אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ה בענין חשוד ואחלופי רפ"ק דחולין

ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט

בענין חשוד ואחלופי רפ"ק דחולין

בענין כותיי' רפ"א דחולין

ר"ז לא אכל יל"ד למה לא הפריש דמאי ונ' דהוה ס"ל דמתערובת א"א גם להפריש דכיון דליתא בעיני' לא ידע כמה נבלע בזה וכמה במקום אחר ממה שאכל ומ"מ נ' דמה שהניח לר' אסי למיכל ולא אמר לו מיד ולא חייש מר לתערובת היינו דהי' סבור אולי ס"ל לרב אסי דגם מתערובת יוכלו להפריש ושמא נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה ומכיון דחזי דאכלו כולו שוב שאל לו ולא חייש וכו':

לאו אדעתי' נ' די"ל דר' אסי שפיר ידע דלא גזרו על תערובת ומ"מ קאמר לאו אדעתאי דהא דלא גזרו על תערובת היינו בלוקח לביתו דלא ידע ע"ה אם יפריש ע"ז ממק"א או לא משא"כ לאכול דבר שיש בו דמאי אצל ע"ה לאו שפיר דמי למעבד הכי דיאמרו רב אסי אכל דמאי בלא הפרשה והיינו לאו אדעתאי דקאמר ומ"מ שוב כה"ג כיון דאכילה עצמה שריא ל"ש תקלה:

גמ' ואצ"ל וודאי יל"ד הך משנה שא"צ היא ונ' דכולא הך ברייתא מיירי אפי' אחר שכבר נתערב מ"מ צריך להפריש משום דהוה דשיל"מ ולא בטל אמנם הא גופא קמ"ל ברייתא דס"ד דכיון דדמאי אי' דרבנן הוא ובדרבנן שרי לבטל אי' לכתחלה ומה גם כי לא גזרו על תערובת דמאי קמ"ל הא דלא גזרו משום דא"א לתקן וכמ"ש לעיל משא"כ היכא דהי' בידו בעין וחל חיובא עלי' וכיון דיכול להפריש ממק"א הרי הוא עדן בחיובו ומעתה הנה ד' בספרי זרעך ולא מוכר ומבואר בכמה מקומות דלקוח דרבנן הוא וס"ד דמרבה עליו בתערובת ומבטלו וכדרך שפסק הרמב"ם בכל אי' דרבנן קמ"ל דבדשיל"מ אין חילוק בין דרבנן לדאורייתא כ"א היכא דמקלי קלי אי' ומ"מ שפיר קאמר ואצ"ל דמכ"ש דדמאי ידעי':

גמ' רפרם אמר נ' דלא מ' לי' לרפרם תי' הש"ס משום דא"כ למה נקט בברייתא לעיל הלוקח יין וכו' הו"ל למנקט רבותא טפי דאפי' אמר לע"ה עשה לי חייב בדמאי ובזה נ' ליישב מה שנתקשה הרשב"א על מה שנהגו לצוות לנחתום לאפות פת לישראל בכליו הרי הוה עשה לי משליכי ע' בתוה"ק שער ד' ואמנם כיון דבד"ס הלך אחר המיקל סמכו העולם ארפרם דלית לי' האי שינויא. הק' הלח"מ מנ"ל להרשב"א למידק מהא דאמרי' בחותם א' דחשוד לעבירות שאין רגילין בהם חשוד אאחלופי דלמא התם בחשוד אגזל ונ' דאי משום גזל בחותם א' סגי דבשלמא בגוי בעי ב' חותמת דדלמא להכשיל מכוין וטרח לזיופי חותם א' אבל בגזל ל"ל ב' חותמת א"וו דמיירי בישראל חשוד לעבירות שאתם רגילים בהם והאי חשדי' לי' בדאורייתא מיהת דלמא מכוון להכשיל ג"כ.

ומה שהק' עוד דלמא האי חייט דתפר צמר בפשתן דאין דינו כחשוד זה היינו דהאי חייט אליפני עוור הוא דלא קפיד ואולי רבי' רגילי' בזה ולעצמו מאן יימר דתפר כלאי' ודע דכי היכי דדייק הלח"מ מד' ה"ה דלד' ה"ה ליתן לו קנבוס ה"נ יש לדייק מד' הר"ן ואמנם הטו"ז דחה ד' הלח"מ סי' ש"ב ודייק מד' הרמ"ה דגם לה"ה צריך שיתן לו קנבוס דווקא והש"ך אפי' לד' הר"ן כ' בפשיטות דצריך ליתן וע"כ ג"כ מטעם שכ' הטו"ז וכ"ת הרי מהראי' דמייתי הר"ן מבואר דא"צ ליתן לאומן התם כיון דאיהו בעצמו הוא מומחה שכן קראו' במנחות שם לא מצי למימר טעיתי בין תכלת לקלא אילן דא"כ מפסיר המראיתו משא"כ החייט שפיר מצי למימר טעיתי בין קנבוס לפשתן. נמצא דצריך ג' תנאי' אומן ונותן לידו ודבר דשייך לעמוד עליו:

ומעתה דווקא בקנבוס דשייך אפשר לעמוד עליו אבל בצמר גפן דא"א לעמוד עליו אין תקנה אחרת כ"א בעע"ג והנה מ' לכאורה דהר"ן ורשב"א נחלקו במפקיד אצל חמותו אי חיישי' לאחלופי אבל כדדייקת לא פליגי דהרשב"א מיירי במפקיד לזמן מועט דלא חיישי' לקלקולא והר"ן מיירי במפקיד לזמן מרובה דאיכא למיחש לקלקולא. ואף דמ"מ כיון דלא פשעה בדבר יש לעיין מ"מ מ' דשמחלפת לטובתו:

בע"ה בענין בהמתן של צדיקים דיש חולין וכל הענין שם

בן חמיו של ר"מ לא בעי למימר גיסו דהו"א דקאי אר' יושע שהי' גיסו של ר' מאיר וזה אינו דחמיו של ר"מ הי' ר"ח בן תרדיון:

עלה של ירק כ' רש"י ולא עישר יל"ד אמאי לא קאמר הש"ס הכי בהדיא ונ' דבכיוון סתם דהנה אחר כל הקו' שהק' הש"ס לקמן אעדות זה מסיק חזי מאן גברא רבא דקמסהיד א"כ ש"מ דר' יושע זה בא מעיקרא להעיד להתיר בית שאן וא"כ עיקר העדות הוא והתיר ר' בית שאן ומעתה אילו כ' הש"ס ל' עדותו עדן הי' ק' קו' הש"ס לקמן ומשו"ה שפיר טפי קיצר בל' עדותו. בית שאן כולה לכאורה הי' נ' לפ' ע"ד שכ' תוס' ריש גיטין דעכו חצי' בא"י וחצי' בחו"ל ואם גם בית שאן הי' עד"ז א"כ לא הי' ר' יכול להתיר כל בית שאן אלא שהי' יודעי' כי בית שאן כולה מא"י או כולה מח"ל והיינו בית שאן כולה:

אמנם רש"י נ' דבא ג"כ ליישב דקדוק זה מאי כולה ולזה סבר דאף דמעשה שהי' בירק הי' ומעשר ירק קיל טפי משום דאין לו סמך במקרא כמ"ש תוס' בזה מ"מ היתר ר' ג"כ מעשר פירות אילן משום דמ"מ בא"י לא הוה דאורייתא וע"ז האריך רש"י ע"ז וכ"ת דגם מעשר דגן התיר דס"ל דלאחר חורבן גם בא"י לא הוה דאורייתא א"כ גם בא"י לא יהא נהוג מעשר ירק מפני מעשה שהי' בירק הי' ומ' דלא היתר ר' כ"א בית שאן זה תו"ד רש"י ומבואר מאי דוחקי' לפ' דגם פירות האילן היתר משום דאי ירק לחוד היתר מאי בית שאן כולה:

ד"ה והתיר ר' מ"ש רבב"ח וצ"ל רבא בר רב חנן וגם זה צ"ע דלא מיירי כלל לענין מעשר כ"א מקמי הכי במעשה דר' נחמיא מיירי מתרומה והתם חמרא הוה דהוה דאורייתא בא"י:

בסו"ד ולאו דווקא דמאי צ"ע הרי בהדיא שנינו סוף מס' ידים מעשר נוהג בחו"ל וע"כ צריך לחלק כדלעיל.

רש"י ד"ה מקום הניחו ע' תו"ח ואמנם לרש"י ק' לי' דהוה ל"ל מקום הניחו מן השמים ובענין קו' התו"ח נ' דוודאי בימי יהושפט ואסא עדיין לא עבדו לנחש הנחושת אלא דמ"מ הי' להם לבער אותו משום דראו שהי' עובדי' לכל הבא על ידם אלא אמרו ואם לא יעבדו' מוטב ואם יעבדי' ידעו בנינו אחרינו עד כמה צריך לעשות גדר וסייג ועי"ז יתגדל שמם במה שעשו גדרי' ואמנם לפי"ז א"צ לפ' להתגדר להתגדל כ"א ל' גדר וכמ"ש אלא דק' לי' לרש"י בהך דר' מאי להתגדר שייך ולזה פי' ל' להתגדל ואכן ילפי' גם בר' עד"ז דהנה אחיו וב"א שחברו עליו צווחו הרי דברי' המותרי' ואחרי' נוהנין בו אי' ג"כ אי אתה רשאי להתירן וצ"ל לכאורה דטעמא דר' דהוה קבלה בטעות אמנם א"צ לכך כ"א דהוה חומרא דאתו לידי קולא דע"י שהיו מפרשין שם כל המעשרות קסברי דמא"י היא והי' מפרישין מתבואת בית שאן על תבואת א"י וראה ר' כי מוטב להסיר מעשר ירק ופירות דהוה עכ"פ דרבנן שלא להניח מכשול לעשר מתבואת חו"ל על תבואת א"י ומעתה זה שהשיב להם ר' גם אבותינו ידעו כי בית שאן חו"ל ומ"מ הואיל והוא סמוכה לא"י נתנו לה כל דין א"י ובימי' מ"מ לא הפרישו מתבואת בית שאן על תבואת א"י ומ"מ הי' להם לתקן שלא יפרישו מירק ופירות שלא יבא לידי תקלה שיסברו שהוא א"י אלא מקום הניחו לי להתגדר בו שאם אראה תקלה זו שתיקן אנכי הגדר.

מכאן אמרו עי' רש"י כוונת דבריו דהנה באמת יש על עדות זו הרבה ק' אלא דמסקי' חזי מאן גברא רבא אמנם יש לחוש דבדורות הבאי' ישתכח שהי' המעיד גברא רבא ויקשו קו' על עדותו וס"ד דלא ליקבל מני' ואמנם מאחר דר' מ"מ קיבל עדות זו ש"מ ת"ח דהיינו גברא רבא שאמר דבר חידוש אין מדיחי' אותו.

ובזה מיושב קו' עצומה מ"ש עדות זו משאר עדות שבמס' עדיות איל קמצא דכן וכיוצא אלא דהכא ה"ט משום דעיקר העדות תלוי בזה שהוא ת"ח.

גמ' והכ' מנשה ע' רש"י רצה לומר דלא תימא אדרבא מדל הוריש לא כבשו וע"ז כ' רש"י דוודאי כבשו שהרי נתנו הכנעני' למס עובד ובזה מיושב דקדוק עצום דגם ביהושע כ' דבית שאן בנחלת מנשה ואמאי נקט הש"ס קרא דשופטי' אמנם ביהושע כ' ולא יכלו מנשה להוריש מ' דבאמת לא כבשו להכי נקט טפי קרא דשופטי' דכ' ולא הוריש וכמ"ש.

ועד"ז יש לפ' הא דנקט גם יושבי תענך דתענך הי' ידוע להם שהוא מא"י ואף דכ' ולא הוריש ודומיא דהכי הוה בית שאן.

גמ' ודלמא לאו אדעתי' יל"ד אמאי לא שבק הך קו' אדבתרא וסיי' אינך קו' שהק' ונ' דהמק' הוה סבור שישיב לו כי ר"מ אמר בהדי' שאוכל בלא מעשר והי' מיושב הכל ומאחר שהשיב לו צדיקי' אין הקב"ה מביא תקלה ע"י הוכרח להק' גם אינך קו'.

רש"י ד"ה ס' עושה לא רצה לפ' רש"י שמא עד בואך שמה יהי' בן חורין דא"כ לא שייך ל' אי אתה עושה דמ' עשיי' יהא צריך אלא שאתה לא תעשה ומ"מ יל"ד ל' בפדיון שכ' רש"י הו"ל למימר יתנו לך לפדות ולזה נ' דלכאור' אם גם לאו יתנו מ"מ הוה חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה דהוה כאילו עשאה א"וו דה"ק הם יבקשו ממך יותר מכדי שווי' וקיי"ל אין פודין את השבויין יתר על כדי דמי' נמצא דלא נאנס דהרי רוצין ליתן לו ומ"מ אינו עושה והיינו לא יתנו לך בפדיון שכ' רש"י.

במצוה קעסיק ע' רש"י לכאורה א"צ לכך דהא גופא דדרי חטי לפסחא הוה מצוה אלא דמ' לרש"י דמ"מ לא שייך ל' במצוה קעסיק א"וו דעכשיו עושה מצוה והיינו ושמרתם וגו'

רש"י ד"ה חבטינהו ע' רש"א ולי נ' לתרץ דלכאורה יל"ד אמאי סמך מעיקרא ר"פ ב"י על הנס ולא הפריש קודם שנתן לבההתו א"וו דהי' סבור שיתנו לו תבן ואם גם יהי' בו שעורי' הוא פטור ממעשר בביתו הי' חמורו רגיל בכך ואמנם הם רמי לי' שערי ולא רצה לאכול משום דמאי ומ"מ מוכח שהי' רגיל בתבן קודם חבטה.

רש"י ד"ה והתני' והנך שעורי' לאדם לקחום מתחלה ג' דרש"י גלה לן בזה הרבה דל' ואתם מאכילו אותה טבלים מ' לכאורה שהי' טבל גמור וא"כ מאי מק' הש"ס מי מחייבה מאחר שהם שידעו שהוא טבל היו מאכילי' אותה טבלי' מ' לכאורה שהי' טבל גמור וא"כ מאי מק' הש"ס מי מחייבה מאחר שהם שידעו שהוא טבל הי' מאכילי' אותה לא רצתה לאכול א"יוו האי אושפזיכנ' באמת חבר הוה ולהכי לא צוה רפב"י לתקן דמאי אמנם אותה תבואה לקחו מע"ה ולעצמם הי' מפרישין ממנה אמנם לבהמה לא הי' מפרישי' וטעו בקו' הש"ס ומי מחייבה אכן מאחר שלאדם לקחום מעיקרא הי' חייב בדמאי ולא רצתה לאכול וטבלי' לאו דדוקא כ"א לגבי חבר כטבלא דמיא. רש"י מה בחייב כך ע' רש"א נ' דלא רצה לפ' כן דלמא גבה טובא דלא לתבייש ד' שהרי עכ"פ לא הי' נכנס ועל עצמו לא הי' אומר כך. תוס' גדולים צדיקי' נ' דרש"י לא רצה לפ' דלמא בחיי' ה"ט אולי יחזירו למוטב.

פרוסה ע' רש"י כוונתו דלא אמר שלא נהנה משאינה שלו שזה כמעט אי אפשר אלא שלא קבע סעודה על שאינה שלו בע"ה בענין חזקה חולין י' לתחלת ימות החורף תרכ"ד

מנא הא מלתא כ' רש"י בין לאסור בין להתיר נ' דבלאסור לחוד וודאי לא סני דמהא לא ידעי' דחזקה מלתא היא דלמא לחומרא אמנם הא דלא סגי לי' לרש"י בלהתיר לחוד היינו דדלמא ד"ת ס' לקולא וכד' הרמב"ם אלא דבלא חזקה החמירו חכמים ובמקו' חזקה אוקמוה אדינא לזה כ' רש"י דמדחזי' בין להתיר בין לאסור אוקמי' אחזקה ש"מ דחזקה מלתא היא.

אמנם מ"ש רש"י כי האי דלעיל ע' ראש יוסף דמפ' ד' רש"י אליבא דר"ה והוא דוחק דלא מצי' עכ"ז בהדי' לר"ה דבנאבד הסכין סמכי' אחזקה ולזה נ' דד' רש"י דבין ר"ה בין ר"ח אזלו בתר חזקה בין לאסור בין להתיר אלא דר"ה ס"ל מאחר דבעי' עד שיוודע לך במה נשחטה א"כ צריך לבדוק הסכין לאחר שחיטה וכיון דמצאו פגום הרי לא נודע במה נשחטה ול"ש לומר הרי שחוטה לפני' ובאמת לר"ה נאבד הסכין השחיטה פסולה וכ"מ ל' הש"ס לעיל מאי לאו כר"ה ולמפסל קמייתא ש"מ דלר"ה בעי בדיקה אחר כל שחיטה ור"ח ס"ל כיון דבדק הסכין קודם שחיטה הו"ל ידע במה נשחטה וא"כ שפיר קאמר הרי שחוטה לפניך ונמצא דבין ר"ה דאסר טעמא דאזיל בתר חזקה קמייתא משום דעדן לא נסתלקה לדידיה ובין ר"ח דשרי אזל בתר חזקה בתרייתא דבחזקת שחיטה היא ומ"מ תרווייהו אזלי בתר חזקה בין לאסור בין להתיר והכא אענין אחר פליגי וכמ"ש ואמנם הא פלוגתא גופא י"ל דר"ה ס"ל דפגימת עור שכיח טובא וממילא לא הו"ל ס' לגבי וודאי ור"ח ס"ל פגימת עור לא שכיח והו"ל ס' לגבי וודאי:

והנה צדד הראש יוסף אם לר"מ לכה"פ מדרבנן לא אזלי' בתר חזקה כמו דלא אזלי' בתר רוב דהרי רובא וחזקה רובא עדיף ולי נ' דהא גופא דרובא וחזקה רובא עדיף ל"ש כ"א לרבנן דס"ל דמיעוט במקום רוב כמאן דליתא וכמו שביאר רש"י פ"י יוחסין גבי פלוגתא דר"מ ורבנן גבי תינוק בצד העיסה וא"כ וודאי רובא וחזקה רובא עדיף דרובא ככולא וחזקה לא הוה כ"א אומדנא דמוכח משא"כ לר"מ דחייש למיעוטא ר"ל דלא ס"ל המיעוט כמאן דליתא וגם למיעוט צריך לחוש התינח ברוב דאיכא מיעוט קמן משא"כ בחזקה אין חילוק בין ר"מ לרבנן:

וכ' עוד הראש יוסף דלהרמב"ם דס"ל ס' דאוריי' מה"ת לקולא מ"מ לברר מיהת צריך ואהני חזקה דאפי' לברר א"צ והביא ראי' ומ"מ ק' מנ"ל הא ולזה נ' דאדרבא כל הסוגי' סובר על ענין זה דעיקר קו' הש"ס הי' מנ"ל דאוקי מלתא אחזקה ואפי' לברר א"צ וע"כ מביא ראי' מקרא דאמר דדווקא אל פתח הבית יצא הכהן לכתחלה ויסגיר ולא יעמוד תחת המשקוף וק' אדרבא הרי תחת המשקוף עדיף טובא דשם יכול לברר בשעת הסגר אם הנגע כשיעור או לא משא"כ אם יצא לגמרי אלא ש"מ דאמרי' אוקמא אחזקה ואפי' בירור א"צ וממילא מיושב ב' קו' תוס' מה שהקשו דלמא ה"ט דטמא משום דס' טומאה ברה"י ס' טמא פי' לרבנן הוא דק' להו דמשוי לי' וודאי טמא ובדיבור השני שוב הקשו נהי דוודאי טמא ליכא למימר וכמו שדחו לעיל מ"מ דלמא עכ"פ באמת החזקה לא משוי לי' אלא ס' ולחומרא כשאר ס' איסור ומ"מ במ"ש והדרא קו' לדוכתא א"כ למה אמרה תורה דלא יסגור תחת המשקוף אדרבא תחת המשקוף עדיף משום בירור אלא ע"כ מדא"צ בירור ש"מ חזקה מלתא היא:

וממילא מיושב ג"כ קו' שניי' של תוס' מנ"ל היכא דאיכא ריעותא דמ"מ חזקה מלתא היא דע"כ הכי הוה דאל"כ הרי כל ענין ההסגר הוא לראות אם יפחות הנגע לאחר ז' ימי' ואס"ד היכי דאיכא ריעותא ליתא לחזקה אכתי הדרא קו' לדוכתא למה לא צוותא תורה לסגור תחת המשקוף כדי לברר אם יחסר הנגע לאחר ז' שלא היתה פחותה עדן בעת ההסגר אלא ש"מ אפי' במקום ריעותא אוקמא אחזקה ולכך א"צ בירור:

ודלא נחתו תוס' להך סברא היינו משום דמ' להו מתחת המשקוף אין ראי' דלמא גזיה"כ הוא:

אמנם ברש"י מבוארי' דברינו להדיא שכ' דבעי' דניפוק מכל הבית ואח"כ יסגור ודלמא כוונתו למ"ש דעיקר הראי' ממה דאסרה תורה לכתחלה לסגור תחת המשקוף וסיים רש"י ואין הסגרו הסגר כוונתו דוודאי אי כל ז' אם פיחת הנגע הי' טהור וא"כ ע"כ כל ז' סמכי' אחזקה שפיר סמכי' בשעת הסגר ג"כ אמנם באמת הכל תלוי בעת ההסגר דאם ההסגר הסגר אפי' מיד לאחר ההסגר פיחת הנגע לא מהני וכמו שביארו בתוס' נדה ב' ע"ב וא"כ הכל תלוי בעת ההסגר ואס"ד ליתא לחזקה כ"א ס' הוה למה לא צוותה תורה לברר ע' ברש"י ותמצא:

והנה בראש יוסף דקדק ע"ד התוס' הרי כל בית הו"ל דבר שאין בו דעת לשאול ואמנם אין אנו דנין על הבית עיקר טומאת הבית על הבא לתוכו:

ועמד בראש יוסף ע"ד מהר"ם לובלין שפי' ד' תוס' לר"ה וגם ד' ראש יוסף דחוקי' קצת ולי נ' כוונת תוס' לר"ח והא דכ' לעיל דלר"ח הטעם משום ס"ס אין כוונתם לס"ס באמת דהרי כ' דכמה ספיקי יש והו"ל כעין ס"ס ש"מ דס"ס לא הוה והטעם כמ"ש בכתובות דכל שאין ס' מתיר יותר מחבירו הו"ל שם אונס חד הוא וא"כ הכא הו"ל ג"כ שם אונס חד אלא דכוונת תוס' דס"ל לר"ח מאחר דאיכא כמה ספיקי בדבר הו"ל ריעותא כל דהו ולא דמי למקוה דהו"ל ריעותא גדולה וע"ז שפיר הקשו דמנ"ל הא הרי בנגע אין כאן ריעותא כלל ומ"מ כי היכי דליהוי קו' גם לר"ה הביאו אח"כ מהנך שני' שנטמאו ברה"ר ול"ש שם ס' טומאה ברה"ר משום דל"ד לסוטה דהתם אין כאן וודאי טומאה וכמו שביאר בענין זה הראש יוסף בשם המ"ל והו"ל לזכור ד' תוס' אלו בסוגיין ולזה תי' דלא מבעיא דריעותא קטנה לא מרעא לחזקה כ"א בנגע מוכרח דאפי' ריעותא גדולה לא מרעא לה לחזקה וכ"ת א"כ קשה לר"ה י"ל באמת ר"ה מדרבנן בעלמא מחמיר אמנם ממקוה שפיר ק' להו דהתם ע"כ דאורייתא הוה דהרי בוודאי טמא מחזקינן להו לרבנן דפליגי אר"ש ואמאי הרי ריעותא לא מרעא לה לחזקה ואפי' ריעותא גדולה והנה בראש יוסף נתקשה במאי ק' להו ודחק דק' להו בנגע ברה"ר ואמנם הביאו לזה ל' גברא דנקטי תוס' ונ' דל' גברא ל"ד או דגם תינוק שאין בו דעת לשאול מקרי גברא ואהא ק' להו הרי באין בו דעת לשאול לא מהניא ס' טומאה ברה"י וא"כ יהא דבר שאין בו דעת לשאול טהור דומיא דמקוה שהוא טמא דהכא תרתי במקום חדא כמו התם ז"נ כוונת קו' ולא ניחא להו הכא לתרץ כמו שתי' בנדה שם דבמקוה הטעם משום חסר ואתאי ובנגע לא שייך זה משום דהא גופא ק' כיון דעכ"פ מנגע ילפי' לכולא מלתא דחזקה ומצינו בהדיא דאפי' ריעותא גדולה לא מרעא לחזקה האיך נחליט מסברא דנפשין משום דדמי חסר ואתאי ל"ד כלל וכלל לנגע ונשרוף על סברה זו בתרומה וקדשי' ונביא עלי' קרבן ובאמת זו תימא:

וע' בראש יוסף דלד' רש"י בגיטין דמפ' במקוה כל טהרות ר"ל אפי' מה שנשתמש באותן כלי' שטבלו וע"כ דאמרי' אוכלין בתר כלי' גרירי ל"ק קו' תוס' דה"נ כלי' בתר בית גרירי והבית הרי ג"כ אין לו חזקה ע"ש ונ' דקו' תוס' זו הביאו לרש"י לפ' כן ומסתייען ד' הטו"ז שהביא סי' ע' ראי' מד' רש"י אלו דפשט ד' רש"י מוכרח מכח קו' תוס'.

ואמנם אולי יש לתרץ קו' תוס' עד"ז דהנה כל ריעותא וודאי מרעא לה לחזקה אבל אין ביכולתה לעקור החזקה והנה בשלמא במקוה הרי לא אמרי' מדהשתא חסירא כי מעולם לא הי' לה לחזקה וודאי שעה א' הי' לה חזקה א"כ לא ידעי' אימתי חלף ועבר אותה שעה משא"כ בנגע דאין אנו דנין כ"א על שעת ההסג' לבד לא קודם זה ולא אחר זה ואתה בא ע"י הריעותא שהנגע חסר לעקור החזקה לגמרי ולומר כי מעולם לא הי' לה בשעת הסגר החזקה כולי האי אין כח בריעותא.

אמנם מד' רש"י לפנינו יש ללמוד תי' אחר על קו' זאת דהנה רש"י פי' על הא דאמרי' תניא דלא כראב"י כ' רש"י דאמר דלא מוקי אחזקתו וכו' ודברי' אלו ק' להולמן וכי ראב"י לית לי' חזקה איהו לא אמר אלא דמנגע אין ראי' אמנם באמת ד' רש"י דראב"י לדינא פליג דוודאי למאן דיליף מנגע מבואר כד' תוס' דאפי' במקום ריעותא אמרי' אוקמי' אחזקה וא"כ ליתא לתי' הש"ס בנדה דבמקוה הטעם משום תרתי במקום חדא וכקו' תוס' כ"א ע"כ אמרי' התם הטעם כתי' השני בש"ס שם משום דילפי' סוף טומאה ברה"ר מתחלת טומאה וכו' ע"ש ואמנם ראב"י ס"ל דבמקוה הטעם משום תרתי במקום חדא וע"כ לאו מנגע ילפי' ובנג' גם למאי דאית לן חזקה ע"כ מיירי דיצא דרך אחוריי' משום דכל עיקר ההסגר לראות אם פיחת הנגע וכה"ג לא מהני' חזקה כלל וכקו' תוס' ובמ"ש לעיל אולי פליגי ג"כ ר"ה ור"ח דר"ה ס"ל כראב"י וממילא בתרתי במקום חדא לא שרי' וא"כ גם גבי פגימה הוו תרתי במקום חדא וכקו' תוס' על ר"ח אמנם ר"ח ס"ל כרשב"ג דכולא חזקה מנגע ילפי' וא"כ ע"כ גם בתרתי במקום חדא אזלי' בתר חזקה:

ומסולק עי"ז קו' הרמב"ן על רש"י ע' רשב"א וא"צ לתי' הרשב"א ע"ד רש"י כ"א ד' רש"י דלראב"י בנגע לא מהני חזקה ושפיר מק' הש"ס הרי תניא דאם הסגיר בתוך ביתו מהני ש"מ דגם בנגע מהני חזקה ודחי וכו'

ודע דעיקר קו' הרמב"ן הי' דמ' לי' דמקרא לא יליף תנא כ"א עומד תחת המשקוף ודנקט גם הלך לביתו היינו משום דלדינא אי' לן חזקה והרשב"א דחה זה במסקנא ע"ש והנה תוס' בנדה אחר שתי' קו' מכאן כ' עוד דאם בשעת ההסגר הי' הנגע כשיעור שוב אפי' פיחת לאח"כ הכל טמא ונתקשה במהרם לובלין שם ובראש יוסף בכוונת דברי' ונ' דכוונתם דלכאורה איפכא מסתברא כיון דע"כ אתה דן אם ברגע זו שפתח הכהן הבית נפחתה או ברגע ההסגר למה נימא בהחלט דברגע זו נפחתה ולזה כ' דלא כן כ"א אנן לא אמרי' כ"א רק דברגע ההסגר עדן לא נפחתה ואח"כ אפי' נפחתה לל"ב:

ועתה נבא לדיבור השני בתוס' נ' דחקירתם הי' כמו דאמרי' לר"מ דאזלי' בתר רובא רק להחמיר כיון דלדידן חזקה גרע מרובא דלמא בחזקה גם אנו ס"ל כן וע"ז תי' ע"ד שכ' בכמה מקומות דלר"מ באמת מדאורייתא אפי' לקולא אזלי' בתר רובא ומדרבנן הוא דחייש למיעוטא וא"כ הכא דאדאורייתא בנינן אין לחלק ואמנם משום דלא פשיטא להו הא מלתא די"ל ר"מ מדאורייתא חייש למיעוטא וקו' במקומה עומדת לזה כ' תי' אחר:

כגון שיצא דרך אחוריו ע' רשב"א שהי' יכול לומר שהחזיר עצמו ונ' דלא קאמר הכי דמ' לי' דמשיצא על פתח הבית מיד צריך לסגור וכפי' רש"י לקמן דאפי' חוזר אסור לכתחלה.

אמנם נ' בלא"ה אס"ד דאם לא הפנה עצמו אין הסגירו הסגר א"כ עיקר חסר מן הספר משא"כ ביציאה דרך אחוריו דאמרי' מדלא מצי' חזקה בתורה אנן נדע בע"כ דרך אחוריו יצא וע"ז הק' לו אביי הרי גם עכשיו עיקר חסר מן הספר דסתם יציאה דקרא לא דרך אחוריו ולא הו"ל לקרא למיכתב ויצא כ"א ופנה וכיוצא אלא ש"מ מטעם חזקה אתיא עלה ולא בעי' דרך אחוריו וע"ז דחה רבא הרי גם בכ"ג כ' ויצא ומ"מ בעי' דרך אחוריו וכ"ת התם הכ"ג נהגו סלסול מעצמן לא היא אי יציאה דקרא דרך פניו דווקא האיך היו יכולין לשנות:

תוס' ד"ה כ"ג וכו' יש לחלק ולומר דבאמת הדין עם אביי דיציאה וביאה כדרכן מ' אלא היכא דא"א כגון בנגע דק' לן דלמא בציר וכן בכ"ג דע"כ יהא נפטר כתלמיד מלפני רבו אמרי' שבקי' לקרא דדחיק ומוק' נפשי' משא"כ בעלמא וודאי כדרכו בעי':

והתנן בית אפל יל"ד ודלמא באמת אחורי הדלת אין נגע מטמא ונ' דא"כ הו"ל לקרא לאשמועי' הא מלתא ולא נצטרך למכתב לי ולא לאורי ונדע ג"כ דאין כאן חזקה א"וו באמת יש כאן דין נגע וש"מ אמרי' חזקה ורבא דחה דהתם לא שייך ולא לאורי משום דכבר אתחזק:

רש"י ד"ה ילך לתוך ביתו ע' רש"א ועדן צריך ביאור ונ' דוודאי לדידן דאית לן בנגע חזקה א"כ אין חילוק בין הולך לביתו וסוגר ע"י חבל או ע"י שליח כפי' רש"י בנדרי' או הולך וחוזר דע"כ טעמא דקרא שלא יאחר יותר מדאי משא"כ לרא"בי דלית לי' חזקה בנגע א"כ ר"ל דווקא הולך לביתו וסוגר ושם קפיד קרא משום דלמ' בציר שיעורא משא"כ הולך וחוזר הרי יכול לראות קודם הסגר מהי"ת יקפיד קרא נמצא דברישא פי' רש"י לדידן דאפי' הולך וחוזר לכתחלה לא משא"כ בסיפא לרא"בי פי' כן דמק' הש"ס עלי' וכ"ת למסקנא עכ"פ מאי רבותא הרי כיון דקיימי דרא דגברי עכ"פ ידע הכהן בעת הרבותא דס"ד דכיון דכ' לכל מראה עיני הכהן כיון שהוא אינו רוא' אין הסגרו הסגר קמ"ל

וזה ג"כ סברת הש"ס דקאמר בפשיטות תניא דלא כראב"י דמ' לי' באמת דכיון דלראב"י צריך הכהן לידע בשעת ההסגר דידועה ע"י אחר לא הוי ידיעה דמראה עיני הכהן כ':

בע"ה סוגי' דאזלי' בתר רוב חולין דף י' לתחלת ימות החורף תרכ"ד

מנא הא מלתא כ' ראש יוסף דלד' הרמב"ם דס"ל ס' מה"ת לקולא ע"כ קו' הש"ס פי' חדא מג' או מנ"ל דלחומרא ג"כ אזלי' בתר רובא או דאזלי' אפי' במקום חזקה בתר רובא או במקום רובא אפי' איכא לברורי לא צריכי' והנה הש"ס דנקט בהדי' קטן וקטנה ע"כ לקולא הוא דמיבעי לי' ולא לחומרא נמצא דע"כ עיקר האיבעי' או במקום חזקה או דא"צ לברורי והנה בשלמא דל"צ לברורי שפיר נקט קטן וקטנה דהתם מוכח דאי צריך לברורי למה יגדלו זא"ז אבל דמבעי' להש"ס במקום חזקה צ"ע והראש יוסף לא פי' ונ' די"ל דהנה כל יבמה שהיא בחזקת יבמה לשוק היא בחזקת אשת אח ליבם ומ"ש ליבם דשרי' לה אף דלא ידעי' שמא הוא סריס או היא איילונת ומ"ש דלעלמא לא שרי' אף דלא ידעי' שראוי' להתייבם מה לי' ההיא חזקת אי' מההוא אלא ש"מ דסמכי' ארובא שאינם סריסים ואיילוני' אא"כ צריך ביאור כל הני דמייתי הש"ס היאך מצינו בהו חזקה וצ"ל דקרבנות חובה כעולת ציבור ופסח ופרה ושעיר ועגלה ערופה כיון דמחייבי' הביאן חזקת חיוב דידהו לא גרע משאר חזקה וכן דיני נפשות כרוצח ועדים זוממים ומכה אביו כל אדם מוחזק בנפשו ועד השתא בחזקת פטור הוה ובעולה אפי' שאינה של חובה כיון דאם אמר הרי עלי הוי מחויב ג"כ ה"ול רוב נגד החזקה מאי אמרת שחיטה דרב אשי ע"כ צ"ל כמ"ש תוס' בב"מ כ' ע"ב דלא כדפשיט' לי' להראש יוסף דבשחיטה ג"כ שייך אי' אינו זבוח דאם במקום נקב קשחיט הו"ל כלא שחיט כלל נמצא דכולא סוגי' במקום חזקה מיירו ול"ק בזה קו' תוס' מאי פריך כיון דידעי' חזקה מכ"ש רובא דהא גופא קמבעי' לי' מנא הא מלתא רובא וחזקה רובא עדיף וכן ל"ק אמאי לא פשיט מקרבנות דדחו שבת דאנן חזקה במקום רוב איבעי לן והי' נ' דזה ג"כ ד' רש"י שהק' עליו הראש יוסף מדוע כ' איידי דאיירי בחזקה ולמה לא כ' דקאי אדלעיל דאמרי' נשחטה הותרה דהיינו מטעם דרוב בהמות כשרות ובאמת ארש"י לק"מ דהרי הש"ס לא מדכר הך דר"ה כ"א נקט בהדי' קטן וקטנה אמנם למ"ש אדרבא רש"י בא ליישב מדוע נקט הש"ס קטן וקטנה דווקא וכ' דהיינו משום דבעי למינקט רוב במקום חזקה והיינו איידי דאמרי' לעיל בחזקה כלומר ומוכחי' דחזקה דאוריי' נקט נמי הא דמנ"ל דמ"מ רוב אלים מחזקה:

ואמנם הא דלא נקט הש"ס הך דר"ה לעיל יש ליישב עוד על ב' פני' הא' בניישב תחלה דלכאורה מאחר דעכ"פ שחיטה לא מהני כ"א מטעם רוב א"כ בלא שקלא וטרי' דלקמן הו"ל להש"ס להקשות על ר"מ היכא אכיל בשרא אמנם י"ל דבאמת טרפות מיעוט שאינה מצוי כמ"ש רש"א ובמיעוט שאינה מצוי גם ר"מ מודה וא"כ גם מר"ה דאמר נשחטה הותרה לא מצי לאתויי דהתם ה"ט דאזלי' בתר רובא דהמיעוט אינו מצוי דהרי גם ר"מ מודה וא"כ גם מר"ה דאמר נשחטה הותרה לא מצי לאתויי דהתם דפליג ר"מ מייתי שפיר דע"כ הוה מיעוט המצוי אמנם לבתר דמייתי הנך אמוראי ראיות מטריפות ושחיטה א"כ ס"ל דטריפו' הוה מיעוט המצוי מק' הש"ס ור"מ היכי אכיל בשרא. אמנם ע"ד הראשון שכ' דלד' הרמב"ם סוגיין מיירי דווקא בגוונא דאיכא לברורי ג"כ א"ש דלא נקט הש"ס הך דר"ה די"ל הא דאמר ר"ה נשחטה בחזקת היתר לאו דווקא חזקת היתר כ"א לאפוקי דליכא תו חזקת איסור ולעולם דצריך לבדוק אחר י"ח טריפ' ומ"מ נ"מ אם בא זאב ונטל בני מעיי' דליכא לברורי תו כיון דאין כאן חזקת אי' הבהמה מותרת וא"כ עדן לא ידעי' דא"צ לברורי במקום רובא ולהכי מייתי קטן וקטנה והנה הנ"מ בין צריך לברורי או לא דאי אמרי' א"צ לברורי ה"ט דמחמת רובא אנו מחזיקי' הדבר לוודאי משא"כ אי צריך לברורי אם אפשר ע"כ אין כאן חזקה נמצא דעד"ז עיקר קו' הש"ס מנ"ל דאמרי' חזקה מכח רובא והיינו ג"כ דפי' רש"י איידי דאיירו בחזקה נקט נמי הא:

אמנם יש להק' עד"ז כיון דעיקר קו' הש"ס הי' מנ"ל דא"צ לברורי במקום רוב א"כ כדמק' לי' מאחרי רבי' להטות הו"ל להשיב רובא דליכא לברורי לא קמבעיא לן דהתם לכאורה בסנהדרין ג"כ ליכא לברורי אא"כ יש להק' טפי ע"ד רש"י לקמן בסוגיין שכ' דלמסקנא מאחרי רבי' ילפי' וק' מאחרי רבי' כמו כן יש להשיב דלמא שאני התם דלא אפשר לברורי אע"כ סנהדרי' מקרי אפשר לברורי וה"ד ע"ד שכ' רש"י פ' דברי' ע"פ טרחיכם מוסיף אני עליכם דייני' ואין כוונת רש"י שיש רשות לבע"ד לומר כן כמו שהבין הרמב"ם שם כ"א שהיו אומרי' כן אבל התורה אמרה אחרי רבי' להטות ודין של ב"ד של ג' כב"ד של ע"א בדיני ממונות וכן בדיני נפשות בכ"ג אמנם אס"ד היכא דאיכא לברורי לא אזלי' בתר רובא למה לא יוכל להוסיף עוד ע"א אלא ש"מ דברוב ל"ש איכא לברורי ויש ליישב קצת בזה מה ענין ט' חניות דנקט כיון דקאי אאחרי רבי' אלא דר"ל בין רובא דאיכא לברורי כסנהדרין פחות מע"א ובין רובא דליכא לברורי כט' חניות לא קמבעי לן כיון דעכ"פ איתא קמן:

ויע"ל. דנקט ט' חניות לומר הא וודאי לא סלקא דעתך דמבעיא לי' מנ"ל דאזלי' בסנהדרי' בתר רוב דקרא בהדי' כ' אלא קס"ד דאט' חניות קמבעי לי' ומ' לי' לחלק בין ט' חניות לסנהדרין ומשו"ה קמק' מ"ש ט' חניות ומ"ש סנהדרין גם אנא ידענא דמ"ש ורובא כהאי לא קמבעי לי:

ויע"ל. ע"ד אחר דע"ד לא זא"ז קאמר דלכאורה רובא דט' חניות עדיף מרובא דסנהדרין דהתם עכ"פ המיעוט מכחיש הרוב למימר דהרוב טועה בשיקול הדעת אבל בט' חניו' הלא אין המיעוט מכחיש כלל הרוב דגם המיעוט מודה דפריש מסתמא מרובא פריש אמנם ענין הא מלתא רובא דאיתא קמן נ' לבאר עד"ז דכיון דרוב הסנהדרין האומרי' חייב מכחישי' המיעוט ואמרי' שאין בסברת המיעוט כלום א"כ המיעוט בטל אצל הרוב מכל וכל משא"כ ברובא דליתא קמן א"כ הרוב והמיעוט תרוויי' אתנהו בעולם וא"כ כל דבר ודבר יכול להיות מן המיעוט כמו מן הרוב וא"כ מנ"ל דכה"ג אפי' לברורי כשאר ס' דעלמא א"צ והנה לכאורה בהא גופא פליגי ר"מ ורבנן אי צריך לברורי רוב או לא ופלוגתיי' לכאורה ר"מ ס"ל דבמקום חזקה לא אזלי' מדאוריי' בתר רובא וע"כ משום דאמרי' המיעוט איתא ג"כ בעולם וכמ"ש רש"י בי' יוחסין בטעמא דר"מ א"כ אפי' בלא חזקה צריך לברורי משא"כ רבנן ס"ל אפי' במקום חזקה ג"כ מדאוריי' לא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה א"כ בלא חזקה ל"ל לברורי וכ"ת הרי פרה אדומה דאוריי' ולא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה והיאך נימא לר"מ דדאורייתא ס"ל סמוך מיעוטא לחזקה ל"ק דס"ל לר"מ התם לא אפשר ור"מ לטעמי' דמחלק בין אפשר ללא אפשר אבל רבנן דפליגי וס"ל דל"ש לחלק בין אפשר א"כ מוכח מפרה דלא אמרי' סמוך מיעוטא:

ועד"ז נ' לבאר קו' תוס' שהקשו ל"ל קרא לרוב כיון דידעי' חזקה כ"ש רוב ותי' הרשב"א לקמן דכל כמה דלית לן קרא לרוב לא שייך למימר כ"ש ונ' דכוונת הרשב"א דעיקר קו' הש"ס מנ"ל דרוב א"צ לברורי והיינו דק' לן דלמא אף דאזלי' בתר רובא מ"מ לא אמרי' המיעוט כמאן דליתא וממילא צריך לברורי ואי אמרי' הכי וודאי לא עדיף רוב מחזקה כלל אמנם למסקנא דקים לן דרוב א"צ לברורי והטעם דמיעוט כמאן דליתא א"כ וודאי רוב עדיף מחזקה דחזקה אומדנ' בעלמא דוודאי לא נשתנה החזקה משא"כ הרוב דהוה ככל אין כאן ס' ושפיר כ' הרשב"א משא"כ תוס' ס"ל דקו' הש"ס הי' רוב גופא מנ"ל וא"נ ידעי' רוב גופא במסקנא אכתי לא ידעי' הא דרובא עדיף מחזקה וע"כ סברא הוא ושפיר הק' גם אס"ד:

והנה תי' דסוגי' לראב"י ופי' רש"א דלראב"י חזקה הל' ואין דנין ק"ו מהלכה וק' דא"כ הל"ל לתוס' לומר בקיצור דאי' לי' חזקה מהל' ולזה נ' כוונת תוס' ע"ד אחר דיל"ד גם אי ילפי' חזקה מקרא אכתי אי נילף רובא בק"ו מחזקה ניחא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא נדע דרוב עדיף מחזקה אלא צ"ל דכוונת תוס' עד"ז דלראב"י חזקה גופא מרוב ילפי' דכיון דרוב פעמים אין דבר משתנה ממה שהי' עד עכשיו כ"ז שלא ראינו אוקמי' אחזקה א"כ ש"מ דכולא מלתא דחזקה יליף ראב"י מרוב וק' רוב גופא מנ"ל:

והר' חיים מפ' ע' רש"א והנה הראש יוסף הק' אתי' ראשון דאכתי לר"מ דס"ל מדאוריי' סמוך מיעוטא מ"ש דפרה ואנו כבר כ' למעלה ליישב דלר"מ דמחלק בין אפשר ללא אפשר לק"מ דשאני פרה דלא אפשר. ולרבנן דלא מחלקי שפיר תי' רש"א. ועד"ז יתורץ קו' אלימתא על סברת הר' חיים הרי מסקי' דמפרה ליכא למילף מיידי דשאני פרה דלא אפשר ובשלמא רוב ידעי' כמו שכ' רש"י לקמן אבל דרובא עדיף מחזקה מנ"ל ולמ"ש א"ש דלמאי דמסקי' דלא שני לן בין אפשר ללא אפשר או מהל' או מאחרי רבי' להטות ממילא שפיר ילפי' מפרה דרובא וחזקה רובא עדיף. אמנם אי ק' ליה אד' רש"א א"כ היכן מצינו רובא וחזקה רובא עדיף כיון דבכל דוכתא אמרי' סמוך מיעוט' לחזקה וצ"ל דבאמת דווקא במיעוט שאינו מצוי וכמ"ש הרא"ש שהביא רש"א אבל במיעוט המצוי באמת לא אמרי' סמוך מיעוט' לחזקה ותינח לתי' ב' של רש"א אבל לתי' קמא דלא מחלק ק' א"כ מדרבנן היכא משכחת לה רובא וחזקה רובא עדיף וצ"ע. אמנם למ"ש הרשב"א במשמרת הבית על קו' הרא"ש מרוב מצויין דהיכא דהמיעוט עומד בפ"ע ואינו נלקח מהרוב לא אמרי' סמוך מיעוטא וא"כ ה"ה במיעוט טריפות דל"ש סמוך מיעוטא לחזקה כלל ולק"מ קו' רש"א:

מרישא של עולה ע' רש"י וסיי' בקרא דילפי' מיני' טריפה פסול וק' קרא למה הוצרך לאתויי ונ' דרש"י בא לומר דעיקר קו' הש"ס בעולה דקראי קסתרי אהדדי דתחלה כ' מן להוציא טריפה וכיון דאמרי' אי לא בדק טריפה האיך שוב כ' ולאנתחי' לנתחי' דלא יבדוק הרי לדידן כה"ג טריפה הוה ובזה מיושב מדוע לא הקשו תוס' קו' מכל הקרבנות מיד והמתינו עד דדחי משום דבאמת מעולה ניחא להו דהתם כ' בהדי' ההוא מיעוט' להוציא טריפה וקראי נ' כסותרן:

והנה הראש יוסף הק' על הרשב"א בתו"ה שער התערובות מדוע לא הק' מרישא של עולה קו' שהק' מפסח אי ס' דאוריי' לקולא מה"ת לא מייתי הש"ס מידי ונ' דמ' לי' להרשב"א דבעולה כיון דשייך עולת נדבה והמקדש בהמתו לעולה ה"ז עושה ס' טריפה בידי' דהרי אינו יוכל לבודקה אם טריפה ופסולה היא ולמה התירה התורה להביא עולת נדבה ולעשות ס' בידים:

ודע מ"ש הרשב"א הביאו הראש יוסף ואינו לפנינו דטעם הרמב"ם בפסח איכא לברורי נ' כוונתו דאי לא הי' פסח כ"א חולין הי' בידינו לברורי וא"כ הי' אסור לנו בלא בירור ולמה יהא מותר לגבוה ואולי גם כוונתו שיוכל להיות בשעת אכילה יתברר ממילא שישבר עצם ממילא ולמה יהא מותר מבתחלה:

תוס', ד"ה כיון דלייף יל"ד כיון דע"כ הבינו תוס' קו' הש"ס כפשוטו מנ"ל דרובא מלתא א"כ הדרא קו' לדוכתא מ"ט נקט הש"ס קטן וקטנה דווקא ולא נקט הא דר"ה דנשחטה הותרה וצ"ל ד' תוס' דמטריפה לא בעי לאתוי דלמא הוה מיעוט שאינו מצוי ואמנם קטן וקטנה דפליג ר"מ ע"כ הוה מיעוט המצוי ומעתה מקמי דדחי הש"ס דלייף וכו' לא הוה ק' כ"א על הפשטן אבל עכשיו דהש"ס לא דחי דלמא שאני טריפות דהו"ל מיעוט שאינו מצוי ש"מ דקיבל הא מהפשטן א"כ מכל קרבנות הו"ל למפשט מדדחי שבת:

ואפשר לת' קו' תוס' דבפ' שבועות שתים הביאו תוס' ספרי דדרש מחללי' מות יומת וביום השבת שני כבשים בדבור א' נאמרו וק' למאי הל' אצטריך הן אמת דכוונת הספרי דמאחר דגם קרבנות אף דלאו צורך הדיוט הן ולא דחי שבת היאך חזר הכ' וביום השבת והוציא קרבנות חובה מכללן וע"ז קאמר בד"א נאמרו אמנם יש בידך לומר דבא לומר דאף דכל קרבן אולי טריפה ופסול היא מ"מ מותר לשוחטו בשבת וא"כ גזיה"כ הוא:

ותי' וכו' ולכאורה למאי דמסקי' ביומא פ"ד דהא דס' פי"נ דוחה שבת הוא מאשר יעשה וחי א"כ מה ענין קרבן לזה וצ"ל דהייתי אומר דכמאן דיליף מאך את שבתותי תשמורו ס"ל והאי מיעוט יכול להורות על קרבן כמו על פי"נ:

אתיא משבירת עצם הנה בכאן החל הרש"בא להק' על הרמב"ם וצריך ביאור למאי דלא מפ' הרש"בא דבפסח שאני משום דאיכא לברורי א"כ מ"ש קטן וקטנה דנקט הש"ס דלמא התם ג"כ משום ס' דאוריי' לקולא וצ"ל דהתם כיון דגם מדרבנן לא מחמרי' ש"מ לאו משום ספיקא הוא דהרי מדרבנן כל ס' דאוריי' לחומרא אמנם בפסח דאקרא קאי שפיר מק' הרשב"א:

ולדעתי יש ליישב דהרי אם שבר עצם בפסח לוקה ואם הוא פסול אמרי' בו בכשר ולא בפסול והאיך לוקה משום ספיקא כ"ז שלא נבדק קרום של מוח אעצם אחר אלא ש"מ אזלי' בתר רובא:

ומפרה אדומה וודאי ל"ק דהתם שאני משום דבא להוציא הטמא מחזקתו:

אלא שיש לעיין מדוע השמיט הרש"בא אליה ועגלה דקדמי לפרה ונ' דמאלי' ל"ק דאם נעשה נותר לאחר שהוקטר האלי' החטאת והשלמים האוכל ממנו לוקה ובשוגג מביא קרבן ודלמא טריפה הוה ואין בו נותר וכ"ת א"כ גם בפסח מאי מק' הרשב"א לא היא התם כיון דהעצמות לפנינו ואם נעשה נותר עדן יכול לבדוק דאין בו משום שבירת עצם לת"ק בפסחים מיהת דקיי"ל כוותי' לגבי ר' יעקב דהוא יחיד לגבי' משא"כ באלי' שכבר הוקטר ובעגלה ג"כ י"ל כיון דקיי"ל המקדש בעגלה ערופה אינה מקודשת ומתירי' א"א לעלמא ודלמא טריפה הוה והתם ל"ש ס' דאוריי' לקולא דהרי הקידושין וודאי ובס' אתה בא להפקוען אלא ש"מ דהטעם משום רוב:

אלא דאכתי משעיר המשתלח ק' וי"ל כיון דקיי"ל חייבי אשם תלוי קודם יוה"כ פטורים לאחר יוה"כ שנפטרו בשעיר המשתלח ואי ספיקא הוה היאך יכול לפטור מס' כיון שבוודאי נתחייב באשם תלוי דקיי"ל דבעי' חתיכה משתי חתיכות א"וו משום דאזלי' בתר רובא:

ויל"ד בהני אמוראי דבעי למפשט מקרבנות בשלמא הני אמוראי שנדחו דברי' י"ל כ"א ידע הדיחוי על של חבירו ולא על של עצמו אבל הני בתראי כיון דשעיר המשתלח קדים מפרה ועגלה מ"ט לא ילפי' משעיר המשתלח ונ' דס"ל דשעירי' בני שתים בעי' וכדפסק הרמב"ם וא"כ י"ל התם משום דאי' לי' חזקה וכקו' תוס' וראב"י דיליף משעיר דס"ל דבבן שנה סגי ושפיר יליף וע' בראש יוסף ד' תוס' ביומא כן וכ"ת אכתי מאן דיליף מפרה ק' דהתם וודאי בת שתי' או שלש י"ל דהתם ה"ט משום דאוקי הך חזקה מול חזקת טמא ושפיר יליף משא"כ שעיר:

מסייע ומ"מ מאן דיליף מעגלה לא בעי למילף מפרה דקדים מה"ט משום דרובא וחזקה

רש"י ד"ה נפסק חוט השדרה וכולהו תנינהו נ' דק' לי' לרש"י הלא אי נשברה השדרה הא קחז' ואם לא נשברה מנ"ל דפסיקת החוט לחוד דמק' טריפה דמק' הש"ס בפשיטו' ולזה כ' רש"י דכולהו תנינהו וכוונתו מדתנן אלו כשרי' נשברה השדרה ולא נפסק החוט ואיפכא נפסק החוט ולא נשברה לא תנן ש"מ דבחוט לחוד תליא מלתא:

מקום שהכליות יועצות כ' רש"י דבברכו' אמרי' ר"ל דלאו דבכליות גופי' ב' מקומות יש כ"א כל מקום הכליות קאמר:

רש"י היכא דלייף כוונתו דוודאי אם שובר השדרה לא מקרי תמימה כ"א מבפני' דווקא:

ואולי יש ללמוד מכאן לענין לחם משנה בשבת:

רש"י ד"ה שלימה תיהוי כוונתו לד' תוס' דלא ילפי' כ"א דבעי' גם לאחר עריפה כמו קודם עריפה:

ד"ה מאי נ"מ ק' לי' לרש"י כיון דבעי' שלימה א"כ ידעי' דטריפה פסולה דהרי יש כמה טרפות שהם מחמת חסירה ולזה כ' רש"י דלאו דבעי' שלימה כ"א בעי' שתהא לאחר עריפה כקודם עריפה ואם קודם עריפה היתה טריפה גם לאחר עריפה לא מוריד בה:

תוס' ד"ה אתיא יל"ד מאי ס"ד דכה"ג מקרי' עריפה הרי בעי' כמחיי' וצ"ל דהו"א דעגלה בעי למיהוי ועגלה מקרי שפיר כיון דלייף ותי' דבעי' כמו מחיי' דווקא:

תוס' ד"ה הערופה יל"ד פתחו בג' וסיי' בב' ולא תי' מנ"ל דמועלין לאחר עריפה ואולי כיון דבעי' שתהא לעולם כמחיי' ממילא ידעי' דאסורה בהנאה ודבעי' קרא דכפרה ג"כ יישבו תוס' במק"א דחדא מחיי'.

תוס' ד"ה אתיא מפרה ומיהו כאן י"ל אמנם כל הראשונים לא הק' כ"א מפרה נ' דס"ל כיון דאנן השתא רק אמצות פרה דנין ולגבי מצוה זו ליכא חזקה נגדה והא דבתר הכי מטהרי' באפרה טמא מת היינו משום דכבר הוחזקה פרה זו בכשרות ומכח חזקתה אנו מטהרין כי היכי דסוקלין ושורפין על החזקות א"כ לא מקרי חזקה זו נגד הרוב ושפיר ק' קו' תוס':

והנה הרשב"א כ' דלראב"י קאי סוגיין דלית לי' חזקה מקרא ואמנם אי טעמא דפרה מחזקה כ"ש דידעי' רובא ואמנם הר"ן דחה דלמא בפרה ה"ט משום דאיכא רוב וחזקה וצ"ע על הרשב"א וע' בראש יוסף ולי נ' דהנה באמת ילפי' רוב מאחרי' רבי' אלא דהש"ס צידד דלמא דווקא איתא קמן וכמו שכ' לעיל משום דהרוב מכחיש המיעוט ומעתה ע"כ או דטעמא דפרה משום חזקה לחוד וכ"ש דידעי' רוב מני' דטעמא משום דאיכא רוב ג"כ וע"כ אתה צריך לומר דרוב כי האי חשיב רוב וא"כ ממילא הוא בכלל אחרי רבי' להטות:

ואמנם במסקנא כ' הרשב"א דכל כמה דלא ידעי' רוב מקרא ל"ש למימר רובא וחזקה רובא עדיף ונ' דהא תליא במאי הי' צידד הש"ס לחלק בין רובא דאיתא לדליתא דאם הצידד רק ע"ד שכ' דדלמא בעי' שהרוב יכחיש המיעוט ופשיט' דלא בעי' ואכתי רובא וחזק' רובא עדיף מנ"ל עכ"ל מסברא א"כ הך סברא עכ"פ יכול' להיו' אמנם אם הצידד הי' דמנ"ל דמיעוט שאין הרוב מכחישו ג"כ כמאן דליתא ואפי' לברורי ל"צ ומדפשטי' דהוה כמאן דלית' ממילא עדיף מחזקה דחזקה עשוי להשתנות משא"כ רוב דקביע וקיימי אבל כל כמה דלא ידעי' רובא דהיינו המיעוט כמאן דליתא אדרבא חזקה עדיפה דאין מיעוט נגדה:

באו"ד דאה עשה גבינות מכמה בהמות נ' דכוונתם דדווקא אם עירב החלב שלא הי' בו ס' מכמה בהמות דאז כיון דיש בילה בדבר לח ובוודאי יש בכל גבינה מאותה חלב טריפה הוא דהגבינות אסורות משא"כ אם עשה מאותה חלב לבדה גבינות ונתערבו א"כ למאי דמסקי תוס' דס' מיהא הוה א"כ למ"ד דס' א' בגופו וס' א' בתערובות מקרי ס"ס הו"ל כל אי' מהני גבינות ס"ס והנ' צריך ביאור מדוע מיאנו תוס' בסבר' ר"ש ברא"ש וברשב"א דנהי דבהני גבינות חזקה לא מהני רוב מיהת מהני ונ' ד' תוס' דבשלמא חזקה אף דאתרע לפנינו אמרי' השתא הוא דאתרע משא"כ ברוב דוודאי כל כמה דמצי' למיזל במלתא בתר רובא אזלי' אבל הך בהמה כיון דעכ"פ היא טריפה לפנינו א"כ הרי יצאה מהרוב והרי היא מהמיעוט ולמה נימא שהיתה מעולם מהרוב וממילא אין ראי' מבא זאב ונטל בני מעי' דהתם למה נימא שיצאה מהרוב אי משום הנקבי' הרי מצי למתלי בזאב ומ"מ מודו תוס' דמידי ספיקא לא נפקא ולכך מיחשב להו לס"ס אמנם ד' הר' שמשון אינו כן כ"א גם כאן אנו תולין כי השחיטה והטריפות באו כא' ובשעת שחיטה כיון דכל שחיטה מעשה טריפות הוא נהי דמ"מ עדן טריפות פוסל בה מ"מ לא אמרי' דיצתה שעה א' מחזקתה מחיי' ומכשרי' לכל החלב והגבינות מטעם חזקה דאתיא מכח רובא ואמרי' השתא הוא דאתרעי משא"כ בטריפות דסרכא דע"כ יצאה מחזקתה מחיי' א"כ אפי' לספק לא חשבי' לה דאדרבה כיון שהוברר שהיתה בחיי' מהמיעוט אמרי' מעולם לא היתה מרוב וכן מבואר בלשונו שהביא הרשב"א בשמו ומסולק קו' הרא"ה בבד"ה ומ"מ בכל טריפות שאין שייך לומר דבשעת שחיטה נולד בה בין לתוס' בין לה' שמשון כל חלבה אסורה מלבד סרכא דשייך בה ס"ס ואין מראה מקום בד' שני' לא לחלק בהוגלד וכיוצא בין תוך ג' או לאחר ג':

גמ' הא אין גורל קובע וכו' ע' רש"א י"ל דקו' הש"ס הי' עד"ז וכ"ת ע"כ כיון דהתורה ציוותה בעצמה לעשות בשעיר זה מעשה טריפות לא הקפידה לענין זה שיהו שני' שווין לא היא הא אין גורל וגו'. ויל"ד בהני תלתא עגלה פרה ושעיר הל' וכ"ת מאי נ"מ ונ' הכוונה דהתורה אסרה טריפות בין לאכילת אדם בין לאכילת מזבח והני תלתא לאו לאכילת אדם ולאו לאכילת מזבח קיימי וזה מאי נ"מ ר"ל אם הם טריפה:

והנה הרמב"ם הביא מקרא דיעמד חי וע' במל"מ דאצטריך טעם הרמב"ם לאחר הגרלה וע' בראש יוסף מ"ש ולכאור' אין צורך דראב"י בעי למנקט דרשא אליבא דכ"ע אפי' למאן דס"ל טריפה חיה:

אלא שיש להק' הרי בשעיר כ' לכפר וכ' חטאת שני שעירי עזי' לחטאת וא"כ מוכח דלא ליהוי טריפה וצ"ל דבשלמא פרה ועגלה דבאמת אינם קדשי מזבח והתורה קרינהו כפרה וחטאת ש"מ דלהכי כ' קרא דליהוי להו דין חטאת אמנם האי שעיר אדרבא קרבן הוה ושפיר נקרא כפרה וחטאת הוא ויצא מן הכלל לידון בדבר החדש דהיינו להורגו בדחיפה ובחוץ וא"כ י"ל דלגמרי יצא מן הכלל ואי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכ' לכללו בפירוש ולכך אצטריך דרשא אחרינא:

גמ' ורוב בעילות ע' ראש יוסף שכ' למאי איצטרך ולי נ' דהנה התורה חייבה כל מכה אביו אפי' זנתה אמו בהרי' וא"כ מבוא' דל"ש גבה זנות לא שכיח ולזה קאמר הש"ס דאפי' כה"ג חייב משום רוב בעילות אחר הבעל:

ועד"ז יש לפ' ד' הירושלמי פ' י' יוחסין דיליף ממכה אביו דסוקלין על החזקות דק"ל אמו מזנה מא"ל דליכא רוב ואי משום רוב בעילת הא מלתא פלוגתא היא בסוטה והירושלמי קאי כמאן דס"ל אל ישא בת דומה דלית לי' רוב בעילות וגו':

ובזה יש לתרץ בפ' בן סורר ומורה דבעי ר"ה למימר דאין הולכין בדיני נפשות אחר הרוב ר"ל דליתא קמא ודחי' לי' מברייתא ואמאי לא דחי לי' הש"ס ממכה אביו בשלמא מרוצח ל"ק דבמקום סייף נקב הוה ל"ש והו"ל כמיעוט' דמיעוט' ומעדים זוממין י"ל כקו' תוס' משום דאיכ' רוב וחזקה וס"ל חזקה שאינה מבוררת שמה חזקה אבל ממכה אביו ק' אמנה איהו ס"ל דבמכה אביו איכא ג"כ רוב וחזקה. וכ"ת אכתי ק' על סוגיין הא עכ"פ איכא רוב וחזקה ונ' דד' הש"ס דהנה בשלמא אם האם מחזקת לבנה כההוא דבנה מורכב על כתיפה שפיר הוה חזקה זו ברי גמור משא"כ אם האב מחזיק הרי גם אנן ידעי' דחזקה דידי' לא הוה כ"א מטעם רוב בעילות אין כאן רוב הו"ל חזקה בטעות כ"נ ד' הש"ס שלנו וד' הירושלמי דמ"מ כיון דאתחזק בנו אתחזק:

אך אי ק' על הרמב"ם הביאו הב"ש סי' י"ט דאיהו ס"ל רוב בעילות אחר הבעל ומ"מ כ' דהטעם דקטלי' למקלל ומכה משום חזקה ומשם ילפי' הא דהתם איכא גם רובא ונ' בנדקדק דמאחר דהרמב"ם הוציא כן מהירושלמי הנ"ל דלא כד' ה"ה שהרמב"ם הוציא מהגמ' ב"ב ע"ש ובירושלמי לא נקט כ"א מכה דקדים וא"כ למה נקט הרמב"ם מקלל ג"כ ולא עוד אלא שהקדימו למכה דקדים בקרא ונ' דהרמב"ם בא ליישב בזה קו' דלמא משום רוב והנה קיי"ל דמכה אביו לאח"מ פטור ומקלל לאח"מ חייב ומעתה הרי יכול להיות שהאב מיד לאחר ביאה מת וא"כ ל"ש שוב אם זנתה האם רוב בעילות אחר הבעל שהרי כבר מת ושמא זנתה אחר מיתתו והוולד בן שבעה לאחרון שזנתה ממנו אלא ש"מ דמטעם חזקה אתי' עלה וא"כ עיקר הלימוד מקלל ומ"מ הש"ס ירושלמי דנקט מכה גם כן כוונתו דעסקי' דהבעל גרשה מיד לאחר ביאה והו"ל דומיא דמקלל אלא דש"ס דידן לא מ' לי' למוקמי קרא בכה"ג דווקא ושפיר יליף מני' טפי רוב וכמ"ש. ודע דל"ש כאן לומר דאי ידעי' רוב כ"ש חזקה דאין עונשין על הדין:

תוס' ד"ה שהי' שנים חבושין ע' רש"א הנה מ' להו דע"כ מדס"ד דבית האסורין מהני ש"מ דמ' מרצון דווקא יליף רב מרי אלא דק' טובא מהי"ת נימא דרצון שכיח טפי מאונס אדרבא כ' תוס' בכתובות דרצון מקרי לא שכיח לגבי אונס ולזה נ' לולי ד' תוס' דאדרבה ס"ד דש"ס דתרויי' בעי' מכל חד בין רצון בין אונס לחודי' לא שכיח כלל ומק' הרי בית האסורין דל"ש רצון ומשני דאונס לחוד מקרי ג"כ מיעוט גמור ואכתי ל' אפ"ה אינו מיושב ולזה נ' דהש"ס הק' הנה האב נאמן לפסול בנו ומדשתיק ולא אמר אין זה בני ש"מ בנו הוא ובשלמא בלא בית האסורין י"ל דלא ידע שזנתה אבל בבית האסורין בע"כ ידע ומדשתיק ש"מ לא זנתה ואהא קאמר אפ"ה ר"ל אפי' בבית האסורין יכול להיות שנאנסה ולא ידע כגון בשעת שינה וכיוצא אע"כ אזלי' בתר רובא:

ודע דחזקת צדקת אינו מכח רוב כ"א חזקה שנולד עם כל אדם מישראל:

ואכתי ק' נהי דבאונס ל"ש חזקת צדקת חזקת כשרות עדן שייך וצ"ל דאם נאנסה הרי בישראל מצי מיירו קרא ועדן מותרת לבעלה וכ"ת אחר מיתת בעלה הרי תהא פסולה לכהונה אנן לא דנינן אכתי אהא דהרי בעלה ישראל קיים ומ"מ מיושב בזה קו' הראש יוסף הרי גם למסקנא ק' קו' התו"ח דלמה מניחין כהן לעבוד עבודה דלמא א' מאמהותי' עד אהרן הכהן זנתה בפנויי דל"ש רוב בעילות וכיון שנתחללה כל זרעה חללי' והנה למ"ש לעיל לא אצטריך הא דרוב בעילות כ"א משום אי ידעי' שאמו זנתה משא"כ היכא דלא ידעי' זנות בעצמו לא שכיח והוה מיעוט ואמנם למ"ש כיון דכל א' מאמהותי' כשהיתה פנוי' הי' לה חזקת כשרות בלא רוב לא חיישי' לספיקא כלל וממילא מיושב קו' התו"ח למה לא פשט הש"ס מזה דהתם נהי דזנות לחודא מקרי מיעוט מ"מ רוב ליכא למילף דש"ה דאיכא חזקת כשרות בהדי רוב אלא שהראש יוסף דחה הקו' משום דנפקא לן מברך ה' חילו דעבודת חלל שלא נודע כשירה וי"ל קו' התו"ח דלמה לי האי קרא הרי בלא"ה ידעי' דכל כהן ס' חלל הוא אלא ש"מ דלא הוה ס' דאזלי' בתר רוב וכן י"ל קו' מממזר ג"כ דל"ל קרא דס' ממזר מותר הרי כל א' מישראל ס' ממזר אלא ש"מ דלא היא משום דאזלי' בתר רוב אלא דמ"מ לק"מ דלמא אדרבא להכי כ' קרא לספיקא למימר דלאו משום רוב שריא זיווג ועבודה אלא דגם ספק כשר:

ותלמיד א' הק' דמדכ' רחמנא בס' קהל יבא בוודאי קהל לא יבא ש"מ דאיכא וודאי קהל וש"מ דאזלי' בתר רוב ונ' דלגבי ספק דהיינו שתוקי ואסופי מקרי אינך וודאי קהל ולעולם לאו משום דאזלינן בתר רוב:

ודע דבכלל מכה אביו הוא בן סורר ומורה דבעי' אבי' וקטנה שקיבל אבי' קידושין ובת כהן שזנתה והש"ס נקט מכה אביו דקדי' בקרא:

ושמעתי מקשים מפדיון בכור לאחר ל' דלמא טריפה הוא ובכור שנטרף תוך ל' יום פטור מפדיון ותו התם למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב אפי' רוב לא מהני ונ' דקו' שניי' וודאי ל"ק דאטו מוציאין ממון בע"כ מיד האב הרי הו"ל ממון שאין לו תובעין מצוה הוא דרמיא עלי' מטעם רוב ותו לא ואמנם קו' ראשונה וודאי ק' ונ' דלמא באמת לא בעי' למפדה עד שנעשה בן י"ג חדשי' כשהוא חי דנודע שלא הי' נטרף תוך ל' ואם מת קודם דלמא בדקי' לי' ואם הוא טריפה אינו חייב לפדותו.

ודע דרב מרי נאיד מהני אוקימתות וילפיתות דלעיל דס"ל חולין מקדשי' אפי' כה"ג דמ"ל מדהקיל התורה בקדשי' למיזל בתר רובא כ"ש תולין דקיל מ"מ לא ילפי' ואידך כה"ג ילפי' ומ"ד מעדי' זוממים ומ"ד מרוצח לא ילפינן ממכה אביו דלמא משום חזקה כהירושלמי דלעיל ומ"ד מעדי' לא יליף מרוצח דנקב במקום סייף לא שכיח והו"ל מיעוטא דמיעוטא ורב אשי ניחא לי' למילף משחיטה עצמה.

רש"י ד"ה ודלמא טריפה הוה ההרוג רמז ע"ד התוס' דגם ארוצח הי' יכול הש"ס להקשות.

ד"ה וכ"ת משום איבוד וכו' ושפטו העדה וכו' יל"ד כיון דלא אזלי' בתר רוב בלאו ושפטו העדה אמרי' ס' נפשות להקל ונ' דרש"י בא ליישב דלכאורה מהי"ת נימא דנינוול להאי ולא ניזל בתר רוב כיון דניוול אסור מה"ת ואי בעי רחמנא דנינוול' הו"ל למכתב הכי בהדיא לזה כ' רש"י דזה בכלל ושפטו העדה וכו':

ובזה מיושב לאיזה ענין תי' הש"ס כלל הא והא קענוול מיד הו"ל לתרץ דלמא במקום סייף נקב הוה אלא דהש"ס כ' כן משום מסקנא דיק' דנהי דאזלי' בתר רוב מ"מ כל כמה דמצי למבדק נבדוק משום ושפטו העדה לזה תי' דבאמת יש כאן אי' אלא דאי לא סגי בלא"ה דלא אזלי' בתר רוב אמרי' דזה בכלל ושפטו העדה משא"כ למסקנא דע"כ אזלי' בתר רוב אמרי' דזה בכלל ושפטו ואסור לן למעבד איסורא

תוס' ד"ה וכ"ת לילף מרוצח גופא נ' דניחא להש"ס למילף מהרוג דבכלל הרוג אפי' תינוק בן ל' משא"כ רוצח דע"כ הוא בר עונשין וא"כ איכא חזקה ואף דאינה מבוררת מ"מ הרוג עדיף דליכא חזקה כלל

בסו"ד אך ק' נ' דלהכי הקדימו הא דטריפה שהרג פטור דאל"ה הו"ל ס"ס חדא דלמא ההרוג לאו טריפה ואת"ל טריפה דלמא גם הרוצח טריפה ובס"ס אולי לא מקרי התראת ס' דהוה לי' כרוב דל"ש התראת ס' כמ"ש תוס' אמנם מאחר דאדרב' טריפ' שהרג פטור אין כאן ס"ס ושפיר הק':

בסו"ד ושמא סבר וכו' לולי דברי' הייתי אומר דה"ק הש"ס מנ"ל למידק רוב נידוק התראת ס' שמה התראה:

קרום של מוח מגולה פי' בהרגו בסייף אבל בהרגו בדבר אחר ולא עשה בו נקב כלל שפיר יכולין לבדוק ובהכי מיושב ממכה עבדו בשבט דממ"נ ניקב בו קרום של מוח הרי הרגו ומה לי אם חי יום או יומי' וכן גבי יריבון אנשי' דחובשין אותו ג"כ ממ"נ אם ניקב מאי אהני שמתהלך בחוץ אמנם כל הני בלא עשה בו נקב מצי מיירי ואסייף כ' כן:

תוס' ור"ת אומר נ' דלאו דר"ת הדר מתי' תוס' קמא דא"כ אטו כל דין רוצח לא ניכתב אלא לב"ד דלא ידעי' מושפטו העדה אלא משום דכ' תוס' בתי' קמא דדוחק להעמיד פסוק כגון זה דווקא הוסיף ר"ת בנ"מ עוד מפסוק זה אם לא שאלו ב"ד אח"ז וכו':

הק' ר"י בר מרדכי יל"ד מ"ט שביק מכה אביו ונ' משום דלמא התם למסקנא משום רוב וחזקה הוא כדכ' לעיל. אלא שי"לד הא התם הוה רובא דאיתא קמן וא"כ מאחרי רבי' ילפי' דכ' קאי גם אדיני נפשות ונ' מזה דד' תוס' כמ"ש לעיל דכולא מלתא דעדיף איתא קמן הוא משום דהרוב מכחיש המיעוט ומחזיק לטוע' משא"כ בליתא קמן וא"כ התם בנסקלין בנשרפין דהמיעוט איתא וגם הרוב דמי שפיר לרובא דליתא קמן ולזה הוצרכו להביא ראי' משמעתין והנה הא דלא הקשו תוס' ממתני' שם כל חייבי מיתות שנתערבו די"ל דמיירי חד בחד משא"כ ברייתא מבואר שם בגמ' דמיירי שהחמורין הם רובא:

ותי' ר"ת נ' להסביר דד' ר"ת כהרמב"ן בס' המצות דכל חייבי מיתות מ"ע א' הם ובערת הרע וכו' ולא כהרמב"ם שעשאן ד' מצות מעתה ה"פ בשלמא מפטור לחיוב דאי לא ניזל בתר רוב לא נקיים כלל מ"ע דובערת ילפי' שפיר מעדי' ורוצח דאזלי' בתר רובא לקיים המצוה משא"כ כאן דמ"ע דובערת עכ"פ מקיימת לית לן דכה"ג ג"כ אזלי' בתר רוב ואמנם כ"ז בדבר שנתחדש לנו כגון הך דא' אמר בשני' וא' אומר בג' ילפי' וכגון הך דנסקלין בנשרפין לא ילפי' משא"כ היכא דהתורה צוותה בהדי' איזו מיתה חמורה כגון שריפה לבת כהן וא"צ למילף ממלתא אחרינא כה"ג לא כ' ר"ת וכ"ת לילף מהתם גופא דשאני התם דמקרי לא אפשר וכדדחי הש"ס במסקנא אכל הני שמעתתא דאלת"ה לא משכחת בת כהן בשריפה ומיושב קו' העולם. ודע דהא דלא מק' הש"ס פ' בן סורר אדר"ה דבעי למימר דאין הולכין בד"נ אחר הרוב מעדי' ורוצח משום דלמסקנא לא ילפי' מניי' דאין דנין משאי אפשר. והנה השמיטו כאן תי' בזבחי' דכיון דא' וודאי אינו חייב מיתה חמורה אין בידינו לדונו בחמורה מטעם רוב ונ' דתי' זה תליא בפלוגתת הר"אש והרשב"א פ' גי"ה דלד' הרא"ש דאיסור שנתבטל מותר לאוכלו בב"א דאמרי' המיעוט בטל לגבי הרוב וא"כ ליתא לד' תוס' אילו וזה דעתם בשמעתין אמנם לד' הרשב"א דהמיעוט רק משום ספק מותר אבל נהפך ובטל לגמרי לא אסרי' ובב"א אסור א"כ ה"נ ל"ש:

ולי. נ' לתרץ בפשיטות דכיון דלכ"ע מותרה לדבר קל אינה מותרה לדבר חמור א"כ ע"כ קטלי' המיעוט בלא התראה וזה לא יתכן:

גמ' רבינא אמר נ' דנאיד מרוצח משום דס"ל נקב במקום סייף הוה מיעוט' דמיעוט' ולא ילפי' מיני' ולהכי לא משני הש"ס שוב דלמא במקום סייף נקב הוה דאי חייש רבינא להא למה נאיד מרוצח. תוס' ד"ה ודלמא נ' לתרץ דתנן במס' מכות עדי' שבאו לחייב ללוה לפרוע קודם זמנו חייבי' לשלם לו הרי דגם הקדמת זמן בכלל כאשר זמם וא"כ כיון דהם באו להורגו מיד לולא הוזמו אם נמתין להם י"ב חדש אין זה כאשר זמם:

בא"ד נ' דסבר טריפה חי' נ' דר"ל באדם דאית לי' מזלא דאל"כ נ' דוחק דרבינא דהוא בתרא יסבור דלא כהל' דקיי"ל טריפה אינה חי' א"וו אאדם דאי' לי' מזלא קאמר:

רש"י ד"ה אתיא משחיטה עצמה משום דלא פי' רש"י דסוגיין קאי אטריפות מטעם שכ' לעיל אצטריך ליישב משחיטה עצמה ר"ל דאיירו בה עד השתא ר"ל בכולה מכילתין וע' בחי' ר"ן שהביא מל' זה ראי' לפירושו ע"ש

רש"י ד"ה במקום נקב יל"ד מאי בעי בזה ול' אבל בגרגרת ק' ביותר ונ' דרש"י כיוון בזה לד' הרשב"א שכ' עלה דמה הק' דלמא באמת איצטרך לקרוע העור ולבדוק דנקב משהו במקום שאין ידוע לא מינכר פי' דמקום ידוע מקרי להרשב"א היכא דראינו קוץ תחוב דבדקי' נגד הקוץ לא זולת וזה ג"כ כוונת רש"י דמשום נקב משהו דוושט דייק רב אשי אבל משום גרגרת שפיר הי' אפשר לבדוק והנה כבר העיר בראש יוסף דלהרמב"ם דס"ל ס' דאוריי' מה"ת לקולא ואס"ד דהאי ס' נקב א"א לברר א"כ כה"ג מה"ת לקולא ולא דייק רב אשי מידי וצ"ל דלהרמב"ם הפי' כד' הר"ן בחי' ועיקר קו' דרב אשי מפסח וקדשי' אמנם זה דוחק קצת דעיקר חסר מן הספר ולזה נ' דלכאורה אס"ד דצריך לקרוע העור כיון שכל ה"ש הלמ"מ למה לא נאמרה הל' גם ע"ז לקרוע העור אלא דהא ל"ק כיון דהטעם משום ס' כי לא אזלי' בתר רובא קרא והל' ל"ל אמנם מאחר דבקדשי' א"א לקרוע העור וקרא דקאמר וזבחת כאשר ציוותיך אף דלמידין מיני' דנצטווה משה על ה"ש ר"ל בקדשי' נצטווה ובחולין קאמר קרא כאשר ציוותיך בקדשי' וראי' לדבר דכ' בי' אך כאשר יאכל כלומר לא תאמר דמשום דלשחיטה הושוו חולין לקדשי' גם לענין טהרה כן וא"כ הדרא קו' לדוכתא אס"ד דבחולין צריך לקרוע העור היאך קאמר קרא כאשר ציוותיך בקדשי' ובזה מיושב הל' שחוט ואכול כלומר דא"צ לתיקון אחר:

אלא היכא דאפשר יל"ד כיון דעד השתא בלא אפשר עסקי' איפכא הו"ל לש"ס למימר ש"ה דלא אפשר היכא דאפשר מנ"ל ונ' דהנה הך שאלה מנ"ל דאזלי' בתר רובא איתשול בדרא קמאי דהרי ר' אלעזר תלמיד ר' יוחנן כבר השיב ע"ז והש"ס הוה מתמה על קו' הראשוני' הרי כ' אחרי רבים להטות ומתרצי' דרובא דליתא קמן איבעי להו לקמאי וכדפשיט' גם הא מכל הני דמייתי אמרי' תו דלמא היכא דאפשר איבעי להו לקמאי וכל הני דמייתינן הוה לא אפשר ואכתי איבעין במקומה עומדת ובזה מיושב ברש"י דקדוק עצום כיון דכולא סוגיין אקטן וקטנה קאי כדמפ' הש"ס לעיל בה די' אמאי שבק' כאן רש"י אדבתרא אמנם רש"י רמז לן בזה דעכשיו הדרי' ממאי דאמרי' לעיל רובא דליתא קמן איבעי לן כ"א אפשר הוא דאיבעי לן ונ"מ דלענין רובא דליתא קמן קטן וקטנה שוה לי"ח טריפות והך בהדי' תנן כמ"ש הר"ן בחי' נקטי' טפי קטן וקטנה משא"כ עכשיו דאפשר הוא דאיבעי לן לענין אפשר אי"ח טריפות טפי קאי איבעין דבי"ח טריפות מיד אפשר לברורי משא"כ בקטן וקטנה לכשיגדלו דווקא והיינו דהקדי' רש"י י"ח טריפות לקטן וקטנה ה"ג דלא אכיל נ' הכוונה לרב אשי דאמר דמיעוט כי הא דלמא במקום נקב קשחיט חשיב מיעוט א"כ גם לר"מ חשיב הכי נמי מיעוט ומי נימא דלא אכיל בישרא:

רש"י ד"ה דחייש למיעוט' דלא אזיל בתר רובא יל"ד הש"ס נקט חייש למיעוט' ורש"י נקט דלא אזיל בתר רובא נ' דק' לי' לרש"י. דל' חייש למיעוט' מ' דאם יש למיעוט עוד איזו חזקה חיישי' למיעוט לר"מ וא"כ הכא בטריפות דלית לן חזקה מ"פ הש"ס לזה כ' רש"י דלאו היא כ"א דר"מ לא אזיל כלל בתר רובא אפי' אין חזקה מסייע למיעוט ומ"מ דנקט הש"ס האי לישנא מ' לכאורה כד' תוס' דלדרבנן הוא דלא חייש ולפנינו ניישב אי"ה לד' רש"י והנה צריך ביאור מ"ש תוס' דדאורייתא לדידן כדרבנן לר"מ נ' הכוונה דכיון דלר"מ היכא דלא אפשר מיעוט כמאן דליתא ה"נ מדאוריי' לדידן והנה הראשוני' תי' לעולם מדאוריי' קאמר וכ"ת ליפרך לי' בשר תאוה התם כנגד יצה"ר מוטב ס' אי' מוודאי אי' וק' לי' ע"ד א"כ גם קרא דזובח הזבח דמיירי ע"כ בחולין דבקדשי' ל"ש זרוע לחיי' וקיבה מיירו ג"כ כנגד יצה"ר ומפני מה צוותה תורה לתת לכהן זרוע לחי' וקיבה שהם ס' טריפה וצ"ע:

והנה הי' אפשר לומר דהש"ס קאמר וכ"ת ה"נ בלא קריעת הצוואר לא אכל א"כ פסח וקדשים מא"ל דא"א וכמ"ש הר"ן לעיל אלא שרש"י לא פי' כן גם הי' אפשר לומר דר"ל פחות מבן שנה לא אכל דלית לי' חזקה ודלא כתוס' וכבר העיר בזה הראש יוסף דר"י ס"ל חזקה שאינה מבורר שמה חזקה ופריך מפסח וקדשי' ר"ל קדשי' דומיא דפסח שאינו כ"א בן שנה וגם כזה לא פי' רש"י ולזה נ' ד' רש"י דהנה אם לא נחלק לר"מ בין אפשר ללא אפשר א"כ לר"מ מיעוט ורוב שוין והו"ל ס' דאוריי' אלא די"ל דר"מ ס"ל ס' דאוריי' מה"ת לקולא אלא שרבנן החמירו וא"כ התורה שפיר הותרה בשר תאוה ומדרבנן אסור אא"כ גם אכילת פסח וקדשי' אסרו רבנן וזה דבר שא"א דמצוה דכ' בהדי' באוריי' אין כח ביד חכמים לאסור וכן מבואר בריטב"א לסוכה ריש פ' לולב וערבה ובטו"ז או"ח הל' ר"ה תקפ"ב גבי שמא יעבירנו עיי"ש וזה שדייק רש"י הכא כתיבא אוכל פסח ומצות אכילת קדשי' אע"כ גם לר"מ יש חילוק בין אפשר ללא אפשר וכ' רש"י בסמוך ארובא כוונתו דגם ר"מ באמת אזיל בתר רובא ואין כאן ס' השקול במיעוט כנגד הרוב כדס"ד אלא דס"ל לר"מ היכא דאפשר לברר צריכין לברר לא זולת ומעתה כיון דבאמת ר"מ אזיל בתר רובא שפיר קאמר הש"ס לר"מ דחייש למיעוט' אמנם מאחר דבס"ד הוה ס"ל דר"מ לא אזיל כלל בתר רובא שפיר הגי' רש"י דעכשיו הוה ס"ל דר"מ לא אזיל בתר רובא כלל:

ודע דלמ"ש תוס' ב"מ כ' ע"ב דנקב במקום שחיטה הוה מיעוט וחזקה א"כ הדרא קו' הש"ס לדוכתא אליבא דר"מ וצ"ל דד' תוס' שם דגם במיעוט וחזקה הו"ל לר"מ רק מדרבנן וא"כ היכא דלא אפשר גם כה"ג לא גזרו רבנן וכ"כ לעיל ד' תוס' דשמעתין דלא כתוס' ב"מ שם:

רש"י באו"ד א"נ משום אחרי רבים יל"פ דלהכי נקט רש"י זה לטפל משום דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב וכ' תוס' דטעמ' משום סמוך מיעוט' לחזקה ואא"ב מהל"מ ילפי' יש לחלק בין אי' לממון ובממון לא הוה הל"מ משא"כ אי מאחרי רבים להטות ילפי' והאי קרא הלא גם בממון משתעי וא"כ מהי"ת נחלק בין אי' לממון אמנם לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב הוא דאיכ' למימר הכי לזה שבקה רש"י אדבתרא

אכן ל' רש"י ג"כ צריך ביאור דמ"ש האי מהחי הרי חזי' דהש"ס קאמר לעיל דשאני האי מהאי ונ' כוונת רש"י עד"ז דהנה בלא"ה יש להק' כמ"ש לעיל הרי מאחרי רבי' ג"כ לא מצינן למילף דלכאורה ג"כ מקרי אי אפשר דמאן מוכח אם הדין עם הרוב או עם המיעוט אמנם הענין הוא בשלמא אי מענין הכ' בתורה בעי למילף יש לדחות שאני התם דלא אפשר משא"כ באחרי רבי' כיון דהכא קאמר בהדי' אחרי רבי' להטות מהי"ת נאמר דבלא אפשר דווקא ומעתה בשלמא לעיל דלא ידעי' כלל מרובא דלית' קמן שפיר דחי' דמאחרי רבי' א"א למילף דהוה רובא דאיתא קמן אמנם השתא דמצינו בתורה רובא דליתא קמן ג"כ אלא דלא מצינו למילף משום דש"ה דלא אפשר הדרי' לאחרי רבים דל"ש לדחות מאי אמרת התם רובא דאיתא קמן הרי גם לאיתא קמן מצינו בהדי' בתורה ומ"ש שוב הך מהך:

ומ"מ מיושב שוב למה שביק רש"י הך אדבתרא משום דמ"מ ק' לי' דלמא גם מאחרי רבי' ליכא למילף דהו"ל ג"כ לא אפשר. סו"ד רש"י ואדרב הונא יל"ד כיון דר"ה בהדי' קאמר הרי מה צריך רש"י שוב ראי' לדינו ונ' דדלמא ר"ה מיירי בגדייז וטלאי' דלא שכיח בהו סירכות:

והנה רבותיו של רש"י שנחלקו עליו לכאורה היכי מפרשי להך דר"ה ונ' דלאו דס"ל דמדאוריי' צריך בדיקת הריאה כמו שהבין הרשב"א הובא בראש יוסף דברי' דאטו מכחשי מציאות דהרי חזי' דלא הוה כ"א מיעוט' א"וו ס"ל דרבנן הוא דגזרו ואסרו משום מיעוט המצוי והנה ר"ה לעיל לא קאמר כ"א נשחטה בחזקת היתר כוונתו דחזקת איסור נסתלק ולמאי נ"מ אם אירע בה ס' טריפות מחיי' לא אמרי' דמחזקי' מאי' לאי' כ"א אמרי' מדאוריי' נשחטה בחזקת היתר ול"ש שוב לאחזוקי מאיסור לאיסור אמנם רש"י לטעמי' דס"ל מחזיקין מאי' לאי' וכה"ג טריפה הוה וכד' הר' יונה א"כ יקשה שוב למאי נ"מ אמר ר"ה בחזקת היתר אע"כ מותרת לגמרי אפי' מדרבנן קאמר:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה