ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט
בע"ה ריש מס' חולין
רש"י והכל דמתני' פליגו אמוראי וכו' ושבק לדרבינא וע' ראש יוסף ולא נהירא דרש"י פרשן הוא ולא פסקן והנה לולא כ' רש"י לטמא בחולין הייתי אומר כי היא ל' הש"ס בעירובין דקאמר הכי אבל שם לא מזכיר הש"ס טמא בחולין ונ' דד' רש"י דגם רבינא מודה דהכל בא לאתויי כותי או מומר אלא דקא לי' וכול' ומשו"ה מפ' למתני' בגוונא אחריתי וזה מוכח מל' רבינא דקאמ' הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין אי ס"ל דהכל אתי לרבוי אינם מוחזקין הו"ל למימר הכל אפי' אינם מוחזקין ובלבד שיהא מומחין וכן ללי"ב הכל אעפ"י שאינם מומחין ובלבד שיהו מוחזקין א"וו דלא בא רבינא לומר דהכל אתא לרבוי אינם מוחזקין או אינם מומחין כ"א כותי או מומר או תרווייהו כהדדי אלא שטמא בחולין ע"כ לא ס"ל כדאמרי' דס"ל לאו כקדש דמי ומה"ט ג"כ חלק רש"י כ"ז לב' בבות למר טמא בחולין ולמר ר"ל רבינא כותי או מומר וטעמא דא"צ לרבויי לל"ק פשיטא כיון דהוה מומחה אי יתעלף הלא יאמר ולל"ב כיון דטעמא דרוב מצויין א"ש מומחין כמ"ש רש"י לקמן משום דאין אדם שוחט אא"כ מומחה וא"כ הטעם משום מה לי שחיטה מה לי ניקור הגיד וחלב ומטעם נאמנות אתיא עלה ורבוי ל"ל:
תוס' ד"ה הכל שוחטין והנה בראש יוסף רצה לדחות דהתם באחרי' עע"ג ולא זכר ד' הרשב"א לקמן י' ע"ב גבי כללי פסקי הל' שדחה זה ומלבד זה יש לדחות דהרי כיילינהו תנא בהדי זרי' וזרי' ע"כ מיירי בלא עע"ג:
גם מ"ש הרא"ש יוסף דטעמא דה' א"י משום לפני עור חדא למה דווקא בשחיטה יהי' חשודים ותו הרי הה' א"י קאמר טעמא משום שדעתן קלות ולזה נ' דהנה הרשב"א גופי' ותוס' פסחים גבי המנוהו רבנן כ' בשם הירושלמי דכל דבר שיש בו טורח בדאוריי' אינם נאמנים ומעתה ללמוד ה' שחיטה בידוע שאין טורח גדול מזה אלא שלא ללמוד ה"ש ולשחוט נגד זה הוה שוב חזקת כשרות ואמנם הענין הוא כך כל שוחט צריך לחזור על למודו כדי שיתקיים בידו משנתו אמנם הנשי' אחרי שדעתן קלות כסבורין שבקיאין עדן במשנתן ואינן חוזרין מחמת טורח ומ"מ אינם בקיאים וז"ש ה"ה א"י מפני שדעתן קלות ואמנם אם נסינו אותה קודם שחיטה ובקיאה במשנתה למה לא תשחוט וכה"ג מיירי בזבחים ומה"ט לא בעי' למימר נשים דיעבד דמשכחת בהו ג"כ לכתחלה וסברה זו יש להעמידה אפי' למסקנת הר"ן בסוגיין דטורח לחוד לא מפסיד להו לנשים כ"א ג"כ צריך שיהא להם היתר לתלות בו דהרי גם בזה יש להם היתר לתלות בו וכמ"ש שסומכין על מה שלמדו ועד"ז נ' לפ' ד' האגור שהביא ב"י דהמנהג שאין הנשים שוחטות כוונתו דאם תשחט תהא בכלל רוב מצויין מומחין וזה לא אמרי' אלא מטעם שכ' ומה"ט לא ישחטו שלא יהיו מצויין וא"ש:
ובאמת הרמב"ם ג"כ כ' נשים ועבדים אם היו מומחי' שוחטי' אבל מהרמב"ם אין ראי' דפשט דבריו מורה כמ"ש לעיל דס"ל דבעי' לכתחלה שיהא ידוע מכל שוחט שהוא מומחה ובענין מה שהביא הרא"ש ומרדכי ותוס' זבחים שם מה' א"י דשחט בלא ברכה שחיטתו פסולה כבר מלתי אמורה דכוונתו ג"כ בשוחט דאתא ממילא ושחט בלא ברכה דלא אמרי' לגבי' רו"מ א"ש מומחין הן דהמצויין א"ש אין שוחטין בלא ברכה:
וע' נה"כ מה שהשיג על הט"וז מהילקוט ולי נ' דהתם מדטרח קרא וכ' והגר אשר בתוככם סד"א דדווקא גר אבל לא משוחרר קאמר התו"כ דאשר בתוככם הוא המשוחרר דר"ל שהוא בתוכינו קודם שנתגייר משא"כ בעלמא:
ואמנם גם ד' הש"ך צ"ע שהרי גם המחבר כ' כאן וכל אדם אעפ"י שאין מכירין אותו כמו הטו"ז וע' פמ"ג:
רש"י ד"ה ושחיטתן כשירה כוונת דבריו דוודאי לא ס"ד דהכל ר"ל הכל ממש דהרי ידוע שיש כמה ששחיטתן פסולה אלא דהכל ריבוי היא ומ' לי' דמדקתני הכל אצל שוחטין ש"מ לכתחלה מרבי והדר תני הכל שחיטתן כשירה ש"מ דדיעבד מרבה וע"ז הק' לו רב אחא דלמא ה"ק הכל דין שחיטה נוהגת בהן דהרי גם בתמורה ובערכין ע"כ אתה צריך לפ' כן זה נ' פי' ד' הש"ס לד' רש"י וע' ברשב"א בשמעתין וש"י:
והנה כ' רש"י בכולהו דהכל אתא ג"כ לרבויי דאי לא אתי הנך לרבויי א"כ אין זה דומה לשמעתין דמ' מה דמרבה לכתחילה הוא דמרבה. מ"ש רש"י טוב תם נ' כוונתו דלא תימה משו"ה מייתי הש"ס הך טוב ברע או רע בטוב למימר דלא תימא דהכל ממירין היינו טוב בטוב דכה"ג שרי דהרי אפי' רע בטוב אסור וע"ז כ' רש"י דלא הוא כ"א רע היינו בעל מום וזה אינו ענין:
תוס' ד"ה התם בסו"ד נ' דגם לתי' קמא וע"כ צ"ל דקרא מיירי במזיד דלא אתרו בי' דאל"כ הרי לשוגג איכא קרא בפ"ע. וע' תוס' תמורה שם:
רש"י ד"ה וסופג משום לאו דלא ימיר לכאורה ד' רש"י כמ"ש רש"א דחד לאו מינתק לי' עשה והיינו לא יחליפנו וא"כ משום לא ימיר הוא דלקי וע' בראש יוסף שכ' איפכא. ואמנם נ' דהנה אמרי' בתמורה לא יחליפנו היינו שתצא קדש לחולין ולא ימיר והייני שתיהן קדושים וס"ל לרש"י דעל לאו דלא יחליפנו כיון דא"א שיצא קדש לחולין בלא פדיון לא לקי והוה כלאו דלא תמכר לצמיתות לד' קצת הראשוני' משא"כ אלאו דלא ימיר כיון דבאמת שתיהן קדושות הוא דלקי:
ובעיקר ד' רש"א ע' בראש יוסף וי"ל דהא תליא בפלוגתת הר' יוסף איש ירושלים בתוס' קדושין ל"ד ד"ה מעקה דלד' תוס' שם היכא דעשה מול ל"ת ועשה הל"ת מ"מ נדחה וה"ה בתרי לאוי משא"כ לד' הר' יוסף דס"ל כיון דל"ת אלים גם הל"ת עומד במקומו א"כ גם בתרי לאוי י"ל כן. תוס' ד"ה טוב כוונתם אף דעיקר דרשת ר"מ מד' קהלת מ"מ מייתי מעיקרא ד"ת דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא:
ד"ה אבל אמר בסו"ד הוה לאתויי מתהילים דכ' עולות וחי' אעלה לך אשלם לך נדרי דעדיף מהך דיונה דאיכא למימר דקאי אצדקה לעניי' כמו שדחה הרמב"ן ואף דכ' בקול תודה אזבחה לך קול תודה לאו היינו תודה:
רש"י ד"ה תרתי דיעבד לא בעי לפרש מעיקרא דהו"ל למתני רק הכל שוחטין די"ל דלא בעי למסמך דלמא איכא דסבר לכתחלה קאמר ובתר הכי הדר בי' רש"י דהרי גם בערכין תנא האי לישנא ולא חש למימר דלמא איכא דסבר דלכתחלה הכי קתני ע' רש"י כוונתו דהכי קאמר הו"ל למימר דל' הכי קתני לא מצינו כ"א היכי דמגי' במתני' מידי כמו חסורי מחסרא וכיוצא לזה כ' רש"י משום דלכתחלה ודיעבד ק' לן ורבה בר עולא קאמר דלכתחלה מיירי בחולין ודיעבד במוקדשי' לזה קאמר הכי קתני:
תוס' ד"ה חולין מאי למימרא בסוף דברי' מצאתי בע"ה בילקוט פ' כי תשא בפ' כיור סמוך לפ' א' ד' תוס' מתני' דבי אלי' ע"ש:
רש"י ד"ה שנעשו על טה"ק נ' כוונת רש"י דלא תימא דווקא כהנים הוו אכלו על טה"ק משום דרגילי בקדשי' כ"א אפי' ישראל הוו אכלו ולא משום קרבנות הנוהגים ברגל כפסח ושלמי שמחה וחגיגה דברגל הרי חייב כ"א ליטהר עצמו ברגל ואפי' ע"ה הוא בחזקת טהרה כ"א משום שלמי' ותודה קדשי' שהי' מזדמני' להם בשאר ימות השנה.
רש"י ד"ה ובמוקדשי' בסו"ד לך לך אמרי' נזיר' וכו' מל' זה הי' מ' דד' רש"י דבאמת בסכין ארוכה אין כאן חשש כלל שמא יגע וא"כ משום לך לך אמרי' נזירא וא"כ האי דבעי' דיעבד ברי לי שלא נגעתי היינו בסכין קצרה אא"כ ליקמו וכולן אחולין אטה"ק וכ"ת הא לכתחלה נמי שחיט רישא בסכין ארוכה וסיפא בקצרה א"וו בקצרה א"א ליזהר וארוכה הוא דבעי' ברי לי וא"כ ע"כ שייך נגיעה בארוכה והא דקאמר רש"י משום לך לך ר"ל דאף דבסכין ארוכה שפיר יכול ליזהר מ"מ אסור משום לך לך:
תוס' ד"ה ובמוקדשי' בסו"ד יל"ד כיון דבהדיא תנן מטמאה טומאת אוכלין ונ' דעיקר קו' תוס' הי' כיון דבמוקדשי' לענין העמדה והערכה חשבי' לה כחי' היאך נאמר דלענין טומאת אוכלין חשובה כמתה וע"ז הביאו בסו"ד דהרי גם בבהמה טמאה לנכרי לענין נבילה חשובה כחי' ולענין טומאת אוכלין כמתה ואף דלא דמי לגמרי למוקדשין מ"מ כבר יש מקום לדמות. תוס' ד"ה שמא הק' רבינו אפרים לא רצו לפ' דמיירי ששחט ע"י זריקה כרבא דשחט עופא בהדי דזבח דא"כ מאי שמא יגע שייך.
בסו"ד ובזה יתיישב נמי בסמוך הנה לכאור' כוונתם למ"ש לקמן ד"ה דליתי' קמן אא"כ הוא שפת יתר לכאור' אמנם כד דייקת הכי קאמר דלכאור' לפי' תו' לקמן דבמה דווקא בעי' אפי' דיעבד אחרי' רואי' א"כ מאי ק' מק' מהכא נפקא מהתם נפקא התם דמיירי במקדש דהרי נקט זרי' ובבמה כל עבודות כשרי' בזרי' כמבואר במתני' סוף זבחי' וא"כ ע"כ דיעבד כשר בכ"ג דעזרה רה"ר והכא בבמה אפי' דיעבד פסול ואמנם למ"ש כאן דכולא מלתא דטמאי' לא מיירי כ"א בבמה דבעזרה ל"ש סכין ארוכה א"כ גם בזבחי' מיירי בבמה שפיר פריך הש"ס. וכ"ת אכתי ק' האי דיעבד מיהת לא שמעי' מהתם וכמו שהק' הראש יוסף נ' דהאי ובלבד שלא יהי' טמאי' נוגעי' הוא שפת יתר פשיטא א"וו ה"ק דצריכי' לידע בבירור שלא הי' טמאי' נוגעי' בבשר:
והנה הראש יוסף הק' דאי בבמה פשיטא דדיעבד עכ"פ מהני אחרי' רואי' ותו דס"ד דיעבד כשר בלא שום דבר ולכתחל' משום אתי לאמשוכי אסור וכ' בגליון ראש יוסף של גדול א' בבמה מאי אתי לאמשוכי שייך אמנם באמת כוונת הראש יוסף דטעמא מאי אוקמא בבמה משום דק' לן דיעבד הא אי הוה מוקמי' לכתחלה לא אצטריך במה כלל ואמרי' דלכתחלה רק משום אתי לאמשוכי אסור:
גמ' ואמר ברי לי יל"ד פשיטא מהי"ת לא נהמני' ותו מאי ענין זה לשחיטתו כשירה וכי משום שחיטה נגעו בה ותו מאי ענין חוץ מחש"ו לכאן ולזה נ' דסד"א דמחמת שנזהר שלא יגע בבשר לא הי' נזהר כראוי שלא עשה פסול בשחיטה קמ"ל דאף דאמר ברי לי שלא נגעתי והי' נזהר כל האפשר מ"מ שחיטתו כשירה וע"ז קאמר חוץ מחש"ו דחיישי' בהו שמא עשו פסול בשחיטה:
ובהכי מתיישב לי דקאמר לקמן הכא עיקר מהי"ת יהא הכא עיקר כיון דאין הענין נוגע לשחיטה כלל והכא בשחיט' קמיירי ולמ"ש א"ש דאיצטרך לאשמועי' דלא חיישי' לפיסול בשחיט' ע"י זהירתו וכמ"ש. גמ' ורש"י בחולין גרידי ע' ראש יוסף שכ' דממתני' לא מוכח דדלמא במוקדשי' קמיירי ומשום דלאו בני כוונה נינהו וק' הא בהדיא קתני שמא יקלקלו וכ"ת היא היא היינו הקלקול א"כ מאי שמא הרי וודאי יקלקלו:
רש"י שמא ישהו ובדבור הסמוך כוונת רש"י באריכות דבריו דלהכי נקט הש"ס ל' עתיד ישהו משום דגם מתני' קתני יקלקלו והטעם כדמפ' הש"ס לקמן דאין מוסרין להם לכתחלה ונ' ד' רש"י דהטעם משום דאפושי טומאה לא מפשי' וז"ש רש"י והוה נבלה כלומר דמשו"ה אסור ואלו הוה טריפה הי' מותר למסור להם דשחיטה יטהר מידי נבלה:
לכתחלה נמי שחט הק' ראש יוסף אמאי לא קאמר ל"ל אחרי' רואי' ותי' דחוק ונ' די"ל דלמא באמת הא דטמא בחולין שוחט היינו באחרי' רואי' ומטעם שאמרנו דמחמת הוא דטריד ליזהר שלא יגע יוכל לבא לידי פיסול בשחיטה ואמנם עכ"פ קתני הכל שוחטין והכא ששחטו קתני:
תוס' ד"ה אילימא בסו"ד ועיקר דסכין וכו' פי' אם נאבד הסכין ואמנם נ' דהש"ס נקט הני תלת למימר דאפי' בסכין בדוק שחיטתו פסולה. ד"ה דליתא קמן דרוב פעמים אינו יכול ליזהר יל"ד למ"ש לעיל דר"ל שמא יגע אחר פרכוס ולמה לא יוכל ליזהר ונ' דהני ב' תי' תליין בב' תי' דלעיל אתי' יגע אחר פרכוס מתרצי הכי דמיירי בבמה: