ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין אמר לו אביו פ' אי"מ ופ' ט"ו נשים.
אומר לו אביו היטמא הנה בשמעתין לא פי' רש"י במאי עסקי' אמנם ביבמות כ' רש"י דאאבודה בבית הקברות ולכאורה ממתני' דהכא דייק לי' דאל"כ מאי ענינו לכאן ולהכי לא אצטריך רש"י לפרושי אמנם ביבמות הוצרך רש"י לפ' כן משום דהתם שמעתא באפי' נפשה הוא:
אמנם ראיתי לרשב"א ביבמות שם שכ' דמיירי כגון שהיו פירות בבית הקברות וא"ל אביו הטמא דמ' לי' דזולת כן מאי כיבוד שייך בזה ולכאורה יש להביא ראי' לד' הרשב"א דלרש"י מ"פ הש"ס למאי אצטריך קרא דלמא קרא לטומאה אתי וס"ד דהוה תרי עשה, עשה דהשבה ועשה דכיבוד משא"כ לרשב"א לק"מ וצ"ל לרש"י דכיון דלא צוותה התורה כהן להשיב אבדה מבית הקברות א"כ אין כאן עשה דהשבת אבדה כלל ורש"י לטעמי' דפי' כן גם בברכות גבי טומאת כהן למת מצוה ע' מ"ש בענין גדול כבוד הבריות:
והנה לסברא זו של הרשב"א כיון גם ה"ה פי"ז מגזילה שכ' דמ' לא תחזור כ"א עסוק בצרכי ר"ל דזולת כן לא קיים בזה כאו"א ואמנם המ"ל השיא ד' ה"ה לד' אחרת דאי כבר היתה האבודה בידו ומצוה לו שלא להחזירה הו"ל אינו עושה מעשה עמך וא"צ לכבדו וצ"ע וכי למה לא נקרא כמו כן אינו עושה מ"ע ועוד א"כ למה צריך קרא לחילול שבת ונ' כוונת המ"ל דאי אמרת דחי א"כ רשאי האב לתבוע כן דהרי אמרה תורה דלדחי ואף שהוא אינו רשאי לעשות אמנם כ"ז במילי דאיסורא משא"כ היכא דהאבידה כבר בידו ואם אינו מחזירה הרי היא גזלה וכי מי הפקיר ממון חבירו לכבוד אביו ז"נ כוונת המ"ל:
ועד"ז נבון ג"כ ד' רש"י במתני' שכ' אל תחזיר במקום שמותר לילך כוונתו ג"כ דמיירי שעדן לא זכה בה דאל"כ פשיטא דלא משמע לו וכמ"ש המ"ל דלד' הרשב"א אין מקום לד' רש"י וכוונת רש"י במה שהאריך לומר דהתנא לא חש לפ' כן דסתמא אל תחזור דומיא דהטמא ר"ל שילך למקום שאינו רשאי ואל תחזיר שלא ולך למקום שרשאי:
ה"י שאמר לי אביו יל"ד השתא טומאת כהני' דהוה עשה שאינו שוה בכל אינו דותה השבת אבדה דשוה בכל לא כ"ש ונ' דס"ד שאני טו"כ דכ' אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטני' וכ"ש על הגדולי' וא"כ ה"ט דהאב גופא מוזהר על טומאת בנו קמ"ל השבת אבדה:
כלכם חייבים בכבודו ע' רש"י ותוס' יבמות בפי' ד' רש"י ואמנם הרשב"א ביבמות כ' דמאת שבתותי תשמורו קיליף ויל"ד א"כ שאר מצות מנ"ל דלא דחי דלמא שבת דבסקילה שאני ונ' דהרשב"א קאזיל בשטת התוס' ביבמות שם בסוף הסוגי' דלמסקנא קרא דאת שבתותי אלאו דמחמר קאי דלא עדיף משאר לאוי ואמנם לרש"י דמיירי במסקנא מעיקר שבת ע"כ מאני ה' דרוש:
בתוס' ד"ה כבד בסו"ד כוונתם דאין ענין מורא לכאן כ"א כיבוד וע' בשי"מ:
מ"ש תוס' ביבמות דלשאר לאוי לא אצטריך קרא דלא דחי כאו"א דמכלאי' אין ללמוד דכאו"א הוה רק הכשר מצוה ולד' רש"י דלית לי' שם הך סברא צ"ל כיון דמכלכם חייבין בכבודי קדריש הכל בכלל וזה נ' ג"כ סברת הרמב' שכ' דאפי' בדרבנן לא ישמע לו וא"צ לד' הנ"מ' פ"ו מממרים ע"ש:
אמנם מה שיש לתמוה על מ"ש הרמב' פי"א מגזילה דהטעם דכאו"א אינו דוחה השבת אבודה משום דאבודה עשה ול"ת וק' חדא למאי הל' כ"כ ותו א"כ ל"ת לחודא דחי אתמהה וראיתי כי ה"ה כ' שם איזה דברי' הצריכי' יותר ביאור מד' הרמב' עצמו ונ' לפ' דבא לאשמועי' דקו' הש"ס לא הי' כ"א אטו"כ ולא אהשבה והטעם בשלמא בטו"כ אה ישמע לאביו יעקור בידי' לאו דטו"כ ואם לא ישמע ולא יטמא יבטל כאו"א בשב וא"ת וא"כ מהי"ת ידחה כיון דט"וכ עשה ול"ת משא"כ בהשבה דאדרבה אם ישמע יבטל בשב ואל תעשה המ"ע דהשבה ואם לא ישמע יעבור בידי' על כבוד אב א"כ הא למה זה דומה למה שאמר ר"י פ"ד דר"ה מוטב לעבור על בל תגרע ולא לעשות מעשה א"כ וודאי אצטריך קרא דלא כן כ"א ישוב אמנם למסקנא אף אנו נאמר דדווקא היכא דאיכא עשה ול"ת אזי אפי' בשב וא"ת אין כבוד האב דוחה משא"כ היכא דליכא כ"א ל"ת לחודא והוה שב וא"ת ה"ז דומה לכבוד הבריות דדוחה ג"כ ל"ת בשב וא"ת ולא יהא כבוד אב גרע מלבד בקום עשה דעושה מעשה בידים אזי הרי היא בכלל כלכם חייבי' בכבודי:
והיא בבי"ה כ' רש"י במתני' והוא כהן נ' דס"ד דאפי' ישראל אינו מחייב לטמאות עצמו מדין תורה וכ"ת דלמא באמת לא היא דא"כ למאי אצטריך בכהן למימר דהוה עשה ול"ת א"וו בכהן דווקא מיירי: