ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
ב"ה שילהי פ' השואל.
רש"י ד"ה ה"ג הלואי שיפרע חובו בזמנו נרא' כוונתו ליישב דלכאורה קי כיון דאין כאן מי שטוען ברי נהי דעיקר חזקה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דבחזק' לחוד לא מפקינן ממונא לזה כ' רש"י דלא היא כ"א גם לאחר זמנו מ' דליכא חזקה הוה ספיקא ובזמנו דעיקר חזקה אפי' ספיקא לא הוה:
ולכאורה יש ראיה מכאן לדעת הרמב"ם דתוך זמנו נוטל מלוה בלא שבועה, ולדעת הטור י"ל דשאני הכא דל"ש דלא ליטרדן משא"כ במלוה והנה לפי"ז מדמה הש"ס עכ"פ שוכר לבכור ש"מ דבשוכר איכ' טעמא אחרינא דאינו פורע תוך זמנו ומיושב קו' הש"ך על הסמ"ע לדידן לא קיי"ל כאביי אין צריך לחלק בין שוכר ומלוה ולמה שכ' גם לדידן לדעת הטור ע"כ צריך לחלק:
תוס' ד"ה בחזקת הנה בב"ק לא כתב תוס' כ"א שמא יפיל הבית של משכיר נ' טעמם דבבית של שוכר ממ"נ בבית זו הוא דלא מחייב לבנות משא"כ בבית סתם איבעי' לי' אמנם לכאור' למה שכ' הרמב"ם דגם בבית זו צריך להחזיר לו השכירות א"כ ע"כ צ"ל אי לא פליגי תוס' על הרמב"ם דמ"מ אין רוצה להקדים לו כי היכי דלא לוקים עמו בדין וא"כ גם בבית סתם שייך זה וזה נ' סברתם כאן:
רש"י ד"ה וכתוב לי' בסוף דברי' וזה אומר לא דרתי אלא ג' נ' כוונת רש"י דאפי' בגוונא דדר בה תלש שני אית לי' מיגו דלקוח מ"מ נאמן המשכי' והביאו לרש"י לזה ד' המק' ממלוה דמפרעתי כלו פריך משום שטרך בידי מאי בעי וא"כ גם בפלגא הו"ל למכתב שובר א"וו הכי קא מק' כיון דר"נ סתמא קאמר משמע אפי' היכי דאית לי' מגו דלקוח לשוכר מ"מ חזקת בעלי' עדיף וא"כ אטו דלוקח גרע מהוה לי' למכתב שובר או חזקת ממון גרע מחזקת קרקע והש"ס משני לה דאין כאן מיגו דלקוח כלל משום דלהכי כ' שטרא כי היכי דליהוי לי' קלא כמו שכתב הרא"ש בזה והוה כמו מגו במקום עדים ומיושב לאיזה ענין אצטריך הש"ס לסיומא בהא דלהכי כ' לי' שטרא:
רש"י ד"ה שואל ע' ברא"ש דלהכי כ' רש"י החזירו אם לא החזירו קנין למה לי ובנמ"י הקש' אכתי אם גם החזירו קנין ל"ל ר"ל הרי גם בקנין הדרא סודרא למרי וא"כ היינו קנין היינו משיכה ונ' דעת רש"י דודאי אם בשעת משיכה גילה דעתו דלהוי קנין אף לאחר החזרה וודאי מהני אלא באם לא גילה דעתו אמרי' דלא אקנו לי' קידם עד שמהדר לי' משא"כ אם בלא משיכה קיבל קנין ג"כ ממנו ע"כ האי קנין אף לאחר החזרה דקודם החזרה במשיכה סגי:
ועד"ז י"ל ב' קו' הרא"ש על הרי"ף והרמב"ם דבאמת אם אמר בטובתך לחוד אכתי לא ידעי' נהי דכוונתו הי' אלעולם מ"מ מאן נימא דמשאיל השאילו על דרך זה משא"כ אם קבל קנין ממנו ק' האי קבלת קנין ל"ל אלא ש"מ משום לעולם הוא דלא ליהוי שאולה לזמן בעלמא וממיל' שפיר אצטריך קנין:
תוס' ד"ה פרדיסא י"ל דדווק' בשואל דקני לי' לאונסין אומרי' דהוה מוחזק ולא שוכר דלא קני ליה באונסין ומיישב בזה כיון דסוגיין קאי אמתני' למה נקט שאלה ולא נקט שכירות:
רש"י ד"ה חייב להעמיד לו כוונת רש"י בלשון לו דנקט תנא ר"ל לשוכר ולא למשכיר כלומר בימי השכירות צריך להעמיד:
במתניתין דעת שניהם נראה הכוונה דאם לא רצה המשכיר לבנות הרשות ביד השוכר לבנות אמנם ג"כ לא ישנה לדעת המשכיר:
רש"י ד"ה ואי דאמר לי' מבואר מדברי' דחולק על הרמב"ם וס"ל דמ"מ צריך לשלם השכירות דשכירות ביומא ממכר הוא ומסתחפה שדהו דשוכר וכן הוא בהדיא בהג"א פ האומנין אמנם מה שהביא רש"י לזה נ' דאל"כ מאי פריך הש"ס דלמא לעולם בבית זה ומיירי שתובע ממנו השכירות וקאמר תנא במבקש ממנו השכירות חייב להעמיד לו בית ולא מצי אמר לי' מזלך גרם א"וו באמת מצי אמר לי' וחייב לשלם לו השכירות:
רש"י ד"ה קיי"ל ורמב"ם חולק וס"ל אגודא דנהרה לא אצטריך ונ' דעת רש"י דרוב פעמים אגודא דנהרא הוא מקום משיכה שבאים שם ספינות א"כ ודאי איכא קפידא בדבר ואפשר דעת הרמב"ם דכה"ג היכי דאיכא קפידא באמת אמרי' דאגודא דנהרא קא קפיד ולא אארכה ורחבה ויד בעל השטר על התחתונה א"וו מיירי דליכא קפידא בדבר רק שהוא מקום נאות ביותר:
בענין מה שכתב הנ"מי דאם אין המשאיל רשאי להשתמש בכלי אין השואל חייב באונסין כ"א אשוורים לחוד י"ל הרי עכ"פ לא השאילו כ"א לו אבל לא ליורשי' וא"כ אמאי אינו חייב בדמי וכו' וצ"ע:
הדרן עלן פ' השואל בעזר לישראל פודה וגואל, ונתחיל לבאר פ' המקבל בעזר בזרוע עול סובל.
רש"י ד"ה המקבל שדה נ' כוונתו משום דבסיפא לא מיירי כ"א בארוס ס"ד גם ברישא דווקא בארוס שנוטל בע"הב חלק בתבוא' הוא יוכל להקפיד על עבודת השדה משא"כ בחוכר דבע"הב ניטל חלקו עכ"פ לזה כ' רש"י דלא היא כ"א רישא בין בארוס בין בחוכר ונרא' טעמו דאל"כ הו"ל למיתני המקבל אריסות ולא שדה אלא ש"מ דאפי' בחוכר מיירי:
רש"י ד"ה לחרוש אחריו נ' כוונתו דלכאור' אפשר לומר דדווק' בקוצר דנשאר קש וקרקע היא דצריך לחרוש אחריו משא"כ בעוקר לזה כ' רש"י אפי' בעוקר וצריך לחרוש אחריו משום עשבים רעים וטעמ' דאל"כ אפכא הו"ל לתנא למתני בתחלה לעקור ואח"כ לקצור ואח"כ לחרוש אחריו ומדלא תני הכי ש"מ דאף אלעקור קאי:
גמ' האי אמר ע' נמ"י שהקשה ל"ל להש"ס לתת טעם הלא הכל כמנהג אמרי' גם בשאר דוכתא אפילו בלא טעם ונ' דהכא ס"ד כיון דאיכא טיבותא לחד כגון האי דאמר בעינא תיבנא אי לא ידענא דאיכא נזק לאידך ס"ד דלהוי כופין על מדת סדום לכך קמ"ל דבכל גוונא איכא נזק ותועלת לתרוויי':