ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין מפקיד פירות.
תוס' ד"ה וכי מה איכפת לא רצו לפ' דעעמא דרבנן משום הרבה אובדות דא"כ מה לי חטין או שעורין בשלמ' באכילת עכברי' אין העכבר אוכל מדבר ק' כחטי' כ"כ כמדבר רך כשעורי' אלא וודאי הטעם כבירושלמי ובגי' דידן לריב"נ קאמרי כלומר דאם גם פלגת אדידן מ"מ מה שאתה משוה כור לי' כורי' א"א:
ויש להוסיף עוד במ"ש תוס' בדבור שאח"ז דבפחות מכור אף דל"ש לריב"נ עכברים כלל מ"מ מודה דאיכא פחת משום אבידה ופיזור א"כ ע"כ ריב"נ אביד' ופיזור אית לי' מדלא קאמר בפחות מכור או דפוחת כמכור או דאינו פוחת כלל וא"כ שפיר קאמרי רבנן:
ובענין קו' רש"א דלמא באמת אית לי' דאינו פוחת כלל נ' מדקאמר ריב"נ אלא לכור ולא קאמר אצא מכור מ' דגם בפחות מכור נותן פחת:
ואמנם דמ' להו דבאמת לא ס"ל לריב"נ דגם בפחות מכור פוחת כמכור נרא' מדקאמר ריב"נ ב"פ אלא אלא מ' דלמעוטי ולא לרבויי אתא כריב"נ:
תוס' ד"ה מדה מרובה ע' רש"א ברש"י ד"ה מדה מרובה מה שהק' על ד' תוס' מנ"ל לתרץ דבאמת האוויר מיבש הנפוח כידוע אלא דבמדה מרובה שאין האוויר שולט מבפנים אזי הנפוח משלים הפחת:
והנה מד' רש"י נ' דס"ל כהפוסקים דר"י הוא דמחלק בין ימות הגרן לימות הגשמים ע' בדברי':
כ' הרמב' דאסור לערבן לכתחלה ונ' דמ"מ לא מקרי פושע כיון דעי"ז עכ"פ לא גרם הפחת:
כ' הסמ"ע בדרישה דתכד לא נ"מ לדידן ולכאורה נ"מ אם לא ידע כמה עירב משלו אלא דעכ"פ הא לא שכיח מדלא משני הש"ס מיד כן: