אור ברסלב

ליקוטי חבר בן חיים י· רבי חזקי' פייבל פלויט

מסכת כתובות

הקדמה

בענין שקדו ריש מס' כתובות. בעזר מוציא מזלות יקרות אפנה מעט מפרק שני דייני גזירות:

ובישועת הכל בחכמתו הש"ית ואתחיל לבאר פ' בתולה נישאת:

בתולה נשאת הק' בתוס' ב' דקדוקי' הא' למה לא תנן הבתולה ושנית למה לא תנן נושאין את הבתולה ולפנינו עוד נשתעשע בדברי' ולפתוח בדברי אגדה נוכל לומר ע"ד שאמרו ז"ל בב"ר דלכך התחיל תורה בב' ולא בא' שהוא ראש של אותיות משום דב' רומז על ברכה המתחלת ג"כ בבי"ת ומה"ט אפשר ג"כ דפתח תנא בזה ג"כ בתולה נשאת בב' ומכ"ש דא"ש דלא פתח נושאין ע"ד דאמרי' בברכות דלא נאמרה נון באשרי:

כ' תוס' דלהכי לא תנן העבד משום דהוה צריך למתני ג"כ העברי ואין דרך הש"ס לדבר כן נ' לי כוונתם דדרך הש"ס למנקט לישנא דקרא וכוין דבקרא לא כ' העבד העברי שפיר ניחא ליה טפי למנקט בלא ה' ולמנקט לישנא דקרא:

וכ' עוד דבאיש ואשה נקט תנא בה' אע"ג דלא קאי אקרא כוונתם דאיש ואשה לב' מלות אלו ב' פירושי' כל אשה קרוי אשה כי מאיש לקחה וגם א"א קרוי אשה וכן איש קרוים כל בנ"א כדכ' גם בני אדם גם בני איש וגם הזכר לבדו קרוי איש ואי משתעי תנא בא"א דוקא וכן בזכר דוקא נקט תנא האשה והאיש:

הקשו עוד בתוס' אמאי לא תנא נושאין ותי' בתי' ב' תי' הש"ס בקידושין דלא נטעי ונימא דנישואין אתנם בע"כ וצ"ע אמאי מהדרי אתי' אחרינא כיון דהאי תי' איתא בהדיא בגמ' ונ' משום דמ' להו דא"נ נימא: דברי חבר בן חיים. דנושאין היינו בע"כ מ"מ לא נימא דנשואין איתא בע"כ כ"א נימא דבע"כ קאי איום רביעי ומשו"ה לא ניחא להו בהאי תי' ק':

ונ' דגם רש"י ס"ל לתרץ אקו' זו מ"מ נקט כה"ג דס"ד דאי' בע"כ, להכי כ' רש"י בתולה נישאת תק"ח היא ר"ל דל"ת משום דנקט תנא נישאת דלא לימא בע"כ א"כ ה"ה יום רביעי אינו בע"כ ולכך כתב דלא היא כ"א הך דיום רביעי מ"מ הוה בע"כ. וסיים רש"י כדמפ' טעמא כוונתו לד' הרמב"ן דלהכי נקט תנא בבתולה טעמ' ולא באלמנ' למימרא דבבתולא אפי' לעיכובא והיינו כדמפ' טעמא:

ליום הרביעי כ' תוס' בפשיטות דיום הרביעי דוקא ולא ליל ה' נרא' דנפקא להו לתנא תנא יום ד' דומיא דיום ה' וביום ה' וודאי דוקא קאמר דהרי אמרי' בגמ' טעמא משום שיהא שמח ג' ימים וא"כ ע"כ ביום ה' דווקא:

וכ' עוד רש"י שפעמים בשבת אבתולה קאי נ' לפרש דלכאורה י"לד אמאי הפסיק תנא בבבא דאלמנה בין בתולה לפעמי' בשבת ועוד שבה' בשבת הו"ל למימר והן אמת דלמ"ש הר"ן דעיקר תקנה הוה בין בא' ובין בה' אלא מאחר שהוכרחו לקבוע זמן קבעו בד' משום שקדו וכן באלמנה משום זילותא א"ש דהפסיק בבא דאלמנה וכן א"ש דנקט שפעמים בשבת אמנם לענינינו דאמרי' לקמן דעכשיו שבטלה תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום פי' ולא אמרי' כדאמרי' בעלמא אע"ג דבטל טעמא תקנתא לא בטלה ואמנם לפום רהיטא כל יום ל"ד כ"א ביום ה' ע"כ לא דאין זמן ב"ד בע"ש אפילו בז"הז ומעתה תנא תרתי קתני חדא דבזמן שב"ד יושבין רק פעמים בשבת אין בתולה נשאת כ"א ביום ד' ואמנ' אם אם גם בטלה תקנת עזרא ובתולה נשאת בכל יום מ"מ בה' בשבת אלמנה דווקא נשאת ולא בתולה היינו דהפסיק באלמנה למימר' דדוקא אלמנ' ולא בתולה וע"ז קמפרש תנא בסיפא דטעמא דתרוויי' משום שיהא משכי' לב"ד אלא דהא דבתולה ביום ד' דווקא הוא רק בזמן שפעמי' דווקא ב"ד יושבים וז"שא רש"י שפעמיים אבתולה קאי משא"כ למחר משכים לב"ד קאי גם אאלמנ' והיינו לדיוקא:

וכ' עוד רש"י זו אחת תי' תקנות שתקן עזרא ובב"ק מלה לכולהו נ' לפ' דק לי' לרש"י דהרי חזי' כמה תקנות עשו רז"ל משום ביטול פ"ור ולמה לא התקינו בזה ג"כ שיהי' יושבים בכל יום כדי שתהא אשה נשאת וע"ז תי' רש"י דהך דפעמיי' בשבת לאו בזמן א' נתקן עם הך תקנה דבתולה דהרי הך דפעמיי' בשבת מתקנת עזרא היא והך דבתולה נשאת לא מנה הש"ס בב"ק בהדי תקנת עזרא וע"כ בתר הכי ניתקן ואין ב"ד יכול לבטל ד' ב"ד חבירו ולא יוכלו שוב לבטל תקנת עזרא אלא דק' דכה"ג לא שמי' ביטול כ"א מוסיף על תקנת עזרא שתיקן פעמיי' הם יתקנו בכל יום אמנם כד דייקת ל' רש"י בהא דב"ד יושבים בכל יום תמצא בירור הדבר וזה שכ' רש"י כלומר קביעות כל הימים שוה פי' לדבריו דעזרא תיקן שפעמים בשבת ישבו ב"ד במקום דין אפי' לא יבא דין לפני' משא"כ האדנא בכל עת שיצטרך אדם לדין קובע לו ב"ד וא"כ מה לי היום מה לי מחר אמנם הא דווקא אם אין ב"ד קבוע מעצמו אפילו בב' וה' משא"כ אם ב"ד קבוע בב' וה' שוב לא אהני בהא דיכול לקבוע לו ב"ד כל יום כי לא יעש' כן וימתין עד ב' וה' ובין כך וכך אתי לאקרורי דעת' וע"כ הי' צריכין לבטל לגמרי תקנת עזרא ושוב לא הי' בידם עד שממילי נתבטל:

ג' לי איכא ביניי' בין רש"י לר"ת דלרש"י דהטע' משום דאתו להתברר מכח מזה דס"ס אינו כרוב דברוב אפי' לדעת הפוסקים דצריך לברורי היינו דווקא היכא דאין חזקת היתר משא"כ היכא דחזקת היתר מסויע כמו בי"ח טריפות א"צ לברור וא"כ הכא דחזק' היתר מסייעי וצריך לברור ש"מ דס"ס אינו כרוב משא"כ לר"ת באמת מה"ט א"צ להתברר משום דס"ס הרי הוא כרוב: אפשר לפ' המשך ד' התוס' שהק' מהך דשמא יחפה בדבור זה דדוקא לרש"י קשה להו ולא לר"ת דלר"ת באמת לא חיישי' לזנות בא"א אלא דחיישי' שמא זנתה קודם אירוסין וכיון דאם גם קודם אירוסין זנתה תהא אסורה מספק דאורייתא שפיר חשו חכמים לדבר דמה לו ספ' מה לי וודאי משא"כ בהך דגיטין דניחוש בהדיא שתזנה אחר נישואין לא חיישינן ואמנם לרש"י דחיישי' דבאמת יתברר שפיר ק' מ"ש הכא ומ"ש התם וע' בשם תוס' הרא"ש תי' לקו' וע"ד מה שמקשה עליו מהכותב תופסי גיטין יישבתי ב"ה בסוגי' דש"י:

כ' רש"י ולא נשאו לקמן מוקי לה כשעכב הבעל כוונתו דוודאי אלו תנא תנא ולא נשאה לא אצטריך לשמואל למימר דהגיע זמן בא' בשבת אינו מעלה לה מזונות כוון דאין העיכוב ממנו משא"כ עכשיו דתני נישאו מ' מ"מ אפי' אין העיכוב ממנו ולכך הוצרך שמואל לפרש ובאחת מוקי לה כאילו קתני נשאה:

ואמנם הא דתני נישאו י"ל בניישב ג"כ מ"ש רש"י אוכלת משלו בתקנת ב"ד וכי פשיטא לרש"י דמזונות דרבנן וכן י"לד ג"כ לאיזו ענין ביאר כאן רש"י מנ"ל דאשת כהן אוכלת בתרומה ונר' די"לד גם בש"ס הך דאוכלת בתרומה לאיזו צורך הביאו כאן ונ' דהנה באמת מדי הראשונים מ' דה"ה אוכלת בתרומה תליא בהא דשמואל ואם הגיע זמן בא' בשבת אפילו רוצה להעלות לה מזונות אינה מאכילה בתרומה ולולי דברי' הייתי משיב דוודאי אילו הא דאשת כהן אוכלת בתרומ' הי' הטעם משום דהתורה חייבה את הבעל במזונות אשתו ולא אמרה תורה שיקנה לה מזונות מן השוק שפיר אמינא דכ"ז שאינו חייב במזונותי' אינו מאכילה בתרומ' מש משא"כ לדינא דהא דכהן מאכיל אשתו תרומה הוא מכהן כי נפש ואפי' ארוסה אוכלת ד"ת אלא דמשום שמא ימזוג או סמפון אינה אוכלת וכיון דבהגיע זמן שיתן לה מזונותי' משלם ליתנהו להני חששא אמאי לא יאכילה תרומה וא"כ הדרא קו' לדוכתא למה נקט הש"ס בזה ואוכלת בתרומ אמנם בדברינו כבר נתיישב למימר דלא תק' אדשמואל דס"ל דבעי' עכבה ממנו אמאי נקט תנא נישאו דמשום תרומה נקט לה דהתם בכ"ג אוכלת וכחא דהיתירה דתרומה עדיף לי' ולזה כיון רש"י שכת' דל"ת דתרומה במזונות תליא דהרי אפי' למ"ד מזונות דרבנן אוכלת בתרומה מכהן כי יקנה נפש:

בענין קו' תוס' בשקדו וכן בענין קו' הרמב"ן בהך דנקט בנות ישראל ע' מ"ש בחי' לנישואין שלו ליישב הכל דבר נכון בע"ה:

וכ' הרמב"ן דהך עכשיו ששנינו ר"ל דאלו משום ברכה הי' מחויב לעלות לה מזונות דכיון דהיא אינה מצווה מאי אכפת לה בברכה דפ"ור וי"לד לדברי' דפריך הש"ס לקמן מאי איכא בין ברכה לשקדו לימא מעלה לה מזונות אי"ב ואי משום קו' דאמאי לא הרי לא אכפת לה נ' דכבר יישב זה רש"י לקמן במ"ש ברכה לדגים פ"ור ומלאו את המים ר"ל דהך מלאו את המים קאי שלא ישלוט בהם עי"הר כדאמרי' ע"פ וידגו לרוב ומעת' כיון רש"י בזה דנהי בפ"ור לא אכפת לה מ"מ יולדת וקוברת לא ניחא לה ומבקשת ג"כ שלא ישלוט בזרעה ע"הר ונמצא דעכ"פ בהך ברכה דמלאו את המים מיהת אכפת לה, וכבר כ' כן במק"א לענין אחר:

ה' ע"א פי' רש"י ברכה לדגים פ"ור ומלאו את המים דאדם פ"ור ומלאו את הארץ נרא' דבא ליישב למה לא נימא בפשיטות דברכה דאדם עדיפא לזה פי' רש"י ע"ד שכ' לעיל דבדגים כ' בהדיא דלא תשלוט בהו עי"הר ה"ט שרצה הש"ית שימלאו את הארץ ולא ידורו במק"א למען לא תשלוט בהם עי"הר ש"מ דבני עי"הר נינהו ומטעם זה יש חשיבות לברכה דדגים ג"כ:

א"ה אלמנה נמי ע' תוס' ולולי דברי' י"לפ דלולי ב"ק הייתי אומר דביום ה' דמתני' ל"ד אלא ה"ה בה' קאמר ולאפוקי בתולה דבה' לא כמ"ש למעלה ויבואר עוד לפנינו ואמנם ב"ק קאמר דווקא בה' מק' מ"ט הא בד' איכא ג"כ ברכה לדגי':

רש"י ד"ה ברכה דאדם דבריו מוקשים ביותר ונראה כוונתו דבאמת לכאורה הך חששא דאקרורי דעת' חשש רחוק דדלמא לא זינתה ואם זינתה מאן יומר דמקרר דעתו ותו אי חשש קרוב הוא למה לא ניחוש מד' לה' ג"כ וא"כ למה נפסיד להם בכדי ברכה דאדם דעדיפא לזה כ' רש"י דג' גווני איכא בהאי חששא מיום ליום ליכא למיחש למידי וביום א' או ב' יש חשש אבל אינו קרוב כ"כ משא"כ מיום א' לב' ומכ"ש מה' לב' דהוא זמן ארוך וודאי הוה חשש קרוב לוודאי:

כ' רש"י דשקדו באלמון שנשא אלמנה דזולת זה הרי הוא אסור במלאכה בלא"ה ואמנם א"כ ק' דהי"ל להש"ס לתרצו דא"ב בחור שנשא אלמנה ובאמת שזה כעין ראי' להפוסקי' דימי משתה מותרי' במלאכה ולרש"י צ"ל דמ"ב קאי בין האי תי' להאי תי' דאי כפי' קמא של תוס' שוב לא מק' מידי דהרי אצטריך ברכה משום בחור וכן פי' רש"י בהדי' כפי' בתרא בתוס' ומהתימא על התוס' שכ' לעיל ג' דז' ימי משתה אסורי' במלאכה וא"כ ע"כ הכא כרש"י ס"ל וא"כ אמאי פי' כן בתי' קמא:

ובדברינו מתיישבת ג"כ קו' הרמב"ן ע"ד תוס' שכ' דב"ק ג"כ ס"ל שקדו דלמא גם לעניין אקרורי דעתא הכי הוה דתרוויי' אי' לי' ולמ"ש א"ש דבשלמא בשקדו לא סגי לי' משום בחור אבל באקרורי דעתא למה לא וכעין זה תי' הרא"ה:

כ' רש"י בה' חופה ובא תיבת ביאה כוונתו דלא בטלוהו ממלאכתו כ"א ביום ג' והיא שבת אבל ב' ימים הראשוני' בלא"ה אינו עוסק:

א"נ בע"ש מבואר מכאן דמותר לבעול אלמנה ביו"ט וא"כ הא דירושלמי דאלמנה צריך למכנסה בע"ש ע"כ היינו ייחוד ודלא כהפוסקי' דאלמנה אין ייחוד קונה בה וצ"ע שלא הרגישו מן האחרוני' בזה:

ג' ג' ע"א ב"ד קבועי' ע' רש"י כוונתו לד' ר"ת בתוס' ע"ש:

והנה הק' תוס' דעכ"פ תינשא בה' כאלמנה ותי' אינו עולה כ"א למאן דס"ל ז' ימי משתה אסורין במלאכה ולמ"ד מותרי' הדרא קו' לדוכתא אשר ע"כ הי' נ' לי ראי' מזה למ"ש למעלה בריש סוגיין דבה' ע"כ לא תנשא משום דבע"ש לא הוה זמן בי"ד ואיכא שוב איקרורי:

אמנם גם לד' הראשוני' שכ' דהואיל דעכ"פ יכול לסדר מיהת טעניתא בע"ש שוב לא חיישי' לאיקרורי דיו אם נימא דלא גרע יום ה' משאר ימי' אבל דנימא שיקבעו חכמי' כל נישואין בה' ויסמכו אזה שילך מיהת לקבול לפני בי"ד אף דיודע כי לא יעשו לו דין זה דוחק ולא מסתבר כלל ומ"מ מתורצת קו' תוס':

דטריח לי' ע' רש"י כוונתו ליישב קו' הרא"ה שהק' אי דטריח אפי' בזמן התקנה למה לא' ינשא בי' בשבת וע"ז כ' רש"י דוודאי תקנת חכמים במקומה עומדת דצריך להטריח ג' ימים דווקא ואמנם יכול להטרי' גם לפני שבת אלא דמעיקרא לא רצו חכמים לתקן זה שיטריח משבת זו לשבת אחרת ובפרט כיון שאין זה עולה בכל הזמני' ואמנם עכשיו אם עושה כן מעצמו שפ"ד: ואמנם כ' רש"י א' ושני נ' כוונתו דאם בשלישי תנשא א"כ התחיל להכין ע"ש וכיון דבע"ש זמן הכנה לשבת לא מנכר שטרח לצורך נישואין ואמנם מ"מ אם רצה להנשא בג' צריך שיטריח מיום ה' קודם שיכין לשבת וליכא נפקותא כ"כ לדינא דלמימר דביום ג' לא תנשא דא"צ לכך:

תוס' ד"ה ובשני מה דלא ניחא להו בתי' ריצב"א נ' דלטעמיי' אזלו דמק' לקמן כתי' ריצבא בשלישי מיהא ליכנוס ותי' דא"כ ליכנוס בד' ובאמת לרש"י מ"מ תי' ריצבא שפיר דלרש"י ל"ק כלל לקמן כמ"ש רש"א שם: ולעיקרא ע' הג"א והנה להרמב' דפליג הדרא קו' לדוכתא מ"פ ונ' דה"פ דעכשיו שנשארה תק"ח במקומה א"א לבתולה להנשא בד' ואמנם ילכו חכמי' ויעקרו ויקבעו יום אחר ויגזרו על יום האחר וממילא תהא מותרת להנשא בד' כתק"ח ואפשר כי לזה כיון רש"י שכ' ויתקנו יומא אחרי:

ואמנם רש"י אפשר בא ליישב בזה קו' תוס' לקמן למה לא משני תקנתא מקמי גזרה לא מבטלי וכמ"ש התוס' לקמן ע' ודו"ק:

ואמנם אי ק' הא ק' מאי משני הש"ס תיבעל לטפסר אכתי ק' ולעיקרא והש"ס דלא פריך הכא עד לבסוף ש"מ דל"ק לי כ"א משום סכנה וכדפי' רש"י ומעתה בשלמא להג"א שפיר דדווקא אי משום דגזרו המלכות להעביר ע"ד ק' לי' וכמ"ש משא"כ גבי תיבעל דמיירי להנאת עצמו לק"מ משא"כ למ"ש גם עכשיו וק' ולעיקרא ומספיקא לא עקיר נפשי' וגם ברביעי לא ולזה נ' דעיקר קו' הש"ס הא דנ' נהגו לכאורה מ' דרובם ולא כולם כן עשו וע"ז הוה ק' הש"ס ממ"נ אם יש איסור בדבר למה לא מיחו וש"מ דשרי ולמה לא ניעקרי' כי היכי דברשות ב"ד יעשו כולם ואמנם היכי מצא לפ' כן ל' נהגו בס"ד דמשום סכנה ומקצתם באמת מסרו נפשיי' וכן במסקנא דצנועות וכהנות מסרי נפשיי' משא"כ עכשיו דרק אבעולה אנו דנין וודאי דאין זה ל' נהגו דאטו משום שלא ינשאו כ"ח בד' יבעלו לטפסה ומה גם כיון דעיקר תקנתא דד' משום בתולין ואי תיבעל וודאי לא יהי' לה בתולי' וא"כ ע"כ אין זה בל' נהגו ולהכי ל"פ מידי:

אונס שרי נ' דלא רצה רש"י לפ' כהרא"ה דשרי קאי אעבירות אונס דמה"ית תיסק אדעתיי' דאונס אסור כיון דשרי בכל התירה ומאן דידע דג"ע יהרג ואל יעבור יודע שוב דבקרקע עולם לא הוה דינא הכי ולזה פי' רש"י דמשום דסברי דנאסרה על בעלה דהא דא"א שזנתה אסורה כ' בהדי' בפ' סוטה ודאנוסה מותרת מוהיא לא נתפשה דרשי' ולא ידיע כולי האי. ואמנם לפנינו נבאר עוד מה שהכריח לרש"י לפ' כן:

תוס' ד"ה דאונס שרי דא"כ מאי משני מפרוצות אמנם מד' רש"י בפרוצות מבואר דמפ' קו' הש"ס ע"ד שדחו בתוס' ומיישב להו לההיא קו' בהכי דחכמי' רצו להסתיר דבר זה דאונס שרי משום שלא יקילו הפרוצות ויפרצו בזנות ויאמרו דנאנסו ולאו משום הך גזירה קמשני וממילא מתיישבת ג"כ אודך קו' וכי משום פרוצות יהרגו הצנועו' וכיון דחכמים לנפשם תקנו להסתיר דבר הוה כתקנתא דרבנן דלא מבטלי' מקמי גזירתא ואמנם כ"ז א"ש בשטת רש"י דאונס שרי היינו לבעלה משא"כ אי מבעלה לא מיירי ונמצא דשפיר הוכרח רש"י לזה ומד' התוס' מ' דמפ' כהרא"ה: כ' רש"י כהנות נאסרו לבעלי' וכו' וכפל לשונו נ' כוונתו לאתויי ראי' דמאיסור על בעל קמיירי הש"ס דעד"ז יש לחלק בין כהנות לישראלית לא זולת:

הק' רש"א לד' תוס' אמאי פריך הש"ס וליעקרי' הו"ל למפרך ולדרוש להו דאונס שרי ותי' בחד תי' דקו' הש"ס הי' באמת כי היכי דלא ליעבדו איסורא וק' כיון דלד' התוס' מעיקרא הוה מק' דבאי' דהוא באונס לית לן מידי א"כ למה זה יפרך עכשיו בהיפך ול"נ דהכי קמק' כיון דאמרת דמשום פרוצות לא רצו למחות א"כ אכתי הפרוצות ונשאו בד' ברצון ויאמרו אנוסי' הן ואמנם ליעקרו רבנן יום ד' לגמרי וע"כ ינשאו בג': כוונת תוס' במ"ש דאי איכא יום קבוע לא מקרי עקירה נ' דלא יאמרו דמשום גזירה בטלו רבנן לגזירתיו' ואמנם אם יתקנו יום אחר יאמרו תקנה אחרת ראו להתקן:

אתי וחליף ע' תוס' ולשמא יקבע כאן אהלו לגמרי לא חיישי' דאנשי חי' שקובעי' מקומם לגמרי אין דרכם לחלף:

כוונת תוס' בדבור האחרון נ' דב' תקנות יש שקדו וט"ב ולעיל גבי טפסר ע"כ ט"ב בטל וקיימי רבנן מיהת שקדו ואמנם גבי שר צבא ליכא כ"א שקדו ומשום הא נבטל ט"ב לגמרי בתמיה:

לכאורה יש לעורר בפלוגתת ר"ת ור"י בר מרדכי הא גר שנתגייר כקטן שנולד וצ"ל דהכא טעמא דרחמנא משום חוטא נשכר ולא מהני כקטן שנולד: ואיבע"א כדתני' פי' רש"י שמת אביו של חתן נ' דרש"י בא להוציאנו בזה מידי טעות דלכאורה קי כיון דכל עיקר טעמא דלא תנשא בב' משום שקדו וקיי"ל היכא דטריח לי' שרי וכיון דמוקמת לברייתא בהיתה פתו אפי' וכו' וכמו שפי' הש"ך יו"ד שמ"ב בשם הב"ח דכולהו בעי' וא"כ מאי רבותא דשרי לכנוס בב' והי' נ' לכאורה דכוונת הש"ס למתה אמה של כלה צ"ל כד' הר"ן דבאמה של כלה לא מיירי כלל מפתו אפויי' אמנם די רש"י אינו כן כ"א כד' הרמב' דפתו אפוי' עכ"פ בעי' וכמו שנבאר עוד לפנינו בס"ד ולזה כ' רש"י דאפי' באביו של חתן מצי מיירי דתרוויי' בחדא מחתא נינהו דתרוויי' מיירי בפתו אפוי' וכ"ת מאי רבותא לק"מ דע"כ אמרי' דמשום שקדו הוה טעמא דווקא ברישא דגזרו תיבעל לטפסר בד' וא"כ ע"כ אין כאן טענת בתולי' וע"כ משום שקדו אתי' עלה משא"כ בסיפא דמחמת אונס משום טע"ב אתי' עלה ואשמעי' דאפי' בב' דאיכא חששא טובא לאקרורי מ"מ רשאי לכנוס:

ואמנם נ' ראי' מכאן לשטת רש"י שכ' לעיל חליף ליעכב עד יום ד' הבא דאלת"ה א"כ מאי רבותא דמותר לכנוס בב' וקודם קבורה הא אי לא שרי' לי' ע"כ יעכב עד שבת הבא בד' בו אלא ש"ח דבאמת אי לאו דהוה פתו אפוי' הי' צריך ליעכב עד יום ד' הבא:

כ' רש"י עוד דווקא אביו של חתן כוונתו דלכאור' הי' מ' דר"ח פליג אסתמא דש"ס דכיון דלר"ח בפסיד' תלי' מלתא א"כ אביו ואמה ל"ד וא"כ אמאי נקט אביו ואמה למימר דאף דאבילות דדהו חמורא ולזה כ' רש"י דע"כ אביו ואמה דווקא דאל"כ לנקט אמו של חתן ואבי' של כלה וידענא דל"ד אלא ש"מ דלכ"ע דווקא קתני והיינו דקאמר הש"ס אבל אפכא לא כלומר דמדלא קתני אפכא דייקא:

אלא אי ק' הא ק' עכ"פ ר"ח מנ"ל דתרווייו בעי' ונ' דק' לי' כיון דמיירי תנא בכלה מקושטת א"כ אמאי נקט דווקא פתו אפוי' דהוא טרחא דאבי' של חתן ולא קתני נמי הכלה מקושטת דהיינו טרחא דאמה של כלה אלא ש"מ דלהכי לא קתני לה דנדע דפתו אפוי קאי גם אאבי' של כלה ועיקר טעמא משום פסידא ומסתייע מזה ד' הרמב"ם דס"ל הכי:

תוס' ד"ה בועל הק' רש"א דא"כ מאי דייק רב יוסף אכתי דלמא משום בעי"מ אסור בייחוד ותי' דבאלמנה ג"כ מיירי וכ' ע"ז ודוחק כוונתו למ"ש תוס' בדבור הסמוך דהך בעי"מ קאי אבתולה דווקא:

ואמנם הק' עוד דמאי מק' תוס' ארב ושמואל לקמן וכן הק' אהר"מ בראש ע"ש וכ' ויש ליישב נ' כוונתו דמ' דכל אותן הימים טעם א' להם ומשום בעי"מ אין כאן כ"א ז' ימים ואידך ז' ימים משום אבילות הן ואין הל' מ' כן:

וכ' רש"י ואבל אסור כדילפי' באלו מגלחין כוונתו דלכאורה כיון דאבילות גופא דרבנן הוה כעין גזירה לגזירה לזה כ' רש"י כיון דאבל אסור בת"ה אית לי' מיהת סמך בקרא לא הוה תו דרבנן ממש:

והנה כ' תוס' דאונן התירו בזה ואכן מה ענין סמיכות דברי' לכאן נ' דאריש דברי' קאי שהתחילו להוכיח דקאי אקודם קבורה דווקא וע"ז סיימו כאן דבריהם דהקילו כאן באנינות דאוריי' טפי:

כל ל' יום ע' רש"י ומה שהקשו עליו הראשונים ממס' שמחות דמתיר תספורת וכיבוס לכל א"א ואמנם ד' רש"י לחלק בין רחיצה לחכשיטי' ואמנם המג"א בהל' יו"הכ הק' ארש"י מגמ' יומא דילפי' מכאן דקרי' לה כלה כל ל' יום וא"כ ע"כ כד' הראשוני' דאכלה קאי ונ' לתרץ דקשה ליה לרש"י מ"ש דבמתני' דיומא תנא סתם כלה וסמיך דנדע דכל ל' יום נקראת כלה וכ"ת מאי דסתם במתני' מפרש בבריית' א"כ התם ביומא הו"ל לבריית' למתניי' אלא ש"מ דל' יום ר"ל של אבלות וקמ"ל דכה"ג לא מקרי אבלות בצנעא אם תמנע מאיזו תכשיטין ומ"מ הש"ס ביומא שפיר פשיט דלא מבעי' ני' כלל אם נקראת כלה טפי מל' יום דמהי"ת אלא דס"ד דלא מקרי כלה כ"א בז' ימי' המשתה ופשיט מהכח דכל ל' יום נקראת כ"א דהכי דייק להברייתא דמשום דנקראת כלה הוא דאין מונעין:

ומ"מ מ"ש רש"י וכ"ש לאחר ל' ע"כ כוונתו אם אירע לה אבל קודם נישואין ואחר ז' ימי המשתה נישאת דאז ל' דנישואין משכי עד אחר ל' של אבילות: ת"כ דר"ח כ' רש"י דמוקי לה כוונתו דלא נימא דאיכ' דפליג אר"ח מדקאמר הש"ס ת"כ דלא הוא כ"א משום דק' עלי' דר"ח דליקמא לבריי' בכפר וכמו שהק' בתוס' להכי קאמר משום דר"ח אשכח ברייתא דתני הכי בהדי' מוקי לה נמי להך כה"ג:

כ' רש"י גבי והוא ישן דאין נאמנים נ' כוונתו דהנה ד' הראב"ד דאנשים דווקא ובלילה דווקא אבל ביום שרי באבילות ייחוד ונ' דדייק לי' מלי הוא ישן ואמנם בנדה גם הראב"ד מודה וא"כ ק' תו ל' ישן וצ"ל איידי אבל ואמנם רש"י רצה ליישב ל' ישן דלא נידוק מניה מידי דהנה לכאורה באנשים ליהוי סגי אמנם התינח אם הי' נעורי' משא"כ השתא דישני' אין נאמנין זה עם זה אפי' בין האנשים וזה כוונת רש"י:

בין כך ובי"כ ע' רש"י וי"לד דאטו הך ברייתא מאונס מיירי הך ברייתא מאבילות מיירי ואמנם לולי ד' רש"י הייתי אומר דאפרסה נדה קאי דהנה בפרסה נדה ד' הרמב"ם דחופה לא קניא וא"כ עיקר הקנין בשעת ביאה וודאי אסור בע"ש כדאמר בירושלמי גבי אלמנה וע"ז קאמר דבין פרסה דהוה קנין בין לא פרסה לא יבעול בע"ש:

תוס' ד"ה מסייע לי' לר' יוחנן כוונת דברי' דלכאורה היאיך מדמה הג' דאורייתא לימי משתה דרבנן וע"ז כ' מ"ש ונ' לתרץ עוד דעיקר פלוגתא דרב ושמואל עם ר' יוחנן דרב ושמואל ס"ל דאי מחייבת לי' בדברי' שבצנעא אף הוא מונע מענג שבת ושמחת הרגל דאבלות ושמחה תרתי דסתרי ואמנם ד' ר' יוחנן דלא התירו לו שמחה כ"א משום דהיה מצוה דרבים והיינו דאם יתאבל מוטל על רבים לנחמו וכל ההמון יתבטלו משמחת הרגל ולא כמו שהבין הראש בפר' ג' שאכלו ע"ש וא"כ היינו דווקא בפרהסיא ולא בצנעא ומייתי ראיה מחתן דמחייבים ליה לשמוח ומחייבי' לי' בדברים שבצנעא:

יו"הכ שחל בשני ע' רש"י לא רצה לפ' ידחה אעי"כ דלא ליכלו בי' דא"כ הו"ל להש"ס למנקט עי"כ שחל בא' בשבת ואמנם אש"ס גופא קשה ומצי' למימר דכ"הג לא רצו חכמים לגזור משום סכנתא ואמנם לפי ד' התוס' בבשר בהמה אין חשש ליתקנו שיאכלו רק בשר בהמה ולזה נ' דהנה עיקר ידחה לא שייך כ"א בזמן דלא מקדשי עפ"י הראי' כי אז לא היו דוחי' כלל וא"כ שפיר פריך הש"ס כיון דבז"הז אי מקלע יו"הכפ בא' בשבת דחי' לי' אשני אמאי אנן נדחה לי' בידים אשני שנוכל לבא עי"ז לידי חי"ש מיטב היה למימר כיון דאדחי אדחי ולקבעו בג' בשבת ומיושב בזה קו' עצומה דהאיך ס"ד לדמות דיחוי בעי"מ לדיחוי יו"כפ אמנם למ"ש א"ש כיון דאנן קבעי' בשני למה נעביד כן:

בענין חלה אינו מעלה לה מזונות כתובות ב'. חלה הוא או היא י"לד היא למאי מבע"ל כיון דחלה הוא אינו מעלה לה היא לא כ"ש ונ' דס"ד דתרי גווני חלה איכא חולה גמור שאינו ראוי לביאה וחולה קצת ומעתה הלה היא מיירי בחולה גמור דהיה אונס וחלתה מיירי בקצת אלא שהוא אינו רוצה לנשאה ושפי' אצטריך:

אלא דלפי"ז עדן ק' והי' נ' ראי' מזה לד' החולקים על הרמב"ם וס"ל דחופת נדה הוה חופה אלא שאינה יכולה לכופו לכנוס וא"כ וודאי עדיפא מחולי דנדה עכ"פ לאחר ז' תהא ראוי' לגמרי משא"כ חילי מי יודע מה יעבור עלי':

הק' החמ"ח אמ"ש דפרסה נדה שלא בשעת ווסתה י"ל תו"כ דמציא אמרה לי' נסתחפה הא קיי"ל כלי"ק דלא אמרי' נסתחפה ונ' דהמ' בשטת תוס' אמרה שכ' דהכא בחלה קידם שהגיע הזמן מיירי ואמנם התם כיון דמיירי בנכנסה לחופה דמקרי לענין ת"כ הגיע הזמן ושפיר שייך נסתחפה:

אנוס בתקנתא דתקינו פי' דהכי שאמרו דלאחר י"ב חודש חייב לזונה התנו ג"כ דדווקא אם כלו הי"ב חודש בד' ולא בע"א:

אוכלת משלו ואוכלת בתרומה נ' דהוצרך ר' אחאי להביא הך דתרומה דלכאורה איכא למימר דמשום תרומה נקט נישאו דהתם אכלה משום דבדיק לה ואמנם אם הוא מעכב וודאי לא בדק לה עדן ולעולם לענין מזונות בעי' וע"ז מייתי דהרי אם אינה אוכלת משלו גם בתרומ' אינה אוכלת אף דבדקה משום דלא מייחד לה מקים ואיכא שמא ימזוג:

כוונת תוס' במ"ש דהו"ל למתני ואוכלת משלהם דכיון דכיון דל' רבי' דרישא אי גרסי' נשאו קאי אבעל גם בסיפא צ"ל ל' רבים דקאי ג"כ אבעל משא"כ אי אדידה קאי שפיר מצי למתני בדידי' ל' יחיד וכוונת' דנישאו תרוויי' מ' דס"ל שהוא ל' נפעל היא לא נישאת ומ"ל דקאי אתרוויי' ור"ל שלא נישאו זה לזה:

ואמנם אתי' רב אשי יל"ד למ"ש הירושלמי דגם לבחור נותני' י"ב חודש א"כ גם ברישא הו"ל למנקט בדידי' משום סיפא וצ"ל דמ"מ בדידה הוה ברישא רבותא טובא דידה על התחתונה ומ"מ מציא מעכב הנישואין אף דהיא לא אכפת לה ורוצה לומר על תכשיטי' וכיוצא:

בענין חופת נדה כבר בארתי כמה דברי' בסוגי' דחופה לפסולות ובפ' אעפ"י ומ"מ ארשים איזו דברי':

הנה הראש ס"ל ג"כ דחופה הייני ייחוד מדלא דחה להרמב' מכל וכל וא"כ לדידי' יק' ג"כ קו' הבי"ש על הרמב' מאי בעי רב רב אשי הרי ל"ש חופה בנדה וצ"ל כמו שתי' הבי"ש דמיירי שקדשה בביאה וע':

מה דפשיטא להרא"ש דאין שיעור לחופה ולא בעי' כדי ביאה ונ' משום דבהא מתרצא לי' לד' הרמב' מתני' דאלמנה מן הנישואין אעפ"י שלא נסתרה ולא נבעלה שהקשו ממנה כל הראשוני' ולד' הרמב' צ"ל שלא נסתרה כדי בעילה וא"כ עכ"פ מבואר דלא בעי' ייחוד כדי ביאה:

נראה להוכיח דהרמב"ם מודה דחופה בלא כתובה דיעבד קנתה דאל"כ בהך עובדא דרב אמי לא הוה החופה חופה וא"כ בשעת בעילה יקנה והיכי שרי למבעל בשבת הרי הוה קונה קניין אלא ש"מ דדיעבד מהני:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים י

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה