אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ט בענין ר"א ור"י בתנור עכנאי.

ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט

בענין ר"א ור"י בתנור עכנאי.

בענין שאר דיני אונאה.

הנה כ' תוס' בכמה מקומות דר"א הי' מתלמידי שמאי והי' מחודד טפי והעומדי' לימינו הי' ג"כ מחודדי ולזה נחלק על הרוב והביא ראיה מחרוב הנה אז"ל בבכורות כי החרוב הזה אינו נושא פירות עד לאחר ע' שנה וכן קראו רז"ל לת"ח זקן משום שקנה חכמה ואין החכמה נקנית מבלעדי הזקנה ואמנם אמר ראב"ע הרני כבן שבעים ופי' הרמב' משום שנתייגע ברב כחו וז"ל ר"א הנה החרוב יוכיח שאינו נושא פירות עד הזקנה וכן אינו דומה סברתכם לסברתי אף כי אתם רבים החרוב ר"ל הזיקנה בימינו ואמר אמת המים תוכיח ר"ל התורה שנמשלה למים כי אם אין מכוונים בה אל האמת נוח לה לחזור לאחרי' לשמים ואמר אח"כ כותלי בי"המד יוכיחו ר"ל כי אין להקב"ה בעלמא אלא ד' אמות של הלכה וזה עולמו של הקב"ה והעולם קיים על האמת ואם אין אמת יחזור העולם לתהו:

תוס' ד"ה היא מוצאת נ' כוונתם דלמא כשתגיע לכבשן היתה מפרסמת לזה כ' דמוצאות מויצת א"כ כבר היתה שם:

תוס' ד"ה אכנעי כוונתם של עכן הו"ל למימר א"וו האומן הוא נקרא כך ומדנקט תנא שם האומן דרשו ל' נחשת:

ולסיומא בשיעורי הקיץ, אז"ל שם באותו הדף לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו. ולעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו. ולעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתי. הנה ידוע כי התורה נקראת אשת חיל ואז"ל ב"ק יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה והנה התור' מתאוננת תמיד על ע"ה שמניחים אותה בקרן זוית וכל אוי שיגיע למ"ה הוא רק משום ביטול תורה כי עי"ז כל פורעניות באין לעולם ומתנחמת בעוסקים בה ואם אמנם גם העוסקים בה יבזו אותה ישליכו אמרי' אחרי גיוום ומשניאים אותה בוני ע"ה שאומרי' פלוני זה שלמד תורה כמה מכוערים מעשי' הדין חוזר עליהם וע"כ אז"ל כל משנאי אל תקרי משנאי אלא משניאי אהבו מות וע"ש לעולם יהא אדם ר"ל הת"ח זהיר באונאת אשתו דמתוך שמדעת התורה מצויה כמ"ש לעילא אונתה ממהרת לבא והנה על הרוב מה שחוטאי' ת"ח הוא ג"כ מפאת חסרון ידיעה כי מבלים ימי' בפלפול וסברא ואז"ל שלחו מתם הכל צריכין למרי חטי' ר"ל לבעל שמועות וז"ש לעולם יהא אדם זהיר בתבוא' בתוך ביתו שיהא מזויין בשמעתתא והל' כי אין מריבה מצוי' בתוך ביתו אלא על עסקי תבואה ואז"ל יהא כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכו' ר"ל כי כבוד התורה שקיל כנגד הכל ואפי' הרב לתלמיד אמנם עד"ז כשם שהאד' השלם רוצה בתקנת עצמו ויבקש שיורוהו דרך הישר כן יבקש הרב כבוד תלמידו עד"ז אשר בכל זאת לא ישיב אחור ימינו ולהורתו דרך הישר פעמים בנחת פעמים בזעם וכן כבוד חבירך יהא כמורא רבך אשר במקום שיש חילול השם דהיינו לאפרושי מאיסורא וביאר ואמר ומורא רבך רק כמורא שמים ולא במקום שיש חילול השם והנה אמר הכ' תכבדך כי תחבקנה וז"ש לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו והנה אז"ל על הת"ח מ"ד אליכם אישים אלו ת"ח שדומין לנשים ר"ל שמקבלים השפע מאחזיקי' ועושין גבורות כאנשים כי ישפיעו עליהם שפע טוב ואמנם דווקא על המחזיקים המכבדי' את התורה והיינו דדריש להו רבא לבני מחוזא שהי' סוחרי' אוקירו לנשיכו דהיינו הת"ח כי היכי דתתעשרו וזש"הכ כבוד חכמים ינחלו אם החכמים ינחלו כבוד אזי ותמימי' הע"ה שנקראו תמימי' ינחלו טוב אמן כיה"ר:

ב"ה בסוגי' דמשיכה ב"מ פ' הזהב בכורו פ' הלוקח עובר פרתו ע"א פ' השוכר א"ה לש"ש תרי"ז לפ"ק.

ב"מ מתני' נתן לו מעות וכו' יכול לחזור כ' רש"י זה וזה משום דל' יכול מ' חד לחודא ובאמת שני' יכולין ואמנם מה דלא נקט תנא יכולין לחזור אפשר משום דעיקר רבותא דת"ק גבי לוקח דפליג ר"ש ולהכי נקט נתן שלא משך דהיינו הלוקח יכול זה לחזור בו:

ואפשר דאי נקט יכולין סד"א דווקא אם שני' רוצים לחזור וכ"ת פשיטא הא קמ"ל דלא בעי קנין חדש קמ"ל דאפי' א' יכול לחזור:

ר"ש אומר ע' רש"י כוונתו דלא תימא דר"ש גם אריש' פליג וס"ל דמשיכה לא מהני מידי קמ"ל דר"ש דווקא אסיפא קאי ודייק כן לרש"י מדלא משני הש"ס כדבעי לר"י מאי איכא בין ר"ש לרבנן דנ"מ אי משיכה קנה אלא ש"מ דמשיכה מ"מ קונה לר"ש:

אלא דמ"מ יל"ד למה נקט ר"ש כל שהכסף בידו ונ' דר"ל בזה בשלמא המוכר יכול לחזור שהרי לא הקנה עדן ללוקח הפירות אבל הלוקח שכבר הקנה למוכר הכסף למה יוכל לחזור בו הרי קנהו במשיכה:

ואמנם מה דק' לי בזה הוא הרי ע"כ מוכח ממתני' דלת"ק הלוקח יוכל לחזור בו וא"כ מאי רבותא אשמועינן רב חסדא שאמר שתקנו משיכה ללקוחות ונ' דהבע"ד שבא לפני' הי' רוצה לומר דבה"ג דהוה מעשה דבעי למנסבא דבי פרזוק רופילא און הלוקח יוכל לחזור שהמוכר א"ל נסתחפה שדך מזלך גרם וע"ז השיב שפיר רב חסדא כיון שבכל שעה המוכר יוכל לחזור בו ואך יתייקר לא יוכל הלוקח לומר מזלי גרם וא"כ גם אפכא המוכר לא יוכל לומר מזלך גרם כי עדן לא נגמר המקח:

אר"י ד"ת מעות קינות הנה בסוגיין לא פ' רש"י מאומה ובבכורות ובחולין כתב רש"י מונתן הכסף ונראה דבסוגיין לא מ' לי' לרש"י לפ' כן דא"כ כי היכי דפריך הש"ס אר"י האי מיד מאי דריש בי' הו"ל למפרך גם אר"ל מ"ט לא גמר מהקדש ובשלמ' לפום סוגיין דבכור' לק"מ דר"ל לטעמי' דדריש לעמיתך במשיכה הא לנכרי בכסף וש"מ דלנכרי קנין אחר ולישראל קנין אחר כמו שביארו תוס' בבכורות שם א"כ גלי לן קרא דלא נילף מהקדש וא"כ שפיר נוכל לומר דר"י מקרא יליף אמנם בסוגיין עכ"פ הו"ל לר"ס לתירוצי הכי ר"ל לטעמיה וכיוצא ולזה שתיק רש"י:

תוס' ד"ה שמא יאמר לו נשרפו חטיך הנה בעירובין תי' דמשום תקנת השוק עשו כן ונרא' דכאן לא ניחא להם כזה משום מה שכ' רש"י לקמן דנ"מ בין ר"י לר"ל לענין קידושין וא"כ כח הו"ל לחכמים לשייר מעט קנין מעות דלא ליתי' מני' תקלה לענין קידושין:

והנה על תי' ריב"ן הקשו שם בעירובין וכאן ניחא להו דאמעות הוה שומר שכר ואחוטין הוה שו"ח וא"כ בחיטין דווקא יש לחוש לדליקה ולא אמעות ובהא יש להבין הזל"ז בתוס' בעירובין:

ואמנם רש"י נרא' דלית לי' סברא זו דא"כ הו"מ לפ' בין ר"י לר"ל דלר"י מותר להשתמש במעות ולר"ל אסור להשתמש במעות:

רש"י ד"ה נכתוב כי תמכרו בסו"ד שאין נקנה עד שיצא מיד זה ליד זה נ' כוונתו דהש"ס פשיטא לי' דר"ל יליף ג"כ דמעות אינן קונות מדפריך בפשיטו' לר"ל אא"א מעות אינן קינות ש"מ דהכי פשיטא לי' וזה מדר"ל דבכורו' דאמר דלעמיתך בא לומר לנכרי בכסף ולא לישראל בכסף א"כ ממילא מוכח דמעות אינן קונות לר"ל מהאי קרא:

רש"י ד"ה מאי איכא וכו' בא להורות לן דעיקר הקו' במ"פ ולמסקנא צ"ל דהיינו פלוגתן דוודאי משום נשרפו חטיך די כר"ש אם המוכר יכול לחזור אמנ' כיון דאכתי איכא מי שפרע א"כ לא אהני תקנתא כ"א למוכר שאינו הגון ולזה ס"ל רבנן דגם הלוקח יוכל לחזור וממילא יציל כל מוכר דלמא ברגע אחרונה כשלא יהא עוד פנאי להציל יחזור הלוקח:

תוס' ד"ה אא"ב ור"ת מפ' וכו' דאפי' לר"ש הוצרך לפ' כן משום דלא ניחא לי' למימר דכולא תקנת' הוה משום בני אדם שאינם מהוגנים וא"כ עכ"פ לר"ש יק' ולזה הוצרך לפ' כן גם לר"ש:

ואפילו מי שפרע ליכא הוצרכו לזה דאל"כ יקש' שוב דלא הועילו כ"א ללקוחות שאינם מהגנים שלא יחושו למי שפרע א"וו אפי' מי שפרע ליכא:

ואפילו משום יוקרא כ"כ דלא נתמה דלר"ש לקוחות יכולין לחזור בהן:

וכ' דאלת"ה פי' וגמ' גופא מנ"ל הא לר"ש וע"ז כתב דהש"ס דייק לי' דא"כ לר"ש מי שפרע בלקוחות ליתא אלא דק' דלמא באמת הכי הוה ונ' דזה לא אפשר דאי משום מוכר לחוד אמרו מי שפרע ק' אפוכי מטרתא ל"ל הרי רצו שיוכל המוכר לחזור בו למען יציל מן הדליקה ולמה שוב אמרו עלי' מי שפרע א"וו עיקר מי שפרע בלוקח בתרי תרעא אמרו וממילא חל גם על המוכר בחד תרעא:

והא דקאמר בשמעתין וכו' וכ"ת מנ"ל להש"ס הא מלתא דלר"ח לרבנן אפי' בחד תרעא לוקח חוזר הרי ר"ח מיירי בגוונא דאפי' ר"ש מודה נ' מל' כדרך שאומר ר"ח דייק דבמוכר אפי' בחד תרעא ע"כ חוזר דאל"כ לא אהני תקנתא מידי וע"ז קאמר ר"ח דגם בלוקח כה"ג חוזר:

אלא דק' קצת כיון דעכ"פ מהאי מעשה דר"ח לקמן גם ר"ש מודה לאיזו צורך נקט ר"ח לישנא דלא אתיא כ"א אליבא דרבנן ואפשר דההיא דאתא לקמי' דר"ח לענין מי שפרע הוה מס' לי' ולא בעי לקבולי עלי' מי שפרע והוה ס"ל דלר"ש בכ"ג אין כאן חזרה ללקוחות ולרבנן בכ"ג ומ"מ איכא מי שפרע ור"ח השיב לו דלא היא כ"א היכא דאיכא פסידא לכ"ע גם לוקח מצי הדר בי' אלא דפליגי בכדרך דלת"ק כ"מ שהמוכר מצי הדר ביה הלוקח מצי הדר בי' ולב"ש לא מצי הדר בכ"הג למיהדר:

והנה הרז"ה בס' המאור הקשה אשטה זו א"כ עיקר תקנה אלוקח הוה ובגמ' מ' דאמוכר עיקר תקנה כך הבין הרמב"ן במלחמו' קו' הרז"ה ודחה דברי' אמנ' לדעתי הכי ק' לי' דלמה להו לרבנן לתקוני כלל החזרה לא הי' להם לתקן כ"א אם נשרפו החטין נשרפו למוכר ואהא לא תי' הרמב"ן אמנם אפשר ע"ד שכת' רש"י פ' הנזוקין הביאו הרמב"ן בסו"ד דאם אין כאן חזרה אין כאן אחריות:

והנה הראשונים הביאו סעד לד' תוס' מגמ' דחולין פ' או"ב והרז"ה דחה והרמב"ן דחה ג"כ ד' הרז"ה ולדעתי אפשר דד' החילוקים היא דמצי לו מוכר אמר ללוקח כיון דלא חזרת בך במזלך נשרפו ונסתחפה שדך וא"כ התם כיון דאין ללוקח בו אלא דינר והבהמה לטבח לא מצי אמר המוכר הכי:

והרמב"ן הביא ראיה דא"כ לחכמים אדרבא יפסידו הלוקח ע"י שגם הוא יכול לחזור דלא יטריח המוכר ע"ש ונ' כי רש"י יישב זה דהמוכר עלי' לדאג דלמא בשעה אחרונה שלא יהא עדן פנאי להציל ומ"מ עדין החטים בעין יחזור בו הלוקח ע' ותמצא:

ובזה יש לדחות ג"כ אידך דלמה לא קאמר הש"ס א"כ אם נשרפו החטין דלמא לא יחזור בו הלוקח בשעה אחרונה וצ"ל שלא הי' בעיר וכה"ג שוב הוה דרך רחוק ומ"מ מ' מד' הרמב"ן דחולק על רש"י שכ' א"ב לענין קידושין דא"כ לא מק' הרמב"ן לכאורה:

ויש לתמוה מד' בגיטין שסותר למ"ש כאן דכאן ס"ל כד' הרז"ה דלאחר שנשרפו לא יכול לחזר הלוקח ובגיטין מפ' הסוגי' לד' תוס' והרי"ף דלשיטתו לק"מ ואדרבא איכא סייעתא כמ"ש הרז"ה:

תוס' ד"ה ואמר רבא הנה בתי' מיושב ג"כ מה שהביא המק' ד' רבא ואמנם התוס' שלא עמדו עי"ז נ' דדברי' למסקנא משא"כ להמקש' דהוה ס"ל לחלק בין ר"ת לרבנן נ' דלהכי אייתי ד' רבא והוה ס"ל דרבא כר"ל ולהכי קאמר ר"ש הוא דאי' לי' מי שפרע במעות ואנו אין לנו כ"א אין לנו כ"א אין רוח חכמים נוחה:

רש"י ד"ה קאי באבל ומ"מ מה דלא כ"כ לעיל דבס"ד ס"ל דמי שפרע נ"מ דלר"ל ליכא מי שפרע משא"כ השתא ע"כ מסקי' דמידי אחרינא נ"מ ודלא כתב רש"י דלענין מעילה דלקמן נ"מ דלר"י מעל בלא משיכ' משו' דבעי למנקט נ"מ דנוהגת האידנא ולכאור' לענין בכור הו"מ למימר נ"מ דלר"י צריך משיכה ולר"ל סגי במעות ואמנם אם בעכו"ם עיקר פלוגתיי' בעכו"ם הו"ל למנקט תלוגתיי' א"וו גם בישראל נ"מ:

רש"י ד"ה קרא ממתניתא נ' דק' לי' הרי אמר' לעיל דר"ל מקרא יליף ומה לי חד קרא או תרי קראי לזה כ' רש"י דלעיל ילפי' משיכה מהכי והכא מייתי סייעתא דמעות לא אהני:

תוס' ד"ה תשומת יד ע' רש"א ולי נ' דתוס' כ"כ לאפוקי מרש"י שכתב ד"ה השתא דלא אהדרי' דממאי דאהדר עושק ראי' דבעי' משיכה וע"ז כ' תוס' דאפכא מסתברא אדרבא אי לא אהדר גם עושק כ"ש דהוה סייעתא אלא דאהדרא לשום דרשא וד' רש"י נ' דלהכי אהדר עושק דהתם רגילות בכך שהבע"הב כשאין לו לשלם אומר לו טול מלאכתך עד שיהא לו לשלם והאומן לקחו ולאחר זמן משאילו לבע"הב משא"כ בתשומת יד אין זה דרך שיקח המלוה המשכון שבידו ויחזירו ללוה. ומ"מ ע"כ בענין משיכה:

והנה ע"כ צ"ל באמת דאהדר חדא ואידך בכלל יקש' עכ"פ למה שביק תשומת יד דכ' ברישא דקרא ונקט עושק ונ' עפ"י מ"ש במק"א דעושק אצטריך ליישב מה שעמדו עלי' בתוס' חולין פ"א דבאמת עושק וגזל ב' לאווין כא' ולא אתי חד עשה דוהשיב ומנתק תרי לאוין ואצטריך בהדי' את העושק דליהוי שוב תרי עשה לנתק התרי לאווין:

באו"ד דהתם ר"ש הוא ובקו' דקרא דהתם קש' להו ותי' דר"ש הוא דדריש הכי:

בגמ' תרי גווני פקדון פי' פקדון דלא שייך נפקד בגוי' ופקדון דשייך נפקד בגובי:

תוס' ד"ה בלן וא"ת נ' דבל"ז לא ק' להו דמדנק בלן דייק משא"כ עכשיו דלמא נקט בלן לאשמועי' דשכירות קרקע נקנת בכסף:

וא"ת פי' כיון דמתני' גופא דייק הכי ולא רב הוא דקאמר ק' לר"י:

והנה הרמב"ם בהל' מעילה דלא חילק בין בלן לשאר אומנית כ' ליישב זה דה"ק אף שלא רחץ כלל כיון שהי' המרחץ פתוח לפניו והי' יכול לרחוץ אם הי' רוצה כבר נהנה ומעל:

וממילא לד' הרמב"ם לא אצטרך לחלק בין נכרי לישראל וברייתא דשאר אומנות לא מעל מצינן למימר דרבנן הוא והחילוק דלרבנן עקרו רבנן לגמרי קנין מעות וא"כ לא מעל כ"א בנכרי משא"כ לר"ש דלא עקרו הקנין מכל והוה א"ש מ"ש הרמב"ם דבקנה חפץ נגד ישראל לא מעל אלא דא"כ כ"ש דק' מה שפסק בבלן ובשאר אומניות דבין בישראל בין בגוי מעל הרי בישראל למ"ש בעי' משיכה ונ' דהרמב"ם לטעמי' דס"ל בגוי בין משיכה בין כסף קונה וא"כ ע"כ לדידי' ליכא לתרוצי הנו ברייתות חדא בגוי וחדא בישראל דלכאור' בין בגוי בין בישראל הו"ל לקנות א"וו צ"ל ע"ד אחר ומה"ט ס"ל להרמב"ם דלר' יוחנן באמת כיון דעקרו רבנן קנין מעות א"כ לא הוה קנין כלל לכאורה כמ"ש תוס' ר"פ השוכר גבי אתנן ואמנם הני תרי ברייתות בהא פליגי חדא סברא דדווקא בלן נקט תנא משום דאפי' משיכ' לא חסרה ואהני קנין אפי' מדרבנן משא"כ שאר בעלי אומניות ומכ"ש קנה חפץ לא מעל ואידך סברא דבלן דנקט לאו דווקא אלא לאפוקי קנה חפץ והסברא לחלק פשיטא כדקתני כיון דאיהו עכ"פ סמך דעתי' והמרחץ פתוחה לפניו וכן באומן סמוך דעתיה דוודאי יעשה מלאכתו אף כי באמת האומן יכול לחזור אך כיון דלא שכיח שיחזור וגם מקבל מי שפרע הו"ל הנאה שוה פרוטה במה שסומך שיעשה מלאכתו משא"כ בקניית חפץ דאדרבא לא ניחא לי' דלקני משום שמא ישרפו חטים בעליא וכ"ז שלא עשק אינו חפץ בקניין א"כ לא אתהני מידי ופסק הרמב"ם כהך ברייית' דדוק' בחפץ הוא דלא מעל בישראל משא"כ בשאר אומניות דדמו לבלן ודפסק הרמב"ם הכי היינו משום דבאמת מדאורי' מעות קונות וכלל מה דאיכא לאוקמי אדאוריי' מוקמי':

מחמת טרדות שונות בעו"ה לא זכיתי לגמור סוגי' דמשיכה טפי מהנ"ל וה' יכפר בעדי:

ב"ה מלן זעירין בסוגי' דתגרי לוד שהתהלנו ללמוד תחלת ימות דחרף תרי"ז ולא זכיתי לגומרה מחמת טרדות בעו"ה

האונאה ד' כסף יל"ד לרב דאמר שתות למקח נהי דסיפא אצטריך דלא נימא שתות מעות רישא ל"ל בשתות מקח לחוד הוה ניחא טפי דהשתא צריכינן לדחוקי כדמסיק בש"ס לקמן ונ' דמזה דייק הרמב"ם דשתות גדור כמ"ש ה"ה בשיטת הרמב"ם ולהכי נקט ד' כסף מכ"ד לסלע למימר דגדור בעי' וטעמא דמלתא נ' דהנה הא דפחות משתות לא מקרי אמונה היינו דירדו חכמי' לסוף דעתן של בריות דלא קפדי אאונאה פחות משתות וכי היכי דלא קפדו אאונאה פחות משתות ה"נ לא קפדי כ"א אשתות גדור לא זולת והבן:

תוס' ד"ה שתות מעות ע' רש"א לקמן נ"ב ע"א ד"ה שני פונדיוני' שהק' ע"ד תוס' אלו א"כ חוטא נשכר דאם מאנהו יותר משתות מעות אם רק לא הוה שתות מקח לא יהא צריך להחזיר ובשתות מעות צריך ונ' דמטעם קו' זו לא רצה ה"ה לפ' ד' הרמב' כמו שפי' הסמ"ע רכ"ז ואמנם באמת נ' דבין רב בין שמואל ס"ל דאיכא דקפיד אשתות מעות ואמנם אם נתאנה ביותר משתות שוב טעון המתאנה אי אשתות מעות קפדת לא שבקת להתאנה אותך ביותר עוד מזה א"וו אתה מאותן המקפידי' על שתות מקח דאנהו רובא:

ועד"ז אפשר לומר דרב לטעמי' דס"ל הולכין בממון אחר הרוב ולהכי בכל פעם מצי המאנה למטען בשתות מעות דאנת מרובא דאין מקפידין כ"א אשתות מקח ושמואל לטעמיה דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב אא"כ צ"ל דאף במקום חזקת ממון לא אזיל שמואל בתר רובא:

הורה ר' טרפון בלוד אפשר דבלוד שהי' מפורסמין להתאנות וכל הקונה מהן יודע שנתאנה הוא דהורה ר' טרפון דבשתות עדן לא הוה אונאה ובעלמא מודה ומיושב קו' תוס' לקמן הא גם הם היו לוקחי' דהם היו לוקחים במק"א ושם גם ר"ל מודה:

תוס' ד"ה שוה חמשא בשיתא בסו"ד פי' דבשיתא דחמש הרי כ"ע ל"פ ויל"ד דמאן קאמר הכי מדל"פ הש"ס הוא דקאמר הכי ומנ"ל עכ"פ דבאמת הכי ס"ל ונ' דכללא בידן אפושי פלוגתא לא תפסי' והנה אי נמי נימא שתות מלבר ולא ליהוי ביטול מקח בחמשא בשיתא מ"מ יפלגו בזה רב ושמואל דלשמואל מיהת מחזיר אונאה ולרב לא מחזיר וגם בשיתא בחמשא נימא דפליגי כולו האי וודאי לא מפשי' פלוגתא ונח לן למימר דשתות היינו מלגו ובשיתא בחמשא מיהת לא יפלגו:

ד"ה ש"מ שתות מעות בסו"ד נ' דיל"ד לכאורה מנ"ל לשמואל דבאמת שתות מקח ג"כ שנינו כיון דאיהו מפ' למתני' כפשוטא וכ"ת משום דסמוך אברייתא אטי או שמואל ידע להך ברייתא ברייתא אתא לאשמועי' אע"כ דק' לי' לשמואל האי שתות מקח דמתני' א"וו או או קתני או א' מכ"ד דהיינו שתות מעות או שתות מקח וא"כ ע"כ אצטריך:

ד"ה תנן אפשר לומר ע"ר שכ' במתני' דלרב ק' לא לתני כ"א שתות למקח ובשלמא בד' ת"ק אתא לאשמועי' כמ"ש במתני' דמספר גדור בעי' ואמנם בדר' טרפון למה הדר ואתניי' א"וו לאשמועי' דשתות מעות נמי שנינו וע"ז משני דסיפא דומיא דרישא מיירי וכ"ת תרתי ל"ל לא היא אלא לא שנה תנא האי לישנא כ"א בד' ת"ק טפי הוה טעינא ואמינא דר"ט ורבנן בתרתי פליגי לת"ק שתות ומקח ולר"ט שליש ומעות להכי תנא בדר"ט האי לישנא גופא דתנא בדת"ק:

כ' הג"א דאם עדן לא נתן לו מעות נאמן לומר לא נתרוצי במגו אף דשהא בכדי שיראה וכ' עלי' הש"ך רכ"ז וצ"ע כוונתו דמאי מיגו שייך כיון דכה"ג אין כאן דין אונאה ונ' להסביר דה"ק דהנה אנן אמרי' מדנשתהית כ"כ ש"מ גמרת ומחלת ואמנ' אם המאנה לא נתן מעות עדן הרי הוא טוען ל"ל לזרוזי אם יזכה לי דמי האונאה טוב ואם לאו לא אשלם לו כלום:

תוס' ד"ה אא"כ בסו"ד ולפי' רש"י א"ש כוונתם דלרש"י סוגי' דהכא קאי במסקנא דלעיל ובתרוויי' אונאה היינו ידו על העליונה משא"כ לתוס' סוגי' בתרא קאי בס"ד דלעיל וע"כ קרי אונאה למחזיר אונאה:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה