ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין אין לו מה יאכל
עיי' רש"י יל"ד בשלמא אי מתניתין דלעיל דבתרא שפיר דבא לאשמעינין אפי' מאן דמודה במתנה פליג בהפקר אבל מאחר דהך דקמא א"כ האי ל"ל ונ' דהריטב"א כ' אבות חורין דמיירי שלא יוכל להתיר נדרי וברישא לא ידעי' והנה אלעיל דמיירי שהי' מהלכין בדרך מתנה גבי הפקר אין עמ' אחר א"כ גם ברישא אחר דהווה מיירי אבל לא תלתא וס"ד דדווקא שם מהני מתנת ערמה כזאת אבל במתני' מיירי דומיא דבית חירין דעל נשואין משכחת להו ג' הדיוטת טובא שיוכלו להתיר נדרו קמ"ל דאפ"ה שרי וכ"ת הרי מבית חורין גופא ידעי' התם דיעבד הכא לכתחילה:
והנה בענין ד' הרמב"ם נ' דפסק לחומרא משום דאמרינן בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בפ' השוחט לא אמרו בה לא אי' ולא היתר ואילי הני תרי לשנא דרשב"א בהא פלוגא לי"ק ס"ל כרבנן לי"ב כרשב"ג:
הדרן עלך פ' השותפין שנדרו הנאה בעזר צור ישראל עורה לעמו ועל שונאו יתגאה ונתחיל לבאר פי' הנודר מן המבושל ומאתו אתחנן בדבר הלכה לא אכשל.
דכובש מאי יל"ד לד' הרמב' דרישא וסיפא תרווייהו מיירי בלשון בני אדם כך אינך א"כ מאי קמבעי' דכביש מאי לחזי בלשון בני אדם היכא הווא וצ"ע:
בד' הר"ן מה שהעיר למה ביל"מ בעי' מין במינו דווקא משום דא' מחזק את חבירו יל"ד תינח בלח בלח אבל יבש ביבש מאי איכא למימר ואעפי"כ אמרי' נתערבה באלף גבי ביצה ס' יו"ט כלם אסורות:
ומ"מ יל"ד הרי רבא ס"ל פ"ק דתמורה אין מערבין לקרנות ומ"מ ס"ל לקמן פ' הנודר מן הירק דדשיל"מ לא בטיל ומנ"ל:
אלו דווקא עיי' רי' רשב"א שמפ' דאלי עכ"פ בעי' והבעי' איבעי' שאני טועם א"כ כדפשטי' לקמן דבאלו לחוד סגי מאי קבעו לי' תו' שאני אוכל וטועם הרי פשיטא דבלא אלו לא מהני לד' הרשב"א וצ"ע:
חטה שאני טועם אסור לאפות חטה מותר לאפות עיי' בר"ן מיע"ל דחטה שם המין והמין נברא לצורך הלחם כדכ' להוציא לחם מן הארץ אבל חטים על הגרעוני' קאי דשם המין אינו ל' רבים:
הדרן עלך פ' הנודר מן המבושל ונתחיל לבאר פ' הנודר מן הירק בעזר שמי משמן תירק.
הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר דהו"א משום דאמר הבשר בהא כוונתו רק על בשר בהמה דווקא קמ"ל:
בענין פלוגתא דר"מ ורבנן ד' הריטב"א דפליגי בל' בני אדם אי הוה בכלל כל מילי דרבנן וזה לא ניחא לשאר המפ' דנחזי בל' בני ארם ולזה כ' דטעמא דרבנן דהנודר לל' תורה מכוין אמנם ד' רש"י להפיך דלרבנן אזלי בל' בני אדם ור"מ סבר דבל' תורה דגן כל מיני דגן מ' והנודר מן לל' תורה מכוין וי"ל פלוגתיי' בפלוגתי' דרבה ור"א פ' השלח דרבנן ס"ל דגנך ולא דגן נכרי ודגן לא מקרי רק ה' מוני דגן ור"מ סבר ולא דיגן נכרי א"כ כל מילי דמדגן בכלל אלא דהראשוני' לא ניחא להו בזה דא"כ אדפליגא ר"מ לענין נדר הו"ל לאפליגא לענין חיוב מעשרות ולחייב בכל מיני דגן:
והנה לד' רש"י א"ש דמק' רב יוסף מקרא עלי' דר"מ משום דר"מ ג"כ אקרא קאי ושאר המפ' ע"כ נדחקו בזה ודבריו ק' להבין והקו' לרב יוסף קאי ער"ז דס"ל כס"ד דלקמן דתבואת השדה ג"כ רק הווה ה' מינין ומק' בשלמא אי דגן לאו מידי דמדגן ה"ק קרא דמלבד חמשת המינין שהם בכלל תבואת השדה עוד הרבו להביא דגן י"ל דמאחר דדגן כל דמדגן וה' המינין בכלל מאי הרבו:
מתיב רב יוסף ונפריץ יל"ד אמאי לא מק' מקרא דפ' קדשי' דכ' בפירות האילן להוסף לכם תבואתו ונ' דד' רב יוסף דתבואתו קאי בהדיא אאילן אבל תבואת השדה לי' מ' לרב יוסף דעוד עדיף מסתם תבואה שאינה אלא מה' מינין ומשני לי' אביי דלא היא:
אתי לקמי' במעלי יומא דכפירי נ' דבפסחי' קאמר רב יוסף על עצמו דהוה יתרץ והמתין רבא לא לרצותו בשעת כעסי:
אהדרוהו לקמן דרב יוסף עיי' רש"י כוונתו שלא אהדרי כ"א הא דקאמר רבא הא לא קמבעי לי אבל מה שסיים הדי' היא דאבעי' לא אהדרוהו והיינו דקפד רב יוסף:
שהיא מופקר לכל עיי' רש"י וברבית פ' במדבר מופקר לכל שהכל דשין עליו וכמ"ש ונפשי כעפר לכל:
ר"ן ד"ה ואם אמר גדילי השנה דווקא וכו' ואמנם היינו משום דאמר כל גדילי השנה אכל בפירות הארץ לית לן בה דאפשר בחלב וכיוצא, וכיו"ב אבל הנ"י הביא ד' הר"ן על פירות הארץ וצ"ע:
שם בר"ן תוספתא הנודר מן התירוש וג"כ עלה בירושלמי ותימא על הרא"ש שהשמיט ד' הירושלמי וצ"ע:
קונם מע"י פי' רש"י אם נפלו לה פירות אשכר מע"י והרא"ש לא פי' כן מנ' דמ' לי' להרא"ש דכה"ג שרי דהו"ל גדולין של חליפין וכה"ג שרי:
אלימא קגדולין מבטלין העיקר דלמא לחומרא שאני נ' ד' המק' דהכא לא שייך לחומרא שאני כיון דמדריי' הרי גם דבר המעמיד בטל ואזלינן בתר דאוריי' וחיוב לעשר גם על העיקר דומיא דהכי כ' הר"ן פי' השוכר גבי דעקר יש לו מתירין משום דמדאו' יש לו מתירין:
וכנגדן למוצאו שביעי' מותרין עיי' ברא"ש בשם רבי' שמשון דעיקר טעמא משום דעוקרו היתר וק' א"כ מאי מייתי הש"ס ראי' מזה דלמא התם שאני משום דעיקרו היתר:
ה
הדרן עלך פי' הנודר מן הירק בעזר עול מעל עמו פורק, ונתחיל לבאר פי' הנודר מן היין בעזר בורא דהכל יש מאין.
רש"י ד"ה קונם יין דמי' כל זמן שהוא יום צ"ל אותו יום עיי' בר"ן דאל"כ אם נדר בלילה מא"ל:
רש"י ד"ה שבת עיי' בר"ן מה שנתקשי ע"ד רש"י מגמ' דר"ה ונ' ד' רש"י דאי אותו היום בלבד קאמר הו"ל למימר היום ואי כוונתו לשבת הבאה הול"ל שבת הבאה א"וו לשני' כא' כיון וכן בשבוע זו אם לאותה השנה כיון הול"ל שנה זו ואם לשבועות הבאה הול"ל שבועה הבאה אלא ש"מ לשני' כיון:
ברא"ש ור"ן נ"מ לנדר מצוה נראה הכוונה אם אסר עצמו מן היין שלא יבטל מן המשנה או מן המצוה דכ"הג מצוה לזרוזי נפשי' ול"ש דר"נ:
ולא מתסר כך גי' לפנינו ולד' הר"ן והרא"ש צריך לגרוס ומתסר קמ"ל דלא מתסר:
רש"י ד"ה עומד בשנה של יובל נ' מדברי' דס"ל דביובל סתם ולא אמר כ"א יובל מבעיי' לי' ועיי' בר"ן ולד' רש"י צ"ל דע"ד את"ל אבעי' לי':
שאין זמנו קבוע ד' רש"י דהכוונה דפעמי' מוקדם ופעמי' מאוחר וד' ר"ן ורא"ש דעל משך הזמן קאי ובירשל' דמס' לי' על זמן נשואין אי מקרי קבוע משו' שיכול לדחותו עוררנו א' מן התלמידי' מ' ברש"י דמשך זמן ל"ש שם כ"א להקדים או לאחר:
וע' ברא"ש שהק' על ר"א ממיץ מ"ש בצור מקוץ ונרא' כוונת ר"א ממיץ דבבציר בשעה שנדר כבר ידע כמה תמשוך הבצירה לפי מה שרואה גודל הפירות אבל קוץ של תאנים איננה בזמן א':
ע"ד הרשב"א בהי' שכ' דלפני הפסח היינו פרוס הפסח צ"ע האיך יפ' ד' רבא בקידושין הפירו' מתפני פסחא אי מפני פסחא אלמא דבפסח עצמו פליגי:
אחתי' בשקא ושקלו צ"ע נדה פ המפלת ר"ט ארוך בדורו הי' ועיי"ש:
רש"י וליטל מנה יפה ד' רש"י צע"ג בכולהו כהני מאי וקדשתו שייך:
עד סוף אדר ראשון עיי' ר"ן ונר' דגם לגי' זו נחתי' לסברא שכ' הר"ן לאידך גי' ליישב ק' הרא"ש סיפ' ל"ל א"וו לאפלוגא הך סברא דלא תימא שנ' אדרים כא' נמני:
כ' הרמב"ן דר"י פליג אר"י ברי' בשום דלא הוה כ"א תקנה והק' הריטב"א מלילי צום דאינה אלא מנהג ולטעמיה אזיל דמפ' כרש"י דלילי ממש קאמר והרמב"ן מפ' לה אעי"כ דהוה דאוריי' וכמ"ש הראשונה:
ובזה נדחה ג"כ מ"ש הריטב"א דעד שיהא יש לפ' יגיע ויעבור הרי בעי"הכ אפילו יגיע לא צריך. גם מ"ש רש"י דטעמי' רר"ל משום דרוב בני אדם וכ"א היא ג"כ משום דמפ' כן בלילי צום:
הדרן עלך פ' קונם יין. בעזר המוציא אש ומים. ונתחיל לבאר פי' א"ר אליעזר. בעזר מושיע מגן ועוזר.
נעשה סופר פי' רש"י בפי' שני לבלר נ' דק' לי' קו' הראשוני' מבן כלבא שבוע שהתירו לו נדרו אלמא ת"ח לאו נולד:
רש"י ובמס' נזיר מפ' דזכינהו רבנן לר"א נ' מד' רש"י דלהכי חלקן התנא לא נולד דבסיפ' הוא דהדר בי' ר"א דהוה דומיא דהכא רבן ביהמ"ק דמודה בי' אבל ברישא מ"מ פליג ונר' להסביר דטעמא דר"א הי' כדאמר ר"ח מקרא דכתי' מתו כל האנשים ורבנן פרכי עליו הרי חיים הי' אע"כ העני וס"ל לרבנן דבמיתה דשייך חזקת חי לא מסתבר למימר שמתו כבר בשעת הנדר אבל בעניות דשכיחא טפי אפילו חזקה אין כאן וי"ל שהעני כבר ואין כאן ראי' אפי' לנעשה סופר או משיא בנו בקרוב וזהו פליג ר"א וס"ל דהעני לאחר הנדר ובמ"א תי' במילתא דשכיחא פותחין בנולד. ובזה נתבארו ד' רש"י לקמן:
א"כ מי התיר לו במדין וע"ז כ' רש"י מ"ש וכו':
רש"י ואמר רבי ת"ח מיפר לעצמו לפי הפשוט קשה לרש"י בשלמא אם במדין דבר ה' עם משה הקב"ה התיר אבל במדין לך א"כ מי היתר לו במדין וע"ז כתב רש"י מ"ש וכ' דבנדיו היא דאמרי הכא ולא בנדר והב"ח הגי' אין מופר ולהגרסתו ק' גי' רש"י כאן:
שאביו רע דכלב בתוכו שהנחש בתוכו י"ל דבאבי' אשמעי' דלא נימא אף שעשה תשובה כסיפה לי' למסבא ברתי' ובכלב כיון דבע"הב זה אינו חושש ללאו דלא תשים דמים בין היום למחר יגדל שוב כלב רע ובנחש המקום גורם ואם זלל נהרג יבא אחר תחתיו קמ"ל דלא מקרי נולד ושפיר הוה פתח:
ודע דלד' הרא"ש בפי' הירושל' קאי אד' רבנן דמתירן בכלהו בלא התרת אבל לר"מ מדקאמר פותחין בנולד בעי התרה וכמו שמבוא' הרא"ש והנה בתוס' כ' להיפך דחכם ס"ל דאין ההתרה היתר מטעם גזירה ומש"ה ק' להו מאי מקש' הש"ס מלקמן מכעירה דלמא הוה מחלוקת ואח"כ סתם ול"ש תי' הרא"ש דלד' תוס' סתמא כר"ש ונ' דהרא"ש בפסקיו אזיל בשטת תוס' וק' לי' הך ק' ולזה קאמר דמסוגי' הש"ס מ' דגרסי' וחכמי' מודין לו וא"כ שפיר מק' הש"ס ופי' הק"נ רחוק:
ויש ראי' מזה דאין פי' הראש מראש בעל פסקים. ודע דמסתימת ל' הר"ן ג"כ מ' דגרס וחכמי' מודין וכג' הרמב"ן:
קשיא ידוע דכל קושי' י"ל תי' ונ' דמתני' אשמעי' דלא נימא אדרבה הא דקרי כעורה היא ע"ד כי אשה כושית לקח ואינה רוצה באשה נאה וכן קצרה וכיוצא קמ"ל דלא מפ' דבריו כן:
בר"ן כי האי דתנן ניתי לאחר וק' דנימא להו הרי אוכל לתת לאחר ולקיים וחי אחיך ונ' דעכ"פ ותפרסם צדקתו משא"כ אם ניתן ליד גבאי דעיקר מצות צדקה בכך:
בענין הפלוגתא דמשוי המ"ל פ' מה' שבועות בין הרשב"א להריב"ש נ' דלא פליגא דנידון דהרשב"א שנתנדה על שעבר זמן הפרעון ואם גם יפרע בין היום או למחר מ"מ עבר על נדוי ולמה לנו לאחר הפרתו משא"כ באשה אם לא יתירו לו החרם יגרש אשתו השני' ושפיר יבוא לאשתו ע"י החרם כי למען התיר את החרם יגרש אשתו:
בכתובות אשתו עיי' תוס' וק' להבין ולולי ד' הייתי אומר דלעול' אינו מתחרט ולע"ע אשתמוטי קמשתמיט עד דהוה לי' מעות קמ"ל:
כיצד אמר קונם ול' כיצד אחר שכבר ביאר נ' הגי' עיקר מכללו כמו שהיא לפנינו וע"ז מקש' מ"ט קרית לי' מכללו ולא מקצתו משום דבא לאורויי על איני נהנה לכולכם:
וחלא ישן יפה ד' הר"ן דא"צ פתח והתרה ולכאורה למאי דמשני הש"ס לקמן חדא ועוד ועיי' תוס' שהניחו בתימא וי"ל דה"ק כיון דאפי' יפה היא לא ימלט שלא ידע מזה ואין לכאן חרטה קמ"ל דלא אמרי' הכי והיינו חדא ועוד משא"כ לד' הר"ן דהוה נדר טעות ואמנם אדרבה י"ל לד' הר"ן א"ש טפי דמאחר דלא מהימנא לי' שלא ידע לצטרך חרטה ולא להוי נדר טעות קמ"ל דמ"מ הוה נדר טעות:
ויל"ד אמאי לא משני הש"ס לשון חכמי' מרפא כדמשני בלא ילעוס חטי' בכתובות ונ' דל' יפה אינו ר"ל דהוה רפואה א"כ אם משין אותו כשהוא בריא מחזק בריאותו:
בברי' תני' של תותבות נ' כוונת הברייתא ליישב מאי בעי תנא במה שאמרינן היא אומר ואמנם הקדשן זהב קרי לי' המלבישכם שני עם עדנים:
בעזר מלך מושיע מגן ועוזר. סימנו פרק א"ר אליעזר. ובעזר צוה לנו ע"י משה תורה מורשה. נתחיל לבאר פ' נערה דמאורסה.
כ' הר"ן דאי כ' עד שיאמרו שניהם הייתי אומר כי מ"מ האחד לבד הוא עיקר או האב או הבעל והרשב"א כ' לפנינו בשמעתין כי האמד עיקר ולולי דבריו הייתי אומר דע"כ הבעל עיקר דכ' בהדיא אם היו תהי' לאיש והחריש לה ביום שמעו ואב מדרשה ילפי':
כ' הר"ן מד' הרמב"ם נ' פ' הראשון ברא"ש דלא מהני תו הפרת הראשון לגמרי ולי מ' מד' הרמב"ם פ' י"א הל' ט"ז אפכא שכ"כ הפר האב וקיים הבעל ומת בטלה הפרת האב ואי כד' הר"ן למה לא נקט רבותא טפי אפי' נשאל על ההוקם:
והנה הרא"ש הביא ראיה מל המשנה דמדמה קיים ונשאל להפר א' מ' כפי' הראשון ואמנם למ"ש הר"ן דמדתנן ואצ"ל מתני' כפשטא אתיא והך רבותא משנה יתירה ידעי' נדחת ראית הרא"ש:
ובענין קו' הרשב"א מקי' נ' דוודאי אם התנה ע"מ שלא תדרי מכאן ולהבא הי' הדמיון דומה אבל השתא אנן אמרינין מדהתנה ע"מ שאין עליך והיא קבלה הקידושין והלכ' לחכם להתי' ש"מ בשעת קבלת הקידושין כבר נתחרטה וכיון שנתחרטה הו"ל כלא נמצאו עליו נדרים דעיקר ביטול הנדר החרטה:
גמ' אימא האי קרא בנשראה עיי' בר"ן ליישב א"כ מאי אמרינן וי"ו מוסיף על ענין ראשון וי"ל עוד דה"פ עד שתנשא יניא אבי' אותה ולרבות ארוסה שהי' ברשות אביו בא:
גמ' איבעא י"לד דע"כ תי' קמא אמת דא"כ תרי קראי ל"ל ואמאי הדר בי' הש"ס ואולי יש לדחות כלפי שהפסיק דכ' בקרא דונדר אלמנה בין הני תרי קראי א"כ י"ל תד קרא בהיא ברשות אביה ואביה משיאה לבעל ומסר לו רשותו וחד כשמעצמה נשאת לבעל:
ונ' תניא אותה ל"ל ע' בר"ן דהו"ל להכ' למכלל תרוויי' בחד קרא ויש לעורר דלמא אדרבה כה"ג הוה ס"ד דבשותפות מצי מיפר אבל לא כל חד לחודי' ונר' דע"כ גם קודם אירוסין האב מיפר דאין סברא כי משעת אירוסין אלימא זכותא מקודם אירוסין ע"כ לחודי' מיפר מיפר ומ"הת נימא דשני בין זה לזה אי תרווייהו מחד קרא נפקי:
בר"ן ד"ה ואיבעית אימא בסוד"ה דכ' ואם בית אשה נדרה כוונת דבריו דגבי אב בית אביה כ' וכיון דלאחר נשואין מקרי בית אביה מהי"ת יהא אב יכול להפר:
גמ' משום שותפתא דאב והיה נ' מכאן דהמאחר את בוגרות אינו יכול להפר נדרה:
בענין ק' הלח"מ פי"ב מה"נ ה"א על הר' יחיאל הרי אין היקש למחצה י"ל מאחר דבא היקש השני בין איש לאשתו ובין אב לבתו וגלי לן אפכא כה"ג היכ' דגלי קרא יש היקש למחצה:
גמ' בעל מיגז גייז ני דוודאי סברא חיצונה דמקליש קליש משום דאי מיגז גייז נ"מ חומרא נ' להש"ס די"ל מיגז גייז:
גמ' בעל יש שאלה בהיקם נ' דמבעי' אי טעמה דבעל מקיים ומיפר ודכוותה אב משום דנודרת ע"ד בעלה ואביה נודרת וא"כ בעת שנדרה הו"ל התחלת הנדר ובעת שקיים הבעל או האב הוה גמר הנדר וכשם שיכול לשאול על הנדר יכול הוא לשאול על ההקים או דלמא הקמה והפרה גזי"הכ ואין כאן שייכות לשאלה:
רש"י ד"ה את"ל יש שאלה יל"ד להפי' שלישי שכ' רש"י כאן מאי ענין אבעי' שניי' לאת"ל יש שאלה להיקם ואמנם למ"ש לעיל א"ש דאי יש שאלה בהקם א"כ קיום גופי' נדר הוא מטעם שע"י קיומו נגמר הנדר וא"כ שפיר י"ל כשם שהיא שואלת על חלקה כך אם היא שואל בהקמה מהני שאלה דילי' אבל אי אין שאלה להקם א"כ ע"כ לאו מטעם כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת אתי' עלה ומהי"ת תיהני שאלה דידי' לנדרה:
אמנם הרא"ש והר"ן מפ' להך יש שאלה להפר כפשוטי' וכ' הר"ן דמטעם היקש אבעי' לן ואין כאן סברא כלל וי"ל עד"ז שכ' דאם יש שאלה להקם ע"כ משום דטעמא דכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת וכ"ז שלא הפר נדרה והוא נודר להיפך וכשם שיש שאלה לנדרה כך יש שאלה להפרתו:
גמ' קיים לכי קיים לכי יל"ד ממ"נ אי לא ידע רבה מהך דרבא למה לא איבעי לי' אמתניתין דשבועת ואי ידע מאי איבעי' לי' וכ"ת דיש סברא לחלק א"כ מאי פשוט לי' שוב:
ונ' דרבה פשיטא לי' בשבועות דלא כרבא כ"א גם אם שאל על הראשונה לא חלה שנייה כי בשעת שביעה לא היה מקום לחול ובעת שמצאה מקום לחול נמצאה חרטה עמה ואין כאן שוב מקום לחול:
רש"י אמר קיים ליכי עיי' ברא"ש ור"ן ועיי' ברשב"א כי גו' רש"י מופר לכי בלא וי"ו ושייך לומר תכ"ד כדיבור דמו וחייב והרא"ש והר"ן גרסי ומופר בוי"ו ול"ש כאן חזרה:
יש שאלה בהפר עיי' רש"י ור"ן והרמב"ם הביא ב' הלשונות עיי"ש והכ"מ לא העיר בזה:
קיים לכי שעה א' הא דהדר בעי אי אמרי' הא לא אמר משום דלבתר דמסקי' דמיום ליום לא מצי מיפר א"כ י"ל ה"ט דאמרי' לעיל הא לא אמר דידע דלא מהני מיום לחבירו אבל בשעה אכתי מאי:
רש"י ד"ה מדנעורי' נפקא נ' דהדר בי' רש"י מפי' קמא משום דבתחלת הסוגי' מוקמי' האי קרא למת האב ועתה נילף מני' מת הבעל ופי' ד' רש"י ד"ה הפרת נדרו' בכלל שבח נעורי' דע"י שמודה בה למנות נפשה בנקל ימצא יותר מי שיתן עיניו בה ויקדשנה:
נדרה והוא ארוסה הא דלא תנא ארוסה שנדרה דלא תימא דמיירי שידעה שיגרשנה בשעה שנדרה ולא נדרה ע"ד בעלה מה"ט בעלה האחרון מיפר קמ"ל דמיירי והיא ארוסה ששבה לבטח ולא עלה על דעתה שיגרשנה:
גירושין כהקמה דמשום ששינאה מגרשה וניחא ליה שתענה נפשה או דלמא כשתיקה דמיא דמדגרשנה לא אכפת לי' בה:
ואהדרה ביומה ע' בראש ור"ן וי"ל דאי לא היה נ"מ כ"א לענין ארוס האחרון הוה מקשי לי' אמתני' מאי בו ביום ע"כ דיש עוד נ"מ הא דפשיט הש"ס תחלה מבריי' ולא פשיט מיד ממתני' משום דפשיטא לי' דבעי להבעי' ודע מתני' ואית לי' דיחי עלה ולזה מק' עליו מבריי' ובתר דדחי ברייתי' בעי למידע מ"ט לא פשיט ממתני':
רש"י ד"ה דרך ת"ח מפי בגס' כוונתו דמ"ל דרך ת"ח דתנן ראי' דבא לאוריי' דצורבא מרבנן אורחי' להדירו ומ"מ אפשר לומר דלא בעי' שמועה ואורחי' להדור שלא יהא עכ"פ מכשל בביתו:
גמ' מהו בעל שושר ולא מבעי' לי' באב דכ' קמא בכ' ונ' ראי' מכאן לד' הרמב' דאב מיפר כל נדרי' ואי בעי באב הייתי או' הוא דמיפר אפי' מדרבנן בלא שמועה אבל בעל צריך לשמוע למען לא לסמוך הפרתו אפי' בנדרי' שלא יוכל להפר:
גי' שמע אישה דווקא נ' דמבעי' לי' אי עיקר הטעם דהפרה משום דע"ד בעלה נודרת וא"כ ושמע י"ל לאו דווקא או דלמא שמע דווקא גזי"הכ:
הא דמק' עוד מס ופא משים דבשלמא אי ושמע לאו דווקא אשמעי' תנא הא מלתא בין באב בין בבעל אבל אי ושמע דווקא ורבותי' דמתני' דאורחא דצורבא מרבנן להדורו א"כ תרי זמני באב ובבעל ל"ל ומ"מ שני לי' ואי גרסי' בתי' דאמר לה לכי שמענא א"ש דבבעל מיירי בגוונא אחרינא אבל אי לא גרסינן כ"א לכי שמע י"ל דס"ד אב היא דצריך להדירה דלמא לא ידע מזה שנדרה אבל בעל סומך אאב דאלו נדרה וודאי שמע ואי הוה מיפר הוה א"ל ג"כ שיפר קמ"ל דמ"מ צריך לאהדורו דלמא לא שמע האב:
גמ' לא דכ"מ שלוחי כמותו וכשפת יתר הוא ור"ל דלר' יונתן וודאי מפשטא בעין ואפי' לר' ואשי' מודה:
חרש מהו שיפר יל"פ ג"כ דמבעי' לי' אי טעמא דהפרה משום דע"ד בעלה הוא נודרת וזה בבעל הרגיל לשמוע נדרו אשתו אבל לא בחרש דסומכת שהבעל לעולם לא ישמע שנדרה או דלמא גזי"הכ הוה וכיון שמע ל"ד היה לחרש:
וע' ברא"ש שכ' דברמיזה לא מצי מפקיע לדר דאוריי' כוונתו דקדושי חרש ברמיזה לאו דאוריית' ואיך יוכל להפקיע בקדושי דרבנן נדר דאוריי' דהרי מן התורה אינו הבעל כלל:
וי"ל דלהכי לא פשיט הש"ס בעי' דלעיל ג"כ מהך בריי' דיל"ד מ"ט נקטי בריי' בעל חרש ולא אב א"וו משום דבאב לא אייתר קרא משא"כ בבעל כ' ואם שמע אישה ביום שמעו וכיון דכ' ביום שמעו ואם שמע אשה ל"ל אלא ש"מ למעוטי חרש וא"כ ה"ה דבבעל נפשט למפרע דשמועה בראוי לשמוע לא מעכבא אבל באב עדן לא ועד"ז יל"ד כוונת התיר שהביא הלח"מ פי"ב מנדרי' שהבין מד' הרמב"ם דבאב שמועה ותמה הלח"מ מסוגיין לעיל דל"ש בין אב לבעל אבל ד' הרמב"ם דבבעל דכ' חרש בהדיא ומילה שמועה לא מעכבא והוה כמיעוט אחר מיעוט לרבות שמע אישה ביום שמעו אבל באב ל"ש בין חרש ללא שמע וספיקא מיהא הוה:
מיפר לשני נשיו כ' רש"י בדבור אחד דאל"כ מאי בת אחת אבל למ"ד הפרת נדרי' ע"י שליח שייך בת אחת אפי' בשני דבורין וכגון שהפרו הבעל והשליח בב"א:
שתי סוטות כ' רש"י בשתי כוסת דהרי בעי' לכ"א מגילה לבדה ומ"מ נ' מדבריו דס"ל דלסוגיי' דנדרי' כאן השקאה דווקא ולא כסוגי' דסוטה דמ' דגם העמדה אסיר דהכי מהשקה ילפי' והתם מוהשביע או והעמיד:
ונבאר עוד סוגי' דסוטה לפי ד' רש"י שם מ' דבשבועה דווקא פליגא וא"כ אפשר דהעמדה שרי ואמנם למ"ד לבה גם בה ג"כ העמדה אסור וכן מבואר מד' הר"ן בנדרים דעיקר החשש שלא תודה ומוחק השם וא"כ כולא מלתה דהעמדה מ' דאסור מה"ט וק' לתוס' א"כ מ"פ מחבילות אטו התם ג"כ העמדה אסור ותי' אין והביאו ראיה מפרה וע"ז הקשו בשלמא אי ל"ש חבילות בהעמדה ורק משום אותה אסור העמדה בקרבנות דלא כ' אותה העמדה שרי משא"כ השתא וכי בב' קרבנות שייך חבילות והניחו בקו' וכ' עוד דלא נ' סוגי' דנדרי' דהתם וודאי העמדה שרי ומאי מדמה לכאן וע"ז תי' דלא בא למפשט כ"א או אותה דווקא או לאו דווקא:
ובמ"ש נדחין ד' רש"א דכיון דבהעמדה שייך חבילות א"כ שפיר י"ל דרציעה מיירי בב"ד א' ושני אדוני' והעמדה בב"ד קרי חבילות:
ודע דלרש"י גרסינ' רותתות דאם א' לבד רוסתת מ"ת אין משקין שנים משום חברתה:
וכבר עוררתי דהרמב' דפסק בנדרי' כר"ש א"כ מסתבר טפי למדרש אותה על כסבור שהיא בתה דאם מיפר לאשתו אינו מופר עדן לבתו אבל לשתי נשיו כא' אין סברה אבל אי כר"י דלא דרשי טעמא דקרא וי"ל הכא קמדחי לי ודשי' אותה על שתי נשיו וזיל הכא קמדחי לי' ודרשי' אותה על נדרה בתו הכא לחומרא והכא לחומרא ולעולם ה' כר"י:
רש"י ד"ה עשתה חדשה בס"ד וה"נ אמר ר"א מבואר מדבריו דמ' לי' דמיבם בא רבה לדמות לשמעתין והיינו משום דק' לרש"י מה עלה לדעת רבה לדמות נדרי' לתרומה וע' בר"ן ורשב"א מ"ש בזה ולזה כ' רש"י דדוק' בבאה מיבם דאחר דהויא זמנה בחיי בעלה והתחילה לאכול משלו אזי ככניסה דמיא אפי' לגבי יבם וה"נ ל"ש ודבריו תמוהים דבין לעולא בכתובות בין לר"ש ב"י טעמא דמשנה אחרינה משום סמפון ונ' דק' לי' לרש"י מ"ק הש"ס דר"א כמשנה אחרונה מצי סבר והכא משום דע"ד בעלה נודרת כיון דטעמא דמשנה אחרונה משום סמפון ואם ימצא בה מום ויבטלא הקידושין ממילה אין הפרתו הפרה ומזה דייק רש"י דסוגי' דידן ס"ל דאף למשנה אחרונה אין הטעם משום סמפון כ"א משום שמא ימזוג כוס אלא דלמשנה אחרונה לא סמכי' אמיחד לה דוכתא:
ועד"ז יש ליישב ק' הראשונה עלי' דרבה מה ענין משנה ראשונה לנדרי' ולמ"ש א"ש דלרבה טעמה דמשנה אחרונה משום סמפון ואיר"א הכי ס"ל גם מיפר לא מצי למילף:
רש"י ד"ה אבל נדרים דאוריי' קא אמרא רבנן ה' מוקשה ונ' דרש"י קמפ' לן דק' דכיון דלמשנה ראשונה לא אכלה אלא בתרומה דרבנן נהי בנדרי מ"הת מצי מיפר משום דעל דעתו נדר הוה מ"מ אי אתי להפר נדרי' דאוריי' גם בתרומה דאוריי' אכלה ולזה קאמרי רבנן דאינו מיפר ולאידך תי' אמרי' אפכא כיון דלמשנה אחרונה בתרומה כלל וכלל לא אכלה אין לגזור נדרא אטו תרומה:
אשה שהקנו לו מן השמים נ' פי' דבמה שקנה לעצמו אם ימצא בה מום יבטל הקדושין ע"י מקח טעות משא"כ בהקנו לו מן השמים:
ר"ן במתני' מסקנא בגמ' מ' דבשתפות קאמר ומסקנא זו לא מצינו דלמא לא הוה כ"א דיחויו אמנם סמיכת הר"ן על דבריי' לקמן דפשוט ל' ד' ר"א שלמד ק"ו מאשה שהקנו לו מן השמים מ' דומיא דארוסה קאמר וכמ"ש הר"ן לקמן:
מצוה בגדו' מיי' רש"י וכא"ש רש"י נקט לה אפי' לא הלך א' למה"י והרא"ש נקט לה בלכתחלה ואמנם ל' הרא"ש מורה דפשיטא לי' דהא דמצוה בגדול לייבם מוהיה הבכור הוה אסמכתא בעלמא ונ' דמ' לי' הכי מדדרשי' מהאי קרא דהיבם במקום בכור קאי לענין יורשה והתם דנינן לענין ממון וע"כ דרשה גמורה היא וכאן אסמכתא:
ור' ואשי' לא בעי למימר דר"י סבר יש מאמר דא"כ ר"ג דאמר במתני' יבמות אין מאמר אחר מאמר ע"כ כר"א ס"ל וזה לא רצה הש"ס לפ' וע"ז קאמר נהי דגם ר"י סבר אין מאמר אחר מאמר ינקט אחר מאמר:
רש"י ד"ה שאמד בדין מ' לי' דאפי' לר"א מיירי בעש' מאמר דאל"כ היאיך תבעתו לזה דווקא בדין והרא"ש והר"ן מוקי לה בלא עשה מאמר וכשהלך אחד למ"הי וכן מ' מדאר"י לקמן תניא כוותי' דר' אמי ר"ל דמתני' בעשה מאמר ולרש"י גם בעשה בה מאמר איירי:
גמ' מיח' חלין או לא דאיבעי' הש"ס אי ר"א ס"ל דאישה יקמנו אצטרך דאין שליחות להפרה או דלא אצטרך לי' שבא לכלל הקם אבל גם זה בא לכלל הקם דחולין אלא שבטלו אח"כ ובזה י"ל קו' הרא"ש למה דיליף ר"א ק"ו מנדרי עצמו למה חלין כלל די"ל דמאשה יקמינו ילפי' דלכלל הפרה מיהת אתי:
רא"ש במתני' דלא ילפי' ק"ו הכוונה דמאחר דפשיטא לרבנן דבהקמה וודאי לא מהני להבא ואמאי אמרו ק"ו אהפרה דלא מהני ולא אמרו אהקמה אלא ש"מ דבהקמה משום קיום בטעות לא מהני:
נדרה בלילי שבת עי' רש"י ור"ן ורא"ש מדוע נקט לילי שבת גם ל' להקל ק' ולי יש עוד לדקדק ל' נדרה דנקט וכי בנדרה תליא מלתא הא בשמיעה תלי' מלתא ולזה נ' תנא מלת' אגב אורח' קמ"ל כלומר שהיא נדרה מענין השייך ללילי שבת ממאכל או תכשיט והי' לו לומר מיד טלי אכלי וכיו"ב ולא אמר כן לא לילי שבת ולא ביום שבת ועפי"כ אין בה קיום ויוכל להפר עד שתחשך והיינו להקל דקאמר דאף דיש רגלים לדבר שאינו רוצה להפר כיון דיש לו זמן לא מפסיד מידי:
ואמנם מאי דתנן יפר בלילי שבת בא לרמז על מה דאמרי' בגמרא דלתנא דמתני' אצטריך קרא דאפי' בלילה מצי מיפר והיינו מיפר בלילי שבת:
גמ' ביום שמעו ומיום ליום מקרי יומים בפ' משפטים במכה עבדו:
אין הל' כאותי זוג עיי' ויע"ל דמסתבר טעמיי' דאותו זוג דלתנא דמתני' אצטרך קרא דאפי' בלילה מצי מיפר והיינו מצי מיפר בלילי שבת דנתן תורה לבעל ואב זמן שוה כ"ד שעות משא"כ לתנא דידן יש בעל שאין לו זמן כ"א רביעית שעה:
בדין נדרה עי' ראש ור"ן וי"ל דהוה עובדי' בנדרה אשתו דברי' שבינו לבינה וצריך התבוננות אם הוה בינו לבינה ואפי"כ לא לקחו להתבונן:
מפירין נדרי' בשבת כ' רש"י בעל לאשתו נ' דמ' לי' דעפ"י ריב"י ור"א בראש לא אמרי' כן אלא בבעל דהתם כתב מיום אל יום ומאחר דלחד לשנא מתני' כוותי' פי' רש"י דבבעל מיירי:
ועיי' ברא"ש כאן בחי' שנתן עוד טעם למה יתירו נדרים שהם שלא לצורך שבת ר"ל בזה דבס"ד אכתי לא ידעינן דהא תליא בפלוגתת ריב"י וטעמ' מאי לזה כ' הראש מ"ש:
איבעי' להו בשלמא הי' לו פנאי י"ל דאיבעי' לי' אי מתני' כמ"ד הפרת נדרים מע"לע וא"כ בעי' לצורך שבת דווקא וק' למה פלג ונתן תנא ונדחק הש"ס שלהי שבת והאי בעל איבעי' ר"ל משום דבשאלה דוקא אם לא הי' לו פנאי משא"כ בהפרה ויש לישב בזה ד' רש"י שכ' אזדקוקי לי' כולהו כרבנן ומאי בעי בזה אמנם מאחר דהאבעי' לא היה כ"א למאן דמוקי מתני' כרב"י וא"כ דלמא הנך רבנן כת"ק ס"ל אבל מאחר דכולהו רבנן אזדקוקי אי"א שלא היה מהם מי שפוסק כריב"י:
מפירין נדרים בלילה יל"ד פשיטא מאי קמ"ל ולולי קו' הש"ס ממתני' הייתי אומר דבאמת לדיוקו אתא דווקא מפירין אבל לא נשאלין אא"כ לא מקשה הש"ס ממתני' ונ' ראי מכאן דרב ס"ל הל' כאותו זוג וס"ד מאחר דאצטרך לאותו זוג מיום אל יום מע"לע וא"כ ביום שמעו דווקא ביום ולא בלילה צריכא:
ומה בעל שאינו מתיר מתיר יל"ד הרי החכם אינו מתי' כ"א ע"י חרטה והפרה הוא בלא חרטה וצ"ל דבקרא לא כ' כ"א לא יחל אבל אחרים מוחלין לו וס"ד דמוחלין אפי' בלא חרטה משום עינוי נפש בינו לבינה לכך אצטרך קרא:
ואמנם הרא"ש כ' דל מוחלין מ' עוקר מעיקרו ונרא' דס"ד דזה וזה שייך בחכם ע"י חרטה עוקר מעוקרי ובלא חרטה מיגז גייז לכך אצטרך זה הדבר:
תיבעי קידש ב"ד עיי' תוס' ב"ב ק"כ שם שהקשה מקידושין דילפי' כן ממושובת ותי' קמא דסוגי' דקדושין לבן עזאי אבל בן עזאי ע"כ כבי"ש ואנן דס"ל כב"ה אכתי מושבות גבי שבת ל"ל וע"כ תי' בתרא שם בתוס' עיקר:
רש"י ד"ה והכ' שבת עמהן מלבד שבתות ה' ולא בעי לפ' כמ"ש הרא"ש משום דכתב פרשת שבת גבי מועדת די"ל דלהכי הדר אהדר קרא אלה מועדי ה' אלה ולא בשבת לכך כ' רש"י מלבד שבתות ה' דכתב אבתרא:
ברא"ש מועדי ה' נקט ר"ח ניסן משום דסיון לא בעי קודש כלל דלשבועות מב' של פסח מנינן ל' יום ור"ה באמת ביומו מקודש אבל בניסן אצטרך למ"ש הרא"ש
ז"ש הרא"ש דאי חמור מממין נראה דטעמא דבממון מהני קמבלופי עליי' אפי' בדיין א' שאינו מימחה משא"כ באי' וא"כ י"ל גם לענין שנים חמור:
רש"י קיים אינו יכול להפר בלא שאלה כוונתו דהיינו החמיר כ"ז שלא הפרש שייך שאלה על הקמה ולא אחר הפרה וכמו שפי' רש"י ע"ד ר' יוחנן והביאו לרש"י לפ' כן ד' ר"י דאי כפשוטו מאי שאלה שייך בהפרה שאלה שייך באיסר אבל לא בהיתר:
קראי יתירי כתיב' עיי' רש"י לפי' קמאי החרש ובריש מ' ע"מ למיקם ע"ז אין ריבוי אחר רבוי אלא למעט משא"כ לפי' בתרא מג' רש"י:
הדרן עלך פי' נערה בעזר עוטה כשלמה אורה. ונתחיל לבאר פ' ואלו נדרים בעזר המאיר לאריע ולדרים.
הוא מיפר מ' לכאורה כד' הרמב"ם דאבעל קאי אבל האב מיפר כל נדרים אמנם הרא"ש כבר יישב זה משום דעיקר קרא דבעי' עינוי נפש בבעל כ' נקט תנא בעל:
גמ' בינו לבינה לעצמו מיפר עיי' ברא"ש דאין ההפר' חל עד שתנשא לאחר דאי חלה האיך פקעה בכדי ומזה קשה על הרמב"ם שכתב בקונם תשמישי דלאחר גירושין אסורה בתשמיש:
רש"י ד"ה ליתני הכי כוונת רש"י מאחר דבכלל הנאת רחיצה גופא וכשיורדת לרחוץ עברה על התנאה והנדר כא' וא"כ א"א לנדר לחול מאחר שאינה רשאה לעבור על התנאי:
בגמ' ביו"הכ ליחייב כרת ויש לבאר קו' הש"ס מאחר דאמרת דלענות נפש דכ' בנדרי' גם רחיצה בכלל א"כ מ"ש דתענו את נפשותיכם בי"הכ אין רחיצה בכלל ואי התם אינה בכלל מנ"ל דבנדר הוה בכל:
רש"י ד"ה חיי אחרים וכביסתן נ' כוונת דבריו מאחר דבהמתן לת"ק קודם לכביסה וחיי אחרי' קודמין לבהמתן לא כ"ש שקודם לכביסה לזה פי' רש"י דהכא מיירי שיש להם מים לחיי עצמן ובהמתן ממעין שעומד ומעין אחר הנוזל יכול לתת מים לכביסה וס"ד דבשלמה ברישא עכ"פ נטלי חלקם במעין והשאר לעור אחרת אבל כאן שלא נטלו ממין זה מאומה ס"ד דכביסתן קודמת קמ"ל:
רש"י ד"ה מהו שיפר משום בינו לבין עצמה מבואר מדבריו דאבעי' הש"ס לא הי' כ"א אקושית התחתון ונ' טעמה משום דהשיבו לא מצינו שועל מת בעפר פור עיי' רש"י:
גמ' תשמיש המטה לרבנן עיניי נפש עיי' ברא"ש שהק' מי"הכ וי"ל דתשמיש מקרי עינוי לפי שעה המניעה אבל מביא לידי הוספת כח ומבעני' ליה מאחר דכתב בנדר לענות ופי' לעיל בר"ן ברבות הימים וזה בתשמיש ליכא:
גמ' תנינן נטולה אני י"לד לפי מש"כ הר"ן דמשו"ה משנה ראשונה לא יפר משום דע"כ תשמיש קשה לה וא"כ מה"ט לא מקרי עינו נפש ונ' דלא גרע מהא דתנינא בתוספתא הביאה הרא"ש והרמב"ן מאכל רע שאני טועם יפר דע"כ נדרה משום שמתאוה עכ"פ לכך ומקרי עינוי נפש וה"ה תשמיש כיו"ב:
ר"ן ד"ה ולענין הלכה נ' ד' הנך פוסקים דיפשיטו מד' שמואל משום דקאמר סתם הנאת פלוני עלי ופר מ' כל מיני הנאות:
ועיי' בחי' רשב"א שהביא ראי' מדאמר שמואל כל נדר' מ' דקרי עינוי נפש ר"ל דאמר עלה חוץ מהנאתו על פלוני ובשלמא עינוי נפש ס"ד דמקרי שהיתה נהנות אם מהנה אותו קמ"ל דלא אבל דברי' שבינה לבינו וודאי לא הוה וש"מ דשמואל מטעם עינוו נפש קאמר:
רש"י ד"ה שתביא עתה מן השוק נ' כוונתו ליישב קו' הרא"ש למאי נ"מ צריך מדינה אחרת אלא דס"ד דגם ממדינה אחר לא יביא דלמא הם מאותה מדינה קמ"ל דמיירי שאמרה שתביא מן וכה"ג אסרה להביא הבעל אבל ממדינה אחרת אפי' יהי' פירות מדינה זו לא אסרה:
גמ' ואי אמרת שתביא אתה אמאי יפר ואף דרש"י כ' לעיל כי החנוני אינו מאמן לשלוחו לשלוחו היא דאינו מאמין אבל לה בעצמה מאמין:
רש"י ד"ה באחת אינה מתענה לפי' ראשון מיירי שאמר' היום דווקא משא"כ לפי' שני:
גמ' לא בעי ר"א מר"י נ' דל' יק' גם רב אסי סבר כר"י שא"כ ללי"ב דלמא לא קבלה:
גמ' אלמא בעי לאו בכלל בריות יל"ד אריכתה ל"ל לפרך מרישא דמתזבנה מבעל אסיפא דלא מתזבנא ותו קי מאי תק' מלקט שו"פ דלמא הא גופא קמ"ל תנא דבלקט שו"פ אין כאן טו"ה וצ"ל דא"כ מ"ש דנקט האי דינא בקונם שאני נהנה לבריות ליתני הא מלתא בקונם הנאת פלוני עיי' בר"ן אע"כ הא גופא אתא לאשמעי' דמבעל אסורה להנות דבעל בכלל בריות והרי מרישא מוכח דבעל אינו אכלל בריות:
בר"ן ד"ה אימא סיפא דלאו עניה הוא צ"ע הא מי שאין לו מאתים זוז מותר ליטל לקט שו"פ ומנ"ל דבעלה אית לי' מאתים זוז:
ברא"ש ד"ה נתגרשה בסו"הד ואע"ג דהשתא לא הוה נדר עינוי נפש כוונתו כשם שלענין הפרה אזיל בתר חלות הנדר ה"ל לענין איסור:
ואמנם כוונת ד' הרא"ש דע"כ אתי מלקט שו"פ יכולה להנות ולא מן הבעל דאל"ה מ"ש הכא דתנן דמותרת בלקט שו"פ ליתני בקונם הנאת פלוני אלא ש"מ לדיוקא אתי:
ברא"ש ד"ה ומשני שאני הכא בסו"הד וה"נ לפום ריהטא כוונתו דהכא איכא למיחש טפי לבל יחל משום דבל' בני אדם בעל בכלל בריות:
באו"ד ולכך נדחקו י"ל דק' להו דמאן יימר בטעמה דיפר משום דבעל בכלל בריות דלמא גירושין בכלל שתיקה והלכך יפר שתהא מותרת לחזור לו:
גמ' והתניא ובמעשר עני יל"ד אמאי לא פריך אמתני' ובמעשר עני מ"ט לא ונ' דהוה מסיק אדעתי' חילוקא דרבא בין בגורן ובין בבית ותנא דמתני' לא רצה להאריך והשמיט מעשר עני ואמנם בבריי' טעמא מאי סתים ותני מעשר עני:
בר"ן ד"ה וחכמים אומרים ולא פורשי פלוגתא ולי ני דא"צ פירש מאחר דבקרא דטבל קדשי בני ישראל כ' ואין מעשר עני בכלל קדשי בני ישראל ומ"ד טובל דרש את אשר ירימו על מעשר עני וה"ק ולא יחללו את קדשי בני ישראל ולא יחללו את אשר ירימו ופליגי אי דרשי' את:
ויש לפ' דה"פ אי אמרת דטובל א"כ אצריך לקרות שם ואי העני יכול ליקח המעשר בע"כ ממילא יקח גם הספק ויפסיד החבר ואי נימא דלא יקח העני בע"כ ממילא יקח גם הספק ויפסיד החבר ואי נימא דלא יקח העני בע"כ דחבר גם בוודאי יאמרו דטו"הנ לבעלים ואשר ע"כ מוטב שלא יקרא שם לספק:
ואמנם פי' ד' הרא"ש עד"ז מאחר דאי בעי אינו מפריש מהי"ת נימא דהתורה כתב קרא דונתת על הטובה הרי ביד בע"הב שלא להפריש כלל א"וו דקרא למצוה כ' למצות נתינה ולא לטו"ה:
בר"ן ד"ה רבא אמר ואמרת דמ' פ' אפכא ונ' טעם מאחר דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ואסור להקדים מעשר עני למעשר ראשון א"כ חיוב חל בתחלה בימות הגשמים בבית ואח"כ בימות החמה בגורן:
ועיי' בחי' רשב"א בשם רבי' יונה כוונתו ג"כ דקרא דונתת כ' בעיו"ט אחרון של פסח וא"כ כבר היה בבית ואח"כ בא לגורן:
רש"י ד"ה דרבי אומר דמו כולי דלא כר"ן ונ' הסבר' דהבט"הב טוען דהחזק הטובה שמחזיקו לו הכהן חשוב בעינו כדמי הפירח עצמן:
ובענין הפלוגתא יש להסביר דהחזקת טובה בעלמא מקרי ממון דעבד לוה לאיש מלוה אבל במתנו' כהונה אין כאן אלא דיבור בעלמא דהכהן אסור לסייע בבית הגרנות וכיו"ב דכ' למשחה לגדולה ומ"מ הא גופא שהכהן מוצא חן בעיני בע"הב לתת לו תרומותיו ג"כ מקרי הנאה ובהנאה זו פליגי אי הוה הנאה או לא:
רש"י ד"ה ור"י סבר חדא ועוד כוונת רש"י דגם ריב"י מודה דראוי לקנוס למגזר אלא מ' שום דבע"הב ג"כ חוטא שלא והא חוטא נשכר אבל נשכר לא שייך כ"א אי טו"ה אינה ממון אבל אי הוה ממון א"כ אינה נשכר והוה מוד' ריב"י דראוי טפי לקנוס לגנב מלקנוס לבע"הב:
עפ"י אבא ואביך אחי ואחיך נ' דמשו"ה פי' רש"י אין כאן ל' עינוי נפש ולא בינו לבינה דאבי ואחי דומה לענוי נפש שהאדם מיצר שאין אבי' ואחי' נהנין ממנו ואביך ואחיך דומה לבינו לבינה כי גנאי לבעל שלא יהנה אבי' ואחי' ממעשה ידי אשתו ומ"מ קמ"ל רש"י ההיא אינה יכול להפר ולא משום עינוי נפש לחוד קאמר כאידך דפרק' כ"א כלל וכלל לא יפר:
ר"י ר"נ ד' רש"י דגם ריב"נ בהעמדה כר"ע ס"ל דהעדפה דידה הויא אלא דמוסף עליו דר"ע דיוכל לבא לידו אי אם יגרשנה ובהא פליג ר"ע עליו ותרוויי' ס"ל כל זמן שלא החזירה אין כאן אי' דמיירי שאמרה קונם שאני עשה עפ"י בעלי וכל זמן שלא החזירה איננו בעלה ואין הנדר חל והיינו דדייק רש"י אעפ"י שבא לעולם ואינן ברשותו עד לאחר נשואין שניים, ועד"ז אזל לרש"י כל הסוגי' אבל להר"ן והרא"ש מיד לאחר שתתגרש מע"י אסורין עליו אלא דהרא"ש א"ש אין המלאכו' שאשה עושה לבעלה בכלל והר"ן דייק מקו' הש"ס וכי בידה להתיר והרי בידה לומר אינו נזונת ואינה עושה אלא ע"כ משום שאר מלאכות ש"מ דגם אותן אסירי' אמנם תוס' בכתובות תי' דהש"ס רצה לשנות גם אליבא דמ"ד דאינה יכולה לומר:
לימא הל' כר"ע כך גי' רש"י והרא"ש והר"ן גרסו אין הלכה ולד' רש"י קשה מאי עלה על ד' המתרץ לתרץ כן ונראה דבאמת ר"ל דמשו"ה הל' כר"ע משום דריב"י ג"כ סבר כיותי' ולולי זאת אין הל' כר"ע מחביריו דת"ק חביריו מקרי וע"ז מקש' לימא בהדיא הל' כר"ע וכריב"נ ולא כריב"נ לחידי':
וד' הכ"מ בשטת הרמב"ם דלמסקנא אפי' בלא יקדישו ידי לעשיהן א"ש דקונמות חל אפי' על דבר שלא בא לעולם וצ"ע טעמא מאי יהא קדושת הגוף חל על גוף שאינו בעולם ועי' לח"מ ואמנם תי' קמא של הכ"מ ק' טובא דאי הרמב"ם לא נקט הא שלא יהנה כ"א לאשמעי' דאינו חל מחיים אכתי למה לא קאמר דאינו חל משום דאין אדם אוסר דבר שלב"ל:
נדרה בתו וסבר שנדרה אשתו הא דלא נקט אשתו הגדולה וסבר שנדרה הקטנה משום דהתם פשיטא דלא הויא הפרה דלמא האחת אהובה ואכפת לו בה ואחת שנואה ומה"ט אכפל קרא וכ' דאותה בין בבתו בין באשתו דלא נימא באשתו ה"ט דלמא הא אהובה וכמ"ש ואמנם דכ' רחמנא אותה תרי זמנא סד"א דאין מיעט אחר מיעט אלא לרבות וחדא דווקא וחדא לאו דווקא להכי אכפל תנא ואשמעינן תרי זמנא למימרא דתרוויי' דווקא ובזה נבין ד' רש"י שכ' אותה ואם הניא אביה ולפנינו הג' יניא אותה אמנם כוונת רש"י דמיניא דמיירי בבעל לאשתו אין ראו' דלמא לשתי נשים קאתי אמנם והיניא אותה שפיר ילפי' דכ' בתרי'. ועד"ז נבין הש"ס פ' נערה אי בעל מיפר לשתי נשי' כאחת אותה דווקא או לאו דווקא דמאחרי דמייתר כאן מדאותה דלמא לאותה לבדה איצטריך ומה"ט נקט בעל האיבעי' ג"כ לשתי נשים ולא לשתי בנותיו דאותה דגבי בתו אצטרך דלא תימא באשתו לגדולה וקטנה ואהובה ושנואה אתי וכמ"ש וא"כ רק באשתו הוא דאייתר:
נדרה בנזיר כוונת רש"י דבקרבן ר"ל מתפיס בקרבן אבל בנזיר ר"ל הריני נזורה:
ולפי פשיט' לא אצטרך קרא להכי דאהא איכא דקפדי ואיכא דקפדי אהא אמנם הרא"ש מייתי לה מקרא נדרה:
מ"ש הר"ן דהקמה תלה ילפי' יש להוסיף דבתר לה כ' וקמו:
והנה ד' רש"י דמפ' שפי' בהדיא לבתו וכ"כ במתני' ומר"ן מ' רק שידע מבתו ואף דלא פי':
על שאול מרש"י וראש מבואר דמעל על דריש וק' לי' לרש"י הכ' עוד על עם ה' ועל בית ישראל וכ' רש"י דהו"ל כלל ופרט שאול ויונתן היינו פרטא ומשום דדהו כ' על על ב"פ וא"ש ג"כ דהרי האי על על לאו בקריאה כ"א בהספד כ' אלא דע"כ לא קאי אהספד דהרי הספד דוד שאול ויונתן בהדי הדדי, אמנם מד' הר"ן מבואר דממלת על לחודי מק' ולא מהכפל כלל ויש ראי' לדבריו דבפ' אלו מגלחין אמרי' דהאי על על אצטרך דלא תימא דכולהו בהדי הדדי בעי לענין קריעה:
רש"י אובד ע"א דבאבידה ממש מאי חזרה שייך ועיי' בנ"י תי' לקו' הר"ן על ר"ת ובתוס' בשמעתין דחו דבריו דאכתי משבועת העדות קשה עיי"ש:
מתני' היפר לתאנים עיי' רש"י ורא"ש הנה אי הפי' רתאני' מיהת מיפר א"ש דבהקמה אית לן קרא דקיים כולל משא"כ בהפרה אבל לרש"י ורא"ש דאינו מופר כלל מנ"ל וצ"ל דעיקר הפרה קאי אקונם ומאחר דקונם קיים לענבי' לא מהניא הפרה כלל לרש"י דלא גרס בסופה קונם קונם אמאי הוה הפרה ונ' דלזה כ' רש"י דהו"ל תרי לאווין ר"ל תאני' מטעם עיקר נדר וענבים משום יד דענבי' שאני טועם הוה יד לקונם תאנים: