ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין סתם גדרים להחמיר
כ' הרא"ש דאי לאו למיסר בא היה לו לשתוק מק' א"כ מאי מק' הש"ס מהך דס' נזירות ונ' דוודאי אי בעלמא ס' נזירות להחמיר לא אמרי' כיון דהכא פירושן להקל גם מסתמא לא נחמיר משום סברא דרא"ש אבל אי בכולה נדרים ס' להקל מ"ש הכא דמשום הך סברא לא מסתבר להחמיר:
רש"י ס' נזירות הריני נזיר אם זה פלוני והיא משנה קמייתא בנזיר שם והרא"ש נקט משנה בתריי' נ' טעמה דבמשנה קמייתא פליג ר"ט ואמר לו אין נזורות אלא להפלאה וא"כ דלמא גם הך דס' נזירות ר"ט היא ומטעמא דר"ט לזה פי' הרא"ש מאידך מתנ' דשם גם ר"ט מודה דהרי הוא בנפשו יודע לפי דעתו אם יש בכרי זה ק' כור או אם כוי חיה וכיו"ב:
נ' דאכילה דכלהי בבבי דתנן דכ"א נקט רבותא במליח דסתמא לקדשו' אוכלין אעפי"כ נאמן בפרישן להקל וביי"נ אף דסתמא לע"א דהיא דבר האסר איכוין אמרו סתמן להחמיר וכן בחרם סתמן לאיסר אעפי"כ פירשן להקל וכן מעשר סתם מעשר היא דגן ואעפי"כ סתמן להחמיר ובתרומה פלוגתא דר"מ ור"י וכה"ג בסיפ' אשמעי' דאף דמסתבר' שאשתו שגרש אדרב' קמ"ל:
הדרן עלך פרק ואל מותירים בעזר המאיר לארץ ולדרים, ונתחיל לבאר פרק ארבעה נדרים היתירו בעזר פרשז עריו עננו
הנודר כאלו בנה במה פי' רש"י במה לע"ז כוונתו משום דתנא והמקיימו כאלו הקרוב קרבן ואי לאו היינו רבותא אבל אי בשעת אי' הבמות לחוד מאי רבותא כולו האי אפשר כיון דהקדיש מעקרא להקריב בבמה אפי' שחוטי חוץ לא הוה:
הביא הרא"ש ראי' מדהתירו לצדקיה ש"מ דכ' שבוע' מתירן אמנם במ' איכה שהשביעו במזבח הזהב:
גמ' פלוגתא רבנן וה"ל כוותי' נ' דאי פליגי הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם:
גמ' וכ"ת קטלא שאני וק' א"כ מאי עלה על דעת רבא להביא ראי' משם ונרא' דרבא לטעמה דלית לי' אשה קרקע עולם וא"כ גם היא מחייבת למסר נפשה ואעפי"כ אם לח עשתה כן פטורה:
כ' תוס' למ"ד אין נזקקין לאלקי ישראל י"ל דפלוגתיי' דב"ש וב"ה בנדר וצ"ע אטו ב"ש אפי' בנדר לית להו התרת נדרים:
רא"ש ד"ה שאיני נהנה לישראל אכן מד' הרמב"ם יש ללמוד דנקט הכי למילף דאף דביחוד גזרו באומה לא גזרו:
רש"י ד"ה אלמא הנאת לוקח דברי' תמוהין דמ' משו' דהוה נושא שכר חייב באונסין וכה"ג קשה לקמן דמ' דקאי מפני שהוא כנושא שכר קאי ארישא ועי' ברא"ש ור"ן וצ"ע:
רש"י ד"ה מיתר בערלי ישראל מ' דמומר לערלות אסו' ליהנות ולא מ' כן מד' הרמב"ם:
הדרן עלך פי' ארבעה נדרים. בעזר המאיר לארץ ולדרים. ונתחיל לבאר פרק אין בין המודר. בעזר מעון אתה היית לנו בדור ודור.
כ' רש"י המודר שהדירו חבירו והנה וודאי מודר הכי משמע אבל מ"ט נקט תנא מלתא במודר דווקא וע' ברמב"ם בסיפא באמת נקט תרי לשנא מודר ומדיר ואלי י"ל דמאחר דמתני' ר"א היא ור"א נקט ג"כ ווותיר אסר במודר הנא' ואולי דווק' קאמר והטע' דהמוד' הנא' הנאה מחבירו טעמו שאינו רוצה להחזיק טובה לחבירו ואחרי כ' אוויתר אנו"צ להחזיק טובה מודה ר"א דמותר משא"כ במדיר את חבירו ע"כ משים משנאה מדירי וס"ל לר"א דכה"ג אפילו מוויתיר אדרי'. ועד"ז לפ' ד' רש"י לקמן שכ' אבל סיפא דברי הכל היא ומאי בעי רש"י בזה ואמנם מל' מקים שמשכירין מ' אפי' המדיר אין דרכו להשכיר מ"מ בתר מקום אזלא וע' מה שכ' נ"י דאין משכירין בענין זה ולכאורה למ"ש דבר זה תליא בפלוגתא דר"א ורבנן דלרבנן דבתר מדיר אזלינן גם הכא שרי דלגבי מדיר לא חשיב הנאה משא"כ לר"א אסור לזה כ' דלכ"ע הכא בתר מקום אזלי' אפי' לרבנן
נפה וכברה נ' דנקט לא זו נפה שמרקדין בה קמח דוודאי הנאה המביאה לידי מאכל הוה אפי' כברה שכוברין בה חיטין דאלי לא יעשה מהם קמח אפ"ה אסור ורחים ותנור נקט לזו ואצ"ל זו דתנור מקרבא טפי לאוכל נפש מרחים ודע דמ"ש הרא"ש והר"ן דתנור הוה רבותא טפו מקדרה ושפוד כוונתם לתנור שמבשלין בו לא לתנור שאופין בו:
חלוק וטלית הנה למאי דס"ד דמתניתן בבא ליראות שפיר קמ"ל דכולהי הני בבא לראות מיירי משא"כ למאי דדחי ק' מ"ש דנקט ונרא' דמאחר דתנן לקמן דמקום שמשכירן אסור קמש"ל דהנך וודאי מותר דכיו"ב אין משכירין וכ"ת א"כ אמאי לא משני הש"ס הכא לקמן י"ל דזה באמת כוונת הש"ס איידי דתנא רישא אין משאילן כלומר בכל גוונא אין משאילין תנא סיפא בכל גוונא משאילין דכיו"ב אין משכירין:
דרוסת הרגל כ' רש"י ולקצר דרכיו מ' דווקא כה"ג אסור לא זלת וברא"ש ל"מ כן: