אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ט עוד בשאר דיני קבלנות.

ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט

עוד בשאר דיני קבלנות.

בענין שאר דיני קבלנות

רש"י ד"ה ולא רצה לנכשי התבואה נראה כוונתו דאי אשדה קאי היינו לא אוביר ולא אעביד דלעיל עיי"ש בד' רש"י:

שם וגמ' ד"ה קא מנסבת שם ריע נ' מדברי' דבא ליישב דלכאורה מיד הוה מצי הש"ס למימר האי טעמא לחוד א"וו דאם לא ניכש השדה כלל ממילא לא יטעו הרואי' ויאמרו שמכחשו אותה ואמנם עכשיו שנוכש בה חלק אחד יאמרו כי באמת ניכש כולה אמנם הוא רעה ולא מהני ניכוש:

רש"י ד"ה כדי נפילה יוכל לחזור ולזרעה הרי מבואר בגמ' לקמן ד' סאי' לכור ע' תוס' שם ואמנם טעמא בעי למה אמרו כי קפידא דר' יהודא משום שיכול לחזור ולזרעה ונ' דהנה רש"י כ' פ' איז"נ דמאן דיהיב בוזרא שקיל ביזרא ברישא ואח"כ חולקין וא"כ אי מיירי הכא דקבלן יהיב בוזרא וא"כ איהו בעי למישקל כולו ובעה"ב מאי איכפת ליי בע"כ מיירי דבעה"ב יהיב ביזרא וק' שוב א"כ ארוס מאי אהני לי' ולמה יצטרך לטרוח א"וו דתועלת האריס שיכול לחזור ולזרוע לשנה הבאה ואין בע"הב יכול לחזור בו:

גמ' היכי דמי שוכה שכוחה רע נ' דפשיטא לי' להש"ס דע"כ שוכה דין אחרת יש לה דאל"כ למה לי' לתנא לאשמועי' תרוויי' והטעם נ' מ' דשוכה שהוא דבר רך יש בו כח יותר להחזיק מאילן שהוא דבר קשה:

תוס' ד"ה כל שנחבאת ע' ברמב"ם פ"ח מהל' משכב ומושב שפי' פי' אחר וע' תוס' יו"ט זבין פ"ג משנה א':

ע"ג אבנים שיכול להסיט ע' רש"י ורש"א וכוונת רש"א דלד' רש"י סיפא קאי ארישא אבל מ"מ רישא לא ק' אסיפא והכי מוכח מד' רש"י:

כ' הרמב"ם בהל' טומאת מת פ"ו דלדווקא קאתי דע"ג אבני' שאינו יכול להסיט מותר לילך בבית הפרס:

המקבל שדה מחבירו כ' הרמב"ם המקבל או השוכר וע' בה"ה דר"ל שוכר במעות הכוונה לאפוקי מדר' יהודי' דאמר במעות אינו מנכה לו:

גמ' מסתברא דא"ל וכו' הוסיף התרצן ועל דרכיך נגה אור הכוונה נ' דפי' הכ' כך הוא נהי שהשי"ת אומר לעשות רצון יראי' אמנם בכל אשר תעשה אמרה תורה והיינו על דרכיך נגה אור אמנם אם אולת אדם תסלף דרכו לא על ה' יזעף לבו והיינו דקאמר אתה קלקלת:

תוס' ד"ה אי הוית חזית בסיף דברי' נ' ליישב באופן אחר דלעיל גבי משכיר לא שייך זה כיון דבאמת שדה זו שלו היא ומאי חזית למימר דבשדה אחר הוה לי' לשיורי משא"כ בחוכר דשדה זו אינו שלו ושאר שדה שלו שפיר א"ל דידך הוה לאשתיורי:

עוד בשאר דיני דקבלנות סיומא לשיעורי הזמן חחרף תרי"ח לפ"ק.

תוס' ד"ה מתיב ר"ש וכו' כוונת' דאין לומר דמיירי התם דבאמת נלחם להם דא"כ אפי' זאב א' אונס כמבואר בפוסקי' דמה לי' למיעבד:

בסוף דברי' ע' רש"א ובדברי' יש ליישב למה פסקו הרי"ף והרמב"ם כשמואל הלא אסיקנא בקו' וכן למה לא קאמר הש"ס תיובתא א"וו משום דבאמת איכא למדחי דמיירי בשמע קול אריה אלא דהש"ס לא רצה לומר כן הלא תסייע מנה לרבה אבל באמת ל"ק אדשמואל:

תוס' ד"ה וקיימי ומ' שבא ליתן סימן כוונתם דבאמת גם ביום עומדין הככבים ברקיע אלא שאין נראין וא"כ שפיר כ' רש"י אמנם משמע שבא ליתן סימן לאריסי' וזה לא שייך ביום:

רש"י ד"ה אסתכר כוונתו דיבש נהרא הול"ל א"וו אסתכר היינו בידי אדם ונ' דנ"מ לדינו דהנה רש"י ד"ה מכת מדינה ולאסוקי אדעתא נמי לא הוה לי' וכו' נ' כוונתו דהא דקאמר רבא לא עביד למיסכר אינו ענין למכת מדינה אלא דאי עביד למיסכר לא מהני מכת מדינה דהוה לי' לאסוקי' אדעתא ומשמע דדוקא בדבר הבא בידי אדם דינא הכי משא"כ שדפון דבידו שמים הוא:

גמ' א"ל רבנן לרבא נ' דהנך רבנן הוה ס"ל דר' יהודא לפרש דברי ת"ק אתא ולא לחלוק והיינו דק' להו:

מתני' המקבל שדה מחברו נ' דאי הוה תני רישא לחוד הו"א יד החוכר על העליונה ואי תני סיפא לחוד הו"א יד המחכר' על העליונה להכי אצטריך תרויי':

תוס' ד"ה שדא בי' וכן כ' רש"י ד"ה עבדא ארעא ונ' להכי רמז הש"ס במה שאמר שליחותא דמרה דלשון דמרא מיותר אלא דר"ל בציווה בע"הב תלי' מילתא וע' ברמב"ם פ"ח משכירות דיש לו גי' אחרת בכל זה:

רש"י ד"ה בעומריה בסוף דברי' כוונתו דלהכי לא נקט הש"ס ענבים ג"כ הא גופא שהתליעו בעביט משום דהתם יוכל להיות שהניחם יותר מדאי:

גמ' מ"ט דרשב"ג יל"ד למה ק' לי' כלל מ"ט הלא על תנאי זה חכר לו ולמה יהא מותר לשנות ונ' דלשון אוסר קשי' לי' להש"ס דאי לרשב"ג התנאי דווקא א"כ אם שונה בטל החכירות ומאי לשון אוסר דקאמר ע"ז משני משום שארית ישראל לא יעשו עולה ובזה מיושב אדמק' מבריי' אדר' חסדא ליקשו לי' אמתני' א"וו דבמתני' איכא למימר דהתנאי דווקא משא"כ בבריית' דלא אתני מידי ואמנם לר"ח דהטעם משום שארית ישראל וכו' גם בבריי' שייך האי טעמא ונ' מדלא קאמר הש"ס אלא אמר אביי א"וו דגם אביי מסיק כר"ח והטעם משום שארית ישראל דאל"כ לא שייך לשון אוסר אלא דקאמר אביי דווקא היכי דאיכא קפידא שייך שארית ישראל ולא היכי דליכא קפידא:

וכדי לסיים במילי דאגדתא נ' לפ' ענין הכ' בפ' בשלח במרה דיל"ד ל' ויצאו אל מדבר שור דהול"ל ויבאו אל מדבר שור כדכ' בכל המסעות ונ' הענין במה שפי' רש"י על פ' ויסע משה שהי' לו טירחא להסיעם משום ביזת י"ס שעלי' אמר הכ' תורי זהב נעשה לך ונ' דישראל שבאותו הדור כשראו הרכוש הגדול שבא לידם ע"י נס גדול כזה האמינו כי כך דרכו של הקב"ה אשר המאמין בו ועובד אותו מידי יום ביומו ישביעוהו אך טוב כסף וזהב ואבנים טובות והנה לשון שור הוא מל' אשורנו והיינו כי אחרי שהסיען משה מי"ס יצאו אל מדבר שור כלומר אל מדבר התקוה כי קיוו אשר בכל יום ויום יעשה להם כן ולמען הוציא ענין זה מלבם הלכו ג' ימים ולא מצאו מים וגלל כן המה בתקותם ותוחלתם הנכזבה מר להם מר וזה ויבאו מרתה והנה באמת ההולך במדבר ג' ימים בלא מים הלא אפי' אם יזדמנו לו מים סרוחים ג"כ ירוה מהם צמאונו ואמנם הם במר לבם אחרי כי ראו מצבם ולא יכלו לשתות מים ממרה וז"ש כי מרים הם ר"ל העם הי' מתמרמרי' ואמנם תכלית כ"ז הי' כי לא יוכל לבקש העובד השם שכר מציתי' בעו"הז, דדי לו אם השי"ת מחזק גופו ונותן בו כח לעבוד אותו וזה יהי' כל מגמתו ויטב בעיני' לחם צער ומים לחץ ואם אך יחזק ויתאמץ בעבודת ה' מאילו ישפיע לו השם כ"ט ועי"ז ח"ו יבעט בה' והנה התורה נקרא עץ חיים וז"ש ויורהו ה' עץ ונתק' הרמב"ן בלשון ויורהו אמנם הכוונה כי השי"ת הורה לו ענין העץ החיים ע"ד שכתבנו כי התכלית הוא רק להוסיף כח ובריאות לעבוד ה' ומה לו לאדם אם בא לו כח זה ע"י תרנגולי' מפוטמים ויין ושכר או ע"י לחם ומים וסיים ואמר כי ענין זה שהורה לו השי"ת וישלך אל המים השליך לפניהם ונטע זה בלבם ומיד וימתקו המים, והנה בתוכן דברינו מיושב ענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו כי באמת אך טוב לצדיק כיון שגם במעמדו הרע עובד את יוצרו ואין טוב לרשע כיון שבטובו יכפר בה', והנה לשון חוק ידוע הוא דבר מוקשה ולשון משפט הוא ההסבר והתי' על המוקשה וז"ש שם באותו ענין שם לו ר"ל ביאר לו חק ומשפט הקו' והתי' ר"ל ענין שנתק' בו משה וכל הנביאים מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו ואמר ויאמר אם שמוע תשמע דרשו רבותנו במס' ברכות אם שמוע בישן תשמע בחדש וזה ענין הכ' ג"כ לא כאשר כי השכר מצוה בהאי עלמא הוא כסף וזהב וכיוצא כ"א שכר מצוה הוא מצוה והיינו אם שמוע תשמע גם הלאה ואח"כ מעצמך אפי' מה שלא נצטוית והישר בעיני' תעשה ואח"כ תשתוקק להטות אזניך לדברי תורה והיינו והאזנת למצותי' ושמרת מלשון מצפה וממתין כל חוקותי' מתי תבוא לידו ואקיימנה וסיים ואמר כי תכלית כל המצות ושכרם בעו"הז הוא רק שתהי' ברי וחזק לעבוד את ה' והיינו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך ולא כסף ולא זהב תבקש מאתי כ"א יעלה בדעתך כי אני ה' רופאיך לא זולת ודי לך בזה אשר אשמור בריאתיך והנה בזמן שאדם נותן בזה אל לבו יסתפק במיעוטי וישמח בזה אשר אך כוחות גופ' קיימים לעסוק בתורה ועבודה וזה לבד הוא הדרך אשר בו יגיע האדם אל השלימות וירגיל עצמו לקבל המעט כאילו הוה הרבה וזה ענין אמרם במס' אבות פת במלח תאכל ר"ל הפת ינעם לחכך כאלו הי' תבשיל מבושם ומים במשורה תשתה ר"ל המים ידמו בעיניך כיין ששותין אותו במשורה ועל הארץ תישן ר"ל כי לא יחסר לשינתך לא כר ולא כסת וידמה בעיניך משכבך על הארץ כמשכבך על כרים וכסתות וחיי צער תחי' ר"ל ג"כ אף חיי צער יהי' חיים בעיניך אם רק בתורה אתה עמל והמרגיל עצמו לעשות כן ולבסוף ע"י ההרגל באמת לא יחסר לו כל אשרי לו בעו"הז וטוב לו לעו"הב וביאר זה במשנה אחרת הסמיכה לה אל תבקש גדולה וכו' ואל תתאוה לשלחנם ואמנם הרוצה להמית תאותו צריך להשתדל כן טרם יתעורר התאוה בקרבו וזה בימי נעורי' ואמנם מי שכבר שלט בו היצר יקשה עלי' מאד להביאו אל ענין זה וזה שמשלו חכמנו ז"ל כאן דבר זה לפת שחרית וקיתן מים והכוונה כ"א האדם ימתין עם אכילתו עד אם ירעב ועם שתיתו עד אשר יצמא אזי קשה לו מאד לשבור רעבונו ולרוות צמאו ואמנם האוכל אפי' דבר מועט טרם יתעורר הרעבון בקרבו וישתה מעט טרם יגבר הצמא הלא זה לא ירעב ולא יצמא ויעמוד על בוריו וזה הענין בכל היצר כמו שכתבנו וזה ענין אמרם כי פת שחרית מבטל כל החלאים התלויים במרה ר"ל כמו שכתבנו כי ענין המרה הוא כת המתאוה באדם ואמנם אשר ישבר התאוה טרם עלותה וזה ענין פת שחרית ניצול מכל חלי התאות והנה ידוע כי התאוה שתים ענינה התעוררת לעבירה ועצלות למצות וז"ש פת שחרית מציל מן החמה ומן הצנה ר"ל בחמה התאוה והעבירות ובצינה העצלות מן המצות וסיים ונזקק לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת הכוונה כי התורה אשת חיל וחכמת חיצונות הם נשים נכריות כמו שכ' רש"י בספר משלו והנה מי שאינו חולה מחלי התאות ישמח בתורתו ולא יתאוה לחכמת חיצונות ע"י שעוסק בתורה לשמה ואמר עוד כי הורגת כינה שבבני מעים ר"ל וזה תאות אכילה כי יסתפק בפת במלח וסיים מוצא את הקנאה ומכניס את האהבה ר"ל כי העוסק בתורה לשמה לא לבד שלא יקנא בחבירו כ"א ג"כ יאהבם וזה ג"כ אמרם השכם ואכיל בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה כי האדם יחכם להמית תאותו טרם עלותו בנעורי' מפני התאוה ובזקנות מפני העצלות והביא ע"ז הכ' לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש ר"ל כמו שכתבנו כי העיקר שיתחכם האדם שלא ירעב ולא יצמא והיינו שימות תאותו טרם בואה ועי"ז לא יכהו שרב ושמש ולא יגבר בו כח התאוה וזה ג"כ ענין אמרם שיתין רהיטי רהוט ולא מטי לגברא דמצפרא כרך ר"ל אם הבעל תאוה יתאמץ על אחת לא יוכל להדמות למי שהמית תאותו בבוקר השכם ואמנם בכ"ז אמרו ז"ל יצרו של אדם יתגבר עלי' ואלמלא הקב"ה עזרו אינו יוכל לו ולזה לא סגי' בפת שחרית לבד כ"א צריך ג"כ לבקש מהקב"ה שיהא בעזרו להלחם נגד יצרו וזה שהביא ועבדתם את ה"א תחילה צריך קבלת עול מלכות שמים בתפלה ואח"כ ובירך את מימך ואת לחמך והיינו מחלה מקרבך כי בה' לבד תליא מלתא ואמר ועבדתם בלשון רבים ולחמך לשון יחיד שהקב"ה מצוה ברכתו שיועילו לו הפת שחרית וקיתן של מים להסיר התאוה מקרב לבו והיינו והסירותי מחלה מקרביך כי בה' לבד תליא מילתא יאמר ועבדתם בלשון רבים ולחמך לשון יחיד כי בעבודת ה' מעליותא הוא אם רבים ישתתפו יחד כי קנאת סופרים תרבה חכמה ובמדת הסתפקות אדרבא כל אחד יסתפק בשלו ולא יביט על של חבירו והנה ההולך בדרך זה הכל יהי' טוב בעיניו ואם רק בתורתו יאמין רב שלום לו וז"ש שלום רב לאוהבי תורתיך האוהב התורה מעצמו ואמנם בתנאי ואין למו מכשול דאין דבר מכשול בענינם כי הכל טוב ואמנם כ"ז בלומד תורה לשמה ולזה אמר וכל בניך למודי ה' אזי רב שלום בניך ואמנם גם בעוסקין שלא לשמה התלמידי' בעצמם לא ירגישו העדר השלום בעיניהם כי כל אחד יכסה נגעו בקרב לבו ואמנם בוניהם והיינו הרב המלמד להם תורה הוא המרגיש חסרונם ושלימותם וז"ש אל תיקרי בניך אלא בוניך וה' ישפות שלום על ישראל א"ס:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה