתנו לנכרי אם יש נכרי גזירת חכמים ר"ל דהיינו דחשב לה הש"ס בפ"ק גבי י"ח דבר דכולהו גזירות ננהו.

רש"י ד"ה לא תעשה כל מלאכה לפי דר"ש מפיק להאי קרא לשביתת בהמתו ומ"מ מאתה ובהמתך ילפינן מחמר.

גמרא למה לא רצו לגלותה כתב רש"י להעלים דברי תורה נראה הכוונה דכל איסור שבת חצי שיעור אסור מה"ת כמ"ש רש"י פרק כלל גדול גבי וכי מותר לברור פחות מכשיעור וכי מותר לאפות פחות מכשיעור והטעם דהכל בכלל מלאכה והשיעור הל"מ למלקות ולקרבן אבל ומעביר ד"א ברה"ר הכל הל"מ ודוקא ד' אמות אבל פחות מד"א רק דרבנן.

קנג ע"ב הוקשה לע"א ק"ק הרי גם בע"א האומר אלי אתה חייב סקילה אף דלא עשה מעשה ונראה דבכלל לא יהי' לך האומר אלי אתה ובהא סגי משא"כ במחמר דהחיוב על מהי' שהבהמה נושאה משוי ואיהו קול בעלמא עביד.

תחומין ואליבא דר"ע יל"ד דלהרי"ף והרמב"ם דס"ל י"ב מילין דאוריי' אמאי אצטריך למימר לר"ע לימא בי"ב מילין וצ"ע.

תוס' ד"ה לאו שניתן וכו' ונראה משום קושית אלו שבתוס' לקח הרמב' בפ' כ' מהלכות שבת למימר דמחמר עצמו מצינו מיתות בי"ד כגון מחמר אחרי שור החורש עיי"ש ומתורצים כל קושיות תוס'.

קנד ע"ב והאנן תנן יל"ד ואי לא תנן מהי"ת יהא אסור ונראה דהש"ס הבין דר"ה מיירי בכלים שמלאכתן לאיסור ואין יכול לטלטלן כ"א לצורך ומ"מ מותר להביא כרים וכסתות ומ"מ יקשה הרי מתני' ג"כ משנה יתירה דפשיטא דנוטל כלי הניטל אלא לאו בכלי שמלאכתן לאיסור מיירי ואשמעינן כיון דיכול להשתמש בהן לגופן מותר ליטלן ומשני ר"ה בכלים שהם מוקצין מיירי.

מיתיבי וכו' לא בעי לאוקמי בשליפי רברבי דא"כ מאי קמ"ל הך ברייתא דאסור לבטל כלי מהיכנו הרי כבר תנן לה במתניתין לא יתן כלי תחת הנר לקבל בו את השמן אלא ודאי בשליפי זוטרא ומ"מ אסור ליקח כרים וכסתות וק' לר"ח ומשני לעולם בשליפי זוטרי ובהפסד מועט אף בשליפי זוטרי לא שריא וע"ז קאמר דיקא נמי דהא טבל דנקט תנא מאי קמ"ל פשיטא דטבל מוקצה הוא א"ו לאורויי אעששיות דלא מיירי בכלים מתוקנים דשם הוה מותר להניח כרים וכסתות ולא דומיא דטבל מידי דלא חזיא דהיינו בולסא ומשום הפסד מועט לא התירו.

רש"י ד"ה והאיכא צער בע"ח ואקושיא קמייתא קאי ולא בעי רש"י לפרש כהרמב"ן דהקו' אדלעיל דמשני דמצרי זיקא ואהא מקשה והא כבר אצער בע"ח דלד' הרמב"ן קשה ומאי מתרץ צער בע"ח דרבנן ולמה יהא מותר משום הפסד לעבור על איסור דרבנן.

רש"י ד"ה והא קמשתמש מר ותנן אין רוכבין יל"ד דהתם אמרינן טעמא משום שמא יחתוך זמורה ומאי שייכות זה לענין תשמיש ונראה דאדרבא אי נימא דתשמיש בהמה אסרו רבנן א"כ מאי פריך התם בביצה מ"ט אטו רכיבה לאו תשמיש אלא ש"מ דמתניתין נקט אין רוכבין דזה עיקר גזירה הוה ומאחר דבהמה לרכיבה אסירא הו"ל ממילא מוקצה כעץ ואבן דלא חזי למידי וגם תשמיש אסור ולא תקשה לך ממוקצה דשאר בע"ח כגון הא דתנן לא יטול אא"כ נענע התם טעמא דסעודת יו"ט בעי הכנה וכל שלא הכינה ממילא אתקציא.

קנה ע"א תוס' ד"ה רב יהודה בסו"ד וצ"ע לפי מסקנתם מאי קמ"ל מתני' מתירין פקיעי עמיר פשיטא מהי"ת לא ואפשר דס"ד מדלא התיר הפקיעים מע"ש ש"מ דלאו לבהמה מתבעי לי' כ"א להסקה והוה מוקצה קמ"ל דמותר וטעמי' דאין דרך להתיר כ"א סמוך לאכילה.

שם ע"ב רש"י דלועין תלושין נראה תלושין מע"ש דל"ת כי היכי דנבלה מיירי אפילו בנתנבלה בשבת ה"ה דלועין מיירי אפילו תלשן גוי בשבת לזה כתב רש"י דלא היא כ"א אם לא היו תלושין מע"ש במוקצה דמחוסר גם ר"ש מודה כמ"ש רש"י פרק אין צדין בסוגיא דאין ספק מוכן עיי"ש.

והנה ה"ה הניח ד' הרמב"ם בחיבורו פרק כ"א מהלכות שבת בתימא למימר שלא ביאר דבריו לא כר' יהודה ולא כרב הונא והכ"מ כרכר לבאר ד' הרמב"ם ולא הרגיש כי אין בדברי הרמב"ם רמז לא לב' קשרים ולא לג' קשרים ונראה דעתו דלפי גודל הערימה צריך ב' או ג' קשרים אמנם המעיין בפירוש המשנה להרמב"ם במשנה זאת ימצא שלא היה מפרש כלל ע"ד רש"י והכי מפרש פקיעים תרין ר"ל אלומה קטנה שאין בה כ"א ב' מלא כפים של קוצר ואין טורח בפספוס אלומה קטנה כזאת זירין תלתא ג' מלא כפים של קוצר והוא אלומה גדולה שיש טורח בפספוס וכיפין ופקיעי' א' הוא ולכך השמיט כאן כיפין וזה שצ"ע בדבריו מאחר דפסק כר' יהודה ולר' יהודה כיפין היינו כיפין דארזי למה השמיט זאת הרמב"ם בין בפירושו בין בחיבורו. והתימא על התוי"ט שלא עמד לעורר ע"ד הרמב"ם בפירוש המשנה בזה.

גמרא איזהו המראה נראה דברישא לא מקשה הש"ס מדתנן לא אובסין ולא דורסין ידעינן ממילא מאי הלעטה אבל בסיפא מדקתני אין ממרין אבל מלעיטין שואל איזהו המראה וכו'.

מתניתין ונותנים מים למורסין נראה דמכאן למד הרמב"ן במה דשרי בשוורים אסור בתרנגולין ותמה עליו הר"ן מנ"ל לחלק בכך ואמנם קשה לי' ליתני רק אין גובלין אלא ש"מ דדוקא מים למורסן שרי זולת זה אסור.

מחתכין את הדלועים עיין רש"י כוונתו דלא נימא דלועין דומיא דבהמה מה בהמה שנתנבלה בשבת אף דלועים שנתלשו ע"י גוי בשבת לזה כתב רש"י דמיירי בדלועים תלושין מע"ש וכ"ת פשיטא וכתב רש"י וס"ד הואיל והוא מוכן לאדם מע"ש אינו מוכן לכלבים קמ"ל דלא אמרינן הכי ועיין בזה בחי' רמב"ן.

רש"י ד"ה כי אייתי טריפתא בהמה שנולד בה סימן טריפות וצריכה להוראת חכם מ"ש שנולד בה ר"ל שנמצא בה טריפות שאינו מן הבטן דאם היה טריפות מן הבטן כגון יתרת וכיו"ב לא שייך מוקצה דאגלאי מלתא למפרע שהיה מע"ש מוכן לכלבים אבל בהמה מדוע כתב רש"י ונראה דלשון הש"ס קשה לי' לרש"י לא הוה חזי לה אלא כי יתיב אקלקתא וכי אקלקלתא יתיב לה ת"ח אסור לעמוד במקום טנופת א"ו שקראוהו לבית המטבחיים לראות הספק טריפה ולא הוה חזי שם מקמא דלא יתיב אקלקלתא.

ושמואל נראה דהיינו שמואל דכרכי דזוזי דמייתי הש"ס לעיל לא אצטריך תו לפרש.

ותרגמא זעירי עיין רש"א בתוס' ד"ה ר"י אומר ונראה ליישב דאי טעמא דזעירי דאפילו כר"י לא אתיא דביו"ט אין כאן מוקצה מחמת איסור א"כ תינח בהמה שמתה ביו"ט אבל חלה שנטמאת ע"כ צ"ל דטעמא משום דמוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים דאל"כ למה לא יזיזנה ממקומה יטלנה וישליכה לפני כלבו דלד' רש"י היינו ביעורו אלא ש"מ דר"י היא וס"ל מוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים וממילא לר"י לא אצטריך לאוקמא בבהמת קדשים וכ"ת א"כ רישא ר"ש וסיפא ר"י לא קשה דרישא מתנייא בפ"ע וסיפא מעשה שאירע לר"ט בשנים יחד וארישא קאמר זעירי בבהמת קדשים דליהוי סתמא כר"ש.

ואר"נ אנו אין לנו פירש כך היתה קבלה בידו ובודאי גם ר"י היתה לו קבלה זו.

אבל משקין ושוחטין הבייתות נראה משום דבעי למתני אלו הן בייתות דפליגי רבי ורבנן נקט לה דאל"כ פשיטא מהי"ת לא ישחוט בייתות.

אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה יל"ד לשון אסורה ויש לומר דחם היתה לפנינו חולה שיש בו סכנה ומותר להאכילו נבלה ויש כאן נבילה מע"ש אסור להאכילו נבילה שנתנבלה בשבת משום שיש בה תרתי איסורי. ועד"ז יל"פ מ"ש תוס' דאפילו לא יהא מוקצה מחמת איסור אסור משום דאינו מן המוכן והאיך יתכן זה י"ל ג"כ דיש כאן חולה שיש בו סכנה דמותר לשחוט בעדו אלא שנתנבלה הבהמה דמחמת איסור אין מוקצה רק משום דמוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים.

גמרא לבר ממוקצה מחמת מיאוס יל"ד בשלמא למ"ד ממוקצה מחמת איסור משום דר"מ כר"י ס"ל בנר שהדליקו באותו שבת אבל למ"ד מחמת מיאוס דפליג ר"מ למה הלכה כר"י ונראה דמשו"ה קאמר ומה ניהו נר ישן ר"ל דכל נר מלאכתו לאיסור ול"מ למ"ד דלצורך מקומו אסור לטלטלו א"כ ממילא הו"ל מוקצה אפילו למ"ד דמותר כיון דל"ש לצורך גופו ומאיס הוא ג"כ ה"ה בתורת מוקצה.

שם מאינהו נר שהדליקו וע"כ מדשרי' בנבילה לפני הכלבים ע"כ הכא היינו טעמא משום דדחי' בידים.

ועיין רשב"א ורמב"ן דדייקו מלשון בכולא שבת דגם לענין א"צ לגופה ואינו מתכוין הלכה כר"ש אכן שתקו משנים שעשו מלאכה ומקלקל בחבורה וצ"ע לד' הרי"ף שלהי ביצה דקיי"ל כר"נ דביו"ט אין הלכה כר"ש א"כ שפיר אצטריך לפרש בכולא שבת למעוטי יו"ט וצ"ע.

וראיתי דבר תמוה בה"ה שכתב דהרז"ה ס"ל כהרי"ף דביו"ט הלכה כרי יהודה ולא עיין בזה דע"כ לא קאמר הרז"ה דביו"ט הלכה כר' יהודה אלא היכא דבשבת בלא"ה אסור כמו אין מבקעין עצים מן הקורות אבל תמרי דעסקי וכיו"ב כי היכי דשרי בשבת שרי ביו"ט.

מפירין נדרים בשבת י"ל דלמ"ד מתני' לצורך דוקא מתיר קמ"ל הא גופא דלצורך דוקא מותר וכמ"ד הפרת נדרים מע"ל ולמאי דמסקינן דאפילו שלא לצורך ומשום דהפרת נדרים רק כל היום הא גופא קמ"ל.

וכתב רש"י מפירין בעל לאשתו וכ"כ הר"ן בנדרים שם אבל המפרש והרא"ש שם כתב וה"ה אב לבתו וי"ל דרש"י ור"ן משמע להו דבאב לבתו ליכא רבותא אפילו למ"ד הפרת נדרים מעל"ע מ"מ יש לחוש שמא תתארס במו"ש ולא יוכל האב להפר משום הארוס ולא הארוס משום דאין מיפר בקודמין ובבעל ל"ש זה. והנה באמת למה התירו להפר שלא לצורך הלא אם גם יהא אחר יום שמעו תלך אצל חכם ותירוץ הריטב"א בנדרים דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבי"ד וא"כ באב י"ל דבאמת לצורך דוקא מותר אבל האמת כוונת רש"י מאחר דעיקר רבותא דמתניתין דיום שמעו בעינן אף דכתיב מיום אל יום והאי מיום אל יום בבעל הוא דכתיב ובבעל אשמעינן מתני' אבל באב דלא כתיב כ"א ביום שמעו פשיטא. וכתב רש"י לצורך שלא יאכל היום והמפרש בנדרים כתב שלא יאכל ולא ישתה ונראה דאין כוונת רש"י שנדר שלא יאכל כלל בשבת כ"א שנדר שלא יאכל בשר וכיו"ב בשבת וכוונת רש"י דהא דאיבעי' לש"ס אי דוקא בלא הי' לו פנאי היינו דמשמע לי' שנדר על שבת דוקא וממילא קודם שבת שכח להתיר לו ודמי כאלו לא הי' לו פנאי או דמיירי שנדר אף בחול וגם שבת בכלל ואף דהי' יכול להתיר מע"ש מקרי לצורך א"כ אפילו הי' לו פנאי.

וכתב רש"י בי"ד חכם ר"ל בי"ד לאו דוקא וי"ל כוונת רש"י דמתני' ר"י היא דס"ל אפילו אם הבעל חכם אינו מיפר נדרי אשתו לבין אחרים וא"כ אף שהבעל חכם צריך בי"ד או חכם אחר ולמ"ש הגאון ר' עקיבא איגר במשניות דבנדרים שבינה לבין בעלה אם לא היפר הבעל ביום שמעו אפילו לת"ק אינו יכול להתיר דהוה כנדרי עצמו אתיא מתני' אפילו כת"ק.

ויש בדבר להקל עיין רש"י דלהקל לאו דוקא וכ"כ כל המפורשים והא דנקט לילי שבת כתב הר"ן בנדרים שם לאשמעינן דגם שלא לצורך מותר וכדדייק רב אשי וא"כ היינו להקל דתנן דע"י שהפ"נ רק כל היום יש להקל בשלא לצורך.

איבעי' כשלא הי' לו פנאי נראה דמבעי' לי' אי היתר נדרים אפילו לצורך היתר הבא מכלל איסור או דלמא אין כאן איסור כלל.

והנה הרמב"ם כתב הא דבאמת מותר אף דאין פנאי דמצוה הוה ויש להסתפק אם כוונתו דלצורך שבת הוה מצוה או דהיתר נדר גופי' הוה מצוה כדאמרינן המקיימו כאלו הקריב קרבן בבמה.

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים יא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה