ליקוטי חבר בן חיים ו· רבי חזקי' פייבל פלויט
ו · בסוגי' דמשרת מה"ב
משנ' אלו עוברין כ' רש"י בבל יראה ורבותא דמתני' קתני בסיפ' דסד"א כקושי' התוס' כיון דמיעט קרא כל הני מכרת גם בל יראה אין בהם קמ"ל כיון דעכ"פ זהו אזהרה מקרי חמץ והו"ל בכלל לא יראה לך חמץ וא"כ לרבנן דס"ל עירובו בלא כלום באמת אין בהם לאו דבל יראה וזה כוונת הטור אחר שראה הפלפול בד' הרמב' אי פסק כר"א או כחכמים בענין אכילה הביא ראיה דע"כ הרמ' פוסק כר"א דעובר על ד' מיני מדינה בבל יראה ואי כרבנן ס"ל נהי דס"ל דאפי' לרבנן אם אכל מהן כזית בכא"פ לוקה מ"מ כ"ז שלא אכל אין שם חמץ עלי' הואיל ואין עומדין לאוכלן כזית כא"פ ולמה יעבור עלי' בבל יראה:
אמנם ד' ה"ה דהרמב' פוסק כחכמים ומ"מ שפיר עובר בבל יראה כיון דאיכא בכא"פ אמנם הביא ה"ה ד' הרמב"ם דאפי' ביותר מכא"פ עובר בבל יראה וזה לחכמים אי אפשר אלא דסמיך ה"ה אד' הראב"ד דמפ' ד' הרמב"ם דפסק כר"א ומ' לי' דגם ד' הרמ"ך כשטה זו ולר"א י"ל כיון דגלי קרא דתערו' חמץ בכלל חמץ י"ל אפי' ביותר מכא"פ ואמנם דברים אלו צריכין ביאור דהרי עכ"פ הצריך הרמב"ם שאכל כל הזית בכא"פ ואז ליכא כ"א לאו וב"י ביותר מא"פ מנ"ל:
ולזה נבא לבאר ד' הרמב"ם מהב' קושי' שהקשה ה"ה חדא דאם אכל כזית כדי אכילת פרס קרא ל"ל ותו למה לא יתחייב ג"כ כרת הב' אלו קושי' בין אם פוסק הרמב"ם כר"ח או כרבנן מעיקר טעמא דה"ה שהחליט דהרמב"ם פוסק כרבנן משום דאמרי' בסוגי' דטעמא דר"ח משום היתר מצטרף לאיסור וא"כ סוגי' באוכל כזית או מכל התערובת ולמה הצריך הרמב"ם שיאכל כא"פ ונ' ד' דוודאי לס"ד דאפי' ממשרת היתר מצטרף:
לאיסור מסתבר לן דלר"א כל דחמץ ג"כ להיתר מצטרף לאיס' אתי ובהא פליגו עלי' אבל למסקנא דכ"ז אליב' דר"ע אבל לרבנן משרת לטע"כ והיתר מצטרף לאיסור פלוגתא דר"א ורבנן במיד' אחרינא תלי' דהנה טע"כ דמשרת פי' הרמב"ם דהיינו דר"י בפ' השוכר הטעם וממש דהיינו בכא"פ ואכל כל הא"פ ומרגיש בו טעם האי' וזה שאנו דנין ממשרת לכל התורה והנה ביאר הרמב"ם פט"ו ממ"א שם דאפי' נתערב כזית בכא"פ אם אין שם טעם ה"ז מותר ואם יש שם טעם חלק לג' דינין אכל כל הא"פ לוקה אכל כזית או שנתער' ביותר מא"פ ה"ז לוקה מד"ס נמצא דכל אי' שבתורה דנין טעמו וממשו והנה כבר כ' הטור לדידן דס"ל טע"כ כד' ר"ת מדאורייתא צ"ל דד' מיני מדינה אינם נותנים כ"א קיוהא אבל טעם החמץ אינו נרגש וכן מורה לשון הרמב' כשהביא ד' מיני מדינה לא הזכיר ר"א מכזית כא"פ אבל שיהא בו טעם חמץ נרגש וכמ"ש בה' מאכלות אסורות וזה לא הזכיר כלל ומעתה י"ל דהיינו פלוגתא דר"א ורבנן לרבנן דלא דרשי כל ה"ט כשאר איסור שבתורה וכיון שאין נרגש מבטל בטלי או שיש בהם כזית כמו שביארנו מד' הרמב"ם זה ור"א דדריש כל מרבה ללאו וכרת אין בהם כמו בכל אי' שבתורה וד' הרמב"ם מבוררין ואמנם ד' הרמ"ך דטעמ' דר"א דמרבה ד' מיני מדינה דווקא ולא קאמר תערובות חמץ כזית כא"פ לוקי' אפילו בלא טעמו וש"מ משום דהחמץ בהל' ד' מיני מדינה הו"ל אי' קיוהא דקיהיב כמו דבר המעמיד דלא בטיל ולהכי מחייב ר"א אף בלא טעם ושפיר כ' מאחר דטעם דר"א דדבר המעמי' לא בטלי נהי דלענין אכילה לא עדיף דבר המעמיד מטעם כזית כא"פ מ"מ לענין בל יראה שפיר עוב' אפי' יותר מכא"פ:
ועלינו. לבאר עוד ד' הרמב"ם בפ"ה מה' מ' איסור' שכתב דלוקה על עירובן של שאור ודבש ומ' דס"ל היתר מצטרף לאיס' ועיי' נ"כ שם שנתקש' לרבא דס"ל אין הקטרה פחות מכזית ופסק הרמב"ם כוותי' אמנם המעיין בד' הרמב"ם שם צח דמפ' עירובן חצי זית שאור וחצי זית דבש דהיינו חי' עם חי' ומאי' עם היתר לא מיירי וכ"ת הרי כ' שם הרמב' אם עירב כ"ש דבש בקטורת והקטיר בהיכל לוקה ולטעמך דבש מאי היתר מצטרף שייך הא בעין דלא נפיש היתירא אלא פשט ד' הרמב' שם מאחר דענין אם נתן זית דבש פסלה הרי הוא עם קטרת זה להיכל משום ביאה ריקנית כמ"ש הרמב' במנין המצות ל"ת ס"ח ומשו"ה דייק הרמב' וכ' בהיכל ועיי' בזה:
ר"פ אלו עוברין תוס' ד"ה אלו עוברין נחלקו הרא"ש והר"ן בפי' ד' ר"ת ד' הרא"ש דקו' ר"ת היה גם על תערובת חמץ וד' הר"ן דקו' ר"ת רק על נוקשה ונבאר דד' הר"ן בפלוגת' ר"א ורבנן בכזות בכא"פ אלא דלרבנן מאחר דאם אכל כל הזית בטלה דעתו אין כאן לאו ולר"א היתר מצטרף לאי' ולא בעי' שיאכל כל הזית ועכ"פ מיירי בענין שהזית בעולם ולענין בל יראה א"צ קרא וד' הרא"ש דע"כ מיירי דאין כאן טעם חמץ וכמ"ש הטור כ"א קיוהא בעלמא והו"ל ממשו ולא טעמו וא"כ לרבנן דלי' להו קרא אין כאן חמץ דאוריי' כלל דבטל ברוב והנה ד' רש"י פשיטא דהוה כר"ן אלא דס"ל דליישב קו' ר"ת וביאר הרי באזהרה ואין בהם כרת הפי' הא דבאת ל' דעוברין על אלו בב"י היינו משום דאין בהם כרת ס"ד דאין כאן בל יראה ומ"מ מאחר דאלו הן באזהרה א"כ אני אומר לך שהן בכלל חמץ ועובר עליו ולא יראה לך חמץ:
והנה ד' רמ"כ שהביא ה"ה דאפי' בכזית ביותר מכא"פ ג"כ עובר בב"י צריך ביאור ונ' דעתו כד' הפוסקי' דטעמא דאוריי' עד ס' אלא שאין לוקין על יותר מכא"פ יהי' מאיז' טעם שיהיה וס"ל דד' מיני מדינה יש בהם טעם אפי' ביותר מכא"פ אלא שאין לוקין עליו לרבנן כמו בכל אי' שבתורה ולר"א הוא דלקי דדריש כל ולא לרבנן אבל בל יראה מיהא שייך כיון דאיכא טעמא דאיסור מדאוריי' ואמנם עד"ז אי אפשר שהרמב' דפסק בכל האי' דביותר מכא"פ אפי' נרגש הטעם בטל מדאוריי' א"כ ע"כ לית לי' הא דה"ה וד' ה"ה שנסתפק בזה צ"ע:
גמ' יכול יהי' חייב כרת על עירובו ר"ל מאחר דאתרבו שמקרי חמץ גם לכרת אתרבי:
רש"י ד"ה ת"ל כי כל אוכל חמץ וגבי כל מחמצת לא כ' כרת ותמה רש"א על דבריו הרי כ' כל אוכל מחמצת ונכרתה ומה שביאר בפי' הגמ' וכ' שיש ליישב גם ד' רש"י עד"ז לא זכיתי ואמנם כוונת רש"י כפשוטו דהנה כ' קרא עונש כרת על חמץ ועונש כרת על מחמצת וכנגדן אזהרה על חמץ ולא יאכל חמץ ואזהרה כל מחמצת לא יאכלו ואזהרה זאת שלא לחלק בין נחמץ מאליו לע"י ד"א ואמנם כ' כל לרבות:
לאזהרה זו גם תערובות ואמנם מאחר דבהאי קרא דאתרבי מכל לאכיל' כרת דיו לנו לומר שנתרבה רק ללאו ולא לכרת וז"ש רש"י דגבי כל מחמצת בקרא דכל מחמצת לא כ' כרת וסיים ולקמן מפרש לה כלומר דוודאי אי הוה ילפי' תערובת מל' מחמצת עצמו בהדי' כ' אוכל מחמצת ונכרתה אבל למסקנא רק מכל מרבינן ובהאי קרא לא כ' כרת והיינו דכ' לקמן מפ' לה ומעתה בשלמא אי מכל לא מרבי' כ"א לאו ולא כרת שפיר טרח וכ' לן הכא תרי כריתות חד בנחמץ מאליו וחד בנחמץ מחמת ד"א משא"כ אי נימא דמאחר דאתרבי תערובת חמץ מכל גם בכלל כרת הוה האי כרת דכי כל אוכל חמץ ל"ל דכיון דמכל אתרבי הכ' מהי"ת נחלק בין נתחמץ מאליו לנתחמץ מחמת ד"א הא מכל הכל מרבינן ומעת' קו' הש"ס לקמן הכי אזלא הן אמת דכל אוכל מיותר אבל נימא אפכא כל דמחמצת לרבויי כרת גם על תערובת וקרא דכל אוכל חמץ לרבויי נשים ומשני כיון דקאי באוכלין לא מרבי' נאכלין ועד"ז גם ד' הר"ן והרז"ה שהניח הרש"א בתימא מיושבי' דנהי דהמיעוט מכל אוכל חמץ היינו משום דאייתר דהשתא נתחמץ מחמת ד"א חייב עליו מחמת עצמו לא כ"ש אמנם נימא דלאו מיעוט הוה רבוי לנשים הוא דהוה ורבוי דמחמצת הוא לכרת על תערובת ולק"מ אלא אי קשיא הא קשיא גם אתי' ופי' רש"א מאי מק' לסוף ולר"א נימא כל לרבות נשים כי כל לרבות עירובו דא"כ שוב ק' כי כל חמץ למה לי ונ' דסד"א דהנ' דחייבה תורה גם על תערובת חמץ כרת היינו דווקא אם החמץ שנתערב נתחמץ מאליו אבל לא אם נתחמץ ע"י ד"א והיינו דממעט כי כל אוכל חמץ כלומר האי כי כל שכ' לך לרבוי תערובת היי' דנתחמץ מאליו אבל לא בנתחמץ מחמת ד"א ונ' דמה"ט לא קאמר הש"ס כ"א קשיא דמאחר דלא חילק התורה בין נתחמץ מאליו לנתחמץ מחמת ד"א וחייבה כרת בשתי' וגם בתערובת את אמרת דחייב כרת מהי"ת נימא דתערוב' שנתחמץ מחמת דבר א' מיעט הכ':
תוס' ד"ה כיון כר"א הא שלא הקשו מיד מדרבנן דסוכה היינו התם ליכא מלקות וכ"כ תוס' לקמן דלענין מלקות דווקא פליגו רבנן אר"א אמנם מר"ע ק' להו שפיר דהתם איכא ג"כ מלקות ואמנם לד' הי"מ ברש"י נזיר בריש שמעתין דאף מאן דלא דריש כל וכל דריש ל"ק מר"ע ג"כ דהתם בחטא' ג"כ וכל כ':
והנה יל"ד בד' מדוע פי' ד' הבריי' אליבא דאביי ולא אליבא דרבא ונ' דמ' לי' לרש"א בשלמא לאביי דרשי' תחילה דחייב מקצתו דהיינו חצי זית ואח"כ עירובו אבל לרבא למה לא נדרוש עירובו מכ' כמו גבי חמץ וכמו כ' מקצתו אלא ש"מ דכאביי ס"ל:
כ' אי' שבתורה אין היתר מצטרף חוץ מנזיר שהרי אמרה תורה משרת ונל"פ דר"י לטעמא דס' ח"ש אסור מה"ת אלא דליכא מלקות משום דלא מקרי אכילה וא"כ ס"ד אם אכל כחצי זית אי' עם חצי זית היתר דהי' אכילה ג"כ מלקי נמי לקי קמ"ל והביא ראי' דהרי אמרה תורה בנזיר משרת להיתר מצטרף ואי בכל התורה היתר מצטרף משרת ל"ל ואמנם כ"ז לר"ע דלא בעי להאי משרת לטע"כ דיליף מגיעולי נכרי' ואמנם יל"ד לד' הפוסקים דגיעולי נכרי' ליכא מלקות לימא משרת לטע"כ ולמלקות וצ"ל דעכ"פ ק' גיעולי נכרים ל"ל:
ואמנם לרבנן מפקי לי' לטע"כ לשרה ענבים במים אבל הרמב' בה' נזירות כ' דאצטריך משרת דאם אכל רביעית יין בתערובת היתר בכא"פ דלוקה כמו על כל איסור שבתורה ולא מ' מדבריו דכ' התורה מנזיר ילפי' כ"ה ב"כ התורה סברא הוה מאחר דאמרה תורה דכ' אכילה דכ' כא"פ מצטרף בשלמא אי נתבטל טעמו של אי' הרי ליתי' בעולם אבל אי איכא טעמו וממשו למה לא יהי' חייב אא"כ ק' למה אצטריך בנזיר דווקא קרא ונ' דהרמב' לטעמי' דפסק דשיעורא דיין לנזיר ברביעי' וקיי"ל במשקין דשיעורן ברביעית דהיינו ביצה ומחצה ג' זיתים משערינן הצירוף ג"כ ברביעית אבל מכא"פ לא מצינו במשקין לכן אצטריך קרא דמצרפינן כא"פ:
והנה לרבנן דמוקי לקרא לשרה ענבי' במים א"ש דכ' משרת לא ישתה וכן למה שכ' הרמב' ולפיר' ולא ישתה דמשערינן ברביעית אבל לר"ע מאי לא שתה וצ"ל דפת ויין לאו דווק' כ"א ה"ה מיים ויין מיירי קרא: וכ' רש"י דאין לומר דקרא אתא היכא דאיכא כזית דמאי קמ"ל ואף דהש"ס מתרץ קו' זאת לקמן לר"ע היינו דר"ע או לאפוקי מת"ק אתא וזה לא שייך אקרא דאטו כזית כ' בקרא או דר"ע אשמעי' ע"י תערובת ולכאור' הא וודאי גם אקרא שייך וכ' דהא דקאמר הש"ס דלמא ע"י תערובת הכוונה דס"ד ר"ע מודה לת"ק דבעי' רביעי' אלא ר"ע:
ביין קרוש קמיירי דכזית קרוש היינו רביעי' כדאמרי' בפ' המוציא יין קמ"ל ר"ע בשרה פתו דע"כ ביין צלול מיירי אבל כל לא שייך לקרא דמשרת: והנה כ' רש"י דהיתר מצטרף היינו חצי זית ענבי' וחצי זית פת נ' שדחקו לרש"י לזה קו' תוספ' דלמה לא נקט ר"י גם חטאת וכ"כ במה"ק דתי' תוס' אינו מספיק דהרי יקשה לן אמאי לא ילפי' מנזיר וצ"ל משום דנזיר וחטאת ב' כתובין הבאי' כא' וא"כ הכרח למינקט גם חטאת ולזה כ' רש"י דהיתר מצטרף דחטאת היינו שהאי' מובלע בהיתר אבל בנזיר לא בעי' מובלע כא' אפילו חצי זית יין וחצי זית פת רוב ומ"מ היו שני כתובי' הבאי' כא' דלא לכתוב רחמנא כ"א נזיר ומכ"ש חטאת דמובלע ועוררני תלמיד א' דהתוספ' ע"כ לא היה מפ' ד' רש"י דקאי אענבי' ממש כ"א ליין קרי ענבים דאל"כ למה שתקו תוספות מקו' ע"ד מחטא' עד זעירי ולא מקשה מיד: ועד"ז נבא אי"ה לבאר ד' הי"מ שהביא רש"י הנה מה שהק' רש"י ע"ד מקו' הש"ס לקמן גם לי"מ הוה ק' להו אף לשיטת רש"י דמאחר דמצינו ר"ע דריש כל וגם מצינו לר"ע בזבחי' פ"ב דדריש כל לחוד וכל לדרשה אחרת א"כ מאי מק' הש"ס דלמא טע"כ ממשרת ומוכל ילפי' היתר מצטרף ותו למה שביק ר"י חטאת א"וו ר"י תרתי קאמר ממשרת ילפי' היתר מצטרף דומיא דחטא' במובלע דווקא ומוכל מרבי' אפילו אינו מובלע והא ליתא בחטאת וע"כ שביק ר"י חטאת ד"א ליכלינהו נזיר וחטאת בחדא מחתא וכד' תוס' ואמנם קו' הש"ס לקמן עד"ז וודאי אי ממשרת גופי' להיתר מצטרף י"ל דרבויא דוכל אתי לרבויי אפי' אינו מובלע משא"כ אי משרת לטע"כ דיו שנא' דמוכ' מרבי' היתר מצטרף במובלע דומיא דטע"כ אינו מובלע מנ"ל ואי ר"י במובלע מיירי למה לא נקט חטאת:
זעירי אמר הנה עיקר פלוגתת רש"י ותוס' רמז רש"א דרש"י מפ' אליבא דרבא עירובו מנין כפשוטו מנ"ל דגם על תערובת חייבין עליו ותי' דמנחות ובנזיר פשיטא להו דלהא אצטריך א"וו עירובו היינו היתר מצטרף לאי' ומעתה נשאר לרש"א לפ' דזעירי או כרבא מיירי דלתרווי' לית לך קרא לרש"י להיתר מצטרף כ"א זעירי סמך אקו' הש"ס דאי ר"א דריש כל וכי כל אז גם כרת ליחייב א"וו ר"א לא דריש כי כל בפ"ע ופליג אבריי' דמנחות כ"א מוקי קרא דכי כל למקצתו ואמנם לא מסתבר למימר דמקצתו חצי זית דס' אין הקטרה פחות מזית א"וו מש"ה הקטיר חצי זית שאור וחצי זית מצה ואמנם גם לרבנן דלא דרשי' כל וכי כ' דרשי' הו"מ זעירי למימר למלתי' אלא מאחר דלא מצינו דס"ל לרבנן היתר מצטרף מסתבר לאוקמי לקרא כרבא דחייב אחצי קומץ אבל כזית אי' לחוד בעי' משא"כ לר"א דמצינו לי' דגם בחמץ דרש מכל היתר מצטרף מסתבר' דגם התם הכא דרשי' והיינו דמקצת כמאן כר"א ולא כרבנן ואמאי משום דר"א גם בחמץ הכי ס"ל א"כ למה לא נקט זעירי גם חמץ:
תוס' ד"ה א"ה עיי' רש"א שסיים ויש ליישב כוונתו מאחר דבקו' ס"ל לתוס' דאפי' מלקות שייך לר"י ארבייא דכל שפיר ק' להו דלענין אי' לא אצטריך בחמץ דמחלה ילפי' מה לי בעין מה לי בתערובת משא"כ לתו' דס"ל לר"י ארבויא דכ' לא מלקי' היינו מהל"מ דבעי' כזית:
המקפה כ' רש"י בפסחים תבשיל עב מה"ט משום דמפר' רש"י דמיירי שהתערובת אינו ניכר מדמק' הש"ס לגי' רש"י ליבטל ברובא אבל בנזיר גי' רש"י כתוס' דמפחות מכביצה פריך שפיר מפ' דמיירי ברוטב ואדרבא מיירי שהשום והשמן ניכר:
ויל"ד הא אביי קאמר בפ' כל הבשר דטעמו ולא ממשו ע"כ לכ"ע דאוריי' דאל"כ למה לא נילף מבב"ח וא"כ הרי תבלין לטעמא עבידא והאיך הוה דימוע דרבנן ש"מ דלטעמא עבידא אין לו ענין לטעם כעיקר דטעם כעיקר היינו בב"ח שמרגיש חלב וכן ענבים במים טעם יין וכן חלב לתוך גריסין אבל תבלין נהי דיהבי טעמ' אבל אין טעם זה כעיקר וזה ע"ד שכ' הטור בד' מיני מדינה דאין הטעם כעיקר עצמו נרגש ותדע לך מדאמר רבא בפ"ה דביצה שם תבלין לטעמא עבידי וכ' דלטעמא עבידי לא בטל בקיצור היל"ל טעמא לא בטיל אלא ש"מ כדכ':
וכ'. עוד רש"י דשום ושמן נתונין בו לתבלין מבואר דאזיל רש"י בנזיר דדווקא משום דנתונין בו לתבלין שייך היתר מצטרף לאי' אף דנפש היתירא:
רש"י וכזית בכא"פ דאוריי' מבואר מדבריו דמ' לי' דאביי בהא גופא נסתפק אם הצירוף בכא"פ דאוריי' וזה תימא משנה שלימה שנינו בכריתות דחייב חטאת קבועה ע' שיעור אכילת פרס וצ"ל:
דע' רש"י מאחר דקיי"ל ח"ש אסור מן התורה וא"כ בשוגג אי אכל ח"ש הרי אכ' אי' דאוריי' אלא דפטור מחטאת דאין זה מקרי אכילה אבל כי משלים לשיעור אכילה בכא"פ חייב שפיר חטאת משא"כ לענין מלקות כי אכיל ח"ש קמא הרי פטור ממלקות ומהי"ת נימא דכי אכיל בתר הכי כא"פ עוד ח"ש שיהא חייב ואמנם מה דמבי' לרש"י לפ' כן ולא פי' כד' תוס' בכריתות ונזיר דע"י תערובת היא דתמיהא לאביי ונ' דמ' לרש"י דוודאי גם אביי ידע להא דר' יוחנן פ' השוכר דטעמו וממשו דהיינו כזית בכא"פ לוקין ואי נימא דמ"מ תמיהא לי' בשמעתין הטעם משום דטעמו דתבלין לאו טעמו ממש היא וכמ"ש וא"כ הכי הו"ל לאביי למימר וכזית בכא"פ בלא טעמא דאוריי' היא אלא ש"מ דאעיקרא דמלת' קמתמה מאן יימר לן דאכילה ע"י שהייה שמה אכילה:
תוס' ד"ה אלא מאי עי' רש"א מה שהקש' משום ושמן וד' תוס' דמיירי בשהם בעין לק"מ ומ"מ רש"י דשמעתין גרס לי' וצ"ל דאביי לא ק' לי' דלמא רבנן דכותח הבבלי הן הן רבנן דר"ע דלית להו היתר מצטרף לאי' ואמנם קו' הש"ס היה א"כ אתה מחזיק שלש מחלוקת דכ"א מדאצטריך כ' דחמץ להיתר מצטרף ש"מ לית לי' דר"ע ולכ"ע אפי' בלא כל שייך בחמץ היתר מצטרף ולרבנן בכל התורה אין היתר מצטרף וגם חמץ בכלל וכצ"ל גם למסקנא דמשני הנח לכותח הבבלי ומ"מ לאביי ק' מטעם היתר מצטרף עכ"פ יהי' חייב כמו בכל התורה אלא ש"מ רבנן דר"ע הן הן רבנן דכל דלית להו היתר מצטרף כלל:
רש"י ד"ה היכי אמרי' שאני אומר לקולא בעון מיתה נ' כוונתו דוודאי גם המק' ידע דתרומת תבלין דרבנן אלא דק' לי' משום ושמן וכמו שהקשו תוס' וע"כ משום דתרומה עון מיתה החמירו גם בתרומה דרבנן וע"ז משני הנח לתרומת תבלין דרבנן ושום גזרו אטו שמן והוי דאוריי':
ולד' תוס' דהתם מיירי שהאיסור בעין וודאי שפיר כ' ויש לחלק: וההיא משרת להכי הוא דאתא ההיא מבעי' לי' ובנזיר דלמא לטע"כ הוא דאתא והנה בשמעתין התם גמ' מק' ובנזיר אביי היא דאקשי ומטע"כ ג"כ פריך התם בנזיר ואביי מעיקרא ק' לי' וכו' ובשמעתין דלא אתמר משמ' דאביי לא מק' הש"ס מידי והנה אביי ס"ל טע"כ ע"כ דאוריי' דאל"כ מבב"ח מ"ט לא ילפי' והיינו דקאמר דלמא משרת לטע"כ הוא דאתא וממילא גם בבב"ח בתר טעמא אזלי' אבל לעולם גם מבב"ח נוכל למילף ולזה קאמר דלמא משא"כ סוגי' הש"ס דמבב"ח לא מצינו למגמר דחידוש הוא שפיר פריך בפשיטות האי בעי לי' לטע"כ:
שאם שרה ענבים יל"ד דלמא לשרה פתו ביין ונ' דממ"נ אי איכא כזית בכא"פ בכל התורה דינא הכי ומשרת ל"ל ואי דליכא בלא"ה פטור נמצא דמהך ברייתא מבואר דכזית בכא"פ ול"צ קרא דהו"ל כאילו אכלו בעין ומכאן פשיטא לי' לר"י פ' השוכר את הפועל דכזית בכא"פ לוקין עליו דאין בו טעמו והיינו דקאמר וזהו כזית בכא"פ:
והנה בד' ר' יוחנן יש כאן ד' שיטות ד' ר"ת דר"י אליבא דר"ע קאמר ולי' לא ס"ל כ"א מפיק למשרת לטע"כ כרבנן דברייתא דידן ודקאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו היינו מב"מ וד' ר' אליהו דא"נ טעם כעיקר אבל יותר מעיקר לא הוה וא"כ טעם מפחות מכזית אין לוקין עליו כשם שאין לוקין על חצי זית בעין אבל לעולם אסור מן התורה וכן מ' פ' גיד הנשה גבי ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דא"ל רב אשי למר ברי' ועוד האמר ר"י ח"ש אסור מן התורה אלמא גם בתערובת אסור מן התורה ואמנם לא ק' לד' הרמב' דס"ל דכל שאין כזית בכא"פ אסור רק מדרבנן דה"ק לי' רב אשי למר ברי' מאי דעתיך משום דלא הוה כזית בעית לאקולי אם היא מדברי' ג"כ לא תזלזל ועוד דביותר מכא"פ ג"כ ליכא דאוריי' וע"כ משום דבעין מיהא אסור מה"ט הרי אמר ר"י גם ח"ש אסור מן התורה:
וד'. ה"ר יוסף דר"י מדסתם למלתי' אליבא דר"ע ש"מ כר"ע ס"ל ומשרת להיתר מצטרף וטע"כ מגעולי נכרים ילפי' ולא מלקי' עליו:
וד' רש"י ורמב"ם דר"י פסק כר"א ורבנן דכותח הבבלי דתרוויי' לית להו טע"כ דרבנן כל לא דרשי ור"א מיהת אצטריך כל ולמלקות דווקא וסברת הטור דד' מיני מדינה אין בהם אלא קיוה' כ"א טעם מקרי נמצא דבסברת הטור תליא כל ההלכה אי קיי"ל טע"כ או לא:
ומכאן אתה דן לכל האי' ומסיים וה"ה לערלה בשתים ונ' דה"פ דמה"ט כ' תורה משרת לטע"כ גבי נזיר ולא גבי ערלה וכלאים דשייך ג"כ ביין משום דנזיר קיל מכל האי' וממנו אתה דן לכל האי' משא"כ כלאים וערלה דחמיר אי הוה כ' בי':
טע"כ לא הוה ילפי' מנייהו לנזיר דקי' מכלאים בג' ומערלה:
כתב רש"י ותוס' בנזיר אי' אי' הנאה דמערבין לנזיר ביין הכוונה דאפילו ר"י דס"ל דאין מערבין בביה"ק משום אי' הנאה מודה דמערבין לנזיר ביין אבל מאי דחיק להו לפ' הכי דווקא ונ' דלא תידוק מכאן דנזיר מותר לעשות סחורה ביין דאדרבא אמרי' לנזירא סחור סחור לכרמא לא יקרב וכוונת תנא דידן לכגון דא דמערבין לנזיר ביין:
והנה בפ' כל שעה גבי ההוא דמשני התם משום דזיע' בעלמא הוא מק' תוס' מ"מ משום טעם כעיקר ליחייב ואמנם בפ"ק דבכורות הק' תוס' גם כן ל"ל קרא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן תיפוק לי' ממשרת ותי' כי אצטרי' קרא לציר כלומר דס"ד זיעא בעלמא הוא כדאמרי' פ' או"ב גבי ציר דגים וא"כ פשיטא להו לתוס' דבזיע' ל"ש טע"כ ואמנם י"ל דקו' תוס' פ' כל שעה הוה ל"ל קרא בתירוש ויצהר דהוי זיעא וכי יש לך טעם גדול מתירוש ויצהר ואמנם תי' עוד בבכורות שם דס"ד דרך שתיי' אין לוקה דאכילה כ' וא"כ מתורץ שפיר קו' התוס' דאי לאו קרא בתירוש ויצהר הו"א כל בשתיי' אינו לוקה אבל בתר דכ' קרא ק' למה לא נימא ג"כ בשאר פירות כך וצ"ל דבשאר פירות זיעא בעלמא הוה:
ואמנם היה ראי' מזה למסקנת ה"ה בה' יסודי התורה דאהנאה לא מלקי דאי ס"ל מלקי' אהנאה אין לך הנאה גדולה משתיי' וג"ש פרי פרי לתירוש ויצהר ל"ל ר"י דאמר כר"ע ויל"ד מ"ט לא קאמר ר"י הכי בהדיא ואליבא דר"ע ונ' דעיקר רבותא דבכל אי' שבתורה אין היתר מצטרף לאי' ור"א לר"ע אתמר אלא דל"ע בנזיר מיהת היתר מצטרף לאי' ולא אצטריך לר"י למימר ואליבא דר"ע דאדרבא ס"ד דלרבנן בכל התורה היתר מצטרף רש"י ד"ה הי' ר"ע כלומר דאיכא ר"ע טובא כ"א מאיזו דברי ר"ע אתה למד כן: רש"י ד"ה מיין לחודי' והאיך משערין יל"ד מה ענין ד' רש"י אלו כאן לעיל כדמייתי הש"ס מתני' הו"ל לפ' ונ' דאי' הפי' ע"י צירוף היתר לאי' א"צ לשער האי' כ"א באומד משא"כ לפי התי' ע"כ צריך להיות כזית שלם שפיר הוכרח רש"י לפ' האיך משערין:
דלמא ע"י תערובת ובנזיר משני לאפוקי מת"ק וכ"כ במה"ק דמ"מ אצטריך לתי' דשמעתין כאן דא"כ בקיצור הו"ל לר"ע למימר כזית אלא ש"מ משום תערובת נקט הכי ונ' דלפי האי תי' ר"ע לא פליג את"ק כ"א דרך אכילה אבל דרך שתיה מודה דשיעורו ברביעית אבל תוס' בנזיר יישבו קו' זאת דלא ניחא להש"ס בנזיר לשנויי ע"י תערובת דא"כ מ"ש בנזיר דאשמעי' ר"ע א"וו העיקר לאפוקי מת"ק ודנקט שרה פתו מלתא אגב אורחא קמ"ל דאפי' ע"י תערובת:
רש"י ד"ה מפת ומיין מבואר מדבריו דלא כד' ה"ר אלי' בתוס' פ' השוכר דבפחות מכזית לא שייך מלקות אטע"כ כ"א מאחר דאמרי' ע"י טעם נהפך ההיתר להיות איסור אפי' אם נהפך ע"י פחות מכזית אמרי' הכי וזהו שהביא לרש"י להכריח דר"י בפ' השוכר דמחלק בין כזית לפחות מכזית לית לי' טע"כ:
ונ' ד' רש"י דמאחר דבמסקנא מסקי' נזיר וחטאת הו"ל שני כתובי' הבאים כא' ואי מוקמי' משרת להיתר מצטרף לא ילפי' מני' היתר מצטרף משום שני כתובי' וטע"כ ממילא לית לן קרא מסתברא לרבנן דכותח הבבלי לאוקמי להיתר מצטרף ומוטב דלא נילף שום אי' חדש לא היתר מצטרף ולא טע"כ דקרא אסמכתא בעלמא דמאן יימר לן דמשרת הי' שרה ענבים במים דלמא שרה פתו ביין וכ"ת משום דכבר ידעי' מגעולי נכרים טע"כ א"כ שוב הוי ב' כתובי' וע"כ אתה צ"ל גיעולי נכרים חידוש הוא ומה"ט הדר בי' רש"י כדפי' בשמעתין:
ונ' דמ"ש רש"י טע"כ היכא דליכא אלא טעמא וכו' כוונתו דלא תימא הש"ס הכי ק' לי' מאחר דר"ע ס"ל בשרה פתו ביין היתר מצטרף והתם ע"כ אתה צ"ל תחלה דטעם יין הנבלע בפת כעיקרו של יין ומנלן הא לזה כ' רש"י דלא היא דטעם יין הנבלע בפת א"צ קרא דמ"ש משאר אי' דרוב על כזית בכא"פ ואשרה ענבים הוא דמק' הש"ס:
יליף מבב"ח כ' רש"י בשר שנתבשל בחלב ר"ל דמש"ה הוציאה תורה אי' אכילה בבב"ח בל' בישול ללמדך דבעי' טעם חלב בבשר וכד' הפו' פ"כ הבשר דרך בישול אסרה תורה ש"מ טעמא מילתא היא ויש לעורר דלמא לעולם טעמא לאו אכילה היא ובב"ח משום הנאה אתי' עלה וצ"ל דמ"מ גם אי' אכילה אפקי' רחמנא בל' בישול ש"מ דמשום טעמא מקר' אכילה ונ' דהיינו דקאמר הש"ס ה"נ ל"ש ה"נ אף דאי' אכילה בלא הנאה ל"ש אמרי' טע"כ וא"כ לרב אשי דיליף אי' אכילה והנאה מלא:
תאכל כל תועבה ולא מלא תבשל אין ראיה לטע"כ:
בבב"ח והיה נ' לומר דאביי ורבא בפ' כל הבשר בהא פליגי אביי כרב אשי שם גם לאביי פי' דילפי' מג"פ לא תבשל והדין עמו דאלת"ה בקיצור הו"ל לאביי למימר אי בכל התורה טעם לאו כעיקר בבב"ח מנ"ל דבעי' טעמא כלל א"וו גם אביי ידע דל' בישול מ' נ"ט אלא דק' לי אי בכל התורה קיי"ל טעמא לאו כעיקר מהי"ת נימא דהא דנקטה תורה אי' אכילה בלשון בישול משום טעמא הוא ואהדר לי' רבא דל' בישול מורה על זאת דסתם בישול יהיב טעמא ודע דלולי ד' רש"י היה מ' דאביי ה"ק ע"כ אית לן קרא לטע"כ א"נ לא ילפי' מבב"ח ומה"ט אמרי' גם בב"ח דבטעמא תליא מלתא דאלת"ה אתה צריך לומר דמבב"ח ילפי' מיהת טעמא דאם אתה ר' לחלוק בי' בבב"ח לשאר אי' אף לענין דלא בעי' טעמא כלל מצית לחלק:
ובענין קו' תוס' בחולין אד' רש"י שם דמפ' חידוש הוא דהאי לחודי' שרי והרי בשמעתין דחי' להא כ"כ במה"ק דהכריח לרש"י לפר' כן דאל"כ כ"א דחידש דאביי ג"כ בתרי לי' ואמאי הנה תרי לי' חידוש משום דאיכא נו"ט ואמנם א"כ האיך. קאמר אביי אי חידוש אע"ג דליכא נו"ט אי ליכא נו"ט א"כ לאו חידוש הוא כלל:
ואמנם נ' עוד דמדלא ק' לאביי דליכא נו"ט כ"א אי חידוש הוא אבל אי לאו חידוש הוא א"ש ואמאי הלא בכל אופן חידוש הוא ואמאי לא יק' נו"ט מנ"ל א"וו דה"ק אביי דמחידוש דתרי לי' לא איירי אביי כלל כ"א חידוש כלאים וה"ק לכאורה הא לאו חידוש היא כדדחי' בשמעתין דגם בכלאי' מצינו כן וע"ז אמר אביי אנא לנפשאי אימא דבב"ח לא חידוש ואם באת לומר דחידוש הוא א"כ אפילו ליכא נו"ט נמי:
ודחי רבא דרך בישול אסרה תורה ופי' רש"י אין לך בישול שאין בנו"ט פי' דאם פי' דאם בישל חתיכת בשר גדולה במעט חלב פחות מנ"ט הרי לא נתבשל הבשר בחלב דאם היה די בחלב לבשל בו הבשר ע"כ יהיב בי' טעמא: רש"י ד"ה תרי לי' וד"ה בשיל לי' כ"כ במה"ק דעיקר כוונת רש"י דהא דפשיטא לן דתרי לא שרי בבב"ח משום דג"פ לא תבשל כ' והנה לא תבשל קמאי וודאי אין כבוש בכלל וכשבא הכא לקרות לאכילה בל' בישול פ' משום דנימא היכא דוו' עבר על לא תבשל מותר באכילה וז"ש רש"י תרי אי' שרי כלומר מותר לשרותו ועי"ז ידעי' דשרי בשיל לי' לוקה על בישולו וממילא לוקה על אכילתו:
יליף מגעולי נכרים הקשו האחרונים דלמא משום בב"ח צוה הכ' להגעיל ונ' דלהפוסקי' דכל כלי הולכין אחרי רוב תשמישו וודאי ל"ק דבנכרים בב"ח לא שכיח דהרי אם גם יבשל הנכרי בב"ח בישל על הרוב בשר טמא' וחלב טמא ובשני' ליכ' איס' בב"ח:
ועוד. גם זאת לד' הש"ך סי' צ"ד ובשאר מקומות דלאחר שנעשה כבר בב"ח אין שם בב"ח עליו כ"א כשאר נבילה וא"כ מדהצריכה תורה להגעיל ע"כ בכל אי' צריך הגעלה:
אמנם מ"ש התוס' שהצריכה תורה להגעיל אפי' כלים שבישל הגוי בהם יין ר"ל מדכ' כ' דבר אפי' כלי יין במ' ואין לומר משום יי"נ הצריכה תורה הגעלה הא וודאי ליתא דאטו פנחס לא שיבר כל היי"נ שהיה להם ומה שבשלו בהם מקודם לא הויא הקדרה בת יומא ומשום מגע' ליכא למימר דלא הוה דאוריי' והא דלא אמרי' רוב כלים אין מבשלין בהם הענין כמ"ש הריטב"א במ' ע"ז דהא דאמרי' לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא היינו מה שבשלו בהם השבויי' שהביאו והרי ראו ג"כ שבשלו בהם יין ובד' הריטבא הללו מתו' קו' הרמב' בפ' פנחס שהקשה למה לא ביאר משה אחר מלחמת סיחון הל' גיעולי נכרים דמאחר דלא אמרה תורה אלא קדירה בת יומא בשלמא במדין הי' שבים שבשלו להם דברי' האסור' משא"כ במלחמת סיחון שהחרימו כ' הנפשות לא היתה שם קדירה בת יומא כלל אחר ששבו מן המלחמה:
וכבר עוררנו לעיל להר' יוסף דס"ל על גיעולי נכרים אין כאן מלקות א"כ אכתי אצטריך משרת למלקות על טע"כ ונ' דע"כ הו"ל גיעולי נכרים ומשרת שוב ב' כתובים דלכתוב רחמנא משרת ולא אצטריך גיעולי נכרים ומוטב לאפוקי למשרת להיתר מצטרף ויהיה נזיר וחטאת ב' כתובים הבאים כא' וטע"כ יהיה בכל אי':
תוס' ד"ה קדרה בת יומא נמי הנה בע"א שם ביארו דבריהם ונ' דכאן בקיצור מ' להו דר"ש ור"ע ס"ל דקדירה בת יומא לא פגמה כלל וילפי' טע"כ מגעולי נכרים ומנבלה נ"ט לפגם ורבנן ס"ל גיעולי נכרים חידוש הוא ולא ילפינן מני' ומנבלה ילפי' נ"ט לפג' מותר ור"מ ס"ל מגיעולי נכרים ילפי' טע"כ ונ"ט לפג' אסור ונבלה מעיקרא:
ומה שהק' התוס' בע"א א"כ פליגי ר"ע ורבנן:
במציאות דנחזי אנן י"ל אין כל בישול שוה אם נמצא בהתירא דידן דקדרה בת יומא פגמה דלמא גרם לדבר שלא בא אל הכלי טעם גמור ובאי' יכול היות שבא טעם גמורה והא פגמא אפי' פורתא:
ונתקשו המפו' בד' רבי' יקיר בד' תוס' בע"א שם שכ' דר"ש לא קאמר אלא בכ"ש בעין אבל לא בתערובת דא"כ מאי מק' הש"ס בפ' שבועות שתים אי ר"ע כר"ש ס"ל ל"ל צירוף הרי בתערובת מודה ר"ש ויש מקשי' עוד מגמ' דסוגי' בנזיר דמק' ולר"ש דלית לי' צירוף והא וודאי לא ק' דע"י תערובת בהיתר קאמר רבי' יקיר אבל לא ע"י תערובת באי' אחר מאותו אי' אי' נזיר באי' נזיר ואמנם קו' ראשונה ק' טובא והמעיין בנזיר בתוס' שם ד"ה ולר"ש דלית ימצא דעיקר כוונת תוס' דהא דר"ש ס"ל כ"ש למכות היינו דס"ל כר"י דח"ש אסור מדכ' כל חלב וס"ל דארבוייא דכל מלקי' ולא כר' יוחנן ואמנם לפי"ז דרק מכל מרבי' לח"ש שייך לומר אשכחן מקצתו עירובו מנין ואצטריך משרת לעירובו וזהו שהביאו ראי' מבריי' דכ' שאור ואמנם קרא לא אתי כ"א להורות דאפי' בתערובת היתר מצטרף לאי' ושפיר פריך הש"ס ואי ר"ע כר"ש ס"ל א"כ צירוף עכ"פ ל"ל דיו למימר דגם בתערובת מחייב אכ"ש אבל כזית מאן דכר שמי' ולישנא דהיתר מצטרף היא לאו דווקא כ"א הכוונה כמ"ש תוס' בנזיר דאפי' בתערובת חייב אכ"ש וכן צריך לפ' ד' רבינו יקיר לפי התי' המפורסם בשם הגאון מו"ה משולם טיסמניץ דשרה פתו ביין שאני דאחשבי' להאי כ"ש וכאילו בלי תערובת דמי וק' הא גם רבי' יקיר נקיט שרה פתו ביין וצ"ל דלישנא לאו דווקא:
ובמ"ש נתיישב קו' ר"פ ע"ד רבי' יקיר מאי איכא בין כ"ש לר"ש לכזית לרבנן לא היא דהא דמחייב ר"ש אכ"ש היינו מרבוייא דכל ואצטריך שפיר רבוי אחריני לתערובת וכד' תוס' בנזיר הנ"ל:
מדרבנן. נשמע לר"ע ק' להו להמפ' בשלמא לרבנן טע"כ ילפי' לאי' מנזיר אבל היתר מצטרף לאי' לא אצטריך דח"ש אסורין התורה וג"כ למלקות והרי אין עונשין מן הדין ומזה נ' ראי' לדברינו בריש שמעתין דבאמת ח"ש אסור מן התורה והא דלא מלקי' משום דאכילה כ' ואי אמרי' היתר מצטרף א"כ גם אכילה היתר ולמה לא נילף מזה לכל אי' שבתורה מאחר דגם בנזיר אכילה כתיב ומ"מ אכילת היתר מה שזה לאכילת ח"ש אי' אכילה:
נזיר וחטאת ב' כתובי' הק' תוס' בנזיר שם דלמא חטאת לטע"כ אתא ותי' טע"כ מגעולי נכרים ילפי' ולד' ה"ר יוסף בע"א בתוס' שם דאגעולי נכרים לא לקי ק' דלמא אצטריך חטאת למלקות וצ"ל כיון דלה"ר יוסף לא אמרי' אהדרי' לאי' קמא גם אקרא דכל אשר יגע בבשרה יקדש ליכא מלקות אבל אי ק' הא ק' בין אד' תוס' נזיר הנ"ל בין אד' רש"י בשמעתין שכ' ג"כ חטאת לטע"כ דמגעולי נכרי' לא ילפי' דחידוש הוא בחטאת גיעולי נכרים למה לי הרי כ' בהדי' בכלי נחשת מריקה דהיינו בחמין ושבירה בכ"ח וצ"ל דאי לאו דידעי' טע"כ מעלמא הו"א מריקה ושטיפה גזיה"כ והא דילפי' משבירת כלי חרס דאין כלי חרס יוצא מידי דופיו היינו למסקנא דידעי' מטע"כ והתם ג"כ משום טע"כ אתי' עלה משא"כ אי לית לן קרא אחרינא לטע"כ: תוס' ד"ה נזיר וחטאת נימא נזיר וחמץ נ' דע"כ צ"ל ג"כ דנזיר מחמץ לא ילפי' דנזיר קל מכל אי' ואתה אומר חמץ מיותר הרי אי לא הוה כ' חמץ דהיינו כ' מחמצת וילפי' לחמץ מנזיר הי' כרת ג"כ מחייב אבל השתא דכ' כל מחמצת אתערובת חמץ וכי כ' קרא בתר הכא כי כל אוכל חמץ ונכרתה אנא ידענא דאין כרת בתערובת:
בענין דיוק ד' רבינו יקיר הייתי אומר ע"ד שכ' למעלה דר"ש יליף מכל חלב ח"ש ס"ל מלקות ארבויא דכ' אבל דווקא דומיא דחלב שהוא אי' בא מאליו אבל לא באי' הבא מעצמו ואצטריך משרת בנזיר שהוא אי' הבא מעצמו מדכ' רחמנא כל חלב ולא נילף מנזיר ש"מ דבנזיר היתר מצטרף דמה דאמרה בשאר אי' כ"ש ואמנם ר"ע בשבועות שם דס"ל בשבועה שהוא אי' הבא מעצמו ג"כ לקי אכ"ש שפיר פריך הש"ס א"כ צירוף בנזיר ל"ל:
למדתי בעה"י סוגי' עמוקה זאת תחילתה ביסורין קשין ל"ע וסיפה בדאגות וטרדות וש"ל על המעט אשר זכיתי לחדש בה: