אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ט סיומא דשבח ב"מ פ"ק לסיומא דמס' ב"מ

ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט

סיומא דשבח ב"מ פ"ק לסיומא דמס' ב"מ

בענין שובר ב"מ פ"ק וכתיבות פ' הכותב.:

המוכר שדה לחבירו י"לד אמאי לא קאמר סתם המוכ' קרקע לחבירו ונ' בניישב תחלה לשמואל דקאמ' דהמעות לא הוה רק מלוה א"כ אמאי קאמר אין לו שבת דמ' אבל פירות יש לו כדדייקינן לקמן גבי ב"ח את השבח הרי גם הפירות הוי ריבית כדאמרי' באוז"נ המלו' את חבירו לא ידור בחצירו חנם ונרא' דהא ל"ק דלא אסרה תורה רבית כ"א מיד לוה ליד מלוה ובשלמא שבח דעל הלוה למיהדר לי' שפיר משא"כ פירות דמנגזל קאכיל אמנם אי קש' הא קשיא דהכיר בה לקמן דגם רב מודה דשבת אין לו א"כ גם פירות לא יאכל דהרי קרקע אינה נגזלת ואיהו הוא דקגזיל והי' נ' מזה דהא דאמרי' כיון דקרקע אינה נגזלת האוכל פירות הוא דקגזיל היינו דווקא בפירו' אילן כדאמרי' בהנהי דמזבני אסא בריש לולב הגזול דמאיליו קגזלא משא"כ בשדה שזרעה הלוקח אין לנגזל עלי' כ"א שכירות קרקע וזה יכופו הב"ד לגזלן לפרוע אבל בפירות אין כאן גזל כלל והיינו דנקט הש"ס שדה משום הכיר בה לקמן דדווקא בשדה מיירי ולא בגינה:

והנה ד' הש"ך חו"מ סי' שע"ג שדחה ד' ראב"ן שכ' אף במטלטלין קיי"ל כרב דיש ללוקח שבח וכתב הש"ך לפי מה שכ' תוס' ורא"ש דהכיר בה לא מיירי כ"א במקרקעי א"כ ה"ה לא הכיר בה במקרקעו דווק' מיירי ודברי' תמוהין לכאורה בשלמא בהכיר בה כתב תוס' מלתא בטעמא דמטלטלין קני בשינוי וא"כ השבת שלו משא"כ בלא הכיר בה מהי"ת נימא דדווקא במקרקעי יש לו שבח ונ' ליישב דהנה רש"י כ' מעות יש לו ללוקח על המוכר וק' פשיטא אלא אמאן אטו הנגזל ישלם ונ' דמדמיירי הכא בלא הכיר בה א"כ ע"כ לא הוה האי גזלן מפורסם והנה תנן במס' ב"ק המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטיל וס"ד דגם הכא הנגזל צריך לתת לו דמי המכירה לזה כ' רש"י דלא היא דבמטלטלין הוא דתקנו כן משום תקנות השוק דאין לך אדם לוקח חפץ מחבירו כדאיתא בירושלמי התם ולא במקרקעי ומעתה שפיר כ' הש"ך בשלמא במקרקע דעל המוכר חוזר הלוקח בדמי מכירתו א"כ אדעתא דידי' אשבח ועלי' לשלם לו שבחו משא"כ במטלטלין דאיכא תקנת השוק ועל הנגזל חוזר נמצא דאדעתא דנגזל אשבח ואין לו אלא דמי הוצאה נגד כיורד שלא ברשות:

ממ"ש לעיל לחלק בין שדה לגינה נ"מ לענין חטין של מצת מצוה דמותר לקוצרן ישראל ולכן לא הביאו הפוסקים מזה, לבד מרן זצוק"ל שעמד על זה לדמות לאסא ולמ"ש יש חילוק בדבר:

כ' רש"י שלא היתה של מוכר שהיתה גזילה בידו נרא' דרש"י בא לעורר דלא תימא הואיל ונקט הש"ס ל' ונמצא שאינה שלו ולא נקט שדה גזולה היינו יכולין לפ' דה"ה אם היתה שדה אפותיקי ג"כ קאמר שמואל ובאמת מסקי' לקמן דאפותיקי מודה שמואל לזה הוכרח רש"י לפ' דבגזילה דווקא מיירי ואמנם במ"ש רש"י שלא היתה שלו של מוכר נ' שרצה ליישב באחת קושי' תוס' לקמן למה באמת באפותיקו שמואל מודה ולזה רמז לן רש"י דהנה הש"ך חו"מ קט"ו כת' בפשיטות דלכ"ע גם באפותיקו ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה וא"כ בשעה שמכרה כיון דעדן לא גבאה ב"מ ממנו הויא שלו ונהי דאח"כ בא ב"ח וגנבה ממנו מ"מ בשעה שמכרה הויא מכירה לפי שעה ושמואל הוא דאמר דמכירה ליומא הויא מכירה ואין כאן מלוה כלל:

וכ' עוד רש"י והנגזל בא להוציא מידו נרא' דרש"י בא ליישב בזה מ"ט באמת לרב אין כאן רבית רמז רש"י דרב לטעמא דאמר לקמן מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ונמצא דרב דקאמר מה מכר לו בא לפ' טעמא דידי' בשמעתין דלהכי מעות מכירה הוו ולא מעות הלואה משום דאמרי' נהי דהקרקע לא מכר לו מ"מ הזכות מכר לו שאם הוא יקחנה תהא שלו והיינו דכ' רש"י והנגזל בא ומוציא מידו כלומר דאלו גם הגזלן הי' יכול להוציא מידו אם חזר ולקחה הי' רב מודה. ועד"ז י"לפ הא דמס' לי' לר"ה בדשמואל דהנה שמואל הוא דקבעי מנה מרב ומס' לי' לר"ה אי שמואל קבלה מרב א"כ גם לשמואל אין כאן רבית זו דלמא לא קבלה והוה רבית לדידי' ונ' דס' זו תלי' בד' ר"ה גאון ראשוני' ואחרונים ברי"ף ורא"ש לקמן דמתחלה הוה סבר ר"ה גאון דרב לטעמיה דווקא קאמר דס"ל אדם מקנה דשלב"ל וא"כ שמואל דסבר בפי' פי' מי שמת דלא כרב בזה ע"כ גם לקמן פליג אדרב ואמנם לבתר הכי הדר בי' הגאון ואמר דלא תלי' הא בהא וכמו שביאר הראש לקמן ושפיר מצי שמואל סבר כרב לקמן ואין כאן רבית אלא שאין דברים הללו עולין לפסק הל' ודו"ק:

יש לו מעות י"לד יש לו קרן הו"ל למימר כדאמרי' בכל דוכתא ולכאורה רב לרבותא קאמר דהנה קיימ"ל דינא דב"ח בזוזי ואמנם אם הדמי' מגיעי' מחמת שעבוד המכירה אין כאן דין ב"ח ולזה קאמר רכ אף דיש לו דין ב"ח ודינא דידיה בזוזי מ"מ יש לו שבח ואין כאן רבית ושמואל קאמר כיון דמעות יש לו ממילא שבח אין לו דהני תרתי סתרי אהדדי אלא דק' באמת לפ"ז למה אין כאן רבית לרב והי' נ' דמטעם זה דחקי רש"י ותוס' לפר' דשבח מיירי דווקא בשבח שע"י הוצאה דמ' להו דשבחא דממילא באמת הוה רבית אלא שד' רש"י דאפי' השבח היתר על ההוצאה הוה ג"כ רבית וד' תוס' דגם בשבח היתר על ההוצאה הוה דינא כמו בשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו דנותן לו שכרו משלם והכא כולא שבחא הוה שכרו דאדעתא דשבחא לקחו ואמנם ד' הרי"ף שכ' גבי הכיר בה לקמן דאין לו שבחא דממילא מבואר דבלא הכיר יש לו שבחא דממילא והי' מיושב בזה דאף דהנ"י בשם הרנב"ר נחלק על רש"י וכ' דבהכסיפה והשביחה על הנגזל לשלם מ"מ לא כתב ליישב קו, רש"י באופן אחר והיינו דקאי בשטת הרי"ף דגם שבחא דממילא גובה ואין כאן ק כלל אלא דהי' ק' באחת מ"ט לא הוה רבית כיון דמודה רב דדינו כמו ב"ח א"וו צ"ל לד' הרי"ף משום דשמואל קאמר מעות יש לו ולשמואל דווקא הוא דס"ל באמת דינו הוה כמלוה וכן רב בהכיר בה לקמן נקט נמי הכי ולעולם הכא לאו דווקא לרב:

ואמנם אחר העיון נ' דרש"י תוס' והרי"ף לא נחלקו בזה כ"א מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו וזה דהנה וודאי שבחא דממילא ע"כ ל"ש לומר שיגבה כ"א אם קיבל המוכר אחריות ומעתה למ"ש תוס' דע"כ סוגיין בלא אחריות מ' א"כ הוכרחו רש"י ותוס' לפ' למלתייהו דשבח דמחמת הוצאה אלא דד' רש"י דכיון דבלא אחריות מיירי אפי' שבח היתר על ההוצאה אין לו משא"כ הרי"ף כ' לדינא למלתי' דאפי' באחריות ג"כ מיירי ובאחריות יש לו ג"כ שבחא דממילא ובזה יש לנו להבין יותר ד' הרי"ף לקמן דהנה הרמב"ן במלחמות הכריח דמ"ש הרי"ף לקמן דבהכיר יש לו שבחא דמחמת הוצאה ר"ל כנגד ההוצאה ואין ל' הרי"ף סובל כן שהרי ביאר לקמן תחלה מהו שבחא דממילא א"כ ש"מ דכתב שאר שבחא גובה ולמ"ש הפ' ד' הרי"ף לקמן דאם קיבל המוכר אחריות אזי גובה שבח היתר על ההוצאה ג"כ כמו שהוכיחו תוס' מהך דב"ק ה' גובין מן המחוררין אלא דד' הרי"ף דמ"מ דווקא בשבחא דמחמת הוצאה הוא דלא הוה רבית משא"כ בשבחא דממילא הוה רבית ונמצא דל"ק ק' הרז"ה דל' שבח אין לו מ' דכל שבח אין לו דבהש"ס מיירי בלא אחריות וברי"ף מיירי היכא דקיבל המוכר אחריות ומיושב בדברינו לאיזו ענין נקט הרי"ף לקמן טעם אחר לרבא דאמרי' מעות מלוה נינהו ואח"כ מייתי טעם דש"ס דמעות פקדון אמנם למ"ש הכל במשורה דהש"ס דמיירי בלא אחריו' שפיר הוכרח לומר דמעות פקדון דמלוה בלא אחריות לא מצינו משא"כ הרי"ף דמיירי בין באחריות בין בלא אחריות יהיב טעמא לתרווייהו לאחריות דל"ש פקדון קאמר דהוה מלוה ואסור משום ריבית ובלא אחריות הו"ל פקדון:

והנה בענין פלוגתת הרנב"ר בנ"י על רש"י בהכסיפה והשביחה נ' דפליגי בטעמא דב"ח גובה השבח דכתב הרא"ש ב' טעמים חדא דאדעתא דמוכר אשבח ולטע' זה שפיר כ' רש"י דגם הכא אמוכר מהדר משא"כ לטעם האחר שכ' הרא"ש משום שהוא בא בגבול הב"ח וזה ל"ש כאן דהרי מיירי בלא הכיר בה וא"כ הדין עם הרנב"ר דעל הנגזל לשלם לו:

תוס' ד"ה מעות יש לו נ' כוונתם ליישב מאי אשמועינן שמואל דמעות יש לו פשיטא ולזה כתב דשמואל לטעמו, שפיר אשמועינן דלענין נמצאת שאינה שלו לא בעי' אחריות אף דלענין ב"ח ל"ל לשמואל אחריות ט"ס:

רש"י ד"ה מפני תיקון העולם י"לד בדברים תרי מילי חדא למה הוסיף ואין לך אדם לוקח ותו למה הביא דווקא טעמא דקצובין ונרא' דהנה הרש"א הגי' בתוס' ב"ב והסכים עמו הש"ך סי' קט"ו דאפי' אם בשעת המקח כבר טרף הב"ח מלוקח ראשון והשבח הוה קצב מ"מ משום ל"פ אינו גובה שום שבח ממשועבדי' ונסתפק הש"ך אי גם בכתובו' שייך הך סברא או לא ונ' דגם לרש"י ק' כיון דמייתי הש"ס הך דשמואל דב"ח גובה א"כ ע"כ ס"ל דאקני משתעבד א"כ מאי מק' תו מהך ברייתא לשמואל הא ע"כ הך בריית' פליגי עלי' דשמואל א"וו כמ"ש רש"א ועתה בא רש"י להכרית זה וזה בהקדי' דטעמא משו' קצובין והיינו דלכאו' באכילת פירות משבח קרקעות מאי תיקון העולם איכא לא ליקני אינשי ממאן דאית עלי' שעבוד אלא משום דמזון האשה והבנות דהוא שעבוד שהוא על כל אדם הוכרחו לתקן כך וטעמא דלא ליקני' משום קצובין ע"כ כללו גם שבח פירות וא"כ עכ"פ כולא מלתא דשבח משום לא פלוג הוא וכמ"ש שלא תחלוק בשבח גופי' משא"כ אם הטעם משום כתובין מ"הת נימא לא פלוג. ועד"ז יש ליישב קו' ה"ה בהלכו' גזילה על הרמב"ם דמ' מדברי' דבפירות אסי' עמד בדין לא מהני וקשה מש"ס לקמן ולמ"ש דייק לי' הרמב' מקוש' תוס' דע"כ בשבח אמרי' לא פלוג ואמנם תינח להל' דקים לי' להרמב"ם דהטע' משום קצובין אמנם הש"ס לקמן לא רצה לתרץ כן דאכתי יק' למ"ד כתובין:

אמנם לעיקר קו' תוס' ותי' רש"א נ' דרמז רש"י סברא אחרת במ"ש בתי' הש"ס אחריות בשעת מכירה כוונתו דמה מהני לן אם בשעת המקח השני הוה קצוב הרי הקול אינו יוצא כ"א ע"י עידי מקח ראשון כשקבל עלי' המוכר אחריות ואז הי' דבר שאינו קצוב ולא הי' שם קול:

אמנם גם תי' תוס' דשמעתין נ' דרמז רש"י במ"ש ד"ה לא בב"ח כל זמן שלא פרע המוכר ועוד כיוצא כוונתו לאפותיקי דלא מחוסר גוביינא ומ"מ אינו דומה לגזל משום שביד המוכר לפרוע:

ב"ח מי אית לי' פירי ע' רש"י הנה לכאורה אמאי לא קאמר הש"ס פירות שאינם גמורי' ומכ"ש דקשה להרמב"ם דס"ל אפי' גמורי' כ"ז שמחוברי' אין לו ואמנ' פירות אילן שוב הם בכלל שבח ולא מקרי פירות:

י"לד לד' המק' דגזלן דבריית' דווקא באמת נקט תנא דברייתא גזלן דווקא וצ"ל לאפוקי מדשמואל נקט הכי דלא תימא לוקח מגזלן ואין לו שבח:

לאו תרוצי קמתרצת י"לד מאי ענין זה אצל זה להמק' בריית' כדקאי קאי אלא שמוסיף בה ומכרה משא"כ להתרצן צ"ל סמי גזלן ותני ב"ח ונראה דכוונת התרצן דברייתא באפותיקי מיירי דסד"א משום דדמי לגזלן אין לו שבח כמו בגזלן ולהכי קריא גזל ומעתה א"צ להגיר' כלל ומכרה לאחר כ"א המכירה היינו הגזילה דבזה שמכר אפותיקי של חבירו גזלה:

ומיושב בזה מדוע העמידו תוס' דברי' בד"ה תרוצי קמתרצת אמנ' תוס' רמזו לן דלמאי דמתרצי דברייתא באפותיקו מיירי א"ש דקאמר הש"ס לאו תרוצי קמתרצת:

תוס' ד"ה כשעמד בדין י"ל דברייתא מיירי דהלוקח ידע כי יש ביד המוכר קרקע גזולה ואעפ"כ לא נזהר ואי לאו דתקינו רבנן דבאינו קצב לא גבי ממשעבדי הי' ראוי' לגבות הימנו וזה נ' ג"כ כוונת תוס' בתי' דס"ד דקרן מהני לפירות שלא הי' ללקוחות ליקח מגזלן:

כ' רש"י לעיל או דלמא כיון דלית לי' קרקע זו כוונתו דלא תימא כי הש"ס נקט הכי משום דביש לו קרקע יש לו שבח לשמואל למסקנא דא"כ ל"ש ל' כיון דאטו פשיטא דאין לו קרקע:

ע"כ רש"י הכיר בה שאינה שלו שהיתה גזילה בידו כוונתו דלא תימא בהכיר גם אפותיקו דקסליק הש"ס מנה יש לו דין גזל לזה כ' רש"י דלא היא דדייק גזולה לא זולת:

כ' רש"י עוד והנגזל בא להוציא כוונתו לדב' הרא"ש דהלוקח לא יוכל לחזור בו:

שאין קרקע זו קנוני' י"לד בד' רש"י אלו אטו לעיל בלא הכיר הקרקע קנוני' גם שם אין הקרקע קנוני' לו ונר' כוונת רש"י דאפי' יורד ברשות לא הוה כיון דידוע דגזולה היא:

והנה י"לד אד' שמואל כיון דמצי' למימר דיהיב לשם פקדון מהי"ת נימא דיהיב לשם מתנה ונ' דכיון דקיימ"ל כמ"ש הרא"ש דעכ"פ מותר להשתמש בפקדון זה א"כ נהי דלא בעי למימר לשם פקדון משום דסבר דלא מקבל עלי' לשמור נימא לי' לשם מלוה דוודאי מקבל א"וו לשם מתנה יהיב לי' וד' רב צ"ל דסבר אי נימא לשם מלוה ל"א אוכל פירות דמחזי כרבית אימא לשם פקדון ול"ש רבית:

והנה כ' הרז"ה דבקני מידו יש לו שבח אפי' בהכיר והקשו עליו כיון דלא הוה זבינא זבינא כלל מה לי קנו מידו או לא ונר' דהנה באמת קאמר רב לקמן דמכר לו כל זכות שתבא לידו אלא שכ' תוס' ונ"י דבלא הכיר דווקא קאמר רב ואמנם ניחזי אנן כיון דחזי' דקנה מידו וא"כ ס"ד דלשם פקדון יהיב ליה למה זה יקנה מידו דיו דלא אמר לי' לשם פקדון א"וו משום דקנה מני' כל זכות שתבא לידו ושפיר הוה זבינא זבינא ואין כאן רבית וכמ"ש לעיל בטעמא דרב:

והנה נחלקו הרמב"ן עם הרז"ה והרא"ש בפשט דברי הרי"ף במ"ש דבהכיר שקיל לוקח שבחא דמחמת הוצאה וד' הרמב"ן דכוונת הרי"ף על ההוצאה עצמה וי"לד הא הראי' דמייתי הרי"ף מיירי בשבח גופי' כדמוכחא סוגי' בב"ק שם ועוד אהוצאה גופא מאי ראי' צריך אטו גרע הלוקח מגזלן עצמו וכמו שהקש' הש"ך שע"ג על הטור ונ' דהנה לכאורה בלא"ה הסוגי' בב"ק מוכחא דמיירי במטלטלי כמ"ש התוס' שם ולזה נראה דהרי"ף שקיל וטרי רק דלא מצי למימר הנגזל ללוקח אנת לאו אדעתא דידי אשבחת וכמו שדחה הרי"ף ד' האיכא מ"ד גבי ב"ח וע"ז קאמר הרי"ף דהכא מלתא אחריתא בגווה דמצי לוקח אמר אנא מכח גזלן אתינא וע"ז מייתי הרי"ף ראי' ע"ד קו' דהנה התם בגזלן שייך תקנת השבים ואמנם בלוקח מאי תקנת השבים שייך אלא משום דאדעתא דגזלן אשבח מכח גזלן קאתי וא"כ ה"נ ל"ש:

אע"פי שלא פי' לו השבח לכאורה הי' נר' ראי' מזה לד' הסמ"ע קט"ו דגבי לוקח אפי' לא כתב לו דאקני גובה משבח שהשבח היא עצמו אלא דבאמת הכא מני' דידי' מיירי דלא בעי דאקני:

והנה על קוש' ה"ה פ"ט מגזילה על הראב"ד שהוסיף בלא הכיר א"א בשקיבל עלי' אחריות והק' ה"ה הרי אחריות ט"ס וצריך להוסיף על קו' ה"ה וכ"ת בשבח לא אמרי' אחריות ט"ס הרי אמרי' אעפ"י שלא הי' לו שבח ובאמת תי' ה"ה צריך הבנה דלכאורה אפכא מסתברא אם לא כתב לו כלום אמרי' על הכל ט"ס משא"כ אם כ' והשמיט שבח וודאי מגרע גרע ולזה נ' דד' הראב"ד כמ"ש לשטת רש"י בלא קיבל אחריות אין לו כ"א ההוצאה לא זולת ופי' לא קיבל אחריות אם בפי' לא קיבל וס"ל ג"כ כמ"ש תוס' דבקיבל אחריות אפי' בהכיר יש לו שבח והנה השיג על הרמב"ם שכת' בלא הכיר יש לו שבח ובהכיר אין לו ובאמת הכל תליא באחריות אלא שכוונת הרמב"ם דשני' מיירי בסתמא ובלא הכיר אמרי' אחריות ט"ס ובהכיר לא אמרי' אחריות ט"ס ז"נ כוונת הראב"ד והרמב"ם בענין זה:

תוס' ד"ה תריץ נמי י"לד בדברים דהך קושי' ולוכח משמואל הו"ל להק' בלא הך סוגי' דב"ב ולאיזו ענין הקדימו הך דב"ב לקושי' זו ונ' דהנה ד' הסמ"ע דלגבי לוקח עצמו שהשביח א"צ דאקני ובש"ך נחלק עליו ולכאורה לד' הש"ך ל"ק קו' תוס' דלוכח משמואל לעולם דאקני לא מהנו ומשו"ה גם לוקח לא זכה בשבח וממילא הב"ח גובה הקרקע עם שבחא אא"כ מאי הק' תוס' בב"ב שם מהך ברייתא נימא ג"כ הכי והיינו דהקדימו תוס' הך סוגי דב"ב אא"כ יק' אהש"ך מסוגי' דב"ב ונ' לתרץ דהנה ד' האיכא מ"ד דכל לוקח יש לו דין יורד שלא ברשות נגנבה מב"ח כנגד ההוצאה והנה כבר הקדם הש"ך דל' השביח בב"ב שם מוכח דמיירי בהשביח בידים וא"כ שפיר מקש' הש"ס דהוצאה מיהת נגבי מב"ח נהי דדאקני לא מהני וא"כ קנה המוכר לשבחא מלוקח ממוכר הוא דבעי אשתלומי:

ואמנם ד' תוס' דבריית' דב"ב היינו הך בריית' דהכא ומשום דלשמואל אסקי' הכא תרוץ בב"ח נקטי' לה התם בהאי לישנא, ולעולם לא קתני בה השביח כלל והיינו שוב דציונו תוס' דברי' אמאי דקאמר תריץ נמי:

דרך אחר י"ל דלכאורה לד' פנ"י והסכים עמו הש"ך דבשבחא דממילא לא בעי דאקני א"כ לא מצי פשוט מדשמואל דלמא שמואל בשבחא דממילא מיירי אא"כ ק' מאי מק' מהך ברייתא דלמא הך ברייתא ג"כ בשבחא דממילא מיירי והיינו דהקדימו תוס' הך דב"ב אלא שכבר כ' הש"ך דל' והשביח קדייק וא"כ הדרן לעניינין דלד' תוס' דברייתא דהתם היינו ברייתא דהכא ולא קתני בה והשביח והיינו שוב דציינו תוס' אשינויי תרוץ נמי:

אלא שק' למסקנא דמסיק חצי שבח אמאי לא קמייתי מדשמואל דקאמר סתמא גובה שבח דמי כולו ונ' מהא דייק להרמב' דבשבחא דממילא באמת גובה כולו ואמנם להחולקי' על הרמב' צ"ל כד' החולקי' על הסמ"ע דגבי לוקח נמי בעי דאקני וא"כ מצי למימר דשמואל מיירי בלא כ' דאקני:

והנה בב"ב שם כ' תוס' אהך קו' דשמואל ס"ל בשעבוד כר"מ ודברי' צריכין ביאור כיון דשמואל בעלמא כרבנן סבר למה דווקא בזה יסבור כר"מ ונ' כוונתם עד"ז דהנה לר"מ פשיטא לשמואל דב"ח גובה שבח ולרבנן ג"כ מס' לי' וא"כ כיון דב"ח עכ"פ מוחזק בארעא בשבת הו"ל לגבי לוקח כס' אילן קדם וא"ל ללוקח אייתי ראי' דרבנן פליגו עלי' דר"מ בשעבוד:

והנה בענין קושי' הלח"מ על ה"ה שתי' דמיירי בלא כ' כוונת ה"ה דאקני היא דלא כ' הא שבח כ'. ובענין קו' רש"א על תוס' שכת' יעמוד באפותיקו הרי ע"כ מיירי באפותיקו נ' פשט דברי' עד"ז דבאמת הש"ס מק' שם לפי מאי דמשני לי' הכא תריץ בבע"ח ואמנם תי' זה לאו למסקנא אצטריך דלמסקנ' מצי מיירי בגזלן וקנו מידו ואמנם א"כ גם עד"ז לק"מ קושי' הש"ס שם וזה ת"וד:

והנה ד' הנ"י דבשבח ששבת הלוקח לאחר מיתת מוכר אין ב"ח גובה והקשה בש"ך עלי' מש"ס דלקמן דמקש' דשמואל אדשמואל דאמר ג' שמין וכן מש"ס דפ' יש בכור דמק' אדשמואל דלמא הני מיירי בשבח דלאחר מיתה ונ' כוונת הנ"י דהנה ד' האיכא מ"ד דכ' לוקח נוטל הוצאה מבע"ח והרי"ף דחה משום דאדעתא דמוכר אשבח ואמנם לאחר מיתה לא שייך זה נוטל ההוצאה מב"ח אבל מ"מ הב"ח גובה את השבח וא"כ לק"מ מהא דג' שמין דהתם בכור לפשוט קתני וכן כתובה בתרווייהו כולא שבח בעי ב"ח לשלומי משא"כ הכא א"נ מיירי לאחר מיתה מ"מ הוצאה לבד יש לו ולא שומת השבח:

תוס' ד"ה ב"ח אינו גובה דברי' הכא ולא אהא דאמרי' במתנה אינו גובה י"ל דק' להו למה לא קאמר שמואל גובה חצי שבח א"וו משום דאיכא ב"ח דגובה כולא שבחא ואיזהו זו הגובה מן היתומים דל"ש בהו לוה ולוה ואח"כ קנה:

כ' רש"י תדע דגובה מן הלוקח וכו' כוונתו ע"ד שכתב הש"ך דשמואל תרתי קמ"ל חדא דבאקני אשתעבד ואידך דא"צ לשלם ללוקח וכוונת רש"י דלאידך מייתי ראי' ולא לדאקני דאי דאקני לא משתעבד גם כת' לו לא מהני:

ובענין קו תוס' דלמא בנגזל קאי נ' דלשמואל לטעמי' קמסייע לי' דס"ל בגזלן אפי' אחריות דהיינו פי' לי את השבח לא מהני ודווקא דקני מידו וכיוצא וודאי דוחק:

והנה תמה הש"ך על הרא"ש שכתב לחלק בין לוקח למתנה משום נותן בעין יפה נותן וכי מה ענין זה לכאן ונ' כוונת הרא"ש דעיקר החילוק בין לוקח למתנה דהלוקח חוזר על הלוקח וא"כ בדמים מסלקו משא"כ המקבל דינו עם הב"ח ועל כרחי' נותן לו קרקע אם ירצה וזה כוונת בלוקח לא אכפת לי' למוכר אם יתקיים ביד הלוקח קרקע או לא משא"כ במתנה רוצה דווקא שיתקיים מהקרקע עצמו מקצת מיהת ביד הלוקח והן הן ד' הרא"ש:

והנה בפי' עמליהן נחלקו הרי"ף והרז"ה ותוס' ולענ"ד עמלי' היינו שהכסף ביד הלוקח והשביח דגם זה צריך לשלם לו המוכר והוא מל' עמל דבר שאינו ניכר:

ובענין קו' תוס' על רש"י בבכורות וכן בענין מה שהק' הש"ך על הרא"ש דמנ"ל להש"ס בבכורו' להק' נ' דלשני' ק' להו ל"ל דקתני כלל בנות במזונותי' השתא כתובה דגביא ממשעבדי לא גביא שבח כ"ש מזון הבנות דלא גביא ממשעבדי א"וו ס"ל לרש"י דהך מזון הבנות ע"כ בת אשתו היא דעדיפא מכתיבה ודקאמר הש"ס תנאי כתובה ככתובה הכוונה מה שהתנה לכבודה בכתיבתה דין הוא דלא עדיף ממה שהתנה עמה בעצמה וכן לד' הרא"ש צ"ל דע"כ הא כדאיתא והא כדאיתא כתיבה ללקוחות ומזון הבנות ליתומי' וכמ"ש הרא"ש בסברא:

מסייע לי' לשמואל כ' רש"י דב"ח גובה את השבח נ' כוונתו דהנה כוונת רבא לדחויא לדר"ה דמס' לי' אי שמואל מודה בפי' לו השבח וקאמר רבא בשלמא אי רר"נ דאפי' בפי' לו השבח פליג ר"ה שפיר מסייע הך ברייתא לשמואל משא"כ לר"ה דלדידי' מוקי לה בגזלן ואין כאן סייעתא נמצא דעיקר כוונת רבא אר"נ אמר שמואל ומ"מ עיקר סייעתא כ' רש"י הוה לשמואל דהכא:

מ"ש הש"ך על ד' הלח"מ ביישוב מ"ש הרמב' דב"ח גובה מפירות גמורי' דלא נהיכא נ' כוונתו משום דכבר כ' הראשוני' דצריכי לקרקע מקרי כ"ז שאינם עומדי' להשחת בקרקע א"כ לאו בבעלי' תליא מלתא:

סוגי' דשיירות מציות מה"ק ב"מ י"ח גיטין כ"ח יבמות קט"ו תחלה ימות החורף תרט"ז.

ה"ז לא יחזיר לא פי' רש"י במס' ב"מ מאומה אמנם בגיטין כ' רש"י לא לאיש ולא לאשה ובאותו דיבור ביאר שם ג"כ רש"י קו' הש"ס ונ' דרש"י בא לבאר שם מדוע לא הזכיר הש"ס בגיטין טעמא דנמלך כמו שהוא כאן בב"מ ולזה כ' רש"י דד' הש"ס בגיטין דבלא"ה ג"כ יש להק' דא"נ נימא דנמלך אורחא דמלתא נקט כמ"ש תוס' אמנם התינח אם לא הי' מביא מקום לטעות משא"כ עכשיו דלפי טעמא דנמלך מ' דדווקא לה לא יחזיר משא"כ לבעל יחזיר ובאמת ע"כ גם לבעל לא יחזיר כמו במתנה ודייתיקו א"וו דאצטריך האי נמלך לגופי' למימר דאמר תנו נותנין ולא לאורחא דמלתא והן הן ד' רש"י דמדקתני לא יחזיר אכולהו והדר תני שאני אומר ע"כ האי שאני אומר דווקא:

ואמנם ליישב הכא קו' תוס' נ' די"לד לאיזו ענין קאמר הש"ס טעמא דנמלך שלא לתנן לא הו"ל למימר כ"א טעמא דנמלך א"וו הש"ס בא ליישב קו' תוס' ולזה דייק הש"ס במתני' דהוה סגי אי קתני ונמלך עליהן האי שלא לתנן ל"ל אלוו משום דאיכא תרי גווני נמלך נמלך לגמרי מביטל הגט וא"כ אפי' אמר תנו אין נותנין משא"כ אם לא נמלך כ"א על הנתינה כלומר אם יתנו עכשיו או לאחר זמן אזי אם אמר תנו נותנין ולהכי תנן שלא לתנן כלומר דמהימן בעל דהמלכתו לא הי' כ"א על זמן הנתינה ולא על הגט וא"כ ע"כ אם אמר תנו נותנין ואמאי דלמא מאחר נפל וז"ש רש"י הא אמר תנו עכשיו כלומר דדקדוק הש"ס דמתני' אתי לאשמועי' דלא נמלך לגמרי כ"א עכשיו רוצה לגרשה אף שלא רצה מקודם ועד"ז נ' ג"כ דרצה רש"י ליישב דלמא לאלתר כמו שהק' ג"כ בתוס' ולזה פי' רש"י שיעור לאלתר ונקט רש"י שיעור גדול אף דלא קיי"ל הכי כלומר אפי' למאן דיהיב שיעור גדול איננו כ"א כדי שתעבור שיירה ותשרה ואי כה"ג מיירי מתני' אטו בשופטני עסקי' אשר בתוך שעה מועטת כזו יבטל הגט ויחזור ויגרש א"וו דעכ"פ אשתהי יום או יומים והוה שוב לזמן מרובה, ואמנם יע"ל כוונת רש"י ליישב קו' הש"מ שהק' אמ"ש תוס' אי לאלתר פשיטא א"כ למה קתני לה בגיטין לזה כ' רש"י דלאשמועי' דזמן מרובה לאו דווקא כ"א לאלתר דווקא דהיינו בשיעור מיעט לכ"ע דלא הוה ידעי' מלזמן מרובה:

אמנם לב' תי' האלו עדן לא נתיישב לאיזו ענין פי' רש"י כאן לאיזו צורך בעי' שתשרה השיירא ולזה נ' דרש"י כ' כן לאפוקי מד' הרשב"א שכ' דעיקר דבעי' עבר אדם אי שהה דאנן אמרי' דאותו אדם לקח גיטו של שליח זה ואל"כ גט של זה להיכן הלך אמנם ד' רש"י אינו כן כ"א דאמרי' מעובר ושב זה נפל הגט והביא רש"י ראי' לזה דא"כ ותשרה ל"ל ובעברה שיירה סגי א"וו משום דאמרי' דדוקא כה"ג מאותה שיירא נפל וכוונת רש"י ליישב זה דלמאי דמוקי רבה בשיירות מצויות אמאי לאלתר כשר אי נימא כמ"ש הרשב"א דמשיירה שעברה קודם נפל אלא דהרשב"א סמוך עצמו בזה דא"כ גיטו להיכן הלך אמנם כד דייקת י"ל דוודאי אנן בב"ד דנינן אם זה הוא הגט או לא ומאז וודאי כבר עברי כמה שיירות ולקחוהו ואבל השליח הזה לא חש לדלמא לאו גיטא דידי' הוא וכאשר מצא גט זה הלך לו וז"נ כוונת רש"י בגיטין ואם לאו פסול שמא מאחר נפל ואין זה שלו ר"ל דאמרי' עדן גט שלו שמה במקום שנפל ואין זה שלו רק הוא לא חש לבדוק וסבו' אני לומר ג"כ דהני ב' פירושי' בתוס' גיטין מאי פי' שתשרה בהא ג"כ פליגי מאן דמפ' ל' חניי' סברה טעם משום דמשיירה שעברה נפל ואם רק חנו מעט כבר לקחו א' מהם ומ"ד ל' סעודה סבר כמ"ש דאמרי' מהם נפל ע"י שהוציאו כלי' וא"כ וודאי צריך סעודה:

וז"נ ג"כ פלוגתת מ"ד עבר ומ"ד שהה דמ"ד עבר סבר דמשיירה שעברה כבר נפל ומ"ד שהה סבר דמשיירה זו נפל וזה טעם הגאון דפסק במלתא דאיסורא לקולא דבעי' שהה דקיי"ל כרבא ביבמות דלנפילה דחד לא חיישי' וע"ז בא הרי"ף וחולק דוודאי אם לא הוחזק כלל יוב"ש ל"ח לעבר דה "ל כעין ס"ס מי יימר דאיכא עוד יוב"ש ואי איכא מאן יימר דהאי הו"ל גיטא מני' וא"כ מסתברא דבעי' שהה משא"כ בהוחזקו אפי' בחד ג"כ חיישי' והן ג"כ ד' הרמב' ולעולם תרוויי' ס"ל דשיי"מ והוחזקו שוין לענין אחר:

תוס' ד"ה הא אמר תנו ע' רש"א בגיטין ואמנם בב"מ דייקו תוס' וכ' הא אי לא נמלך כלומר אלו ידעי' שגרשה וכוונת רש"א בתי' דכוונת תוס' דאי לא הוה חיישי' לנמלך הי' מהימן אחרי כי הגט לפנינו ולי נ' דקו' תוס' דמנ"ל להק' דלמא באמת בעל שאמר גירשתי נאמן כד' מ"ד אחד ב"ב שם:

כ' עוד רש"א דד' בב"מ נוחים יותר בתי' לר' זירא בתי' קמא מדברי' בגיטין ובאמת גם בב"מ סיימו כמו בגיטין ולענין שהק' לרש"א למה לא תי' כן הש"ס ד' ר"ז נ' הענין כך דאי נימא הא אמר תנו אין נותנין ע"כ נמלך אורחא דמלתא ומשום אורחא דמלתא לית לי' לתנא למנקט מידי דמצית למטעי בדיוקא אמנם אם עכ"פ לאלתר נותנין שוב שפיר שייך האמר תנו וא"נ פשיטא ליהוי פשיטא דכיון דרק אורתא דמלתא נקט:

מ"ש עוד תוס' דלר"ז ור' ירמי' קאי סוגי' למ"ד אין לבעל פירות תחתימה אף דלא קיי"ל הכי וא"כ מאי מק' לר' ירמי' נ' דכוונתם דליכא למימר דבריית' הא קמ"ל דמנא ידעי' כיון דלאידך מ"ד א"ש וא"צ להך רבות' דלמא נימא דברייתא אתי' כאידך מ"ד א"וו לא מיירי לאלתר:

ד"ה לאלתר כשר כוונת תוס' דלכאורה הא דלזמן מרובה פסול משום דאתיילד ריעותא דעבר אדם וכיוצא וא"כ התם ביבמות דלא אתיילד ריעותא ליהוי כלאלתר וע"ז כ' תוס' דאדרבא הכא דידעי' שמזה נפל צריך ריעותא דאל"כ וודאי של זה היא ולהכי לאלתר כשר משא"כ התם דאין הוכחה לזה יותר מאחר אפי' לא אתייליד ריעותא פסול:

ד"ה והיא שהוחזקו י"ל דכיון דשיי"מ לחודא ממתני' דכל מעב"ד שמעי' לרבה ניחא לי' לרבה למימר דברישא שוב אשמועי' דהוחזקו לא מפסיד:

והנה בין לדבריי בין לד' תוס' עכ"פ אי ר"ז ס"ל כרבה וק' אמאי לא משני אפכא פי' דלמסקנא גם אמתני' מתרץ ר"ז אלא דלהק' לא בעי ממתני' א"וו דר"ז פליג ארבה ומיושב קו' רשב"א בגיטין הא אפושי פלוגת' לא תפשי' ול"ל להש"ס למימר דר"ז פליג ארבה ולמ"ש א"ש אמנם תינח אי לר"ז שיו"ת דווקא כמ"ש ה"ה א"כ לא מצי לשנויי אפכא משא"כ אי לר"ז שוב תרוויי' בחדא מחתא אכתי נימא כאן בהוחזקו אלא הא ל"ק דאדרבא בא להורות לן כד' הש"ס לקמן דגם סיפא מיירי אשתכח חוץ לב"ד:

אמנם כן ללי"ק וודאי יק' למה לא אמר ר"ז אפכא ומזה הי' נ' ראי' לד' הרא"ש דהוחזקו גרע משיי"מ ואי הוה נקט הוחזקו ס"ד דבהוחזקו לחוד סגי ולזה נקט שיי"מ למימר דתרוויי' בעי':

ויע"ל דר"ז קאמר שיי"מ דווקא כי היכי דמוקי מתני' כר"מ דסתמא כוותי' משא"כ לרבה דע"כ דלא כר"מ מתוקמא ולזה רמזו תוס' בסו"ד שכ' דמתני' דלא כר"מ ע"כ כיון דבהוחזקו מיירי וכלומר משא"כ לר' זירא ל"ק דלימא אפכא והיינו שוב ללי"ב אלא דל"צ וכמ"ש לעיל דבלא"ה שפיר:

והנה יש לעיין לד' הרא"ש דהוחזקו גרע א"כ מנ"ל לרבה באמת דהוחזקו לחוד לא מפסיל ונ' דרבה לטעמי' דדייק ר"פ כל הגט דלא חיישי' אפי' בהוחזקו לנפילה דחד ואמנם למסקנא נדחי' ד' רבה שם שוב אמרי' דהוחזקו גרע:

ואמנם באמת ד' הראש צריכין ביאור דלמה יגרע וצ"ל דהנה וודאי לא ימלט שלא יהא עוד בכל העולם שוירי א' אלא דבאותו שוירי נימא שוב דיש שם ג"כ יב"ש לא חיישי' ואם חזינן דבשוירי שלפנינו יש בו יב"ש למה לא נימא דבשוירי שבסוף העולם איכא ג"כ יב"ש:

כ' עוד תוס' כיון וכו' ובגיטין כגון ורש"א שכ' דתוס' לית להו סברתם לקמן דאינו משקר כ' כן לד' בגיטין דבב"מ לק"מ דהיינו כיון כלומר מאחר דמהמני' לי' ונ' דהנה רש"י שכ' בגיטין דלר' ירמי' בעי' לאיש זה התובעו וודאי לית לי' סברת התוס' דאינו משקר ולדברי' בגיטין שם כ' תוס' כגון וכו' ובב"מ שלא כ' רש"י כן מ' דמודה לד' תוס' כ' כיון וכמ"ש:

דאלת"ה ע' רש"י כוונתו דאנן לדידן ל"ק לן מתני' דמעב"ד אלא דלרבה דק' לי' מק' הש"ס חיישי' לב' שוירי כ' רש"י בגיטין דלא הוחזקו ב' יב"ש מ' אבל יכול להיות שהי' ובב"מ כ' רש"י ואנו יודעין שאין שם בשוירי ב' יב"ש וגם בתוס' לא כ' רק שמא הי' ידוע להם והיינו משום די"ל דר"ה לרבותא קאמר אפי' לב' שוירי חיישי' כמ"ש השי"מ ואמנם לכאורה יש להביא ראי' דלא הי' יודעין שאין שם ב' יב"ש דאל"כ תק' קו' דרבה דלמא לב' שוירי הוא דלא חייש אבל לב' יב"ש חייש אמנם אם לא היו יודעין הו"ל לרבה למימר תיבדק אלא ש"מ דלא חייש כלל אמנם כד דייקת הא מלתא תליא בפלוגתא דאביי ורבא ביבמות רבא ס"ל דאי חיישי' לב' יצחק חיישי' לב' נהרדעא ואף כי רש"י ביבמות לא כ' כן כ"א דרבא אמר יבדק כל העולם דלמא הי' כאן א' והלך לו י"ל ג"כ דעכ"פ היו יודעי' ממנו נהרדעא כ"א רבא קאמר דאי חיישי' לב' יב"ש גם לב' שוירי חיישי' ואביי קאמר דלב' שוירי לא חיישי' ובזה נבין מדוע בגיטין לא פריך הש"ס לר"ז מכל מעב"ד ובב"מ פריך והיינו דבגיטין קאי הש"ס אליבא דאביי דמחלק בין ב' יוב"ש וב' שוירי וא"כ בב' יוב"ש הוא דפלוג ר"ז ארבה אבל בב' שוירי מודה וא"כ מאי יחזיר דתנן לאחר שתבדק אותו שוירי ולק"מ דבב"מ קאי הסוגי' אליבא דרבא דלא מחלק וא"כ ה"ה בב' שוירי פליג ר"ז ונמצא גם דינ' של רמ"א שפסק דלא חיישי' לב' שוירי תלי' בפלוגתא דאביי ורבא וכיון דחזי' דסתמא דהש"ס בגיטין דהויא לענין גט סוגי' במקומה דעדיפא אזדא לאביי שפיר פסק רמ"א דל"ח לב' שוירי ואזדא קו' הבי"ש, וגם קו' תוס' אדאביי מתיישבת בדברינו:

הק' בתוס' אד' רש"י למה כ' בב"מ תרתי הנפק ושליח ונ' דהביאו לרש"י לפ' דע"י שליח מיירי דאל"כ ל"ק דרבה אדרבה דהנה בשי"מ הק' מ"פ ר"ז מבריית' דלמא התם משום דהוה ס"ס ספק גרשה כבר ס' זה היא הגט וא"כ דלמא גם רבה התם דווקא שכבר נתגרשה קאמר רבה דבעי' תרתי לריעותא דאל"ה הוה ס"ס משא"כ בתרתי לריעותא ס' שני מגרע גרע כמ"ש תוס' בפ"פ כענין זה משא"כ היכא דלא נתגרשה דהוה רק חד ס' לא א"וו מיירי ע"י שליח ועדן לא נתגרשה ואמנם בשליח יש לחוש לדידן לנמלך דדלמא הבעל אינו חושש לתק"ח ובטלו ומביטל כדקיי"ל אמנם אם ראינו שהשליח הלך לקיימו וודאי קיים לי' בבעל זה דלא יעבור על תק"ח ושוב אין לחוש לנמלך וע' בזה:

כ' רש"י כשמעתי' דלא הוה אלא חדא כוונתו אף דללי"ב לא הוה כשמעתי' ממש דהרי לא הוה שי"מ:

בזמן שהבעל מודה כבר כ' לעיל קו' שי"מ ונ' דרש"י בא ליישב זה שכ' מודה שאומר לתנו לה כוונתו דד' הש"ס דמודה ע"כ מיירי שאומר לתני לה דאטו בדיני ס"ס מיירי תנא ודיני ס"ס אתא לאשמועי' א"וו מיירי שעדן לא נתנו לה:

ואמנם יע"ל כוונת רש"י ע"ד שכ' תוס' דבעל לא מהימן למפרע ואנן עכשו תגרשי' לה וע"כ צריך שיאמר לתנו לה דבל"ז אנן כל כמינן בתמיה:

ובד' השי"מ נ' לי לבאר פלוגתת אביי ורבא ביבמות דרבא לא חייש משום ס"ס דלמא ליכא יוב"ש ואי איכא דלמא לא הלך מקורטבא לאספמיא וע"ז מייתי אביי מאנדרולנאי נהרדעא דהוה ג"כ ס"ס ומיירי כמ"ש רש"י שם שהאשה היתה תובעת הגט שאומרת שכבר נתגרשה ואיכא ג"כ ס"ס דלמא כדברי' באמת וא"נ לא דלמא היינו האי גט ומיירי ג"כ שהבעל מודה ורבא מייתי מחבי דהוה ג"כ ס"ס דלמא איהו האי חבי וא"נ לאו איהו הוא דלמא חסר לי' או קנה מני' וכ"ת הא התם ממונא לא היא דטעמא מאי לא יועיל ס"ס בא"א דהוה כרוב כמ"ש השי"מ א"כ גם בממון לא יועיל דאין הולכין בממון אחר הרוב:

אמנם ד' הרי"ף והרמב"ם נ' דאביי כר"ז דחדא לריעותא מפסיד והתם הוו שכיחי שיירתא כמ"ש תוס' שם ורבא בשיי"מ כרבה ס"ל משום מתני' דכל מעב"ד משא"כ בהוחזקו רבה לטעמי' כמ"ש מתני' דגיטין משא"כ אנן לדידן נקטי' דלא כרבה וא"כ אדרבה מסתבר לן בהוחזקו מגרע גרע והנה בתרי יצחק קיי"ל כרבא אמנם לא פשוט לן אי בשיי"מ מיירי או דלמא התם ל"ש לחלק בין מצויית לאין מצויות כמ"ש תוס' כאן וע"כ לחומרא נקטי' אך רק מספיקא וא"כ די להחמיר משא"כ בהוחזקו דרבא מחמיר בהדיא א"כ וודאי לחומר' נקטי' שפיר אפי' בעבר מחמרי' דלאו ספיקא הוא:

כדקיי"ל לאלתר כ' רש"י בגיטין כד' תוס' דבמתני' ל"ש פשיטא ובברייתא שייך ובב"מ כ' רש"י דבברייתא הו"ל לאפלוגי ונ' דק' לי' לרש"י אמאי לא מק' הש"ס הך קו' דמק' לר"ז ללי"ב מיד לר"ה לעיל א"וו דלר"ה איכא למימר דמיירי לאלתר משא"כ לר"ז א"כ ברייתא נמי וכ"ת ברייתא הו"ל לאפלוגי א"כ גם במתני' הו"ל לאפלוגי אמנם בגיטין ד' הש"ס דבבריית' לאלתר פשיטא ובמשנה במעב"ד ל"ש פשיטא דאצטריך לאשמועי' דלא אמרי' נמלך במעב"ד ולהכי גם לר"ז לא פריך ועיקר הא מלתא תליא בתי' הגליון והיינו סוגי' דב"מ ס"ל דחיישי' לקנוניא ואצטריך כאן לאשמועי' תי' הגליון דמהמני' לבעל ולא הוה פשיטא וע"כ משום אפלוגי הוא משא"כ סוגי' דב"מ ס"ל דל"ח לקנוניא ואין זה רבותא ושפיר משום פשיטא מק' ר"ז:

כגון דקאמרי עדים כ' רש"י החתומים בו דלסוגי' דב"מ דמשני מקמי הך דמעב"ד הי' אפשר לומר דגם ר"י אהא קאי ועדי קיום קאמר לזה כ' רש"י דלא היא כ"א אמתני' וברייתא קאי:

והנה בב"מ כ' רש"י דר' ירמי' בא לתרץ הברייתא יחזיר דהיינו הברייתא ובגיטין כ' רש"י דתרוויי' בא לתרץ ואף זאת בגיטין כ' רש"י לאיש זה התובעו ולא בב"מ ונ' כוונת רש"י בזה דבגיטין ס"ל לרש"י דר"י כר"ז ומה"ט נאיד משום דל"מ לי' דמיירי בתרתי לטיבותא כמ"ש הרמב"ן במלחמות ביבמות שם וא"כ בין מתני' בין ברייתא מצי לתרץ ומצי מיירי ג"כ שאומרי' לאיש זה התבעו משא"כ בב"מ דעורר הש"ס תחלה דלר"ז אתיא מתני' דמעב"ד בשינוי דחיקא מ' לי' לרש"י דגם ר"י כרבה ס"ל אלא דברייתא ק' לי' דהוה ס"ס א"וו מיירי בתרתי לריעותא דגרע טובא מס' א' וא"כ שוב אס"ד דאומרים לאיש זה התובעו למה לא יהי' שוב ס"ס אלים והן ד' רש"י:

כ' רש"ל דתוס' דהכא פליגי אתוס' לעיל ואפשר דנהי דידעי' דנפל ממנו גט אטו ידעי' איזו עדי' הי' חתומי' בו וע"כ לא מהימני':

כ' בתוס' בגיטין מה"ת במצאה עדים ר"ל דליכא למימר דקרא מיירי בסי' מובהק דא"כ סימני' לדידן מנ"ל אע"כ כיון דכ' לכל אבודת לא מיירי בסי' מובהק דל"ש בכל אבידה וע"כ בעדים מיירי:

כ' רש"י רב ב"ח הי' שליח להביא נ' כוונתו דאס"ד דלהוליך הי' היאיך ניהדר בט"ע תטעון האשה דלא מהימן לה ולא תתגרש בע"כ א"וו איהי שוויה שליח להביא ואולי גם ביבמות כוונת רש"י כן דאם אין האשה תובעת הגט תוכל לטעון אין זה בעלי ואינו מקבלת הגט:

כ' רש"י בגיטין תרתי צו"מ ידע בט"ע ולא משני בדבורי' וע' תוס' ונ' כוונת רש"י דט"ע היינו כמ"ש רש"י בב"מ דמכירו היטב ודיו ושיעור זה לא ידע ע"ה יציו"ת היא דידע ואי לאו דידע לא הוה משני בדבורו:

כ' תוס' ביבמות דמיירי דשכיחי שיירתא וע' רש"א ונ' דמגמלא פרחא דייק להו, דמיירי לקמן ע"כ בלא שכיחי שיירתא דיותר מגמלא פרחא לא משכחת לא שכיחי ואפי"ה חייש רבא אלמא לרבא בהוחזקו פליגי:

כ' רש"י ביבמות האשה עומדת נ' דמי לי' לרש"י דהתם רק ענין ממון הי' הנידון דאל"כ הי' רבא מודה דע"כ הוה חדא לריעותא מדפליג אביי ובחדא גם רבא מודה דמה לי הוחזקו או שכיחא משיירתא ובתרי יצחק משום עיגונא מקיל כמ"ש הרז"ה והרא"ש ומיושב קושי' הרמב"ן ורק על הכתיבה הי' דנין ואביי מייתי דאעפי"כ חששו ולמה נקיל בעגונא כ"כ ומ"מ רבא לא הי' יכול להביא ראי' דע"כ משום כבודו שלחו לי' ול"ל מנא אמינא אחר דדלמא דוקא לענין ממון, וכבר יישב רש"י:

כ' רש"י תיבדק דלמא יש עוד אנדרילנאי כוונתו דל"ת תיבדק אם נסדר גט כזה דאל"כ לא פריך רבא:

כ' רש"י בצד קלוניא כך שם העיר לאפוקי מהרמב"ן דמפ' דהי' זה בנהרדעא וכוונת רש"י דא"כ הוה כ"נ וכאן הי' ולא פריך רבא תיבדק כל העולם א"וו ממקום אחר בא לנהרדעא ובאמת גם בב' יצחק קשה ע"ד הרמב"ן מאי כ"נ שייך כיון שעכ"פ הלך לו:

בר חייא מחגרא ד' הרז"ה דר"ל צולע וד' הרמב"ן מחגר הי' נ' ד' הרז"ה דא"ה לא הוו שני יוב"ש מעיר א' כיון דהי' קורין לו שהוא מחגר משא"כ או צולע הוא רק כנוי לגנאי וד' הרמב"ן דל' דהוה בנהרדעא מיותר אלא ש"מ שהי' ממקום אחר:

ומ"מ יק' לד' הרמב"ן לישני ר"ז דברייתא מיירי במצא במקום כתיבתו וגם אמתני' י"לד כן וצ"ע:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה