אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים י ליקוטי בתר ליקוטי שו"ע

ליקוטי חבר בן חיים י· רבי חזקי' פייבל פלויט

ליקוטי בתר ליקוטי שו"ע

ליקוטי בתר ליקוטי ס' קדושה

או"ח סי' ג' מג"א ס"ק ה' ובגמ' דב"ב ועיי"ש בתוס' ד"ה לכל רוחתא דכולא שמעתא דהתם דלא כהל':

סי' כ"א מג"א ס"ק ב' ג"כ ערום וצ"ע הרי אמרו על דהע"ה עד חצות לילה הי' מתנמנם כסוס ובחצות קם וממילא לא פשט בגדיו ותלמיד א' השיב כ"ז שהי' נעור הי' מהרהר בד"ת ובעת שינה לאו בר חיובא הוא משא"כ במרחץ דאסור בהרהור בד"ת:

סי' כ"ד מג"א ס"ק ז' דבלילה עוררני תלמיד א' דבלילה הי' מהרהר בד"ת עד שיישן ומשישן פטור מכלום משא"כ במרחץ. סי' כ"ה מג"א ס"ק י' ומ"מ צ"ע כצ"ל. סי' כ"ז מג"א ס"ק ו' אלא מקום כצ"ל. שם ס"ק י"ג לעשות ו' כריכות כצ"ל. סי' ל' מג"א ס"ק ב' עד כימי השמים נ' הטעם שיהיו התפילין עליו כשיאמר וקשרתם אותם וגו' אחרי שעדין הוא יום. סי' ל"ב מג"א ס"ק מ"ז מותר לתלות צ"ע הרי בתפילין מקרי שלא כסדרן. שם בסוף הסי' בהג"ה ואח"כ הדלת ואח"כ היוד כצ"ל. סי' ל"ח בסופו שו"ע ומצורע לכאורה דווקא אם החליטו הכהן וזה ל"ש בז"הז. סי' ל"ט מג"א ס"ק ב' דעכום בלא"ה פסול ע' אליה רבא בזה וצ"ע. סי' מ"ו מג"א ס"ק ד' רק בפ' ראשון ומזה יש לדייק דבמצוה דרבנן לא בעי כוונה לצאת. סי' ס"א מג"א ס"ק ז' שמפסיק כצ"ל. סי' ס"ה מג"א ס"ק ג' שהציבור אומרים נ' שכ"כ לאפוקי הלל אם כבר יצא ע' סי' תכ"ב מג"א ס"ק ה'. שם מחבר סוף הסי' כל ק"ש ואם הציבור מתפללים ערבית קודם זמנה מי שאינו מתפלל עד זמנה לא יקרא ק"ש עמהם בלא תפילין מר"ן ז"ל. סי' ס"ו מג"א ס"ק ויו ולא ימלוך וכן בברכת יוצר לא אמרינן ימלוך. סי' פ"ט מג"א ס"ק ג' אתי למטעי כצ"ל. סי' צ' מג"א ס"ק ל' ולקרות פ' זכור ומ' עכ"פ דבאומר לעבד הרי אתה בן חורין סגי וא"צ גט שחרור דאל"כ וכי מותר לכתוב גט שחרור בשבת וצ"ע דהא גט שחרור מלה לה גמרינן ובגט אשה ספר כריתות דווקא בעי ואולי י"ל עפ"י מ"ש המג"א סי' תרפ"ה מי שלא שמע בשבת זכור הפרשה יוצא בפורים בפ' ויבא עמלק וי"ל דבפורים הי' המעשה. סי' צ"ט מג"א ס"ק י"א אין להורות גמ' ביצה רבא לא אוקי אמורא עלי' מיומא טבא לחברי' סי' קי"ח טו"ז ס"ק ב' מבקשים ממנו ית' וצ"ע בפ"ק דר"ה דג' שעות ביום הקב"ה יושב ודן. סי' קכ"ו מג"א סוף הסי' פתוי הוא על דברי שקר צ"ע דביוצר לר"ה אומרים בשופר אפתנו. סי' ק"ל מג"א ס"ק ותרציני היינו שלם ר"ל דכ' ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. שם טו"ז ס"ק ג' חלם איזה פעמים א"נ חלם לו חבירו. סי' קל"א מג"א ס"ק י"ד משום דדמי לאבילות וא"כ דווקא באפונין שקורין ערבסין ועדשים שייך מנהג זה אבל בפולין לית לן בה ואוכלין אותן אפי' בשבט וכן המנהג במדינתינו. שם ס"ק כ"א שיטו על צידיהם כצ"ל. סי' קל"ז מג"א ס"ק ג' ליכא קריאה אבל מצי קאי אמנחה יו"הכ. סי' קמ"ו שו"ע סעי' ב' ופ' פרה ע' מג"א סי' תרפ"ה. שם מג"א סס"ק ו' דבר שבקדושה ר"ל ברכו. סי' קמ"ז ובסוטה דף ה' ע' מה"ש ופ"מג. סי' קנ"ח מג"א ס"ק ב' ואם קובע כצ"ל. סי' קס"ט מג"א ס"ק א' דין עבד וצ"ע ממה שארז"ל כל מלאכות תלמיד עושה לרבו חוץ מהלכת כלים למרחץ ונעילת הסנדל שמא יאמרו עבד הוא. סי' ק"ע מג"א ס"ק ג' יהא צריך ליטול כצ"ל. סי' קפ"ב מג"א ס"ק י"ב דה"א דמוטב כצ"ל. סי' קפ"ט מג"א ס"ק א' מגדיל ע' דרכי משה. סי' קצ"ד מג"א סוף הסי' ראוי' להחמיר ע' פ"מג ומה"ש. סי' ר"א שו"ע סעיף א' רוצה לוותר וצ"ע פ' כסוי הדם דא"ל רבי לצדוקי או ארבעים זהובים אתה נוטל הלא הי' יכול לויתר על ברכתו. סי' ר"ד מג"א ס"ק ט' משא"כ בשכר ויע"ל דבעת מבשלין אותם כבר נבאשו בגיגית כמה ימים ולא היו ראוים לברך עליו בפ"הע. סי' ר"ה מג"א ס"ק י' ובנ"ר נ' דר"ל אם בישל תאונים וענבים וכיו"ב סי' ר"ו מג"א ס"ק א' אם בירך בפ"הע ונ' הה"ד אם בירך על ענבים בפ"הג יצא וה"ה על יין בפ"הע. שם מג"א ס"ק ד' צריך לברך ואמנם בשבת ויו"ט דהבוצע מברך המוציא ומוציא המסובין משום לח"ם אין קפידא להפסיק בשתיקה ומר"ן הגאון ח"ס נתן להמסובין תחלה כזית מצה בליל פסח להמוציא ממצה העליונה והניחו אותה עד שנתן להם אח"כ כזית ממצה האמצעית לשם מצות מצה ואחר שחלק לכל המסובין בירך הוא וכל המסובין על אכילת מצה ואכלו השני זתים ביחד והמסובין היו מרובין וממלא גם ההפסק בשתיקה הי' כמה מנוטין. שם מג"א ס"ק ו' ואל יתחוב בסכין אמנם דבר שדרך אכילתו בכך וודאי אין קפידא. שם ס"ק ז' הגיה ה"ר פרץ כצ"ל. סי' ר"ז מג"א נקודה בצירי ע' א"ר כאן וחיי אדם וש"י. סי' ר"ח מג"א ס"ק ט"ו עם קמח ר"ל עם קמח שאר מינים כ"א שאר מינים בעין ע' מח"הש. שם ס"ק ט"ז מג"א ושמחנו בה ובסי' לפנינו הנוסח ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה. שם ס"ק י"ח במג"א וזכרינו לטובה ובסי' בג' רגלים ושמחנו ביום חג פלוני חוץ מר"ה שאומרים וזכרינו לטובה. סי' ר"ט מג"א ס"ק בי ר"ח סי' ג' צ"ל רס"ח סי' ס"ד, שם במג"א ס"ק ב' כאילו מעל וכ"ה להדיא בכל בו סוף ה' ברכת הפירות. שם ודלא כהרשב"ם צ"ל הרשב"א. סי' ר"י מג"א ס"ק ו' א"צ ברכה ואין בה משום הפסק תענית כ"ה שם באגדת שמואל. שם מג"א בסוף הסי' נ"ל לברך צ"ע מאי ס' ברכות להקל שייך להתיר לכתחלה יכוין ליהנות ויברך. סי' רי"א מג"א ס"ק ח' במ"מ ר"ל דשעורים דרך גררא אלא דרך כוונה כצ"ל. שם סוף הסי' במג"א זה הכלל ע' פ"מג ומח"הש. סי' רט"ז שו"ע בהגה בסוף הסי' ריח טוב בפת כצ"ל. סי' רי"ח במג"א סוף ס"ק ג' בפסח לא כ' בהדיא ע' מח"הש. סי' רכ"ה מג"א סוף ס"ק ה' עתה הבן נענש הק' תלמיד א' א"כ גם הבן הי' לו לברך ונ' דאין לבן לחשוב לאביו כלל עובר עבירה. סי' ר"מ מג"א ס"ק ח' בשעת תשמיש כ"כ ליישב הקושי' מלאה אמנו וע' מ"ש הרמב"ן בחומש פ' ויצא ע"פ כי שנואה לאה. שם ס"ק כ"ד מאירין היטב וכ"מ פשטא דגמ' שמא יראה בה דבר מגונה. סי' רמ"ג הגה' דר"ע איגר במג"א ס"ק ב' באו"ד ע' מח"הש ולק"ח. סי' רמ"ד מג"א ס"ק י"ב עשאוהו שלא מדעתו כ"כ הר"ן שם. סי' רס"ח מג"א ס"ק ג' אוהבי שמך ובנוסחתינו מקדשי שמך. שם באו"ד ובמנחה וינוחו בם שמעתי בשם ס' דברי צדיקים הכוונה עפ"י מה שאחכז"ל אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות הן נגאלין והיינו וינחו בם ר"ל מאו"ה ע"י שתי שבתות ואומרים אותו במנחה משום סמיכות לובא לציון גואל. שם ס"ק י' בסוף הס"ק שבקידוש מעומד מ' דלא כטו"ז שכ' ס"ק ה' דיחיד לא יתכוין לשם עדות. סי' רע"ח טו"ז סוף הסי' בנר של חלב יש לצדד דבנר חלב וודאי ימחוט כמ"ש תוס' גבי שמא יטה ואין כאן גזירה לגזירה. סי' רצ"א מג"א ס"ק ד' וכי בשביל זה צ"ע למה לא הרי לר"ת סכנה בדבר ולמעלה בתר ציבור אזלי. סי' רצ"ח מג"א ס"ק ז' שיום זה קדוש כצ"ל. סי' ש"א מג"א ס"ק כ"ג חתיכות ב"פ כצ"ל ר"ת בגדי פשתן. סי' ש"ב בלבושי שרד ע' במח"הש פי' ד' מג"א אלו. סי' ש"ד מג"א ס"ק א' כמו שביתת בהמתו לכאור' להפוסקים דשביתות בהמתו לא הוה רק עשה דהלאו קאי אמחמר בעבד מודה דאיכא לאו. שם מג"א ס"ק י"ב דהא קיבל עליו צ"ע כיון דלא נכנס לברית א"כ היכן מצינו מצות נדר בגוי ושבת וודאי לא מצו לקבל עליו דהרי גוי ששבת חייב מיתה. סי' ש"ו מג"א ס"ק כ' ואפשר דס"ל ועוד צ"ע דר"מ לא מתיר בסוריא כ"א שדה וי"ל דאין משכירין לגוי שדות בסוריא אבל בבית לא שרי בב"ק כ"א בא"י. סי' ש"ח מג"א ס"ק נ"ז וע"ק צ"ל ועוד קמוע. סי' שי"ח טו"ז ס"ק י"ז כדי להפרישן צ"ל כדי להפשירן. סי' שי"ט סוף הסי' בהגה מפזר הרוק חייב ר"ל אם כיון לכך. סי' ש"כ ס"ק י"ט דשא"מ מותר כצ"ל. סי' שכ"א מג"א ס"ק ב' וה"ה בכל המשקין ע' פ"מג. סי' שכ"ג בהג"ה שכוון למדה כאן שייך מג"א ס"ק ב'. שם מג"א ס"ק ב' שממעט כצ"ל. סי' שכ"ה סעי' ה' מחבר שצד דגים נ' דמשום סיפא נקטי דלא בעי בכדי שיעשו דדגים בשבת למאי חזרו. סי' שכ"ט מג"א ס"ק א' שיש שם חולה כצ"ל. סי' של"ט מג"א ריש הסי' י' רק בחיל כצ"ל. שם ס"ק ט' בשם רש"ל דלא יטלטל הגט בהדיא אלא יקנה לה מקום שמונח הגט ותתגרש כצ"ל:

סי' שצ"א מג"א ס"ק ב' אסור האורח עיין הג"ה ר"ע איגר ועכ"פ היינו דוקא כשאין לבע"הב תפיסה בדירת האורח אבל כשיש לו תפיסה אין כאן איסר. סי' תי"ז מג"א ס"ק א' נהגו לעמוד ונ' דמהאי טעמא לוקחין ס"ת לאמירת ר"ח יהי' כדי שיעמדו הציבור:

סי' תי"ח מחבר בלשון קבלת תענית כצ"ל. מחבר סעיף ה' צריך למיתב כאן שייך מג"א ס"ק ז'. סי' תכ"ו מג"א ס"ק י"ג וכ"כ בי"מ ובתשו' הגאון סי' מ"ט החי' לקדש ליל שביעי וממורי הגאון זצוק"ל ראיתי שחל ליל שביעי ולא הי' עדן בתחלת הלילה שלימים ולא רצה לקדש:

סי' תל"ב מג"א ס"ק ו' דהאיך יברך רמב"ם פי"א מה' ברכות ה' ט"ו כ"כ בהדיא ועוררני ע"ז הרב אב"ד בקארציג. סי' תל"ד טור ס"ק ז' דמסתמא הוא נתנם ע' מח"הש. סי' תל"מ מג"א סק"א צריך לבדוק אולי כוונתו דבברכ' צריך לבדוק מפני ס' שביעי. סי' תל"ז הג"ה דר"ע איגר אבל לענין נאמנת ועיי' שם בתוס' דף נ"ט עיקר הראי' מנאמנים להעיד בגודלן. תמ"ג מ"א ס"ק ג' יש לסמוך ע' דג"מ כוונתו מאחר דבין הלבוש ול"ח אין ביני' אלא דבר מועט והוה כעין ס"ס או תרי לגבי חד יש לסמוך. סי' תמ"ה ביאורי הגאון רא"וו ס"ק ט' לא עיין בר"ן ואמנם ד' הר"ן דווקא להפוסקים דצל לא מקרי זוז"ג אבל הרמב"ם פסק דגם צל מקרי זוז"ג לית לי' ד' הר"ן. סי' תמ"ז הג"ה ר"ע איגר ט"ז ס"ק א' דשיל"מ ע' מחבר סעי' ב' שם מג"א ס"ק מ"ג בסו"הד יל"מ לכאורה משום דמדאו' מותר לאחר הפסח אבל מדרבנן אסור וע' בר"ן שם מ' כד' מג"א. סי' ת"ן מג"א ס"ק ב' חק הגלחים כצ"ל. סי' תנ"א מג"א ס"כ כ"ח וביו"ד סי' צ"ז ועיי"ש דדוקא בכיסוי שיש בו גומות למעלה ובכיסוי של ברזל לא שכיחי גומות. שם מג"א ס"ק מ' נו"ט לשבח אולי ביין חדש דהיינו תירוש. שם מג"א ס"ק מ"ד מפעפע ע' ח"ס חלק או"ח סי' ק':

סי' תנ"ד סעיף ד' הג"ה דר"ע איגר דידי' קאכל עי' ברא"ש פ' כל שעה ל"ח ע"ב דבירושל' איכא פלוגת' בהאי מלתא. סי' תע"ה מג"א ס"ק ד' לדידן כזית של מצה ושל מרור כצ"ל. סי' תצ"ד מג"א ריש הסי' זמן מתן תורה כצ"ל. שם במג"א ביום נ"א ע' מ"ש בס' תפארת יונתן ליישב קו' זאת. שם מג"א סוף הסי' שדם נעכר צ"ע הא קיי"ל כרבנן דאיברים מתפרקין סי' תצ"ז מג"א ס"ק ד' הסמוך לשבת ר"ל ביום א' ומשו' הכנה. סי' תצ"ח מג"א ס"ק י"ד אסור למרוט נ' מדבריו דגם בעוף אף דליכא הפסד מרוב' מותר לשחוט מסוכנת ביו"ט. סי' תצ"ט מג"א ס"ק ד' העור בשפוע לכאורה הכוונה שמולח באויר ונופל מהמלח על העור ולמג"א לא נר' לפ' כן דא"כ הכל לצלי דאינו נופל למטה כ"א מעט. סי' תנ"ב מג"א ס"ק י"ד שאסור להטמין אפשר בהטמנה דווקא מחמיר מהרי"ל שמא תפקע וימנע משמחת יו"ט כמ"ש הרמב"ם גבי פורני משא"כ בבישל יבשל בקדירה אחרת. סי' תק"ד טו"ז מהרי"ל ע' מג"א סי' תצ"ח ס"ק ג' סי' תק"ז מג"א ס"ק ד' בשבת ע"י גוי צ"ע דהו"ל רק הנאת חימום וכ"כ מג"א דמוקצ' מותר בהנאה: סי' תק"ח הגהות רא"וו ס"ק ב' הכא בקדירה כ"כ הלח"מ פ"ג מה' יו"ט ודבריו תמוהין ע' בינה לעתי' על ה' יו"ט שם סי' תקט"ז מג"א ס"ק א' מותר לשלוח ואולי דוקא אם יש למקבל בהמה או עוף סי' תקי"ח מג"א ריש הסי' לוקה פי' למאן דלית ליה הואיל. שם מג"א ס"ק י"ג כר"ש במוקצה לכאורה דווקא היכא דדחיא בידים דהרי בנבילה קיי"ל כר"ש. סי' תקמ"ד מג"א ס"ק ב' דבז"הז נ' דעפ"י מדינתו כ' כן שלא הי' להם אז רשות לבנות בי"הכ ואם בנו הי' בסתר ואין ללמוד מזה ח"ו למדינתינו ועי' מח"הש:

סי' תקמ"ה מג"א ס"ק מ"א על מי שיסמכו פי' באי' חו"המ שם מג"א בסוף הסי' ליכא כ"כ צ"ע:

סי' תקמ"ו מג"א ס"ק א' פי' שאין שמחין ואפשר דר"ל דאפי' בשבת אין שמחין ככ' והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה. סי' תקנ"ד מחבר סעי' ב' פ' אלו מגלחין פי' מהלכות אבילות ואילך. סי' תקס"ה מג"א ס"ק ה' ולפי ת"א שתרגם וקרא בשמא דה' א"צ להפסיק. סי' תקס"ו מג"א ס"ק ט' שהכל יודמין אולי יש לחלק בין תענית שני וחמישי לתענית הכתוב דיש בהן חיוב יותר. סי' תק"ע ס"ק ט' ותנא דעצם צ"ע דבפ"ד דביצה קאמר רבא תוס' יו"הכ דאוריית' וכ"מ מד' הרמב"ם פ"א מה' שביתת עשור וא"כ איצטרי' קרא לתוס' יו"הכ ואין לנו קרא לאכילת עיו"הכ ובאמת הרמב"ם בה' שביתת עשור לא הביא דין זה דמצוה לאכול עיו"הכ וגם לא בה' תענית כשמנה הימים שאין ראוי להתענות בהם סי' תקפ"ב מג"א ס"ק ד' א"א טובים נ' טעמיי' משום דלחיים טובים בגי' קללה ומר"ן הגאון ח"ס הקפיד שלא לומר על הכוס לחיים טובים משא"כ בנוסחות בספר חיים שאומרים לחיים טובים ולשלם. שם מחבר סעי' ט' בקול רם נ' הטעם דאמרינן יפה צעקה בין קודם גז"ד בין לאחר גז"ד. שם מג"א סוף הסי' דלכל היום כצ"ל. סי' תקפ"ה טו"ז ס"ק ז' ופי' ב"י ע' מגילה כ"ז ע"א ולק"מ. סי' תקפ"ט מג"א ס"ק ב' צ"ל גמ' ורי"ף ואח"כ כתב המג"א פירושי. בשם איש מירושלים. סי' תק"צ במג"א סוף הסי' אפי' תקע צ"ל טעה, סי' תר"ה מג"א ס"ק ג' סביב ראשו ברש"י שם בער"ה ז' פעמים. סי' תר"ז הגה סוף הסי' הנלקה לא יעמוד כצ"ל. סי' תרי"ט מחבר סעי' א' אנו מתירים אולי הכוונה על אותן שעומדים ביו"הכ במנעלים והם גם עתה עבריינים. סי' תרמ"ח מג"א ס"ק כ"א ניקב צ"ל נרקב. שם מחבר סעי' כ"ב שיעור אתרוג ע' ח"ס תא"ח סי' קפ"א. סי' תרמ"ט הגה סעי' ה' ניחא ליה לאינש ודווקא בשאר ימים שיוצא בשאול שייך למעבד מצוה בממוניה אבל ביום א' דצריך לתנו במתנה א"כ בשעה שיוצא לאו ממוני' הוא וצ"ע גבי טלית:

סי' תרנ"א מג"א ס"ק ו' צריך לטלו בימינו לכאור' הא גופא ק' למה לא יטול האתרוג בימין ויברך על נטילת אתרוג. ולמ"ש המחבר דאטר נוטל בימין כל אדם ג"כ א"ש דנ"מ לענין איטר. שם ס"ק ט' ברוקח ד"ה ר"ת דפוס הענווא. שם ס"ק י"ט עמ"ש סי' תרנ"ז ע' מח"הש. סי' תרנ"ג ריש הסי' אז י"א דאינו מברך. סי' תר"ע מג"א סוף הסי' וה"ה וכו' ע' הגהות מר"ן ז"ל סי' תרע"א סעי' ד' בהגה ואין אדם יוצא ונ' דה"ה הרואה אינו מברך עליהם. סי' תרע"ב מג"א ס"ק ד' להשתמש לאורה ובזה מיושב קו' מהר"ם בב"י ובד"מ למה ידליק בשבת נ"ח משמנים הפסילים לשבת ליחוש דלאחר שדלקו כשיעור ישתמש לאורה ויטה ולתרץ זה כ' רש"ל דלכבות דווקא שרי אבל להשתמש אסור. סי' תרע"ג מג"א ס"ק י"ז שמן כשיעור ע' טו"ז. סי' תרע"ה מחבר סעי' ז' צריך שיתן צ"ע א"כ אמאי לא קאמר הש"ס הך נפקא מיני' נמי בין הדלקה עושה מצוה להנחה ע"מ סי' תרע"ז מג"א ס"ק ב' שע"כ משתמש ויש להוסיף עוד דהתם בעי' היכירא משום דמניחו על שולחנו משא"כ כאן דמניחו בטפח הסמוך לפתח סי' תרפ"ה טו"ז ס"ק ב' דאין שום קריאה כצ"ל. סי' תרצ"ב מג"א ס"ק ו' המגילה בשבת לפמ"ש תוס' במגילה שם דבמילה הואיל ואין הכל טרודין ל"ש שמא יעבירנו א"כ גם כאן ל"ש שמא יעבירנו. שם מג"א ס"ק ז' דטעימה שרי ע' מג"א סי' תרנ"ב סק"ב. שם בסו"הד להקל על האנשים כצ"ל. הערות על ש"ות מהר"ם שיק חיו"ד סי' א' ד"ה ואפשר לומר דתליא במקרים ואפשר ג"כ דהוה חזקה העשוי להשתנות. סי' ט' ד"ה אבל היותר ק' אין וזבחת למ"ד בקדשים לעולם הוה שחיטה מ"ע וכיון דלר' ישמאל היו אסורין בבשר תאוה לא היו יכולים לאכל בלא שחיטה וכשהתיר להם בשר תאוה גילה הכ' דלא הותר כ"א ע"י זביחה כקדשים:

סי' ט"ז ד"ה והנה כתבתי הרי הוא כמו נדבן אבל הנדר עפ"י הדין וכיון דהדין משום איבה מותר הכי קיבל עליו ותדע דהרי אם בתוך ד' מילין לא ימצא פת ישראל אפי' פת בע"הב גוי מותר ולא יהא חמור פלטר מבע"הב מטעם נדר. באו"ד שאינו שוה בכל צ"ע כל נדר אינו שוה בכל וכי נימא דנדר מותר משום כבוד הבריות. סי' י"ז ד"ה והנ"מ בסו"הד וע' במ"ש הראש בענין זה פ"ק דחולין בסוגי' דבשר תאוה. ועוד נ"מ לענין ערלה דהוה הל"מ בחו"ל ומ"מ ספיקו מותר. סי' כ"ד ד"ה ונ"ל גבי מתנה הוכיח סופו ג"כ לא אמרינן כ"א בחדא מעשה. סי' כ"ו ד"ה אמנם בתר רוב הם וע' בזה בר"ן ביצה גבי גוי שהביא ביצים ביו"ט. סי' ל"ו ד"ה ואין לפשוט פריך שפיר בלא"ה יש לתרץ דנקובת תירבוץ הוושט הרי לא הוה כ"א טריפה. סי' נ"ח ד"ה מכתבו בסו"הד ע' מ"ש בזה בס' ליקוטי חבר חלק חמישי בש"ות להגאון מו"ה יוסף שאול בלבוב. סי' ס"ו ד"ה והייני דקאמר וצ"ע מ"פ ר"מ לר"י בפי' דהאי קרא הא צריכה ליכתב כה"ג. סי' ע"ד ד"ה מה שפלפל מידי דרבנן צ"ע הרי כל הברכות אעפ"י שיצא מוציא והיינו מטעם ערבות והרי רוב הברכות דרבנן. סי' ע"ו ד"ה והנה פשוט אפי' להרמב"ם ל"ד נקט דאטו שאר טריפות להרמב"ם אינן מן התורה:

סי' פ"ד ד"ה ומי שבקש בסו"הד וע' ש"ך יו"ד סי' ר"י ס"ק ה' דדין נדר זה כמו נדוי מ' דמטעם נדוי נגעה בה וא"כ ליתא לסברת המחבר. סי' צ"א ד"ה בעובדא הגויה אמרה צ"ע שפחה זו הרי אינה מסל"ת ומאי נ"מ בזה וע' בסוף סי' זה ד' המחבר בזה. סי' צ"ה ד"ה ונ' ליישב דמחובר אינו ע"ז ל' זה קשה דהרי הר מותר ועובדו בסייף ד"ה ואפי' לפי ד' הש"ג וליכא ביטל מצוה ע' חי' רשב"א ור"ן סוגי' דכבתה דאפי' בדבר מצוה דליכא ביטל מצוה שייך ביזוי מצוה ואסור לאכול סעודת שבת אצל נ"ח ומדליקין מנר לנר שאנו עיי"ש. סי' צ"ו ד"ה ובלא"ה נ' לי להזות על המזבח אמנם בסברא זאת כבר הביא הרשב"א פ' כל הבשר בשם העיטור בדם שנקפה ועיי"ש דלענין כרת דווקא מהני סברא זאת ולא לענין מלקות:

סי' צ"ז ד"ה ומטעם זה שהוא מן הנשרפין ונ' דלדעת רש"י דתרומה טמאה מאכיל הכהן לבהמה והוה נשריפה כיון דכלה ה"ה בנטיעה שזרעו כלה. סי' צ"ח ד"ה על דבר גדולים יותר המחבר לא ביאר השינויים ואמנם שינוי הא' קולה ושונה משאר תרנגולים הב' אין בהם כח עפיפה לפרוח אפי' על תל גבוה קצת אבל בני התערובת המה מעופפים כשאר תרנגולים ובאמת לא הובאו לארצינו כ"א הזכרים וע' בס' ליקוטי חבר חלק חמישי בסוגי' דנשר באריכות. סי' צ"ט ד"ה ולפי דבריו דמנה זה למ"ע צ"ע ברש"י פ' קדושים ע"פ והבדלתם שכ' אצל חמור לפרה אלא בין נשחטה רובו של סי' ואי כהנ"ל הרי צריך קרא למ"ע דהבדלה. סי' ק' ד"ה ולכאו' דאין טהור וע' בסי' צ"ט הביא המחבר ד' ח"ס דעוף ליתא בכלל זה. סי' ק' ד"ה אמנם דמגופא קא רבו צ"ע א"כ למה צריך בת היענה להודיע דביצת עוף טמא אסור, סי' ק"א ד"ה אמנם מ"מ כשר צ"ע א"כ למה הוא דג טמא דאי נולד בכלי טהור הוא וע"כ צ"ל דהמים גררוהו שם וא"כ טמא הוא. סי' ק"ג ד"ה ובלא"ה קמא קמא בטיל ולד' הפוסקים דאם נולד האי' בתערובות ל"ש ביטול לק"מ. באו"ד לגבי ב"נ ע' רמב"ן פ' נח דקיי"ל דם מן החי מיתר לב"נ. סי' ק"ד בסוף הסי' אדרבא מקילין בי' צ"ע הא נהרג בלא התראה. סי' קי"ב בריש הסי' ובאי' דרבנן צ"ע תק' לי' להפוסקי' דעד ס' הוא מדרבנן ואמאי בשומן גיד דהוא ג"כ דרבנן בעי' ס' א"וו לא ראו חכמים לחלק בדבר דבקל מתהפך דרבנן לדאוריי' סי' קט"ו ד"ה ומאי שהקשה נתהפך למצה צ"ע דעכ"פ אינה מצה משומרת ואיך יוצאין בה. סי' ק"כ ד"ה ולכאו' גם בתרומה בז"הז אבל עשאו כדאורייתא משא"כ בחלת חו"ל דאוכל ואח"כ מפריש. סי' קכ"א ד"ה ולכאו' וחלב שהתורה התירה הנה בחלב וודאי ל"ש לאשהויי דאינה מתקיימת ובבצים אם אתה בא לאוסרה אף הוא אסור להשתמש דאתי בה לידי תקלה. סי' קכ"ט ד"ה אמנם איכא חזקה צ"ע מאי חזקה שייך במלתא דתליא בסברא דהרי קודם שבאו לגמר דין המזכה נכתב בספר המזכין וכן המחייב בספר המחייבין ובעת באים לגמר דין שאלו המחייבים אם רוצים לחזור בהם:

סי' ק"ל ד"ה ולפי ענ"ד דיש לו פדיון לכאור' כוונת התו"ח ע"ד שכ' המרדכי בשומן שנפל לקדירה דאם תצטנן הקדירה יוכל לקולטו מקרי ניכר האיסור וה"ה בפדיון שייכא הך סברא. סי' קל"ו ד"ה אלא דלכאור' ואפי"ה יעשה לכל מלאכה צ"ע דלמא בנזדמן דווקא שרי. סי' קל"ז בריש הסי' ובפרט בחזיר אמנם דווקא במגדל אבל לא בקינה חזיר למכור. סי' קמ"ד ד"ה וטועם הב' משום פ"ר כתבתי במקום אחר כי דברי הר"ן תמוהים מסוגיא דפ"ק דע"א דתנן מעוטרות אסורות ומפ' ר"ל מעוטרות בוורד והדס והרי התם אינו מכוין להריח ואסור משום פ"ר, סי' קנ"ה ד"ה אלא דכל זה דאמירת הרופאים צ"ע מאי ספק יש בה דמאחר שאין כאן מן האם כח הדוחה את הוולד וודאי תמות האם ואמרינן דאי מייתא אמא ולד מיית ברישי' הרי דימותו שניהם:

סי' קנ"ו ד"ה אמנם ובירושלמי שם ובמס' ברכות כל האומר דבר בשם חכם שלא אמרו גורם שתסתלק שכינה מישראל. סי' קנ"ז ד"ה וא"כ גבי שט"ח שכ' מעלתו צ"ע דעיקר חסר כאן דאם הנותן שט"ח זה לחברא מקבל עליו אחריות שקורין אבליגא הו"ל רבית גמור סי' קס"ח ד"ה ולכאו' לא תונו צ"ע דהרי באונאה פחות משתות אפי' אונאה אין צריך להחזיר וטעמא משום דמחיל. סי' קע"ב ד"ה ועוד אמרתי ואני אמרתי ולדידי ד' הר"ן קשים מפ"ק דע"ז דתנן מעוטרות אסורות ומפ' ר"ל משום דנהנה מריח דוורד והדס ואף דאינו מכוון וע"כ משום פ"ר אסור זכ"כ לעיל סי' קמ"ד:

סי' קע"ג ד"ה והנה הרמב"ם דגנאי הוא י"ל דמיירי דיש לו חטטין בראשו ועושה לרפואה ומ"מ לשוק לא יצא משום גנאי. סי' קפ"ג ד"ה ובכ"הג נראה המשרתת צ"ע דלגבי המשרתת הוה מלתא דלא רמיא עלה ולאו אדעתה ואולי משום החזקה כ"כ וכמ"ש לקמן. סי' ק"צ ד"ה והנה היוצא מ"הת לאדם צ"ע שדרשו את כל בשרו במים מים שכל גופו עולה בהם ושערו חכמים מ' סאה מ"הת סגי לקטן בפחות. סי' קצ"ו ד"ה ובאמת גם תי' שאינו מתכוין צ"ע במים המזלפין מתחת רגלי אדם מאי מתכוין איכא:

סי' ר"ו ד"ה אלא דכל זה מ"מ אסור לו צ"ע ה"ז דומה למ"ש הרמב"ן ריש גיטין דמוספרה לה אין ללמוד ע"א נאמן באי' דהתם טעמא מתוך שנאמנת ע"ע נאמנת על בעלה וה"נ כיון דלד' הרמב"ם המדיר לוקה למה לא יהא נאמן. סי' ר"ז ד"ה מכתבו צריך להתיר צ"ע אם יש לנדר זה התרה דהוה משום גדר עבירה כמו נדר שלא לשחק בקוביא וגם היתר זה למה במקום סכנה אין הנדר עומד ושלא במקום סכנה למה יתירו לו:

סי' ר"ח ד"ה ואפשר וגרם לעשו צ"ע הא הי' מצווה ע"ז מאמו שאמרה שמע בקולי ותו מה"ית אם גרם סכנה לעצמו מותר לסכן עליו אם אפשר להציל נפשו. סי' ר"י ד"ה מכתבו יכול הבעל להפר והדבר פלא מאחר שעמד הבעל וראה שאשתו מתענה וכי לא הרגיש שמחמת הנדר הוא ואם עדן לא הפר היאיך יכול להפר אחרי יום שמעו:

סי' רי"א ד"ה וגם ע"י בכתב הנדר צ"ע דאי בכתב אינו מועיל אמאי לא משני הש"ס בסוגי' דנודרת דמיירי שכותבת הנדר. סי' רי"ד ד"ה אלא דיש כולם טמאים צ"ע הרי אמרו חבריא מדכין בגלילא הרי שהי' בידם אפר פרה שנים רבות אחר חורבן בי"המק. סי' רט"ו ד"ה מכתבו דדברי קבלה ע' רמב"ן פ' בחקתי ע"פ כל חרם אשר יחרם מן האדם שהוא כתוב מפורש. סי' רט"ו ד"ה וזה כדעת הרמב"ן ורם פילגש בגבעה ע' רמב"ן פ' בחקתי ע"פ כל חרם אשר יחרם מן האדם. סי' רי"ז ד"ה מכתבו ונדרה אשתו ל' זה מוקשה בשלמא נדרה מפיאה נכרית שייך ל' איסור אבל כה"ג שלא לילך בגילוי שער הוא בכלל בפיך זו צדקה ואטו נדר כזה יוכל בעל להפר וצ"ע ועכ"פ ע"כ מיירי דהבעל לא שמע מהנדר עד עמדו מחליו:

סי' רל"א ד"ה ולכאור' בטל ברוב ע' מ"ש תוס' סוף מ' מעילה ולמ"ש שם דאין מטבע בטל ברוב הדרא קו' לדוכתא. סי' רמ"ט ד"ה ולענ"ד אי היתר שנתערב צ"ע למ"ד אין חוששין לזרע האב מאי תערובת שייך כאן ויותר מסתבר דבחוששין לזרע האב פליגי שם בד"ה וזה החיוב עקידה בפ' וישלח צ"ל בפ' וירא לעיל ד"ה וכל זה למען ישמעו ויראו הי"ל להמחבר להביא ד' הרמב"ן פ' כי תצא שם. סי' רנ"ד ד"ה ואפשר להרכיב עד אותו זמן וצ"ע בהא דאבעיא לן פ' בכל מערבין מהו לומר זמן בר"ה ויו"הכ. שם ד"ה והנה מלבד על תפילין צ"ע דבאותן פרשיות שאין אנו רגילין הרי אין בהם פלוגתא. סי' רנ"ה ד"ה ואפי' לשטת ורק למצוה צ"ע דל' הש"ס הקונה ס"ת כאלו חטף מצוה הגי' בה אות אחת כאלו כתבה ש"מ דהקונה לא הוה ככתבה. סי' רס"ה ד"ה מיהו י"ל היינו מטעם זה צ"ע דא"כ וקשרתם וכתבתם ל"ל הרי אפי' במצת מצוה לא מהני מטעמא דלא מכוין לשמה. סי' רס"ו ד"ה אלא דהמרדכי נתרצה לצורך וע' רמב"ן סכינא חריפא ע' גליון ורש"א וד' רש"א צ"ע דהאי רישא דקרא ואם אין אחים לאביו מאי עביד וע"כ האי הקריב אליו דסיפא דקרא קאי ארישא ושפי' הק' הגליון:

תוס' ד"ה וכ"ת לעבור עליו אולי י"ל כיון דירושת הבן דאוריי' לכ"ע אפי' מן האם והבעל בא להוציא מידו ע"י האי רבוי למה לא נטעון בעד הבן דלמא האי ריבוי לעבור עליו בב' לאוין:

רשב"ם ד"ה וכ"ת אלעזר דק"ו פריכה היא דא"ל דיו צ"ע דיו לא מהני כ"א דיהא הבן קודם לבת אבל לירש מיהא א"ש ק"ו ואולי כוונתו דאק"ו לא סמיך קרא דלמא איכא פרכה ודיו לאו דווקא:

תוס' ד"ה הוא יורש בסו"ד י"ל דבשלמא על סבת הבעל והבן קפיד קרא דהוה סבה מ"מ משא"כ סבת האשה אם יש לה בנים ויורשים אותה אין כאן סבה ואם יש לה בנים ורוצה לשאת בעל אחר צריכה לישא מאותו שבט דהוא בכלל בת יורשת נחלה דבת וודאי ל"ד מאי אמרת דלמא לא יהא לה בנים ולא תנשא ואחי' יורשיה לחשש רחוק כזה לא חששה תורה:

או אינו אלא בסבת הבעל והנ"מ באשה שאינה בת בנים דל"ש סבת הבן אבל סבת הבעל שייך שפיר:

וכ' הרשב"ם דתרי קראי אסבת הבעל ל"ל ולמ"ש לעיל א"ש דתנא דבריי' לעיל ה"ט דמוקי תרי לאוי לסבת הבן דמס' לא מצי בעל מפיק ממון מבן אבל הכא דקרא בתרא ע"כ בסבת הבעל דהיינו לתנא קמא דברייתא קמיי' ובן לא מפיק מאב כלל ולמה נוקי בתרי לאוי אבל לבריי' בתריי' צ"ל כד' רשב"ם:

תוס' ד"ה תרוויי' ע' רש"א אמנם כוונת ד' התוס' בשלמא לפי' רשב"ם התרצן והמק' בסברא פליגי אי מוקמי' קרא קמא לדרשא או בתרא והאי פלוגתא הוה שוב בימי רנב"י בענין ידבקו אבל לד' תוס' למאי הל' מייתא הש"ס דגם רנב"י לא ידע קרא כיון דלאו בסברא פליגי לא הו"ל לאתויי לדרנב"י כלל:

שנא' ישגוב י"לד בשלמא בריית' דלעיל מייתי תחלה קרא דשופטים ודחי לי' ובתר הכי מייתי מד"הי אבל הך בריי' למאי הל' מייתי קרא דד"הי כיון דבאמת לא ילפי' מני' ובתר הכי מייתי קרא דשופטים:

רשב"ם ד"ה לעולם דריש מטות ור"ח פי' וכו' ע' נ' כוונת ר"ח דוודאי קרא דמטות איצטריך להיקישא ודלא נימא אין היקש למחצה ונימא שתירש האם את הבן כ' רחמנא ממטות ומ' זה מיעוטה הוא לומר דלאו לכל דבר הוקשו המטות:

רשב"ם ד"ה אין לי הכוונה דהו"ל כאילו כ' אין ואי וע' מתחלפין והו"ל כאילו כ' עיין:

שם ד"ה עיין עליו ועובר ירך אמו היא כלומר אף דבת הבת אינה נקראת על שם אמה ומאי יוצאי יריכו איכא מ"מ הואיל ועובר ירך אמו מקרי יוצאי יריכו:

שם רשב"ם צדוק בייתוס תלמידי אנטגנוס גלה לנו הרשבם דלא יצא תקלה מאנטיגנוס עצמו כי הוא ביאר לתלמידיו הענין ומה כוונתו אבל צדוק ובייתוס דלא ביארו לתלמידי' כדי צורך יצאו לתרבות רעה ועוד גלה לנו הרשב"ם ליישב לנו קושית הרמב"ם בפי' על מאחרי שפקרו צדוק ובייתוס דהיינו לד' הרמב"ם שם בעו"הב מדוע שמרו תורה שבכ' ועיי"ש מ"ש והרשב"ם יישב זה דאדרבא בעו"הב האמינו ואמרו כי חכמים יורי דברי' שאין עוה"ב ולכך פקדו בד' חכמים ע' בד' הרשב"ם ותמצא:

תוס' ד"ה אבי האב ואחי' ותי' תוס' ק' להלום אטו רבא לא ידע כל הני ברייתות דלעיל דבן קודם לאב והש"ס לא קאמר כ"א ה"נ מסתבר' ונ' דרבא בבן לגבי אב וודאי מודה אבל באחין לגבי אבי האב הוא דפליג משו' דבנות בני' הרי הן כבני' ומפ' למתני' כשאין אבי האב קיים וע"ז קאמר הש"ס ה"נ מסתבר' דלא כרבא דבשלמא אי במקום אב בי האב תנן אשמעי' מתני' רבות' דאחין קודמין לאבי האב ולא אמרי' בני בנים כבנים לענין זה אבל אי אמרת דאין אבי האב קיים ואשמעי' תנא דאחי המת קודמין לאחי אביו של מת ק' פשיטא הרי כל דהקרוב דרוב קודם:

גמ' אי דלא אתי ליד אביהן ראוי הוא מחק בר"י מיגאש הגי' דל"ש למימר ראוי' דהרי האב לא זכה בה מעולם ולאחר מיתה נמי לא זכי ונ' דגם המק' ידע דמיירי במכירי כהונה אלא דלא ידע במתנות כמו שהורמו ושפיר קרי לי' ראוי:

שם רשב"ם ד"ה אף מוחכרת עיין רש"א ולפי תי' עיקר חסר מן הספר דהו"ל להש"ס לעיל למימר אף דחסר המזונו ונראה ד' רשב"ם דבס"ד לא ידענא דראוי תליא בחסרא מזונו ושפיר קאמר מבעיא אבל למסקנא שפיר כ' הרשב"ם:

שם רשב"ם ד"ה ואם אמר ויש מפ' נ' דד' י"מ דרי לית לי' כלל דרשא דלתת וא"כ לא הוה מתנה כלל ואינו יכול לסלק עצמו והכא ה"ק שלא הניח אביהם כלום כ"א שטר זה על אחרים וכנגדו שטר עליו מאחרים ויכול הבכור לומר אינו נותן ואינו נוטל:

גמ' מר סבר אשתנו ע' רש"א ולי ק' א"כ מאי פריך בביתא דלא שליט בי' אוירא ואם לאו תולין אוירא גרם ומ"ש הנידון דהכא:

סי' שס"ה ד"ה מיהו גם זה מ"ע שהז"ג לכאורה בד' תוס' קידושין דלהר' יוסף איש ירושלים אף דהל"ת חל על האשה העשה במקומה עומדות ופטורה משא"כ לאידך תי' התוס' מ' דכיון דהל"ת חל עלי' גם העשה חל. סי' שע"ד ד"ה וממילא מיושב לסייג ולגדר ויש להביא ראי' לד' המחבר דהרי כוי אין שוחטין אותו ביו"ט משום התרת חלבו והרי כוי אין מברכין על כסוי דמו ולמה יתירו חלבו ש"מ דמברכה אין ראיה:

סי' שע"ה ד"ה מיהו באמת דהרי לא מקרות אמנם אם נעשית פ"א זונה כגון שבא עלי' א' מחייבי כריתות הבא עלי' אח"כ ונתן אתננה מקרי אתנן זונה. שם ד"ה ובאמת וסתם ספרא ר"י כצ"ל. סי' שע"ו בסוף הסי' שבלא"ה אסור הנה לפי ר"ת בענין מקבלי קבולת אדרבא חו"המ חמור משבת עיי"ש ונהי דלא קיי"ל כר"ת להקל בשוי"ט למה לא נחמיר לכ"הפ לענין חו"המ: סי' שפ"ב ד"ה וגם מה העיד שסתם דם לד' הרמב' צ"ע למה אמרו כתמים להקל בבגדים צבועים וע"ג קרקע הרי הוה לי' ספק דאורייתא דלמא ארגשה ותלתה במ"ר וכיו"ב וודאי להרמב"ם עצמו דס"ל ספק דאורייתא מ"הת לקולא לא ק' כ"כ אבל אנן לדידן לית לן כד' הרמב"ם בזה:

סי' ש"צ ד"ה ויותר נ"ל לכלם הוא נותן וצ"ע א"כ אמאי קאמרי הפקר לעניים לחוד לא הוה הפקר. סי' ת"ט סוף הסי' שהשביעו לכו"ג לכאורה התם היו משביעי' אותו אם לא יעשה כשבועתו שליחתו בטל ואיננו כו"ג וממילא עבודתו פסולה ולכך אמרו אנו שליח ב"ד ואתה שלוחינו ושליח ב"ד. סי' ת"י ריש הסי' שבירך ביום א' כצ"ל. שם ד"ה והנה הערוך בסוכה ליכא ב"ת כצ"ל. מוסף ליום א' ר"ה:

ד"ה אומץ אדירי אשר נוקש בעשר ע' ביאור רוו"ה צ"ע י' נסיונות היו עד מרגלים דבמרגלים כ' זה עשר פעמים ומי מריבה אחר מרגלים הי' ואינו בכלל י' נסיונות. ד"ה האוחז ביד הוודאי שמו כן תהלתו ע' ביאור רוו"ה ולי נ' דוודאי קאי אשם הויה ב"ה שתרגומו רחמנא שהוא הרחמים והיינו כשמו כן תהלתו. ד"ה אנסיכה מלכי וחדשים יכפול ע' ביאור רוו"ה ול"נ הכוונה כי יהי' אור הלבנה כאור החמה וע"כ יהיו השמים החדשים כפולים מהישנים:

באו"ד מלך הגוים ע' ביאור רוו"ה ראית הביאור תמוה דלא קאי מלך הגוים על הש"י כ"א על מלך הגוים ממש והש"י נקרא מלך ישראל ומושל בגוים וכוונת הפייטן נטלו סגוים ר"ל נטל מלכות מעליהם בעת מלך הגוים אתא למלוך:

בפתיחת כל נדרי אנו מתירין להתפלל עם העבריינין מ' דבימים קדמונים לא הניחו כל השנה לעבריין לכנס לבי"הכנ ואולי הכוונה על המתפללים בנעילת הסנדל והם עבריינין ביו"הכ עצמו ומ"מ אין מגרשין אותן מבי"הכנ:

מיום א' דסכות בסילוק לכפר שזרה מול לב נ' ד' הפייטן ליטול הלולב בשזרה מול לב כמו שנהגו. בהושענא ד"ה למען תמים מיחם מקלות בשקתות המים צ"ע וכי מה זכות יהי' לנו ע"י זאת ונ' דלכאור' אחרי שהמלאך הראה לו כי העתודים העולים הם נקודי' וברדים למה הוצרך למקלות וד' הרמב"ן בפ' ויצאכי אח"כ באמת לא שם המקלות ולי נ' דאדרבא ע"י שאסור ליהנות ממעשי נסים כדאמרינן במ' תענית כי המלאכים הביאו ספינה עם חטין ואסר רב יהודא ליקח ממנו וכן ביעקב ע"ה אחרי שהראהו המלאך כי עושים לו נס למען ילדו הצאן נקודי' עמד הוא ועשה ע"ד הטבע שלא ליהנות ממעשי נסים וטעם דאסר ליהנות שלא יאכל שכר מצותיו בעו"הז כ"א יניחם לבניו אחריו לאכול הפירות ממעשי האבות וזה כוונת אחרי כי יעקב לא הוצרך לתחבולה זאת כ"א למען ישאיר ברכה אחריו וא"כ למען זאת הושענא והושיעה נא. בהושענא לשבת מחול המועד בעונג מן המשמר ע' ביאור ה' וו"ה ולי נראה דצ"ל מן בקמץ וקראו המשמר משום דכ' עומר ממנו למשמרת לדורותיכם. במעריבים לליל שמיני עצרת לנענע שמיני בעשותו נוראות ע' ביאור רוו"ה ולי נ' ע"ש מ"ש. בילקוט תהלים פ' ויו כנור של ימות המשיח יהי' של שמונה נימין והייני לנענע שמיני בעשותו נוראות:

בתפלת גשם לש"ע יזנקו בשן במנוח עגל ע' ביאור רוו"ה ולי נראה משום דבעיר דן הקימו העגל ועל ידו כמה פעמים נעצרו הגשמים והיינו יזנקו בשן במנוח עגל:

שם סוקרים כברק אש ע' ביאור רוו"ה ולי נ' כי הברקים יפחידו הבריות כי יראו מהדלקתם כן השעירים דהייני בבא שטף מים יכחידו הבריות פן כמבול תתביש. שם קרים בלי חציפה ע' ביאו' רוו"ה ולי נ' ע"ד שאמרו במ' תענית אין הגשמי' נעצרים אלא בשביל עזי פנים. מעריבים לשמחת תורה שמיני רנת בית השואבה צ"ע דר"י ס"ל הכי אבל לרבנן אין ניסך המים בשמיני. פיוט יוצר ליום א' של פסח קנין כי שברתי ע' ביאור רוו"ה ולי נ' דקאי על מעשה העגל אשר על ידו נשברו הלוחות והיינו קנין כי שברתי והנה ארז"ל אלמל' ויו שבהעלוך ששתפו הש"י ג"כ לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט וז"ש קדשו לולא חברתי שאמרתי העלוך ל' רבים כמעט שעברתי ח"ו מן העולם:

ועד"ז אמר ג"כ וטוב לא סברתי ר"ל על משה רבינו ע"ה שנקרא בגמ' מנחות יבא טוב ויקבל טיב וכו' ואני לא חכיתי עד בואו. קרובות ליום ב' של פסח גלות לאזרחי עי' ביאו' רוו"ה ולי נ' דקאי ע"פ ויחלק לו לילה וע' ב"ר פרק ע"ג על פסוק זה. שם ואל הבקר רץ ע' ביאור רוו"ה ומרן ז"ל פי' דערך פסח על פ' שור וכשב שקורין בפסח:

ביוצר לז' של פסח אור עולם ע' ביאור רוו"ה אבל מרן הגאון חתן סוסר פי' ע"ד שארז"ל במ"ר פ' י"א כ"מ שנאמר ויהי אינה אלא צרה והק' מויהי ערב משני ביום ראשון צרה הוה שגנזו הש"י לאור שברא ביום ראשון לצדיקים לע"ל והנה של יום ראשין הי' רוחני לבד משא"כ גלגל חמה הוא מחומר וצורה וז"ש הפייטן אור עולם דהיינו אור של יום ראשון נגנז באוצר החיים ואורות שלנו המה מאופל כי יש להם חומר אופל ולזה אמר ויהי ביום ראשון קרובות ליום ז' ד"ה אמרו לאלקים יהודים אשר זדו בזדון ע' ביאור רוו"ה ולי נר' דקאי אדור אנוש שיצא הים ושטף שלישי של עולם ב"ר פ' כ"ג. קרובות ליום אחרון של פסח ד"ה מה מועיל כעקלו בסוף ע' ביאור רוו"ה ולי נראה דהגי' בסוף במלאפים ר"ל שהושלכו ילדי ישראל בים סוף וארז"ל בקדרה שבשלו בה נתבשלו וז"ש כעקלו בסוף כך נדונו. בביאור רוו"ה בהקדמ' למגלת רות ואני דעתי כי אחרי שאמרו רז"ל כי בחג העצרת מת דהע"ה והקב"ה ממלא שנות צדיקי' מיום ליום א"כ דהע"ה נולד בעצרת וידוע דכל ס' רות לא נכתב אלא מפני כבודו של דוד הע"ה מול דואג שהי' אומר דוד אסור לבא בקהל וכ' שמואל הנביא מגילת רות להראות כי פלוני אלמוני הי' סובר כדואג ואמר לא אוכל להשחית נחלתי והזקנים אשר בשער ברכו את בועז ואמרו יתן ה' האשה הבאה לביתך כרחל וכלאה הרי שלא השגיחו ע"ד הגואל וסיים שמואל המגילה וישי הוליד את דוד שהי' לפי הנ"ל בעצרת לכך קורין בעצרת ואעתיק כ"ן מס' כסא רחמים להגאון אזולאי מ"ש דבר פלא במ' סופרים פ"א:

על הפיוט לשבת נחמו דין שמע תורת שמע בכל לשון להתמלל הלא נודע בארבעה אשר פירשו זקינוני ואמר הגאון מהר"ל מפראג שבחלום הגידו לו פירוש דברי הפיוט הנזכר במ"ש רז"ל טט בכתפי שתים פת באפריקו שתים ומזה למדנו שהבתים הם ארבע ומזה ידענו שנוכל לומר שמע בכל לשון שהרי כתוב טטפת בלשונות אחרים וז"ש דין נשמע תורת שמע לאומרו בכל לשון וכ"ת מנ"ל דק"ש שהוא יחוד שמו ית' מותר בכל לשון לז"א הלא נודע בארבעה ר"ל טט בכתפי שתים ופת באפריקו שתים הרי דפ' שמע ניתנה בכל לשון. וכ' עוד כי הגאון החסיד מהר"ש מאסטרפליא אמר שראה בחזון שהפירוש הוא שדין שמע בכל לשון נזכר בארבעה מס' ברכות יג מגילה י"ט סוטה ל"ב שבועו' ט"ו וז"ש בארבעה אשר פירשו זקינינו. הערות לס' כסא רחמים ר"ת כלה סופרים אבות להגאון חיים יוסף דוד אזולאי:

מס' כלה הל' ג' ד"ה המשמש שהוא מאפיל בטליתו ויש קצת ראיה לזה מפ' מקום שנהגו מקום שנהגו להדליק נר ביו"הכ שלא יבואו לשמש מדליקין ואי בהאפלת טלית שרי אמאי מדליקין דלמ' יתאוה לה ע"י הנר ויאפיל בטליתו. פ"ד הל' ב' ד"ה כל המחליף אפשר דהטעם בסנהדרין צ"ב ע"א ע' רש"י שם ביאור על מאמר זה והוא פלא עיי"ש. פ"ד הל' א' ד"ה והא דקאמר לו ולזרעו אפשר דסמיך אהך דרשא בפסוק הלא אהרן אחיך הלוי דאל"כ צ"ע הרי עד חטא העגל היו הבכורים הכהנים. מס' סופרים פ"א הל' ה' ולא במי טריא כצ"ל. שם הל' ח' בפירוש ד"ה שוב מעשה ששה לכל שבט צ"ע דתלמי אחר אלכסנדרוס בימי בית שנית הי' ומהיכן היי אז י"ב שבטים. שם פ"ג ה"ד בתוס' ואין להאריך ומ"מ צ"ע דמ' לעיל דמתורה הוא דאין עושין חומשין מקבצין אבל בלא"ה עושין חומשין מקבצין ואמאי הרי אתו למטעי ולומר ס"ת הוא. שם הל' ט' הל' כסתם צ"ע אי גם בברייתא אמרי' כן. שם פ"ד שלהי הפרק ד"ה גוים מצוה לקללו וע' ברכות פ"ק הני בריוני דהוו בשבבותא דריב"ל וצ"ע. שם פט"ו הל' ו' אבל אחר שחבר וצ"ל שכתבו ג"כ. מ' סופרים פ"ט הל' ו' יו"ד שביגדל צ"ל גדול כצ"ל. שלהי פ"י פ' י' וכהן וארון צ"ע. פ' י"ז הל' ט' בפנים וקורא ונסכו צ"ע למה אנו אין נוהגין כן. שם שלהי הפרק בפנים כהנים נ' דהיינו אל תגעו במשיחי לוים היינו ובנביאי אל תרעו אסף וחביריו. פי"ח הל' ב' בפנים וי"א אלקים אל דמי לך נוד קאי אחנכה ופורים דלעיל. שם אעפ"י שאינו מן המובחר ע' פי' לכסא רחמים ולי נ' משום מע"י טבעו בים ואתם אומרים שירה כדאמרינן בערכין והלל הגדול הוא שירה של מלאכי' כידוע שם הל' ג' בתוס' שלא אמרוהו ביומן לולי דמסתפינא הייתי אומר דשיר מו"ש הוא ויבא מלך הכבוד משום הגוים שצרו על ההיכל לארצו לאומרו. פרק כ"א הל' ד' בפירוש ואין המנהג כן וכן איתא במ' תענית מעות פורים נתחלפו לי במעותי וחלקתי כלם לעניים. מס' אבות דר"נ:

פ"א הל' א' בתוס' ד"ה וראיתי להרב תורת חיים והוא הפך י"ל אדרבא מה"ט לא דריש תנא דידן ששפטו את שופטיהם. פ"ב בפירוש ד"ה סתם מי גיחון ודלא כראב"ע פ' בראשי'. פ"ג ה"א בתוס' אין הקב"ה מעניש י"ל דעבר על לא תחרוש על ריעך רעה והך מחשבה הוה לאו שאין בו מעשה. פרק י' בפי' ד"ה מלמד שלא יתחבר רשע ורע הוא רע לשמים ע' גמ' סוף פ"ק דקידושין בענין רשע ורע. פרק י"א בתוס' ד"ה ולובש רבב ולמאן דגרס התם רבד לק"מ. פרק י"ג בתוס' ד"ה ומניין אם לא יכתוב ויו ורבי' בחיי' כ' עפרן בלא ויו בגימ' ארבע מאות נ' במספר רע עין דכ' נבהל להון איש רע עין ב"ר שם. פרק ל"ו בתוס' ד"ה סופר ולמד צ"ע דעל מלמדי תינוקות דרש"י ומצדיקי הרבים. הערות שונות:

יש ליזהר בפסוקי דזמרא שלא להפסיק בין לבבו נאמן לפניך לוכרות עמו כי הוא פסוק א' מלבד בברית מילה מתחיל המוהל וכרות וכבר נתעורר ע"ו במג"א. בנשמת יש ליזהר להפסיק בין תיבת כל היצורים לתיבת לפניך והמ"י. בקדושת מוסף לשוי"ט יש להפסי' בין תיבת שנית לעיני כל חי כי לעיני כל חי לא יהי' שנית במזמור פ"א צ"ל אשביעך בלא דגש בתיקן חצות קינה רביעית צ"ל וחלו ככבים והילם. ביוצר לשבת צ"ל זה שבח שליום השביעי בפתח שהרי אומר אח"כ ויום השביעי משבח. וכן הגי' רוו"ה. בתפילת שחרית ומוסף יש להפסי' בין חמדת ימים לאותו קראת כי לא מצינו שנקרא שבת חמדת ימים ועי' ב"י סי רפ"ב ענין זה וכל התי' דחוקים. בתפלת אלקי נצור חסר בסידורי' אחר ובמצותיך תרדוף נפשי ותציליני מפגע רע מיצ"הר ומאשה רעה ומכל רעות המתרגשות לבא בעולם וע"ז שייך וכל כ"ה בגמ' ברכות י"ב ע"א. וקודם עשה למען שמך הנוסחה בטור או"ח מלכינו ואלקינו יחד שמך בעולמיך יחד זכרך בעולמיך בנה ביתך שכלל היכליך קרב קץ משיחך פדה צאנך שמח עדתך וע"ז שייך עשה למען שמיך טואו"ח סס"י קכ"ב במו"ש קודם הבדלה יאמר נוסח זה פ' ונח מצא חן פ' ויהי דוד לכל דרכיו משכיל שיר למעלות אשא עיני כולו ואח"כ פ' בראשית ברא ואח"כ יאמר א"וא החל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים לקראתינו לשלום חשוכים מכל חטא ופשע ומנוקים מכל אשמה ועון ורשע ומדובקים בתלמוד תורתיך וחנינו דעה ובינה והשכל מאתך ותשמיעני בהם ששון ושמחה ולא תעלה קנאתינו על לב אדם ולא קנאת אדם תעלה על לבינו וכל היועץ עלינו ועל עמך בית ישראל עצה רעה בטלו ובטל עצתו כדכתיב ה' הפיר עצת גוים עוצה עצה ותופר וגו' רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום כי ה' צבאות יעץ ומי יפר וכל היועץ עלינו עצה טובה קיימו וקיים עצמו כאמור וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם ברוך המפיר עצות רעות מעלינו ומעל כל עמו ישראל ומקיים עלינו עצתו ועצתם של צדיקים לטובה ברוך שלא עזבנו כן ה' אלוקינו אל יעזבינו ואל יכלימנו ואל יחפירנו לא בעו"הז ולא בעו"הב ועם הצדיקים נפטר בשלום הנה אל ישועתי אבטח וכו' טא"ח סי' רצ"ט:

כ' עו"ש יש נוהגים לומר בכל מו"ש כל הפסוקי' שנזכר אליהו ואומרים שהוא טוב לשכחה ויהיו דרכיו מצליחין בכל השבוע, ואני מעיד כי לשכחה הוא בדוק ומנוסה. כ' הרמ"ע בספ' עשרה מאמרות בכל י"ח יאמר קודם אלקי נצור שיר למעלות אשא עיני ובפרט מי שלא נשא אשה וד"ל והיא סגולה נפלאה. יזהר אדם במ' ב"ק פ' הרואה דרתח קדרך שפוך עי' רש"י שם וחזק עי"ז בריאות גופו. בסוגי' דהואיל פ' אלו עוברין לש"הג ולימי הפסח תרמ"ט מה"ק. רש"י ולהאכילה לכלבים עיקר סברת רש"י דלהאכיל' לכלבים הוי כמו שריפה, ביאר רש"י פרק אין צדין כיון דמצוה לבער תרומה אחשבי' רחמנא להאי ביעורי' ומה לי מבער ע"י שריפה או ע"י מאכיל לכלב ואמנם נ' דרש"י בזה לטעמיי' שכ' בפר' במה מדליקין דגם שריפת תרומה דאסורה ביו"ט הוה דאורייתא כמו שריפת קדשים דתרומה בכלל קדש ושפיר שייך רחמנ' אחשבי' אבל לשטת תוס' שבת שם דשריפת תרומה ביו"ט רק מדרבנן אסורה אין מקום לד' רש"י באין צדין דקדשים אינו רשאי' להאכיל לכלבים ודוקא שריפ' בעי' אבל תרומה אי שרי להאכילה לכלבי' למה ביו"ט לא תאכילנה כיון דלא שייך גזירה תרומה אטו קדשים ואמנם מה דפשיטא לרש"י דמותר להאכילה לכלבים נ' דכיון דתרומה טהורה מותר להאכילה לבהמה מהי"ת נימא דתרומה טמאה כיון דאמרה תורה שלך תהא לא יהא שרי להאכילה לבהמתו:

רש"י לא תקרא לה שם עד שתאפה כ' רש"י והאריך עוד כוונת דבריו דלכאורה כיון דלבסוף יפרוש חלה אחת ואמאי שרי לי' ר"א לאפות כלם הרי ע"כ אחת נאפית באיסור ולזה כ' רש"י דה"ז דומה למאי דאמרי' פ' אין צדין מערים ומלח גרמא גרמא ה"נ כיון דבשעת אפיי' יוכל להיות שיבצע מכל חדא חלה ולא תהא אחת נאפית באי' רשאי' לאפות כלם ולאחר שאופה תחלה ולא גילה דעתו שיפריש א' על הכל לאחר אפיי' שפיר מצי להמלך ולהפריש א' על הכל:

ולכאורה י"להק כיון שקודם שנתחמצה החלה אפילו ביו"ט מהני הביטול למה לא יקרא לה שם ויבטלנה לאם תתחמץ אח"כ והנה לד' רש"י דתשביתו לאו משום הפקר נגעו כ"א דווקא בעינן שיאמר ליבטל כעפרא דארעא א"כ לק"מ דכי יש בכחו לומר על חמץ של אחרים שיהא כעפרא דארעא אבל לד' התוס' למה לא יוכל להפקיר הזכות שיש לו בחלה זאת וצ"ל מאחר דרבנן אמרו דביטול לא מהני אף דכ' הירושל' דהטע' משום דלמא לא מפקיר לי' בלבו וזה לא שייך דעכ"פ אינה שלו מ"מ כיון דכיילי רבנן ואמרו ביטול אינו מועיל עובר בבל יראה דרבנן:

מתני' בן בתירה ונ' דטעמא דר"א דהצונן בעוד היום יתחמם וכ"ת ירוק החלה בכל עת אל כלי אחר הרי החלה אסורה בטלטול וממילא הכלי בסיס לדבר אסור ולא יוכל לטלטל הכלי בעוד שהחלה בתוכו ועדן יבא לידי חימוץ ונ' דלזה רמז ר' יהושע מפרשת' ומנחת' כוונתו ומנחתה בצונן ואם בכ"ז החמיצה החמוצה ולית לן בה:

וי"לד לר' יהושע תינח חלת ישראל חלת כהן שנשארת לו לאחר הפרשה מא"ל וצ"ל דבחלת כהן כיון דא"א בע"א וודאי מודה ר' יהושע אלא דר' אליעזר גזר חלת ישראל אטו חלת כהן ור' יהושע לא גזר:

מו"ה רש"י טו"ה כל תרומותיך לבן בתי כהן כ' רש"י כל תרומותיך כלומר דודאי בחלה זו בפרט ל"ש טו"ה דלמאי חזי' לבן בתו כהן שיתן לבעלים אפי' דבר מועט בעבורה אבל ר"ל הישראל השווה עצמו לתת כל תרומותיו לתת לבן בתי כהן ושאר דברי רש"י מבואר כוונתו דר"ל דאין לדמות לר"א חלה לאחרים וגבוה דבאחרים וגבוה אין לו לישאל שום זכות בהם אבל כאן כיון שיש לו טו"ה לא מקרי אחרים וגבוה וכ' עוד רש"י ואפילו אם באמת עשה בעל החלה הזאת מקח כי האי עם ישראל אחר מ"מ לא עבר הכהן על חלה הזאת אם נתחמצה דאכתי לא אתיא ליד כהן דוק ברש"י ותמצא שזה כוונתי: ועד"ז ביאור רש"י פלוגתיי' במסקנא כדפליגי בהואיל דלר"א ע"י הואיל מקרי דיש לו זכות עדן בגוה אף דודאי לא מתשיל עלה דלמאי נפ"מ כיון דהדרא לטיבלא מ"מ לא מקרי של אחרי' ור"י לית לי' הך סברא אא"כ יק' מנ"ל דר' יהושע לית לי' הואיל דלמא לעולם אית לי' אלא דמ"מ מה"ט עדן כ"ז שלא אתשיל מקרי של אחרים ונ' דזה יישב רש"י במ"ש ולר' יהושע אסור לאפותה כיון דלית ליה הואיל ר"ל דלכאורה היה דיו לר' יהושע לומר לא זהו חמץ סיפא אלא מפרשתה וכו' למה לו אלא ש"מ דר"ל אפי' לא תקרא לה שם אסור לאפותה כיון דעכ"פ אחת תאפה באיסו' ור"א מטעם הואיל כל חדא חזיא לי' הוא דשרי ולר' יהושע דלית לי' הואיל אסור ומסיפא דייק הש"ס דר' יהושע לית ליה הואיל:

ואמנם מה בעי רש"י במה שאמר הסל מצרפן מלבד שדבריו מוקשים כמ"ש בתוס' דהכא באיכא שיעור חלה מיירי וצירוף סל ל"ל י"ל כוונת רש"י ותו"ד דלכאורה כיון דאית לי' לר"א הואיל נתיר לו מה"ט לקרא שם לקיים ראשית עריסותיכם ונתיר לו כמו כן האפיי' מטעם הואיל ובעי מתשל עלה וע"ז ביאר רש"י דהואיל מדאורייתא מהני אבל מדרבנן לא שרי אלא במקום פסידא כמסוכנת ואי הוה הכא פסידא דמצוה ג"כ הוה שרינן לי' אבל מאחר דאחר האפיי' יוכל להפריש חלה למה נתיר וכ"ת משום דעכ"פ ראשית עריסותיכם עריסותיכם יוכל לקיים כיון דס"ל לר"א דאם אפה פחות משיעור חלה ורדן לתוך סל אחד יבא ע"י צירוף סל אחר האפיי' חיוב חלה ש"מ דראשית עריסותיכם לאו דווקא:

ויש לעורר לר"א ולד' תוס' דביטול מטעם הפקר והרי יכול בכל שעה לחזור ולזכות בה ואמאי מהני וצ"ל דדווקא במתשיל עלח קאמר ר"א דחכם עוקר מעיקרו ולמפרע נעשה שלו משא"כ בהפקר דעתה יצא מתחת ידו וכ"ז שלא זכה בה איננה שלו:

רש"י ד"ה האופה מיו"ט לחול כוונת דבריו דדווקא כה"ג שכבר אכל ולא מצי לאכול יותר הוא דקאמר ר"ח לוקה משא"כ במי שהכין לו די סיפוקו ליו"ט אבל עדן לא אכל מודה ר"ח דאינו לוקה דכל חדא סעודתא עכ"פ חזי' לי' וע"ד דאר"פ לקמן בשמעתין דאפי' מאן דלית ליה הואיל היכא דכל חדא חזי' לי' להואיל ובא רש"י ליישב בזה ד' הגמ' דקאמר ר"ח אמר לוקה לא אמרי' הואיל וכי מה קשה עליה דר"ח דאצטריך לתרוצו בשלמא דקאמ' רבה אינו לוקה אמרי' הואיל שייך למימר ר"ח אמר לא אמרינן הואיל אבל לא כדהשתא ובמ"ש רש"י מיושב דמאחר דלא קאמר ר"ח דלוקה אלא מיו"ט לחול אבל אם אפה כדי ספוקו ליו"ט ואפה עוד אינו לוקה ומ"ש וע"ז קאמר הש"ס דהתם א"צ להואיל וכמו שבארנו משא"כ מיו"ט לחול דבעי למימר הואיל ור"ח לית לי' הואיל לוקה:

כ' רש"י כל מלאכה לא תעשו וזה לא נמצא ביו"ט רק בשבת ויו"הכ ונ' דצ"ל כל מלאכה לא יעשה בהם ובא רש"י ליישב מאחר דהתירה תורה מלאכת אוכ"נ מנ"ל לר"ח דמלקי' עלה ולזה כתב רש"י דמאחר דמלאכת או"נ מותר למה כ' תורה כל מלאכ' לא יעשה הול"ל כל מלאכת עבודה לא תעשו כי היכי בפ' אמר ואנן ידעי' דמלאכת אוכל נפש שרי:

ויל"ד מ"ט הפסיק הש"ס בהאי שקלא וטריא דאתי קמן ולא קאמר מיד לימא ר"ח ורבה בדר"א קמפלגי ואמנם למ"ש א"ש דידע הש"ס דשמעתין מדר"ח דמחייב דווקא מיו"ט לחול אבל לא היכא דכבר הכין ליו"ט די ספוקו משום דכל חדא חזיא ליה ולא אצטריך להואיל והן הן ד' ר"פ לקמן דר"ח גם כר"א מצ סבר. ונ' עוד דבא הש"ס לגלות מנ"ל לרבה דאמרי' הואיל אע"כ מדייק לי' מקו' שהקשה לר"ח היאיך אופין מיו"ט לשבת ושפיר מייתי האי שקלי' וטריא. בסוף הסוגי' רש"י ד"ה אמר רמי בר חמא אי שרינן לי' משום הואיל בא רש"י לפ' דאף דרמי ב"ח סתים דבריו לא תימא דסמך אמאי דס"ל לר"א דעובר בבל יראה משום הואיל ואי בעי מתשיל ור"י דלית לי' הואיל קאמר אין זה חמץ שמוזהרין עלי' משום דלית לי' הואיל דא"כ בפשיטות יש לדחות דבריו ע"כ לא קאמר ר"א אלא לחומרא אבל לקולא מי קאמר א"וו ה"ק רמי ב"ח הא דאפלגי' רבה ור"ח אי מדאורייתא אפי' מיו"ט לר"א שרי לאפות מדהתירו ע"י עירוב לבשל מיו"ט לשבת אף דצרכי שבת אין נעשין ביו"ט תליא בפלוגתא דר"א דמתיר לאפות כ"ז שלא קרי' שם ע"י הואיל ור"י פליג עליו:

רש"י ד"ה אלא דבעדנא וכו' בלא הואיל וצריך ביאו' דהרי הש"ס מ"מ קאמר ע"כ לא קאמר ר"א דאמרי' הואיל דמ' דגם כה"ג אצטריך ר"א להואיל ונ' דה"ק דאמאי שרינן בתר אפייה ליטול א' לחלה ולא מזקקי' לי' למבצע מכל חדא היינו משום דהאפי' בהיתר בלא הואיל היה מהני:

רש"י ד"ה מלתא דק' לן ומוטב לעבור על בל יראה ולא לעשות איסור בידים יל"ד דהך סברא ר"י קאמר לה במס' ר"ה אבל ר"א לא חש לה וקאמר ינתנו מתן ד' ונ' ד' רש"י דהתם ר"א לטעמא דקאמר גבי איברי חטאת באיברי עולה רואין איברי חטאת למעלה כאלו הן עצמם ה"נ במתן ד' ס"ל דרואין דם הבכור ומעשר ופסח כאלו הן מים:

רש"י ד"ה אהדר לי' דמלתא אחרינא אכתי לא שמיע לן וזה ג"כ כוונת רש"י לעיל כשכ' דטעמא דר' יושע משום דס"ל טו"ה אינו ממון אלא משום התי' שכתב רש"י כאן דלא שמיע ליה הך ברייתא המתין רש"י לעיל לבאר כן וכוונת ד' רש"י דמ' לן לענין בל יראה גם ר' אליעזר מודה דאינו עובר אלא דמהיות טוב אל תקרי רע למה יניח לו חמץ בביתו כיון דיכול לאפות קודם קריאת שם כיון דאי' לי' הואיל:

רש"י ד"ה מלתא דק' לן עיי' רש"א שהק' א"כ מאי מק' ר"א לר"י לדבריך הרי הוא עובר בבל יראה נ' דלק"מ דהכי קאמר לי' הרי יוכל לאפות ולמבצע מכל חדא ולמה לו לעבור בבל יראה בשלמא לר"א דאית לי' הואיל אפי' לזה א"צ. ודע דהואיל דר"א שרי מה"ט לכתחלה משום דהוה בידו משא"כ הואיל דרבה דלא הוה בידי' מדרבנן מיהת אסור:

גמ' טבל אשאין לה לזביז י"ל דמס' לי' אי הא דאית לי' לר"א צירוף סל משום דיליף מצירוף כלי אחת וא"כ בעי' תוך או דלמח גמרא גמיר לי' ובכלי סגי':

רש"י ד"ה תנור אף תנור יל"ד א"כ למאי אצטריך רב יוסף למימר ואב"י א"ש הל' כר"א הרי גם לר"י ס"ל מצרף וצ"ל משום דקאמר דעבדן כר"א שרודין לסל ולא סמכי אתנור קאמר ואר"י א"ש הל' כר"א. ועדן ק' מנ"ל לרש"י הא ונ' דמ' לי' בשלמא אי ר"א ור"י בסל שוין שפיר אבעי' להש"ס אי לא בעי' סל דומיא דתנור שיש לו תוך אבל אי בהא גופא פליגי אי סל מהני למה נשוי פלוגתא רחוקה דלר"י תנור דווקא ולר"א אפיל' כלי שאין לו תוך:

אמנם פלוגתת ר"א ור"י נ' דר"א ס"ל דהצירוף צריך להיות או בעיסה ע"י נשיכה או בלחם דהיינו בסל דעיסה ולחם כ' בחלה משא"כ בתנור ליכא לא עיסה ולא לחם ור"י סבר דכ"ז שלא נאפה עיסה מקרי:

רש"י במתני' או להאכילה לכלבים עיי' רש"א ורש"ל ולא זכרו שניהם ד' רש"י פ' אין צדין וכבר בארנו לעיל:

תוס' ד"ה לא תקרא תרומה טמאה דאסורה בכל הנאות לטעמייהו אזלי דס"ל דשריפה דווקא בעי' ולא להאכילה לבהמת כהן:

בסו"ד דגזרי' לצורך אטו שלא לצורך עיי' מ"ש רש"א פ' במה מדליקין שם דבחולין לא שייך האי גזירה ותו"ד דמה"ית ישרוף חולין שלא לצורך בשלמא בתרומה עביד לשם מצוה:

תוס' ד"ה עד שתאפה דהא אי איכא כהן קטן וליכא למימר דלמא מקלע כהן קטן דמטעם מקלע להתחלה ע"כ אסור מדבעי' מיו"ט לשבת עירוב תבשילין. באו"ד ואמר רבא הל' כרשב"א עיי' מ"ש לעיל ליישב בזה:

תוס' ד"ה תטיל דר"א ור"י ל"פ אבן בתורא ודקאמר לקמן הל' כר"א ר"ל דמותר לאפות משום הואיל וכמ"ש בסמוך דהואיל שהוא בידו אפי' לכתחלה שרי:

בסו"ד או ר"ת דתטיל בצונן ר"ל היכי דליכא כהן קטן ומשום הואיל ואי מקרי לא שרי לכתחלה:

תוס' ד"ה הואיל ותי' שלא הטריחו חכמים ולולי דברי' הייתי אומר מאחר דבחלת א"י עסקי' דבעי' כדי נתינה ואפילו בחלה טמאה א' ממ"ח ואי בצע מכל חדא הו"ל פירורין ואיכא בזיון ימ"כ וקרא אמר למשחה:

בסו"ד בעינן נגיעה צ"ע התם בהקפה מיירי שנוטל מן הטהור על הטמא לר"ח ובעי' נגיעה משום דחד טמא אבל בצירוף מה"ית נימא דבעי' נגיעה ואולי מ' לתוס' דמוקף עדיף מצירוף ואכתי י"ל דהתם דווקא משום דחדא מנייהו טמא:

תוס' דבור שני הואיל ואי בעי עיי' רש"י דעתו דאפי' אי' לתי' תוס' דהואיל ומתשל לא שכיח מ"מ ק' להו למה במע"ש אפיל' דעיבד לא יצא ודברי' קשה להולמן אדרבה התם שאכל מצה של מע"ש ולאחר שאכלה לא שייך הואיל ואי בעי מתשיל מה"ית נימא דיצא בדעיבד ותו קשה לי גם אדברי תוס' דגם אי מתשיל אנדרי' הו"ל טבל ושוב אינו יוצא בו וכ"ת דמפריש עליו ממק"א הא ביו"ט קאי ואין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט כדתנן פ' משילין:

ועוד תי' ר"ת יל"ד מאחר דהני ב' תירוצים אחרונים לא קאי אהקדש ולענין מע"ש סמכינן אתירוצא קמא משום קדש לה' ובהא גם לגבוה מתורצת למה להו לתוס' הני תי' ועיי' רש"א בדבריו מיושב קצת אתי' שני: תוס' ד"ה רבה אמר אינו לוקה דאמר בהמצניע ד' תוס' כאשר הם לפנינו אין להם מובן אבל בפ' המצניע ביארו דמ"הת כל מלאכת או"נ שרי וצ"ל שרודה מיו"ט לחול ומשו"ה לוקה לר"א וק' הא ר"א אית לי' הואיל: והנה מה דפשיטא לתוס' הכא והתם דכל מלאכת או"נ שרי ביו"ט מ"הת ובריש ביצה ד"ה שמא יעלה ויתלוש מסקנתם עפ"י הירושלמי דקצירה אסורה מ"הת ולחד תי' בהירושלמי אפיל' טחינה והרקדה וכ"מ לכאורה מסוגיין דביצה דפריך אביי לר' יוסף ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה ומשני כולא חדא גזירה היא ואי תלישה לא הוה כ"א מדרבנן הדרא קו' לדוכתא אפירות הנושרין הא הוה לי' גזירה לגזירה ועיי' ברמב"ן בחומש פ' אמור דביו"ט מלאכת עבודה אסר רחמנא ודווקא בישול ואפיי' וכיו"ב לאו מלאכת עבודה נינהו משא"כ קצירה ודכוותי':

בסוגי' הנ"ל מה"ב. כיצד מפרישין הל' מוקשה וכי בהפרשה מחלוקות ונ' דמל' לא תקרא לה שם מבואר דמודה ר"א דתפריש חלה אלא דלא תקרא לה שם וטעם הפרשה זאת לקיים מראשית עריסותיכם ואע"ג דלא תקרא לה שם עד שתאפה כיון שלאחר אפייה עכ"פ ניטלת אותה חל עלי' שם חלה למפרע ושייך שפיר מראשית עריסותיכם ואמנם אדרבה מה"ט פליג ר' יושע על ר' אליעזר וקאמר וודאי אילו לא הפרישה כלל והיתה אופה המצות סתם היינו סומכין דוודאי תבצע מכל חדא פורתא ואא"צ להואיל אבל לדידך דאמרת שתפריש מיד אלא שלא תקרא לה שם נהי דמ"מ תוכל לבצוע מכל חדא פורתא ולא שרינן מאחר דכבר גלתה דעתה שתהא מצה זו חלה לא שרי' מטעם הואיל ואמנם דלא תטעה בדרבי יושע ותימא דס"ל דלא תפריש כלל מן העיסה קאמר ר"י כי באמת תוכל להפריש כדאמרת לקיים מראשית עריסותיכם אמנם תוכל כמו כן לקרות שם דזה בכלל אבל אתה רואה של אחרים ולזה סיים ר"י אלא מפרשתה ומנחתה עד הערב והיינו דקאמר תני' כיצד מפרישין חלה בטומאה לר"א תפריש ולא תקרא שם ולבן בתירא תקרא שם ותטיל בצונן ולר"י תפריש ותקרא שם ואפי' צונן אינו צריך דאינו מוזהר עליה:

ביו"ט הוסיף ביו"ט של פסח ולמה קוצר התנא ולא תנן של פסח ונ' דאי תנן ביו"ט של פסח הייתי אומר מאחר דסבר ר"י דאין זה חמץ שמוזהרים עליו א"כ איכא למימר דאפי' בחו"ה אם רצה מניחה עד שתחמיץ ובאמת בחו"המ מחויב לאפותה שלא תחמיץ וטעמא מאי שהוא כמשיב אבידה דאם תחמיץ לא יוכל הכהן להסיקה תחת תבשילו ולרש"י אינו רשאי להאכילה לכלבים ולכך הישראל מוזהר לאפותה ולהוציאה מחימוץ ופסידה ואי תנא ביו"ט של פסח סד"א גם בחו"ה מיירי מתני' והיינו אליבא דר"י ולהכי תנן ביו"ט סתם כלומר דדווקא ביו"ט ממש פליגי ולא בחו"המ:

וכ' רש"י דבין לשורפה בין להאכילה לכלבים אינו רשאי דמ"מ מקרי ביעור והתורה אמרה אין מבערין קדשי' ביו"ט וביאור יותר דבריו בפ' אין צדין ובפ' במה מדליקין דמאחר דהדלקה אסורה ע"כ האיסור תליא במצות ביעור דעל מצוה זאת לא ניתן יו"ט לדחות וע"ז מק' תוס' למה נימא דמשום דעבד ג"כ מצוה מגרע גרע ונ' ד' רש"י דאחר דהבערה התירה התורה ביו"ט ואפי' שלא לצורך הרי אמרי' מתוך ולד' רש"י לא בעי' אפי' צורך קצת ומה"ט אצטריך קרא לשריפת קדשים דאינו דוחה יו"ט אף דהוה הבערה שלא לצורך כלל דהרי אינו יכול ליהנות בשעת שריפה אלא דס"ד משום מתוך ולזה כתבה תורה בבקר בבקר לתת בקר שני לשריפתו ומ"ט אלא וודאי הקפידה תורה שלא לבער קדשים ביו"ט וא"כ אין חילוק בדאוריית' בין נהנה בשעת שריפה או לא ובין ע"י שריפה בין ע"י מאכילה לכלבים זה תו"ד רש"י אמנם תוס' בתי' ר"י מסקי אפכא דהא דאצטריך קרא בקדשי' היינו לגלות דלא אמרי' אפי' מדאוריי' מתוך אלא היכי דאיכא צורך קצת ומעתה אי לאו דכתב רחמנא לתת בקר שני לשריפתו היה המצוה צורך קצת כמו לולב לבי"ה כיון דמצות היום בלולב משא"כ עכשו דיוכל לשורפה אחר יו"ט אין שריפתה דוחה יו"ט וז"ש ר"י ומהתם גמרי' דבעיל צורך קצת ובתרומה דאיכא צורך קצת באמת מדאורייתא שרי כיון דיכול ליהנות בשעת שריפתה אלא דרבנן גזרי על כל ביעור שלא יבאו לשרוף גם קדשי' ביו"ט:

והנה הרמב"ם בפ"ג מהל' יו"ט כשהביא למתני' דידן כ' דמאחר דאינו יכול ליהנות בחלה טמאה בשעת שריפה הבערה כזאת לא התירה התורה ביו"ט ודבריו תמוהי' ולא נתעוררו עליו נו"כ דתינח חלה אבל שמן תרומה שנטמאת שנהנה לאורה דלכאורה היינו וכיו"ב שכ' הרמב' שם לומר דאוכל נפש ל"ד ה"ה הדלקת הנר לאורה וא"כ קשה משמן תרומה טמאה אמנם בפי' המשנה בפ' במה מדליקין שם כ' תחלה כלשונו כאן דלא התירה תורה אלא הבערה לצורך או"נ ודלא תק' לך הרי הדלקה מותרת סיים הרמב' בפי' המשנה שם ואמר קרא בבקר באש תשרופו לתת בקר שני לשריפת י"ל דבריו על ב' פנים דאם נאמר דד' הרמב"ם דבהבערה לגמרי מותר מטעם מתוך וכד' ה"ה משום דכ' לא תבערו ביום השבת מ' ביו"ט מותר וא"כ אפי' שריפת קדשים לשתרי לזה כ' קרא בבקר בבקר לתת בקר שני לשריפתו לומר דביער דקדשי' אסרה תורה בהדיא וממילא ה"ה שריפת תרומה טמאה ווע"ל דמאחר דלקדשי' לא אצטריך דהוה שריפה שלא לצורך ע"כ קרא לתרומה אתא ומ"מ הענין תמוה שבחיבורו לא ביאר זה וכ' בחלה מ"ש ואשמן תרומה לא כ' טעם:

והנה מ"ש תוס' דאפי' למ"ד נו"נ קריבין ביו"ט מ"מ אסור לשרוף תרומה נ' להסביר עד"ז דהתורה חייבה אותנו ברגל בשלמי שמחה ואמרו אין שמחה אלא בבשר שלמים נמצא דעיקר הקרבת שלמים לשמוח באכילתן ועיקרן לצורך הדיוט משא"כ בתרומה טמאה דאסורה בכל הנאות רק אם אתה מקיים מצות ביעור רשאי אתה ליהנות בשעת הביעור א"כ אדרבא עיקר ההדלקה לקיים מצות ביעור:

וכ' רש"י שתאפה תחלה נ' דרש"י בא להוציא אותנו מטעות שלא נאמר כיון שהדביקה הפת בתנור מותרת לקרא לה שם והיה מ' כן הל' ועד שתאפה דהול"ל שתאפה ובאמת מבואר בשבת דאם הדביק הפת בהיתר ונאפה אח"כ בזמן האסור חייב חטאת לזה כ' רש"י דהו"ל כאלו תנן שתיאפה ר"ל שתיאפה החלה תחלה:

וילד"ק למה לא תנן עד לאחר האפיי' ונ' דס"ד דאפי' להפריש אסור עד לאחר האפיי' לזה קתני לא תקרא לה ר"ל לחלה שהפרישה שם חלה עד שתיאפה:

וכ' רש"י דמותרת לאפות כך משום הואיל אי בעיא בצעא מכל חדא פורתא והק' לקמן בתוס' וכה"ג מי שרי ליהוי כעיסה חציה של גוי דאסור לאפותה ביו"ט ותי' דהכא ל"ג משום תיקון חלה וכ"כ במ"הק לפ"מש לעיל דגם לר"א מהני הטלת צונן אלא דלא רצה לסמוך ועכ"פ מאי תיקון חלה שייך ועוד הק' תוס' למה לי' לר"א הואיל הרי מסקי' בביצה כרשב"א דממלאה אשה תנור פת אעפ"י שאינה צריכה אלא לפת א' כדי שתהא נאפה יפה ותי' בדוחק דבשמעתין באופה ע"ג גחלים מיירי ולולי דברי' י"ל דע"כ לא התיר רשב"א אלא היכי דכל חדא חזיא אבל הכא אי קרא לה שם לא חזיא ומעתה בשלמא בגוי דהחציה שהוא של גוי לא חזיא אסור לאפות חלקו של גוי וה"ה בקרא לה שם אבל היכא דבצע מכל חדא פורתא כה"ג וודאי יש לסמוך דמותר לאפות גם ההוא פורתא שתהא הפת נאפה יפה:

וכ' רש"י בסו"ד דקסבר ר"א הסל שהוא רודה לתוכה מצרף לחלה והשיבו עלי' בתוס' ד"ה הואיל דהיכא דאיכא חיוב חלה צירוף סל ל"ל וד' הרי"ף תמוהין עוד יותר שהביא ראיה דהל' כר"א מדקיי"ל הל' כר"א דצירוף סל מהני ותרווייהו חד טעמא והניחו הראשונים דברי' בתימא ואמינא נחזי אנן במתני' חלה שם פליגי ת"ק ור"א דת"ק ס"ל דאין צירוף אלא ע"י נשיכה ועלי' קאמר ר"א ה"ה רודה לסל מצרף ונ' טעם פלוגתתם בהאי קרא והיה באכלכם מלחם הארץ חלה תרימו מראשית עריסותיכם ומהאי עריסותיכם ילפי' השיעור דעיסת מדבר וס"ל לת"ק דבעיסה לחוד תליא מלתא וממילא אין צירוף אלא בעיסה אבל ר"א סבר מדאתחיל קרא בלחם ש"מ דגם בלחם שייך צירוף ולא בעי' אלא בלחם ששיעורו שיעור עיסת מדבר ומדעתה היינו טעם פלוגתייהו במתני' בן בתירה ס"ל מאחר דאין לוקחין בפסח שיעור גדול משיעור חלה ואדרבה מדקדקין ליקח כשיעור מצומצם יש לחוש אם לא יקרא לחלה שם קודם האפיי' שמא בשעת האפיי' יתרמי שיקח מעיסה שלא היה כשיעור על עיסה שהיה בה כשיעור והפריש מן הפטור על החיוב מאחר דצירוף ל"מ אמנם ר"א לטעמי' דס"ל דסל מצרף אפי' אם לא היה כעיסה כשיעור ושפיר קאמר ר"א דלא יקרא לה שם והנה פלוגתא דר"ז ור"י לא הוה כ"א אם הל' כר"א או כבן בתירה אבל כר' יהושע פשיטא דלא קיי"ל והיינו משום דקיי"ל כרבה דאמרי' הואיל ואי בעי מתשיל ושפיר הוה חמץ שמוזהרין עליו ובהא לא פליג בן בתירה דאי ס"ל כרבי יהושע הטלה בצונן ל"ל וטעם בן בתירה משום דלית לי' צירוף סל ואתי לאפרושי מן הפטור על החייוב וכמ"ש ושפיר כ' הרי"ף דר"א ובן בתירה בצירוף סל פליגי וכיון דקיי"ל כר"א בצירוף סל למה נסמיך כלל וכלל אהטלת צונן. ואמנם למה לא קיי"ל כר' יושע לגבי ר"א כבשאר דוכתי משום דקיי"ל אמרי' הואיל א"כ שפיר כתב הרי"ף דמדקיי"ל כר"א ש"מ דהל' כרבה ובדעסיק הרי"ף לגבי בן בתירה כ' דקיי"ל כר"א משום דטעמא דבן בתירה דל"ל צירוף סל ואנן קיי"ל כר"א בצירוף אבל לענין הואיל ע"כ גם בן בתירה ס"ל כר"א דאי כר' יושע הטלת צונן ל"ל:

אמנם תוס' כ' דר"א ור' ישוע תרווייהו ס"ל כבן בתירה אלא דר"א ס"ל דחשש חימוץ מ"מ איכא ועדיף מני' שלא לקרות שם ולאפות הנה מ"ש דגם ר' יושע אי' לי' כבן בתירה נ' דנפקא להו מדשתיק בברייתא כשהק' לו ר"א הרי עובר בבל יראה והיינו משום דעכ"פ יוכל לעשות כבן בתירה ולא יעבור אבל מאחר שכ' דגם ר"א אית לי' דבן בתירא ק' א"כ מאי מקשה עליו דר' יושע ונ' דוודאי הטלה לצונן ופ"א א"א שיספיק לכולא יומא דהצונן נעשי' פושרין ויחמיצו וע"כ צריך להטיל פעם אחר פעם צונן לתוך הצונן שלא יפשרו ומעתה בשלמא אי אמרינן הואיל א"כ חלה זאת עדן ברשות ישראל עומדת ושלא לעבור עליו בבל יראה התירו לטרוח בעדה אבל לר' יושע דלית לי' הואיל אם אין כאן חשש בל יראה אסור לטרוח עבורה אא"כ עכ"פ לא מקשה ר"א אר' ישוע לדבריך הרי הוא עובר בבל יראה ולזה נראה דה"ק ר"א מאחר דאתה אומר דבאפיי' עובר על ולא תעשה מלאכה א"כ בהואיל הוא דפליגת עלי אבל אתה מודה דטובת הנאה ממון וא"כ הטלת צונן ל"ש לדידך דהרי מטריח למידי דלא חזי לישראל מאחר דלית לך הואיל ועל בעל יראה יעבור משום טו"ה ממון וע"ז השיב לו ר"י במתני' גם טו"ה ממון לית לי ואין זה חמץ שמוזהרין עליו והטלת צונן איננו מתיר משום דטרח במידי דלא חזי אלא מנחתה ואם החמיצה החמיצה ומבואר למאי הל' קאמר ר"י הא דאם החמיצה החמיצה ומ"מ מבואר דבן בתירה מדמתיר הטלה לצונן פעם אחר פעם וכמ"ש:

וכ' הרי"ף דבחלח חו"ל אי איכא כהן קטן יוכל לה להאכילו ומותר אפי' לקרות לה שם תחלה והקשו עליו הרי גם לכו"ג שטבל לקריו שרי ולמה נקט כהן קטן ויותר קשה ע"ד תוס' שכ' בהדיא בבכורות שם דה"ה לכו"ג שטבל לקריו שרי ונ' ד' תוס' דאם נאכיל לכו"ג שטבל לקריו חלה בפסח ובפסח הכל אופין ביום ראשון יהיו החלות מרובות וכ"כ המג"א דאף שטבל לקריו אם ראה מים חלוקים או עכורים בטלה לה טבילתו וכיון שהחלות מרובו' א"א שלא יראה בנתים מים חלוקי' או עכורים ואין לסמוך אטבילתו ומתריץ ג"כ ד' הרי"ף ונ' דנפקא זה לתוס' מד' רבה דמבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו ולמה לו לבטלה הרי היה יכול לאכלה ע"י טבילה אלא דלרכ' ע"י שהיה ת"ח ונותנין מנת למי שמחזיק בד"ת היו תרומותי' מרובי' ולא רצה לסמוך אטבילה משום מים חלוקי' או עכורי'. ואמנם כ' תוס' דמה"ט גופא נוכל לתת לכו"ג והרי"ף לא כ"כ וכ' הרמב"ן במלחמות דהרי"ף ס"ל דלא עדיף תרומת ותלת חו"ל מעצים שנשרו מן הדקל שנתערבו ברוב מעצמן ולהוסיף הוא דשרי ולא לבטל לכתחלה והיינו שהשמיט הרי"ף ד' תוס' ודפח"ח וש"י ועפ"י ד' הרמב"ן נבא בע"ה ליישב ד' רש"י בבכורות שם שכ' מבטל לה ברוב להאכילה לזרים וק' הרי בהדיא קאמר הש"ס ואכיל לה בימי טומאתו ונ' דק' לי' לרש"י הרי אין מבטלין כה"ג אפי' איסר דרבנן ולזה כ' רש"י דרבה דכהן הוה א"כ לגבי' נפשי' דשרי' לי' אין כאן ביטול אמנם אי לאו דאכיל לה בימי טומאתו אפי' בלא ביטול אכתי הוה ביטול אי' דהיינו אי' לאכול בטומאה אבל בטומאה אכיל לה רבה ולא חש לה בתרומת חו"ל ולא הוה ביטול אי' כלל אא"כ למאי נ"מ א"וו לה להאכילה לזרים עניים ותרתי קאמר הש"ס רבה מבטל לה ברוב להאכילה לזרים ואכיל לה בימי טומאתו אפי' בלא ביטול:

טו"ה אינה ממון י"ל אם קיבל בע"הב זה מעות מישראל לתת לבן בתו כהן מי מודה ר"י דחייב לבערו דהרי הוא ממון כהן ידוע ואולי דבהא גופא פליגי ר"א ור"י וס"ד דמאן דאמר ממון ס"ל דהו"ל מקח גמור ואינו יכול לחזור בו ומ"ד אינו ממון ס"ל מילי בעלמא נינהו ואם בא לחזור יותר ממי שפרע אין עליו:

רש"י ד"ה ר"א סבר בסו"ד בלא שום הואיל וכד' ר"י כ' רש"י דעל אפייתה עובר דאיכא חדא דלא חזיא לי' אמנם פי' ד' דרש"י דבדר"א נקט רש"י ד' ר"פ ולר"פ אין כאן הואיל ובדר' יושע נקט רש"י ד' ר"י בריה דרב אידא ולדידי' מקרי' כה"ג הואיל לר' יושע:

ועכ"פ דייק רש"י דב' ר"א בסו"ד בלא שום הואיל והתוס' בכל זאת נתקשו בד' רש"י אמאי לא אמר ר"א תטיל בצונן דליכא שום הואיל מ' להו לתוס' דע"כ ל"ד קאמר רש"י בלא שום הואיל דהרי ר"ד גופא קאמר ע"כ לא קאמר ר"א התם הואיל וכו' ש"מ דגם כה"ג דכל חדא חזיא לי' הואיל מקרי ולד' רש"י י"ל דלד' רי יושע קאמר אף דלדידך חשיב גם כה"ג הואיל היה לך להודות משום דכל חדא חזיא לי':

ואמנם קו' תוס' יש לתרץ ע"ד שכתבתי למעל' דהטלת צונן פ"א לא סגי דנעשו פושרין ומחמיצין כ"א צריך להוסיף עליהם צונן בכל שעה וא"כ האיך מטרח במידי דלא חזיא לי' וע"כ דבן בתירה אית לי' הואיל ואי בעי מתשל ושפיר טרח א"כ גם בהטלה בצונן סמכי' אהואיל:

וכ' תוס' ועוד י"ל דהואיל ואי בעי מתשיל לא שכיח ולא רצו לומר דהו"ל מחוסר מעשה דא"כ האיך ר"א כרבה ס"ל הא לרבה היכא דמחוסר מעש' אפי' לחומר' לא אמרי' הואיל לקמן פרק תמיד נשחט ס"ב ע"א אלא וודאי מחוסר מעש' דרבה היינו מילה דווקא ולכך כתבו תוס' משום דלא שכיח א"כ לרבה דווקא בשכיח ולא מחוסר אמרי' ובחד מהני תרתי לא אמרי' ונתזי אנן לר"ח דס"ל הואיל לחומרא אמרי' לקולא לא אמרי' א"כ הא דלר"א עובר בבל יראה היינו ג"כ משום דלחומרא אבל אפיי' למה מתיר אע"כ רב חסדא כר"פ ס"ל דהיכא דכל חדא חזיא ליכא הואיל:

ולרמי בר חמא ר"ח כבן בתירה ס"ל לחומרא אמרי' הואיל וצריך הטלת צונן ואפייה אסורה:

והביאו תוס' ראיה דכה"ג לא אמרי' להתיר משתי הלחם ולחם הפנים וגם סותר למ"שכ תוס' בדיבור שאח"ז דבקודש לא מהני הואיל וכן למ"ש דביד גזבר לא שייך הואיל ונ"ל דתוס' בדבו' זה נקטו לעיק' התי' דבנתחמץ לא שייך פריק ומיושב בזה קושי' רש"י דאי אמרי' הואיל ובעי מתשל למה לא יעבר בשל גבוה אמנם הקו' ממצת מע"ש במקומ' עומדת אלא י"ל דלמא ר"מ כרי יושע ס"ל דאפי' לחומר' לית לי' הואיל אמנם קו' רש"י י"לת בלא"ה ע"ד שכתב הירושלמי על מכרן וקידש בדמיהן מקודשת בשאין דמי' ופי' הראשוני' דר"ל כיון שאסור בהנאה אין לו דמים והדמים היתר וה"נ אין ההקדש בנתחמץ יוצא לחולין ע"י פדיון כיון דאין לו דמים אין הפדיון פדיון:

שם ור"י מקש' וכו' יש לתרץ ע"ד שכתב למעלה דהא דאסרי' עיסת נכרי משום דל"ש כל חדא חזיא לי' ובזה מתורצת קו' הרשב"א דדווקא אי שרי להפריש א' על כולן שפיר כל חדא חזיא לי' וא"צ למפלגא בלישא אבל אי אמרת דצריך לבצוע מכל חדא א"כ הו"ל כעיס' חציה של נכרי ואסור לאפרושא:

רש"י ד"ה לוקה משום לא תעשה כל מלאכה אבל לא כ' פסוק זה אצל יו"ט כ"א בפ' בא כ' כל מלאכה לא יעשה ובפרשת ראה גבי שביעי של פסח לא תעשה מלאכה והנה שבק רש"י קרא דכל מלאכת עבודה לא תעשו דכ' בכל המועדים בפ' אמור משום דמפר' ליה לי' ע"ד שכתב הרמב"ן דהתורה קיצרה בפ' אמור וכ' מלאכת עבוד' ומלאכת או"נ אפיי' ובישול איננה מלאכת עבודה והנה לכאורה הי' נ' דרבה ור"ח בהא פליגי רבה אמר איני לוקה דס' דלמא אתו אורחים ואכלי לה ומו"ל התראת ספק ור"ח לא חייש לה ולא קרי לה התראת ספק אא"כ אכתי יק' גם לרבה היאיך אופי"ן לכתחלה מיו"ט לשבת אלא ש"מ דבהכי פליגי מאחר דקרא בפ' בא סתר נפשי' ברישא כ' כל מלאכה לא יעשה א"כ גם או"נ בכלל והדר כ' אך אשר יאכל לכל נפש וס"ל לר"ח דרישא דקרא עיקר דגם מלאכת אוכל נפש אסרה תורה אלא שהתירה לכל נפש מה שצריכה ורבה ס"ל סיפא עיקר דכ"ז שיוכל הנפש לאכול הימנה התירה תורה ואמנם סמוך לבין השמשות דלא תוכל הנפש לאכול מבעוד יום אותה שעה אמרה תורה כל מלאכה לא יעשה ולאותו פסוק כיון רש"י: וכ' רש"י ומקלעי אורחים שצריכים לאותו פת היום והנה במלת היום נ' דרמז רש"י לד' תוס' דסמוך לבי"הש גם רבה מודה דלוקה אבל במ"ש פת נ' כוונתו ליישב קו' תוס' מהרודה חלת דבש היאיך לוקה לר"א הא אי' לי' הואיל ולזה כ' רש"י דרבה גבי פת וכיו"ב הוא דאמר למלתי' דעל הלחם יחיה האדם אבל לא על הדבש שיהיו האורחים צריכי' לדבש:

ועל ב' תירו' התוס' יש לדקדק דר"א כלל שגג בשבת להזיד ביו"ט ולד' תוס' לא דמו כאוכלא לדנא דשגג בשבת אפי' בדבש הראוי לאכילה חייב וביו"ט בהדביש דווקא ולתי' ב' בשבת כל היום חייב וביו"ט רק סמוך לחשיכה וצ"ל דר"א כל חד בדוכתא קאמר שגג בשבת בכל שוגג והזיד ביו"ט היכי דמקרי מזיד כגון דלא שייך הואיל:

ולולי ד' תוס' הייתי אומר כיון דר"א חשיב לי' מחובר והוה האי דבש פירות הנושרין ואסורי' באכילה ליומי' ל"ש הואיל ומקלעי אורחין כיון דאסורין לאכול אותו הדבש אף דלא הוה כ"א דרבנן מ"מ כיון דעבריינא דעברי אדרבנן לא שכיחא אין כאן הואיל:

והנה כבר כ' במ"הק לדקדק מ"ט הקדים הש"ס לומר ר"ח לית לי' הואיל טרם שגלה טעמו של רבה משום הואיל ונ' דהייתי אומר דר"ח לא אסור כ"א סמוך לחשיכה דאין כאן הואיל אא"כ רבה אפי' סמוך לחשיכה מתיר ומה"ית לזה הקדים הש"ס ר"ח לית לי' הואיל כל היום ובסמוך לחשיכה דל"ש הואיל גם רבה מודה. ויש להבין מד' תוס' דשמעתין וריש ביצה דרבה לטעמי' דיליף מוהכינו את אשר יביאו דאין שבת מכין ליו"ט וק' לי' א"כ איך אופין מיו"ט לשבת אלא ש"מ דגם מיו"ט לחול אינו לוקה דלמא מקלעי אורחים וא"כ אינו אופה מיו"ט לשבת כ"א ליו"ט עצמו דלמא מקלעי אורחים אלא דלחול אסרו רבנן ולשבת לא אסרי וכדי שלא נלמוד מזה לחול התקינו עירוב תבשילין שיאמרו מיו"ט לשבת אסור לבשל בלא עירוב מיו"ט לחול לא כ"ש וכדקאמר רב אשי רפ"ב דביצה. ואמנם ד' תוס' דביצה שכ' ליישב למסקנא לרבה דמותר מיו"ט לשבת ע"פ שכ' וסיימו הלכך ולדידן ג"כ מותר ורש"א ע"ד תוס' אלו מ' דמפ' כרש"ל ר"ל לדידן לא שכיחא אורחים ודחה במהר"ם ליב לובלין דבריו וד' מהר"ם לובלין מגומגמי' ונ' פי' ד' תוס' עפ"י ד' מהר"ם עם הוספה קצת דמאחר דדרש"י כרבה והכינו ע"כ לית לן דר"ח וא"כ היאיך אנו אופי"ן מיו"ט וכ"ת מטעם הואיל הנה ר"ח ורבה נחלקו בפ' תמיד נשחט דר"ח ס"ל לחומרא אמרי' הואיל לקולא לא אמרי' הואיל ורבה לא מפליג כ"א במחוסר מעשה תליא מלתא עיי"ש וד' תוס' דלרמי בר חמי קיי"ל כרבה אפי' לקולא מדר"א דמתיר לאפות ביו"ט אבל לרב פפא קיי"ל כרב חסדא דלחומרא אמרי' עובר בבל יראה כר"א ואפייה דלקולא לא אצטריך הואיל משום דכל חדא חזיא לי' ומ' לתוס' דכרב פפא דהוא בתרא קיי"ל וק' להו א"כ למאי דאות לן הכנה דרבה היאיך אופין ותי' דאנן דווקא במידי דלא הוה בעולם דרשי' להכנה:

א"ל משום עירובי תבשילין נ' דר"ח מעיקרא זאת היתה כוונתו מדמהני עירובי תבשילין ע"כ צרכי שבת נעשין ביו"ט ורבה לא הבין והק' ור"ח ביאר שוב כוונתו:

והנה לא אמר רבה לעבור על ל"ת מלאכה דגם הוא מודה דלולי דכ' רחמנא הייתי אומר נעשי' ביו"ט דאל"כ והכינו ל"ל אלא דרבה דרש מוהכינו דאין צרכי שבת נעשי' ביו"ט והיינו דקאמר אי' דאוריי' ור"ח לא דרש והכינו וממילא צרכי שבת נעשין ביו"ט ועד"ז שביאר רש"י והנה מה שהק' הש"ס בביצה על עירוב תבשילין מ"המ אף דבין לר"ח בין לרבה מדאוריי' שרי ורבנן הוא דגזר קו' הש"ס היתה מ"המ למעבד היכר זה ליעבדו היכירא אחרינא וקאמר כל חד טעמי' עד דאסוקי רב אשי שיאמרו אין אופין בלא עירוב מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול:

הא דר"ח ורבה דר"א ור"י היא יל"ד אמאי לא קאמר דר"א ובן בתירה בשלמא אי האי הואיל דפליגי ביה ר"א ור"י הואיל אי בעי מתשל בכלל וא"כ ר"י הוא דלית לי' הואיל אי בעי מתשל דקאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו אבל בן בתירה דקאמר תטיל בצונן ע"כ אית לי' הואיל ואי בעי מתשל אבל לרש"י שמחק הך דהואיל ואי בעי מתשיל ורק בהואיל דמלאכת יו"ט פליגי ק' טובא ונ' דלא ר"ל דר"א ובן בתירא דלא נדע הי רבה ור"ח דקאמר דבפ' תמיד נשחט פליגי ג"כ רבה ור"ח היכא דלא אמרי' הואיל כגון במחוסר מעשה אי לחומרא מ"מ אמרי' הואיל וס"ד דבן בתירה כר"ח דלחומרא אמרי' הואיל ולא לקולא הלכך נטיל לצונן ולא תאפה אבל השתא דקאמר ר"א ור"י ידעי' דע"כ רבה ור"ח דשמעתין קאמר דהרי ר"י אפי' לחומרא לית לי' הואיל:

והנה דחה רש"י הגי' מהואיל ואי בעי מתשל משום דא"כ גבי הקדש נמי נימא הואיל ואי בעי פרק ואמנ' תוס' לעיל ד"ה לאט קרא דחו זה דלמ' ביד גזבר וד' רש"י דמאחר דר"י קאמר לא זהו חמץ שמוזהרין דהו"ל כאחרים על גבוה ואי גבוה דווקא ביד גזבר ומטעם דאי בעי פריק א"כ אמאי אין זה חמץ וכו' הרי יכול למתשל עלה אלא ש"מ בכל גבוה אמרה תורה דאינו עובר ומטעם שכ' רש"י:

אמנם לא ביאר רש"י היאיך נגרוס במסקנא לעיל דאי גם ר"א ס"ל טו"ה אינו ממון א"כ לא זהו חמץ שמוזהרין עליו ונ' ע"ד שכ' לעיל דלכאורה כ"ז אם אנו דנין על הטו"ה כ"ז שלא קיבל אותה הבע"הב בשביל בן כהן אבל אם כבר עשה מקח עם ישראל על בן בתו כהן הרי הכהן זכה בה ואין הישראל רשאי להשהותה ע"כ ר"א דאית לי' הואיל התיר בכל עיסה טמאה משום דלמא מתרמי כה"ג ור"י דלית לי' הואיל אינו מתיר:

רש"י ד"ה מלתא דק' לן בסו"הד ומוטב לעבור על בל יראה לכאורה מבואר מד' רש"י אלו דפליגא אד' תוס' דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר דלד' תוס' כיון דלערב ישרפנה לא עבר כלל על בל יראה:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים י

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה