ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין אונאה.
רש"י ד"ה ת"כ דר"נ פי' לן אף דלא תנא ספסר בהדי' מ"מ מדתלי טעמא בבקי ש"מ כר"נ דלרב אשי משום חייו הו"ל למימר ועוד דכולא בקי מיותר דידעי' דתגר בקי אלא ש"מ דר"ל דתגר יוכל להיות שכבר שכח דמו זבינא ואמנם ספסרא דלא משהי גביה וודאי בק' עדן בדמי ובזה יש ליישב קצת ד' הרמב' והטור שפסקו כת"פ וכ' אפי' תגר שהוא בקי ולמה לא כ' אפי' לספסרא אמנם למ"ש דהיינו בקי נקטו ל' הברייתא:
תוס' ד"ה הנושא והנותן באמנה ע' ב"י שתמה על הטור דמה לי מזכיר לו סכום מקח או לא וע' סמ"ע ולי נ' דד' הטור דלהרמב' אי לא פי' לו סכום מקח הוה אסמכתא בעלמא דוודאי אם יבקש אח"כ ק' פעמי' ככה לא יתן לו וא"כ כל המקח אסמכתא:
ר"י אומר בדבר שבממון ע' רש"י כוונתו דע"כ גם ר"י יליף מתנאי ב"ג דלא יוכל להתנות עמ"ש בתורה כמ"ש תוס' בענין זה פ' אעפ"י אלא דר"י ס"ל דמתרצי' דיבורי' ואמרי' דדעתו אמחילה ומחילה וודאי מהני דאל"כ מנ"ל לר"י באי' דלא מהני מתנה עמ"ש בתורה הרי אדרבא ב"ג וב"ר ממון הוה:
רש"י ד"ה וודאי עבר כוונתו דבמה שמסלק החיוב מעל עצמו הוא מתנה עמ"ש בתורה שהרי התורה חייבתו:
תוס' ד"ה מי יימר דעקר ע' לח"מ שהק' מד' תוס' אלו אהרמב' ודחה בדברי' ד' הסמ"ע רכ"ז ובמח"כ דומה עקורה למחילה ואין הדבר כן דעקירה ל"ש כ"א עד שיבא שביעית ועדן חייב לו משא"כ מחילה אדרבא מה"ט מתנה עמו שלא תשמטהו שביעית משום דאין דעתו לפורעו קודם שביעית וע':
ואמנם לולי ד' תוס' לק"מ דהכא לר"מ אמרי' ובאמת שמואל כר"י ס"ל ולר"י אפי' בוודאי עבר דינא הכי דהרי גם בשאר וכסות הוה וודאי עקר ושפיר פריך התם משביעית:
תוס' ד"ה ע"מ שאין בו אונאה וי"ל דברי' צריכין ביאור דמה ענין חילוק זה לחילוק זה אמנם הענין הוא כך דטעמא דשמואל דמתרצי' דיבורי' ואמרי' למחילה קנחית וסד"א אפי' אין רמז להאי תירוצא בדברי' ואמנם א"כ בהאי דאין בו אונאה ג"כ נימא הכי הוה דעתו דהרי המוכר ידע דיש בו אונאה א"וו כיון דלא אמר לך ואין רמז בדברי' לא מתרצי' דיבורו א"א דמ"מ לא מסתבר שהתנה עמ"ש בתורה ולכך אמרי' שאמר שאינו מאנהו וא"כ ה"ה בשביעי' אם לא:
אמר בשביעי' דאין לנו ג"כ רמז למחולה לא אמרי' שוב דמחיל:
ועד"ז יש להשיב על הסמ"ע שדקדק מד' המחבר שכלל בו עם עלי ש"מ כרשב"ם ס"ל דלא היא גם רש"י לא קאמר הכי אלא לשמואל אבל לרב דלא מתרצי' דיבורי' בלא ידע דמחיל לא א"כ גם רש"י מודה דבו ועלי חדא הוא
חפץ זה אינו שוה כ' המחבר דמנה דווקא אבל בזוז סבר דמשטה בו ירמז הש"ך דדווקא אם אין האונאה ג"כ ביותר מכדי שהדעת טועה דאל"ה אמרי שוב ידע ומחיל:
ועכ"פ מבואר מההיא ברייתא דגם בלוקח אמרי' למלתי' דרב וכ"ת מאי לא ידע שייך במוכר לא היא כיון דמוכרו בפחות משוויי' וודאי לא ידע כמה הוא שוה:
תוס' ד"ה בד"א בסתם בסו"ד ועי"ל לא ניחא להו בתי' קמא דא"כ עכ"פ לשמואל אתי' דלא כר"מ ולעוי"ל גם כר"מ אתיא: