אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ה בע"ה סוגי' דנשר פ' אלו טריפות תחלת ימות החורף ברגז רחום ת"ז"כ"ר.

ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט

בע"ה סוגי' דנשר פ' אלו טריפות תחלת ימות החורף ברגז רחום ת"ז"כ"ר.

בע"ה בענין שרצי' ותולעי' פא"ט

סי' בהמה וחי' נאמרו מן התורה וסי' העוף לא נאמרו ויל"ד מאי אשמעי' תנא במאי דקאמר סי' בהמה וחי' נאמרו וכי לא ידעי' הא מלתא ונ' דבאמת יל"ד לאיזו ענין כ' קרא בבהמה וחיה תרוויי' סי' ופרט כלן בשמן ג"כ במשנה תורה והנה בשלמ' בפרטן לחוד לא סגי דסי' אצטריך כדדרשי' במס' בכורות מואת זה לא תאכלו ממעלי הגרה דהיוצא מן הטמא אף שיש לו סי' טהרה טמא עיי"ש וא"כ אצטריך למכתב מעלי גרה ומפריסי פרסה אבל כיון דכ' סימני' פרטן ל"ל א"וו בא ללמדך על עופות ולומ' לך דווקא בבהמה וחי' הוא דרק בבהמות וחיות טהורה נמצאו אותן הסי' וזולתן טמאי' אבל בעופות לא תאמר כל שיש לו סי' שבעופות טמאי' לא היא כ"א דווקא אלו כ"ד מיני' לא זולת ומשו"ה לא הי' אפשר למכתב סי' טהרה בתורה משום דגם בטמאי' דהיינו כ"ד אלו יש שיש להם סי' טהרה וגזיה"כ שיהי' טמאי' וז"ש תנא דידן סי' בהמה וחי' נאמרו מן התורה לרמז מדוע סי' העוף לא נאמרו אף דנאמרו פרטן ומ"מ לכאור' מ' דגם בבהמות וחיות פרטן לאו דווקא דהרי תחש וקרש לא כתיבי והם טהורי' וא"כ מוכח לכאור' כד' תוס' דמנה הכ' לאו דווקא אלא שי"ל לתחש הרי לא ברא אלא לשעתו וקרש מה"ט באמת אמרי' דהוא טביא דבי עלאי דהיינו צבי ושפיר כ' בתורה.

כל עוף הדורס טמא לכאור' לד' ר"ת דכל י"ט עופות אינן דורסין וה"ה עורב ומיניו כ"א פרס או עזני' וכן נשר ומאי שייך לומר כל עוף הדורס ונ' דר"ת לטעמי' דס"ל אפי' מאותן שאין כ' יש ג"כ וכמ"ש תוס' לקמן ד"ה אף כל כיוצא בו עיי"ש וא"כ שפיר תנן כל עוף הדורס ואמנם רש"י לטעמי' לקמן שכ' דאף כל לא מרבה כ"א מין נשר וא"כ ע"כ לא מ' לי' לפ' כד' ר"ת דכל י"ט עופות אינן דורסין וע' בזה:

הדורס הכי תנן במתני' ור"ג בבריי' מוסיף דורס ואוכל ומעת' בשלמא לרש"י דמפ' דורס בשעת אכילה שפיר בא ר"ג להוסיף על מתני' ולבאר דלא נפ' כפי' הרמב"ן דדורס כפשוטו ולזה הוסיף תיבת ואוכל אבל להרמב"ן נהי דדחק עצמו דר"ל דורס כדי לאכול אבל שפת יתר זו ל"ל הלא ניחא טפי בל' דמתני' הדורס לחוד וצ"ל דס"ד דווקא אם אינו דורס כדי לאכול הוא דמקרי דורס אבל אם אוכל מיד נימא נתקיים בו ושן בהמות אשלח ושינוי מחמת רעבון הוא קמ"ל ר"ג אפי' כזו לאכול נמי. ומ"מ מה שחזר רש"י בגמ' מפי' במתני' ומבואר ברש"י נדה נ' ע"ב דל' ראשון דמתני' הוא של רבותי' ושני דעת עצמו אפשר דל' דורס ואוכל לא ניחא לי' בגמ' דמ' דורס בשעת אכילה ולפי' במתני' אין הדבר כן וע' לקמן בס"ד

ויל"ד אמאי לא תנא כל עוף שאינו דורס טהור ואמנם הא ל"ק אפי' לר"ל דהרי איכא פרס ועזני' שאינם דורסין א' מהם ומ"מ טמאי' אלא דאכתי אמאי לא כללינהו תנא בחדא מחתא ובשלמא לר"ת שפיר דהא גופא בא לאורויי לן דבג' סי' טהרה טהור משא"כ באינו דורס לחוד אלא לרש"י דמצריך ארבעה וודאי ק' והנה באמת רש"י במתני' לא ביאר פי' דסיפא כ"א בגמ' לקמן בד' ר"ג ואפשר דעתו מאחר דס"ל דסיפא ארישא קאי א"כ או או קתני דכל שאינו דורס וי"ל עוד סי' א' ממ"נ טהור דכיון די"ל ב' סי' הרי אינו פרס ועזני' ומשאר עופות לא הוה לרש"י דהרי דורסי' וא"כ לא מצי ליתני אינו דורס בהדי הנך ג' סי' דאו דס"ד דבחד סי' סגי או דס"ד דד' סי' בעי' כ"נ ד' רש"י במתני' אמנם ר"ג דקאמ' בג' סי' בידוע שהוא טהור ק' לי' לרש"י הרי גם הי"ט עופות י"ל ג' סי' ולזה פי' רש"י די"ל ד' סי' אלא דמ"מ ק' הרי בג' עם אינו דורס מיהת סגי אשר ע"כ נ' ד' רש"י עד"ז ויתיישב ג"כ קו' הרשב"א שכ' דבעופות ספיקות סותר רש"י עצמו והו"מ למפרך מהכא ג"כ ונ' דהנה ד' רש"י דלרבנן מרבי' מלמינו דעורב שכן ונדמה וכ' רש"י נדמה במראי' וביאר הר"ן דנדמה בסי' גם לרבנן לא בעי' כ"א אפי' י"ל ב' סי' אחרי' כיון דהוה שכן ונדמה במראי' וא"כ הרי גם באי' ודיה כ' למינו וג"כ מרבה ג' סי' ושכן ונדמה וע"כ די"ל ג' סי' אחרי' ומעתה גם רש"י מודה דעופות הכתובי' בתורה חד מג' סי' אינו דורס ועורב לחוד הוא דדריס דאין לו כ"א ב' סי' ופרס ועזני' חד מניי' לא דריס אלא דס"ל דיש מין איה שיש לו ג' סי' אחרי' ודורס ומה"ט הוא דכ' רש"י דארבעה בעי' אם נימא בידוע ול"ק ג"כ מח' ספיקות.

והנה הביא מרן זי"ע בח"ס ראי' לד' רש"י מהא דאראב"צ בבריית' מותרין לו דמ' דעכ"פ בעי' לדעת דאינו דורס ונ' דגם לד' הרמב' דס"ל דאו או תנן ומ"מ בעי' אינו דורס ג"כ מלבד הסי' טהרה א"ש ג"כ ד' ראב"צ.

ואמנם לולי דמסתפינא הייתי אומר דד' ראב"צ הביאו לרש"י לפ' ג"כ דדורס היינו בשעת אכילה וכמו שפי' בגמ' דעד"ז א"ש דהא דחולק את רגליו הוכחה על הדרוסה דמחמת שרוצה לדרוס על האוכל שלא ינוד צריך לעשות כן אמנם לשאר פי' ק' מאי ענין זה לדרוסה ותו אטו ראב"צ קניגי או בלסטרי הי' שאומר בידוע שהוא טמא איוו היינו הך דרוסה דר"ג.

אצבע יתירה פי' רש"י שאחורי הרגל והק' הר"ן א"כ אף נשר אין לו אצבע יתירה וכי אפשר לדורס כנשר בלא אצבע זו ונ' דקו' הוא לד' הרמב"ן שהסכים הר"ן עמו דדורס היינו כמשמעו אבל לפי' רש"י דדורס בשעת אכילה אין לאצבע יתירה זו שייכות לדרוסה דשמעתין אלא דמ"מ שפיר הק' הר"ן הרי ידענו שהוא דורס ממש ואיך אפשר לו בלא זה:

תוס' ד"ה כל עוף הדורס ונ' מקו' זו של תוס' יש ראי' לד' הרמב"ן דפרס ועזני' מלבד הסי' טהרה שיש להם ג"כ אינם דורסי' וא"כ ל"ק פרס ועזני' דכ' רחמנא ל"ל משום דתרוויי' אינם דורסי' ואמנם הב"י הק' לפי ל' הרמב"ם בנקל נבא להכשיר עורב ואמנם היינו משום דמ' לי' להב"י דעורב להרמב"ם ג"כ אינו דורס ולדבריו דמפ' עורב יש לו ב' סי' מלבד שאינם דורסי' וא"כ י"ט עופות מאי אי' להו וצ"ל דמודה הב"י דלד' הרמב"ם י"ט עופו' אין להם כ"א סי' א' וכמו כן אינם דורסי' וזה א"א דא"כ היאך מכשרי' בסי' א' ואינו דורס דלמא מי"ט עופות הוי אע"כ ד' הרמב"ם כל הי"ט עופות וכן העורב באמת דורסי' ואין לך אינו דורס כ"א פרס ועזני' לבד ומ"מ ק' מאי דאמרי' השתא דאי' לי' תרי לא אכלי' חד מבעי' הרי גם פרס ועזני' אית להו תרי וע' בלח"מ ודברי' ק' להולמם דמהי"ת נפ' דרז"ל הוה מס' להו אי פרס ועזני' אי' להו חד סי' או תרי ונ' דמאחר דהצענו דד' הרמב' דסי' הדרוסה הל"מ ולכ"ע לא דייני' לא מנשר דהרי אם דורס כל סי' טהרה לא מהני לי' ואמר דע"כ ד' הרמב' כד' הר"מ בר יוסף דכולהו י"ט עופות לית להו כ"א חד סי' טהרה א"כ גם הרמב' לא גרס לעיל כ"א ונגמר מעורב כמ"ש הרשב"א ור"ל לד' הר"מ בר יוסף וע"כ דהא דנגמר מעורב לאו דנגמר דאם דורס דלא מהני לי' סי' טהרה בעורב דהרי דורס בלאו הל"מ דטמא כ"א ולגמר מעורב דהני תרי סי' טהרה לא מהני דא"ל דעורב טמא משום דדורס דא"כ לא אצטריך קרא דדורס הל"מ וא"כ הדרא קו' לדוכתא פרס ועזני' ל"ל השתא תרי סי' טהרה לא מהני חד מכ"ש ולק"מ אד' הרמב' בע"ה:

תוס', ד"ה כל עוף הדורס הנה תוס' לא הקשו כ"א אפי' רש"י במתני' והר"ן הק' קו' זו עצמה אפירש"י בגמ' וזה תימא דניהוי בתרנגולת הנך תרתי סי' דרוסה ואמנם מצינו בסוגי' זו כמה עניני' כאלה העורב שקורין קורב"ל כ' תוס' בשם ריב"ם שמצא בו אצבע יתירה וזפק והר"ן והרשב"א כ' שמצא הרמב"ן בו קרקבן נקלף וכן בינשוף הנקרא קאן ע' בדברי' ושכלינו קצר מהשיג וצ"ע:

ולענין קו' תוס' נ' דד' רש"י דהיינו דבא ראב"צ לפ' דלאו כל דדורס ואוכל טמא דא"כ תרנגולי' יהי' עוף טמא כ"א אם חולק את רגלי' בשעת דרוסה אז הוא טמא וזה אינו בתרנגולת ומיושב עד"ז קו' מרן זי"ע מה זה דקאמר ראב"צ מותחין לו חוט של משיחה לראות אם דריסתו עם חילוק רגלי' או לא:

תוס' ד"ה כל שיש לו אצבע יתירה וכו' ואין ל' הבריי' מ' כן ר"ל דכשם דהא דאמר ר"ג בידוע שהוא טמא ר"ל בסי' זה לבדו ה"נ דידוע שהוא טהור מ' בהני ג' סי' לחוד:

והנה ד' ר"ח שהביאו תוס' לקמן דקרקבן נקלף הוא סי' החדש ע"כ כד' ר"ת דהרי הביאו תוס' לקמן בשמו דס"ל כל העופות יש להם ג' סי' לבד עורב פרס ונשר ועזני' ואחרי דקרקבן סי' החדש ממילא כל העופות אינם דורסי' ויש לעיי' האיך נוכל לומר דקרקבן הוה סי' החדש הרי לר"א סנוני' לבד הוה מין עורב אף דקרקבנו נקלף וא"כ הוה פרס ועזני' אבל עורב אינו יכול לחיות ור"א מלמינו דעורב מרבה לי' וע"כ צריכין אנו לומר כד' תוס' לקמן דבהא באמת פליגי אי הוה הך קליפה קליפה או לא ומ"מ לא מסתבר לומר דגם בזפק בהא פליגי דבשלמא בקליפת קרקבן מצינו בח' ספקות שנסתפק לרז"ל קליפה מה היא אבל בזפק לא מצינו כ"א מסתבר דר"א ורבנן בתרתי פליגי בזפק כמ"ש רש"י דלר"א שכן לחוד אף דאינו נדמה טמא ולרבנן שכן לחוד טהור וזרזיר לא מקרי נדמה כמ"ש הר"ן דהוא קטן והוא מזמר והוא שאנו קורין נאכטיגאל ועורב גדול וקולו מר קירקיר ובסנוני' פליגי בקליפת קרקבן כמ"ש תוס' ואפשר דגם תוס' לא כ' כן כ"א אי זפק הוה סי' החדש כמו שרצו לפ' בחד פי' ולפי' זה צריך לדחוק דבזרזיר כמו כן פליגי אי הזפק הוה זפק:

והנה עפ"י דברי' אלו יובן דמאי מס' להו בח' ספיקות דמאחר דקיי"ל כרבנן דאף קליפה קשה כסנוני' הוה קליפה אם ה"ה בסכין מהני או לא. ומ"מ יצא לנו יישוב לד' הרמב' שפסק בזרזיר כר"א ומ' משום דהש"ס פריך מבריי' אדר"נ ובסנוני' כרבנן משום דגם הרמב' הוה ס"ל דבסנוני' בקליפת קרקבן פליגי אי ס"ד דהל' כר"א בסנוני' א"כ מאי מס' להו בתר הכי בח' ספיקות הא וודאי לר"א טמאי' נינהו וכ"ת עכ"פ דלמא מס' להו לאמוראי אי הל' כר"א או כרבנן בסנוני' גופא בסכין נקלפת א"כ הו"ל למחשב גם סנוני' בהדי הנך ספיקות אלא ש"מ בסנוני' הל' כרבנן וע' לקמן בס"ד גבי פלוגתא דר"א מ"ש בזה בס"ד:

ודע דעל מיש הכ"מ דד' הרי"ף כהרמב' דבזרזיר הל' כר"א מדהביא הך ברייתא למינו לרבות את הזרזיר ק' א"כ הרי גם סנוני' הביא והכ"מ בעצמו כ' דע"כ בסנוני' הרמב' מודה וצ"ע:

והנה תוס' הביאו ראי' מדא' ר"ל ב"ב הי' ובלבד שיכיר עורב ש"מ עורב אינו דורס וק' אד' רש"י למ"ש לעיל דבעורב גופי' גם רש"י מודה אלא דכיון דרש"י ס"ל דנדמה דעורב דרבנן מוד' בי' היינו נדמ' במרא' ולא בסי' כמו שביאר הר"ן א"כ הרי מסקי' דר"נ כל מין עורב קאמר ושפיר קאמר ובלבד שיכיר אף דעורב דורס וההוא לא דריס דמ"מ דלמא מין עורב הוא וכ"ת הרי בס"ד לא נחתי' להכי וא"כ יק' הש"ס הך קו' תוס' באמת הו"מ להק' אלא דניחא לי' למפרך מבריי' דהרי לפי ד' תוס' לקמן מקרא הו"מ להק' הרי כ' למינו:

אמנם בלא"ה לפי מה שפי' רש"י בדאמימר ופי' דלא דריס דלא חזי' לי' דדריס גם מב' סי' דר"נ ל"ק דר"ל ג"כ מיירי דלא חזי' לי' דדריס ואי אינו מכיר עורב לא מחזקי' לי' בלא דריס:

והק' תוס' אמתני' לר"ת ל"ל ג' סימני' ומ' לכאורה דלרש"י ניחא להו אמנם הר"ן אדרבא לרש"י הק' קו' זו דעכ"פ יהי' סי' החדש מה יהי' בסי' החדש ועוד חד סי' סגי ונ' דאדרבא י"ל קו' זו הוקשה לרש"י ומהכי דייק לי' כשיטתו דע"כ במיני הטמאי' דכ' בהו למינו ואמרי' לקמן מאה מיני עופות יש במזרח וכללן מיני איה לא בקיאי להו לרז"ל דלאו קניני ובלסטרי הי' וכל שכן ונדמה רק במראה הו"ל מין איה ולא נתברר להם מהו סי' החדש דליתא במיני איה וכיו"ב ולהכי אצטריכו כולהו ד' סי'.

אר"נ הי' בקי בהן ובשמותי' כ' רש"י דצריך להיות בקי בשמותי' דאף שבקי בפרס ועזניה אם עוף א' שמו פרס חיישי' שמא מינו הוא נ' דבדברי' אלו מיושב קו' תוס' והראשוני' דלמה לא קאמר ר"נ בקיצור עוף הבא בסי' א' טהור ובלבד שיכיר פרס ועזני' דאי הוה קאמר הכי לא הוה ידעי' דחיישי' לשם פרס אף שאינו דומה לפרס דבשלמא בעורב ליכא למטעי דהרי צריך להכיר כל מין עורב משא"כ בפרס ועזני' אמנם פי' זה הוא רש"י לטעמי' דס"ל לעיל גבי כל כיו"ב דהיינו מין נשר אף שאינו דומה לנשר אלא בסי' וס"ל כמו שביאר החי' ר"ן דברי' דאפי' היכא דלא כ' למינו יש ג"כ מיני' הרבה אלא דהיכא דכ' למינו א"צ לדמות לו אפי' בסי' כ"א במרא' וא"כ גם בפרס ועזני' שפיר כ' רש"י דאם שמו פרס אף שאינו דומה לו אמרי' מין פרס הוא אבל תוס' נחלקו לעיל בהא ארש"י וס"ל דבנשר ל"ש מין ע"כ מפ' גם כאן דקפידת השם הוא רק דלא ליתי למטעי וא"כ אם הי' אומר שיכיר פרס ועזני' כמו כן הוה סגי ולהכי הק' להם קו' זאת ומה דלא הקשו כ"א אסיפא ולא מיד אתחלת ד' ר"נ היינו דמה לי אם יאמר הי' בקי בהן או ובלבד שיכיר אמנם הנ"מ דהשתא צריך למכפל בבא דסיפא והיינו דק' להו:

אמנם יש להביא ראי' מקו' זו לד' הרמב' דאם הוא בקי א"צ אפי' בדיקה והיינו דאשמעי' ר"נ אלא שהראשוני' הקשו עוד על רש"י למה לא אמר ג"כ הי' בקי בכל הכ"ד עופות ולמ"ש דלד' רש"י גם רז"ל לא הי' בקיאי' במיני איה וכיו"ב ל"ש לר"נ למימר הכי:

תוס' ד"ה למינו וא"כ ק' למר לא הק' באמת הש"ס מקרא דכ' בהדי' ונ' דלכאורה יל"ד למה לא ביאר ר"נ סי' עורב ויאמר עוף הבא למשל באצבע יתירה וקרקבן נקלף מותר לאוכלו דאינו עורב אלא ש"מ כד' רש"י דאפי' לרבנן דס"ל שכן ונדמה בעי' לא בעי' נדמה בסי' כ"א אם נדמה במראי' היינו דכ' רחמנא גבי עורב למינו דאסור וא"כ לא סגי בסימני עורב כ"א בעי' שיכיר עורב ומעתה מדקאמר ר"נ ל' זה מוכח דס"ל דמלמינו דרש"י אפי' לא נדמה בסי' והכל תלוי בשם עורב ומעתה מקרא לק"מ אמנם מבריי' וודאי ק' דהרי זרזיר וסנוני' אין שמם עורב וקאסר ר"א וע"כ לא פליגי רבנן אלא משום דבעי' שכן ונדמה אבל בשמא לא תלי' מלתא ג' לר"נ:

אף הן עתידין ליתן את הדין ע' כ"מ מה שב' בזה דגם רבנן ל"פ עלי' דר"א וק' ג"כ מסנוני' דאמרי' בהדי' לחד מ"ד דרבנן פליגי עלי' ומ"מ קאמר ר"א האי לישנא ונ' דבזרזיר אקפד ר"א מדא"ל שאנשי כפר תמרתא אוכלין אותו מפני שיש לו זפק ומ' דאפי' הוה שכן ונדמה הי' אוכלין אותו וממילא מה ידרשו תו מלמינו והיינו דאמר שעתידין ליתן את הדין כי בלי ספק גם שכן ונדמה דמודו רבנן אכלו אמנם בסנוני' למ"ש לעיל דס"ל לרבנן דהקליפה קליפה הדרא קו' לדוכתא דלרבנן כל כה"ג ליכול וליכול אמנם ע"כ דברינו תלי' בפלוגתא דאמימר ומר זוטרא דלמ"ד בכל סנוני' פליגי שפיר י"ל כמ"ש דבקליפה פליגי אמנם למ"ד דבירוק' כריס' מודו רבנן ע"כ לאו בקליפ' פליגו ובקליפ' רבנן מודו ובחיורא כריס' הוא דפליגי דלא מ' להו לרבויי כל כך מלמינו והנה ר"א הוה ס"ל דרבנן בירוק' כריס' מודו לי' וכיון שא"ל שאנשי גליל העליון אוכלין את הסנוני' משום דקורקבן נקלף א"כ ע"כ גם הירוקה אוכלין דאי ירוקה אין קרקבן נקלף האיך איכא למ"ד דרבנן פליגי גם בירוקה אע"כ גם ירוקה קרקבן נקלף והיינו דקאמר ר"א שעתידין ליתן את הדין והשתא אמימר ומר זוטרא פליגי בתר הכי אם האמת כן דרבנן מודו בירוקה או הדין עם אנשי גליל דס"ל דלגמרי פליגי רבנן ואנן מח' ספיקות דלקמן פשיטא לן כמ"ד לגמרי דאכל' הדרא קו' לדוכתא מאי מס' לן ומ"מ במאי פליגי ר"א ורבנן ע' בח"ס יו"ד סי' ל"ד בשם רלב"ח ודפח"ח וש"י:

ולדעתי י"ל עפ"י דרכו דהנה שני פעמי' כ' בעורב למינו חד במשנה תורה וחד בתו"כ ואף דגם בנץ כ' ב"פ למינו אמנם עורב הרי כ' בלא"ה את כל עורב ולמה אצטריך קרא במשנה תורה לאכפולי תרוויי' או לכתוב את העורב למינו כמו גבי נץ או את כל העורב אלא ש"מ דהא דהדר קרא לתרוויי' למילף דגם אכל קאי למינו וכמ"ש רלב"ח דמכל מרבי' עורב חיור' ומלמינו סנוני' לבנה ורבנן למ"ד דלגמרי פליגי לא דייקי בזה דכיון דהדר קרא משום דאה ואי' לכל הטמאי' גם חיור' ונדמה אהדר ע"י כל ולמינו ולעולם לא דרשי' למינו אכל:

אמנם כד דייקי' לה לפלוגתא דאמימר ומר זוטרא סלקא לן ע"כ שמעתא הכי דאמימר דס"ל דבחיורא כריסא גם ר"א מודה ובירוקה פליגי ס"ל לרבנן דהך קליפת הקרקבן קליפה וא"כ אית לי' תלתא סימני' ולאו עורב הוה ור"א ס"ל דלאו קליפה הוה ומ"מ בחיורתא דלא דמי לעורב העמקי כמ"ש החי' ר"ן בשם הרמב"ן דע"כ עורב עמקי אין כלו לבן דארז"ל כשתמצא עורב כולו לבן תמצא כשירה בנשי' מוד' ר"א דאין זה עורב וטהור כיון דאי' לי' תרי סי' אמנם למר זוטרא גם רבנן מודו דאין הקליפה קליפה ובחיורת' פליגי מטעם הנ"ל וא"כ הנך ח' ספיקות דלא כאמימר ודלא כמר זוטרא דלאמימר הל' כר"א וא"כ קליפה קשה אינה קליפה ולמר זוטרא גם רבנן הכי ס"ל ואין לומר דמס' לן הא גופא כמאן הל' כ"כ דא"כ הו"ל למחשב גם סנוני' בהדי הנך ספיקות וצ"ל דנפרשי' פלוגתיי' דר"א ורבנן כאמימר וקיי"ל כרב יודא דס"ל הל' כרבנן ובסנוני' הקליפה קליפה ומס' לן בח' ספיקות דבעי סכין מאי דינא

והנה לפנינו לקמן בבריי' למינו לאתויי עורב הבא בראשי יוני' ולכאורה ראי' מזה לאפוקי מרש"י דס"ל נדמה במראה בעי' אמנם למ"ד ירוקה כריס' מקרי נדמה במראה גם זה א"ש אמנם הרי"ף הביא הבריי' למינו להביא זרזיר וסנוני' וראשי יוני' מרב' מכל וכן הוא בהדי' בתו"כ פ' שמיני נ' דעתו דהג"מ רצה לתרץ הבריי' אליב' דרבנן ושבק לזרזיר וסנוני' אך מאחר דלא א"ש כ"א למ"ד בירוקה רבנן מודו ואנן כמ"ש מח' ספיקו' קיי"ל דאף בירוקה פליגי רבנן וע"כ מוטב להניח הבריי' כפשטא וזרזיר לדוגמא נקטא ובאמת העיקר על שכן ונדמה, וכמ"ש הר"ן אלא דלפי הנחה זו ע"כ גם הרי"ף ס"ל דנדמה היינו במראה ולא כמ"ש הר"ן בנדמה היינו בסימני' לד' הרי"ף:

תוס' ד"ה מפני שיש לו זפק ד' תוס' דנדמה דרבנן היינו בסי' וזה שכ' דבהכי פליגי ועד"ז נבא ליישב קו' תוס' על הרמב"ם דלהריב"ם צ"ל דר"א ורבנן בהא פליגי בזרזיר דלא הוה נדמה במראה אף דנדמה בסי' לרבנן לא הוה עורב ובסנוני' דהוה קצת דומיא לעמקי שוב אינו נדמה בסי' וגם אינו שכן ולר"א די בנדמה במראה ולרבנן כיון דלא הוה שכן בעי' גם נדמה בסי' ומעתה שפיר קאמר ר"נ דבב' סי' ובלבד שיכיר עורב דר"נ ס"ל כר"א כמ"ש אמימר לקמי' וא"צ נדמה בפי' דומה במראה ואם מכיר עורב ליכא למיחש למראה וגם למר זוטרא א"ש דע"כ ל"פ רבנן אלא בחיורא כריס' דאפי' לעמקי לא דמי כמ"ש הרמב"ן דלא ימצא עורב כלו לבן אבל בירוקה דדומה במראה מודו אף דלא דמי בסי' וא"כ שפיר הכל תלוי בו בלבד שיכיר עורב.

והנה הרש"א דחה קו' תוס' על הרמב"ם ממה שהקשו ב' סי' דומיא דא' דאי הא' ברור לן ע"כ היינו דלא דרס ולק"מ ונ' דזה א"ש בד' אמימר דקאמ' בהדי' והוא דלא דריס יל"פ דהיינו סי' טהרה אבל ר"נ הרי לא הזכיר מאומה מדרוסה ומהי"ת נפ' ד' אמורא באופן שהוא קיצור ולא פי' א"וו איזו סי' שיהי' קאמר ושפיר הקשו תוס' ומ"מ נ' ליישב דר"נ סי' א' של פרס ועזני' קאמר דבהו מיירי ר"נ ואותן ב' סי' קים לי' לר"נ דליתנהו בעורב.

והנה סיימו תוס' דגם לריב"ם ק' והק' רש"א דאדרבא לריב"ם לא תי' מידי ונ' דוודאי לריב"ם לא תי' מידי אלא דכבר כ' לעיל דלריב"ם צריך לפ' דאינו ידוע אם דורס או לא וממילא גם הכי ל"ק אלא למה שדחו לעיל תי' זה הדר' ומקשו הכא ובאמת לריב"ם ע"כ נחתי' להאי תי'.

והנה מסקנת תוס' דפליגי בזפק אי הוה זפק וכבר כ' לעיל מ"ש בזה ולכאורה הא בהדי' אמרי' לקמן דבזרזיר בשכן פליגי וצ"ל כוונת תוס' דמאחר דר"א ס"ל למינו בא לרבות שכן אלא דאי הזפק של הזרזיר זפק י"ל ג' סי' טהרה ואין זה עורב ואמנם מאחר שהזפק קטן משאר זפק עופות טהורי' פוסלו ר"א מטעם שכן ולאו דלר"א הזפק י"ל שיעור.

ונבא עוד הפעם לד' הרמב"ם דהנה מבואר מדבריו דס"ל כד' הר"מ בר יוסף דעופות טמאי' אין להם אלא חד סי' טהרה דאל"כ הו"ל לבאר דבג' סי' טמא אי ס"ל בין כרש"י בין כר"ת ויש לתמוה על ה"ה שכ' דדין הרמב"ם שכ' דבאינו דורס ועוד סי' א' של טהרה טהור הוא אליבא דכ"ע הרי לר"ת כל הי"ט עופות וכן עורב אינו דורסי' וצ"ע ומ"מ כיון דהרמב"ם בשיטת הר"מ בר יוסף אזיל ע"כ ס"ל דסי' החדש הוא אינו דורס וא"כ מה ענין לד' הגאוני' דהכל תלי' בקרקבן נקלף שהוא לכאור' לשיטת ר"ח ונ' ד' הרמב"ם דהגאוני' לא מדינא קאמרו כ"א משום דאירע מעשה בהך תרנגולתא דאגמא דהוו מחזקי' לה באינה דורסת ולבסוף חזי' דדרסה ומשו"ה לא רצו לסמוך כ"א אקרקבן נקלף דסי' זה אינו בעורב דהרי קיי"ל כרבנן בסנוני' מה"ט וכיון דאינה מין עורב סמכי' שפיר שאינה דורסת דמאי איכא דלמא משאר עופות טמאי' שקרקבן נקלף היא הני עופות טמאי' גופי' מיעוטן קרקבן נקלף ולא הביאו הראשוני' כ"א ינשוף ובת היענה והני אינן דומין כלל לעופות שלנו שאנו מתירין כי העופות הטמאי' חוץ מעורב שדבר בהם הכ' כלן משוני' ולא מצינו פלוגתא בהדי' ג"כ כ"א בעורב ז"נ פשט ד' הרמב"ם בענין קבלת הגאוני'.

וכ' רש"י עלי' דאמימר ונ' לי ענין דרוסה י"ל דרש"י בא להביא ראי' דע"כ אין פי' דרוסה כד' ר"ת או רמב"ן דהרי חזי' דכיון דלא חזי' לי' דדריס שוב לא מחזקי' לי' בדורס והיינו אם הדרוסה נכרת בדרך אכילה ואין סברא שעוף יאכל פעם עד"ז ופעם ע"ד אחר משא"כ לר"ת ורמב"ן אין ראי' מפעם א' לחבירו אם פעם א' אוכל לאחר שהמית דלמא פעם אחרת יאכל מחיי' וכן אליבא דרמב"ן ומשיטתו הביא ראי' לשיטתו ובאמת הם מפ' דאמימר כמ"ש תוס' דהאי סי' הוא אינו דורס ולא מיירי ממחזקי' כלל ושפיר פי' פירושם.

והנה מבואר מד' רש"י דגריס כגי' דידן דטעמא דאמימר משום דפרס ועזני' לא שכיח ביישיב אבל הרי"ף גריס ואיבע"א מאי איכא וכו' מ' דללישנא דלא סבירא לי לא נחתי' להכי ונ' דללי"ק פליגי ר"ל ואמימר תרוויי' לא חיישי לפרס ועזני' כ"א ר"נ ס"ל דגם שאר עופות אינם דורסין ולכן מצריך גם לסי' אינו דורס שיהא בקי בהן ובשמותי' ומפ' הרי"ף כה"ר משה בן יוסף דקאי אכל כ"ד עופות אהא קאמר אמימר לא סבירא לי ובלי"ב גם ר"ל מודה דשאר עופות דרסי' ומ"מ לא מחלק בין סי' דאינו דורס לשאר סי' משום פרס ועזני' ואהא קאמר אמימר דפרס ועזני' לא שכיח ביישוב ומבואר דהרי"ף כה"ר משה בן יוסף ס"ל:

תוס' ד"ה והוא אבל רש"י גריס והנ"מ וא"כ אין שייכות כמעט לפי' תוס' והנה קו' ראשונה שהק' ארש"י דלמא עורב הוא יש לתרץ דסי' א' דקאמר ע"כ היינו של פרס או של עזני' והני ב' סי' ס"ל דתרוויי' ליתנהו בעורב וא"כ לעורב ליכא למיחש דמיירי דאי' לי' האי סי' דליתא בעורב אמנם אקו' שניי' כבר תמה רש"א דאי הוו פרס ועזני' שכיחי ביישוב לא הוה מחזקי' באינו דורס וק' היאך לא נחתו תוס' להכי ונ' דהני תרי קו' של תוס' הן ע"ד את"ל וכוונתם דאם נתרץ קו' ראשונה דכיון דחזי' ע"י דרך אכילתו שאינו אוכל כדרך הדורסין מחזקי' לי' באינו דורס א"כ אפי' אם פרס ועזני' שכיחא נסמוך אהא וע"כ חדא קו' ק' ולמ"ש הראשונה נתיישבת בענין אחר בע"ה.

וראי' בתוספתא רשב"ג אומר כל שיש לו אצבע יתירה טהור מ' דאצבע יתירה הוא סי' החדש וזה תימא דהרי כ' תוס' וכל הראשוני' דכמה עופות יש להם אצבע יתירה אמנם לד' הרמב"ם דר"ל אם אינו דורס ויש לו עוד סי' טהרה טהור נקט רשב"ג אצבע יתירה לרבותא דאפי' סי' טהרה זה מהני באינו דורס.

ומלקי' עלי' גם רש"י בא ליישב קו' תוס' דמאי אתא לאשמעי' ולזה כ' רש"י דהיה וודאי חגב טמא ולא ס'.

מאי ספיקיי' ע' רש"י ותוס' הנה מ"ש תוס' דדוחק לומר שלא חשו רק לעורב י"ל שהי' שכן ונדמה לעורב ומ"מ בג' סי' א"א להיות עורב ואי אי' לי' תרי סי' לעורב חיישי' משום דהוא שכן ונדמה:

ומ"מ ד' רש"י דמפ' דהו"ל ג' סי' אף דרש"י לא ס"ל ע"כ דקורקבן נקלף הוה סי' החדש מדפוסל בג' סי' דמתני' נ' דאמרי' חד מניי' הוה תרנגולא דאגמא והנה רש"י גבי תרנגולתא דאגמא כ' מכאן מוכח דאין שום עוף טהור נאכל אלא במסורת כוונתו דאפי' ג' סי' לא מהני והתוס' דפשיטא להו דג' סי' מהני השיגו עליו וכ' דמיירי שלא הי' לה כ"א סי' שאינו דורס לבד ואמנם רש"י דפשיטא לי' נ' דמדקרי לה תרנגולתא ש"מ דהי' לה כל סי' דתרנגולת דהיינו אצבע וזפק וקורקבן דאל"ה האיך עלה על דעתם לקרוא אותה תרנגולת וא"כ ה"ה תרנגולא ג"כ אי' לי' כולא סי' תרנגול אלא דבקליפת הקורקבן נסתפק להו ונמצא לפי הס"ד התרנגולת הוה פשיטא להו דכשירה ובתרנגול מס' להו ולמסקנא תרנגולת פשיטא דאסורה ותרנגול בספיקא קאי אלא שאני חוכך אם ר"פ לא פליג אדאביי הוא דאמר דתרנגול דאגמא היינו מרדא וספיקא הוה אבל ר"פ י"ל דס"ל לאו היינו מרדא וודאי אסור:

והנה רש"י בנדה נ' ע"ב כ' בהדי' דהך תרנגולת נקבה אסורה והתוס' בשמעתין דחו דברי' מדאמרי' היוצא מן הטהור טהור ובנדה דחו זה דבאפרוח שמתהוה מן העפר ל"ש זה בין לקולא שיהא טהור מפאת הנקבה בין לחומרא מפאת הזכר ולכאורה מוכרח לומר כן דמ"ש אפרוח זה מאפרוח ביצת טריפה דשרי ג"כ מהאי טעמא ונ' ד' תוס' בחולין דאס"ד דגם באפרוח ביצת טמאה שייך זה דאם האב הזכר טהור האפרוח טהור אם דומה לזכר משום ה"ט דמעפרא גביל אדאשמעי' אפרוח ביצת טריפה לישמעי' רבותא טפי אפרוח ביצת טמאה מאי אמרת זה לא אפשר דאין טהור מתעבר מן טמא וה"ה איפכא א"כ ממילא מוכח דלא כרש"י דא"א להיות הזכר טמא והנקבה טהורה אלא דמ"מ צריך פי' דמאי סברא לחלק ביני' ונ' די"ל דהנה ביצת טמאה ילפי' מבת היענה ואמנם לית מאן דפליג דגם יענה בס' וכלל קרא ביצת היענה בהדי יענה לומר לך מה יענה אין לה היתר אף ביצה דידה אין לה היתר אפי' אם האפרוח אינו דומה ליענה משא"כ ביצת טריפה אם גם להאי מדמי' כמ"ש תוס' בסוגי' דביצים מ"מ לביצה מדמי' לה דהביצה אסורה ומקרי ביצה אסורה אבל אין שמה יענה כמו התם ומיושב עפי"ז קו' תוס' לקמן בסוגי' דביצי' ל"ל קרא לאסור ביצה טמאה דאצטריך קרא לאסור אפרוח ביצת טמאה וכמ"ש ומ"מ בנדה ל"מ להו לחלק אלא שיש לדון אם למסקנא גם בנדה לא הדרי בהו תוס':

והנה מסקנת דברי' בנדה שם צריך ביאור שכ' דלא דמי לשאר עופות מ' דפשיטא להו דאף דחזי' דדריס מ"מ כיון דלא הוה משאר עופות טהור ומהיכן פשיטא להו הרי דורס טמא מלתא באנפי נפשי' הוא ונ' דדייק להו הכא מדאמר ר"נ הי' בקי בהן ובשמותי' עוף הבא בסי' א' טהור ואמאי נהי דאינו מהן מ"מ דלמא דורס אלא ש"מ פשיטא דדווקא נשר כ' רחמנא להורות על כיו"ב וכל שאין לו סי' טהרה אף שאינו נשר הוא טמא משא"כ שאר עופות הבקי בהן יכול לאכול כל שאינו דומה לנשר:

אלא דק' מהיכן פשיטא להו דהך תרנגולתא הוה לה עוד סי' טהרה הרי הכא בחולין בהדי' כ' בפשיטות דמיירי שלא הי' לה שום סי' טהרה ונ' דהתם כ' כן רש"י לטעמי' דס"ל דהך תרנגולתא הוא מין א' עם התרנגול והתרנגול לא הי' אוכלי' משום דהי' מס' אם הקרקבן נקלף אבל התרנגולתא הוה קורקבנה נקלף והי' אוכלין אותה וא"כ הרי חזי' דהוה לה עוד סי' טהרה וכ"ז לד' רש"י אבל בחולין שכבר החליטו תוס' נגד רש"י כ"א דהוה מין בפ"ע שפיר כ' דיל"פ שלא הי' לו שום סי' טהרה רק אינו דורס

והנה יש להביא ראי' לסברת תוס' נדה דבעוף ל"ש כל היוצא מן הטהור מההוא בר אווזא דאתא לקמי' דמר שמואל דאי לא הוה הקורקבן רפי בשמשא הי' מטריף ואמאי הרי מבר אווזא דטהור אתא אלא ש"מ דבעוף ל"ש היוצא מן הטהור ולד' תוס' חולין צ"ל כמ"ש הכנפי יונה שהי' בר אווזא הבר ומ"מ זה דוחק דהו"ל להש"ס לפרש בר אווזא הבר ולא קאמר כ"א סתם ההוא בר אווזא:

ומ"מ בין לתוס' חולין ובין לתוס' נדה ומכ"ש לרש"י נדה מבואר דפשיטא להו דבעוף טהור וטמא מתעברין זה מזה אין מקום לד' רש"י וא"צ לד' תוס' לא דנדה ולא דחולין וכמ"ש לעיל ותימא בעיני על מרן הגאון זי"ע בח"ס יו"ד סי' ע"ד שצידד בזה אי גם בעוף אמרי' אין מתעבר מן טמא הרי מד' רש"י ותוס' אלו מבואר דבעוף ל"ש כלל זה וגם מהכנפי יונה נעלם ד' תוס' ורש"י אלו וכן מ"ש מרן זי"ע דשייך בטהור וטמא חוששין לזרע האב הא מלתא תלי' בהני תרי תוס' לתוס' נדה ורש"י ל"ש חוששין לזרע האב ולתוס' חולין שייך:

והנה זה שנים באו למדינתינו תרנגולי' משוני' בג' ראשי עניני' מתרנגולי' שלנו רגלי' גבוהי' מאור וזה הי' אפשר לדמות למאי דאמרי' בב"ק אי נימא משום דהאי אריך קועי' כמו שהובא בצ"צ סי' כ"ט לענין אווזת הבר אמנם אין להם כח הקפיצה כ"א הולכי' רק על הארץ ואפי' ב' אמות אינם יכולין לקפוץ וגם קולם משונה והנה הקפיצה אין לתלות במה שרגלי' גבוהות דמלבד שבעופות טמאי' יש שגבוהי' כסוס כגון היענה ופורחי' באויר אפי' בעופות טהורי' המצויי' בינינו עוף שקורין אנדיאן רגלי' גבוהות ביותר ומ"מ פורח על כל הגגות וגם שינוי הקול מלתא היא דהרי כ' הר"ן רבנן מטהרין זרזיר לשיטת רש"י משו' דקולו משו' מקול עורב:

והנה יש שרצו להכשיר עפ"י מ"ש הרב אב"ד מו"ה נתן כ"צ אדלער בלונדן שקיבל עדות מפי אנשי אסטאינדיען שאוכלי' אותם שם אמנם לא שלח הרב כ"א כתב ריקם ומי יוכל לסמוך אם הם אותם שקיבל העדות עליו וכי שם שכ' הרב דהיינו קאככינא היהנר כתוב עלי' ואמנם בר מן דין כ' לי ת"ח א' שמו מו"ה שמעון דייטש מירושלי' עיה"ק תוב"ב כי לפני' העידו מקאלקוטא שהוא ג"כ מדינה כאינדיען אנשי' נאמנים כי אדרבא היהודים בקאלקוטא נמנעי' מתרנגולי' אלו ועל מי נסמוך כוונתי דצריך דרישה אם אין אוכלין מחמת חסרון מסורת או שמחזקי' לאי' וכמו שביאר הש"ך ויש שרצו להתיר מטעם אין טהור מתעבר מן טמא וכן אמרו משמו של הרב אב"ד במקלאש מוה' בער למדן בעל מחבר ס' מנחת עני זצ"ל אמנם כבר כ' לעיל דמבואר מד' רש"י ותוס' חולין ונדה דבעוף ל"ש כלל זה אבל גברא רבא אמר מלתא אין מזחיחין אותו וי"ל דדבר זה תליא בפלוגתת ר"א ורבנן דמ"ש ר"א לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב כוונתו ג"כ שמזדקק לו ומתעבר הימנו וס"ל לר"א דגם בעוף אין טהור מתעבר מן טמא אלא שחכמים מה"ט גופא דלית להו בעוף האי כללא נחלקו עליו ומ"מ כיון דהרמב"ם פסק כר"א מ' דגם בעוף יש לו האי כללא דריב"ל דאין טהור מתעבר מן טמא ונמצא לד' הרמב"ם יש מקום לד' המתיר הנ"ל אמנם לד' רוב ראשוני' ולפי מה שבארנו מד' רש"י ותוס' אין מקום לדברים אלו ומ"ש רוב ראשונים היינו שפסקו דלא כר"א בזרזיר וא"כ על התרנגולי' זכרי' עצמן שהובאו למדינתינו אין היתר למאי דקיי"ל בשו"ע דבעי' מסורה אין היתר בלא מסורה אמנם הנולדים מתרנגולת שלנו כמו שכן הם רובם לע"מ אלא שבאו מכח אותו תרנגול האסור לנו מס' למ"ש תוס' דל"ש כאן חוששין לזרע האב וכיון דנולד מתרנגולת דידן ואי' לי' סי' טהרה ואפי' אי מעפרא קגביל כ' תוס' דכיון דאי' לי' סי' טהרה אינו מכ"ד עופות אלא שדומה במקצת לא בהכל להזכר שבא ממנו כי כבר יש לו כח לקפוץ נ' ברור דלד' תוס' מותר כמו כל תרנגולת דאגמא דנהי דבתרנגול דאגמא נפקא לן חומרא היינו משום דאין לו סי' טהרה דאין קרקבנו נקלף משא"כ כאן דהתרנגול גופי' אינו חסר סי' טהרה כ"א מסורת והתרנגול שילדה גם מסורת אי' לה וכיון דלא אמרי' חוששין לזרע האב ממילא שרי אבל כ"ז לענין התרנגולי' הנולדים מן הבצים דל"ש בהו חוששין לזרע החב אבל הביצי' וודאי שייך בהן חוששין לזרע האב ואסירי לכאורה מס' אם לא שנאמר מאחר דחוששין לזרע האב גופי' ספיקא הוה והנך תרנגולי' מידי ספק לא נפקא וא"כ גם הביצי' יש להתיר מטעם ס"ס אלא שיש לפקפק בזה דזה מקרי ס' א' בגופו ס' א' בתערובות אמנם למ"ש הש"ך סי' נ"ז דבס' פלוגתא סמכי' אפי' אס"ס שאינו ס"ס ממש וה"נ הרי לד' תוס' ופ' רש"ל כוותי' כל עוף שיש לו ג' סי' טהרה א"צ מסורת אלא דהש"ך דחה דבריו ומ"מ הסומך עליו בהצטרף עוד ס' א' אין מוחין בידו ומה גם שכ' לעיל דלד' הרמב"ם בזרזיר גם בעוף אמרי' אין טהור מתעבר מן טמא וע"כ דגם התרנגול טהור ויש לצרף גם דעה זו לד' תוס' נמצא כללא דשמעתא לדעתו לענין התרנגולי' נחלק לג' חלוקי' התרנגולי' עצמן אין להם היתר כ"א לד' הרמב"ם בזרזיר ונחלקו עליו רוב הפוסקי' ולד' ר"א שפסק כר"ת ונדחו ג"כ דברי' מהאחרוני' ע"כ כל בעל נפש ירחק מהם הביצים תלי' בפלוגתא דחוששין לזרע האב ויש להקל קצת מטעם ס"ס בהצטרף ד' רש"ל וד' הרמב"ם הנ"ל ועפ"י סברת הש"ך סי' נ"ז וכמ"ש התרנגולי' היוצאי' מהבצים לד' רש"י נדה ולפשט ד' תוס' שם גם חוששין לזרע האב לא שייך בהם והביאו ראי' לד' מבר אווזא דשמואל המה מותרי' אמנם לד' תוס' חולין אכתי אסירי אלא כיון דלד' תוס' מטעם סי' טהרה מותרין ולד' רש"י דלא מהני סי' טהרה מטעם אין חוששין לזרע האב מותרין אין להחמיר בהם כ"א על עצמו ואין למחות ביד חחרים כלל.

ומהך בר אווזא דמר שמואל מוכח כד' הרא"ח שכ' דקבלת בחרטום ורגל לא מהני כ"א אם יש לו עוד ג' סי' טהרה והנה מדקרי לה בר אווזא בלי ס' הי' לה רגל וחרטום כבר אווזא ואע"פכ נסתפק מר שמואל אם היא כשירה ש"מ דלענין דרוסה דווקא מהני סי' רגל וחרטום לא זולת.

והנה הב"י צידד אי תרוויי' בעי' ונ' דזה תליא בפי' דרוסה דלרש"י דדרוסה ברגל לחוד סגי וזה הי' ד' רי"ו שהתיר העוף שאנו קורין חסידה אבל לשאר מפ' דדרוס כ"ע א"כ הרי חזי' דגם בחרטום הורגין ומכין עופות הדורסין ע"כ בעי' חרטום ורגל דווקא כאווז ואז ע"כ אינו דורס ודע דאווז שלנו שאין לו זפק ע"כ נאכל במסורת ודע דמ"ש רש"י אבל במסורת נאכל כוונתו לד' הש"ך דא"צ בדיקה.

והנה מד' הרא"ש בתשו' בענין החסידה שהביא ב"י מבואר כד' הש"ך דהרא"ש לא נחלק על הרשב"א כ"א היכא דליכא מסורת לאי' אבל היכא דאיכא מסורת לאיסור גם הרא"ש מודה דמה"ט לא רצה לסמוך על מסורת בני ספרד בהך חסידה.

תוס' ד"ה הא באתרא דשכיחי הנה רש"י לא הזכיר דדמי לפרס ועזני' כ"א סתם הואיל ויש להם סי' ח' אלא שהתוס' דייקי כן ליישב ד' רש"י דאי משום שלא הי' להם כ"א סי' א' למה דווקא אלו לא אכלו אטו בר מהני ליכא עופות שאין להם כ"א סי' א' א"וו משום דדמי וא"כ בכל מקום שאני ואמנם וודאי הני יש להו קצת דמיון ומ"מ אין כוונת רש"י דמשום הדמיון לא אכלו להו כ"א הענין משום דכיון דהתם שכיחי פרס ועזני' לא אכלי' התם שום עוף בסי' א' כפשט ד' אמימר לעיל והני דנקט לרבותא דאף דיש להם קצת דמיון מ"מ באתרא דלא שכיחי פרס ועזני' אפי' הכי אוכלין בסי' א' .

כ' מרן זי"ע בס' ח"ס סי' ע"ד דממ"ש גבי רחם פעם אחרת רחמה נ' נקבה מ' קצת דהתם הוא דלא תחלוק בין זכר לנקבה אבל באינך נוכל לחלק ויש לומר דלמא ג"כ שלא ליתן פתחון פה כמו בדאה וראה, אח"כ למה לא קאמר הש"ס הכי גבי רחמה ומ"מ י"ל דהש"ס לא רצה לומר כן ארחמה דלמא הטעם כד' מרן שלא לחלוק בין זכר לנקב ומ"מ לא מצי' לדיוקי אשאר עופות דהרי למסקנא כ' דאה וראה שלא ליתן פתחון פה גם ברחמה י"ל הכי:

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דלתרץ זה אז"ל דהא דקראו הכ' זמנא אחרינא רחמה להורות כיון שבא רחמה באו רחמי' ע"ד רחמה הכ' בהושע או שהם רומזת על השכינה כידוע:

וכ' רש"י רחמי' מטר ולכאורה כיון דעתידה לבשר הגאולה דלמא רחמי' היינו כדאמרי' במגילה גאולה בכל יום ואפשר גם כוונת רש"י עד"ז דאמרי' במס' תעני' גדול יום הגשמי' כיום קיבוץ גליות שנא' שובה ה' את שבותינו כאפיקים בנגב אמן

רש"י אף כל כיו"ב והנה ד' רש"י דחוץ מכ"ד עופות אין עוף טמא כלל ונ' דרש"י לטעמי' לכאורה דס"ל די"ט עופו' דורסין ואס"ד דהנך כ"ד משום סי' כ' להו רחמנא כמ"ש תוס' ליכתוב רחמנא עופות טהורין וג"כ נדע דטמאי' אסורין דהרי כולן דורסי' לבד מפרס ועזני' והוה די בעופות טהורין וההוא טמא לחוד אבל לד' תוס' די"ט עופות אינן דורסין וכיון באין עוף טהור דורס הי מניי' דהוה כ' רחמנא הו"א משום דאינו דורס הוא וי"ט עופות ג"כ שריין לכך אצטריך רחמנא למכתב טמאי' דווקא ונ' דגם בתרנגולתא דאגמא אזדא לטעמי' דלרש"י דאין עוף בלא סי' טהרה טמא כ"א מין נשר ותרנגולתא לאו מין נשר היא משא"כ לתוס' דיש עוד עופות טמאי' בלא שום סי' טהרה ולכך פי' רש"י שהי' לתרנגולתא עוד סי' טהרה ותוס' פי' שלא הי' לו עוד שום סי' טהרה:

תוס' ד"ה פירושן מד"ס הנה מה שהקשו א"כ מאי קאמר לקמן גבי ונגמר מפרס וכו' נשר דכ' רחמנא ל"ל הרי אצטריך לבנין אב ולכאורה לפי מאי שנחלקו לקמן במסקנא על רש"י ופירשו דהא דאצטריך נשר לאפוקי פרס ועזני' ר"ל דלא נימא דהאי סי' לחוד לא מהני א"כ דלמא גם לעיל מני' ה"פ וא"כ א"צ למילף מנשר כלל דסי' דפרס ועזני' באמת לא מהני והשאר יש למילף בבנין אב מפרס ועזני' כמו מנשר וצ"ל דמ' להו לתוס' דבס"ד כל הקו' הולכי' ע"ד א' וכשם דקו' ראשונה ונילף מני' אזלא דכל תלתא לא ניכול ה"נ כל הקו' הולכין עד"ז אמנם אדרבא יותר מסתבר למימר דגם התם לא הק' הש"ס כ"א דבהני תלתא לא ניכול אבל לא דבכל תלתא ולא הי' ק' קו' תוס' דא"כ היינו קו' דנילף מתורץ אמנם התינח לד' ר"ת די"ט עופות אינם דורסין א"כ מק' הש"ס שפיר לילף מניי' דבאצבע וזפק ואינו דורס לא ניכול ובאמת אכלי' משא"כ לרש"י די"ט עופות דורסין א"כ באמת לא אכלי' בהני תלתא סי' אם דורס חד מניי' וע"כ דקו' הש"ס הי' דגם בתלתא אחריני לא ניכול נמצא דלד' רש"י הוא שהקשו לא לד' ר"ת

ושם בסו"ד דס"ד דתורין מיותר הק' מרן זי"ע בס' ח"ס האיך שייך עד"ז אמר רב עוקבא כיון דכל השקלא וטרי' לא הי' אלא טעות ועיי"ש מה שתי' ודפח"ח וש"י ולי נ' דייתור דס"ד הוא מדכ' רחמנא כמה פעמי' דאין עוף ראוי להקרבה כ"א תורין וב"י למה אכפל קרא בכל פעם לפ' שוב תורין וכו' אלא ש"מ אם אינו ענין לקדשי' תנהו ענין לחולין וע"ז משני רב עוקבא דלעולם לקרבן ואדרבא ס"ד לבנין אב לקדשי' אתי דתורין לאו דווקא כ"א עוף שיש לו ד' סי' כתורין קמ"ל דתורין דווקא:

ובדברי מרן זי"ע שם יש ליישב מ"ש תוס' דס"ד דסי' טהרה דעורב הם סי' טומאה דא"כ שליל דשרי רחמנא מ"ט הרי אי' לי' ע"כ ד' סי' טהרה כמו שביאר מרן זי"ע וא"כ אי סי' טהרה דעורב הן סי' טומאה האיך אכלהו ישראל במדבר.

ובענין קו' תוס' על רש"י למה הוצרך לפ' דלא ידעי' סי' החדש מאי ניהו הרי מצי הש"ס לומר דס"ד אי לא כ' נשר למיסר בהאי סימן מיהת נ' דלא ניחא לרש"י לפ' כן דא"כ אמאי תניא בבריי' דנשר בא להורות על כל הד' סי' לימא דנשר בא להורות על הסי' החדש אלא ש"מ דגם רז"ל לא הי' בקיאי' סי' החדש מאי ניהו וזה שורש ד' רש"י בכל הסוגי'.

והנה כ' תוס' דהו"מ הש"ס לשנוי די"ט כתובין הבאי' כא' אלא דעדיפא משני וצריך לחקור מאי עדיפות וכי איכא למ"ד דיותר מג' כתובי' הבאי' כא' מלמדין והנה לקמי קאמר דדאה וראה אי' ודיה לא נאמר כ"א שלא ליתן פתחון פה לבע"ד וק' כיון דאי' להו עכ"פ סי' איה מהי"ת יהא שרי ומ' לכאורה דלענין התראה מיהת נ"מ דאם התרו בו על אי' אינו לוקה וא"כ אתה צריך לומר דצריך להתרות בו על כל עוף טמא משום האי עוף דכ' בקרא ותו לא הוו כתובי' הבאי' כא' דכל חד לגופי' אצטריך אלא דאי הוה ילפי' מניי' ויק' עכ"פ משום מאי נתרה בהני דלא כתיבי וצ"ל דבאמת א"צ התראה כ"א משום בשר עוף טמא ושפיר הוה להו י"ט כתובי' נמצא דלד' המק' דלילף מניי' הוא דכ' תוס' דהו"מ לשנויי דהו"ל י"ט כתובי' אמנם למסקנא אין כאן י"ט כתובין ושפיר כ' תוס' דעדיפא משני כלומר תי' דקאי גם למסקנא:

והנה קו' תוס' בעורב דהו"מ לשנויי למסקנא ל"ל היינו תוס' לטעמיי' דס"ל אליבא דרבנן דזרזיר דלא מרבי' מלמינו כ"א דומה בסי' משא"כ לרש"י דלא בעי' דומה בסי' א"כ י"ל דמעורב לחוד לא הוה ילפי' כ"א סי' עורב אבל סי' מיני עורב הו"א כשרי' וניכול בהו אצטריך למינו ומתרוויי' פריך דנילף מעורב ומינו דבכל תרי לא ניכול.

ודע דמצאתי בריי' בתו"כ מורה בהדיא כד' התוס' בפי' אף כל כיוצא בו והכי איתא התם למינהו ארבע פעמים ל"ל ואפשר דקאי ל"ל במשנה תורה עוד הפעם דהרי מקמי הכי מייתי הא דנץ למינהו להביא בר חיזיא ומשני ריבה ס"ד הני אסורים והשאר מותרות הא כיצד ילמד סתום מן המפורש מה נשר מיוחד וכו' כדמייתי לה הש"ס הכי דקאמר בהדיא דמנשר ילפי' דשאר עופות שאין להם סי' טהרה כלל אסורים וכד' תוס':

לבני יונה ותסיל יל"ד אדרבא כיון דתסיל מין יונה לא צריך למתניי' ונ' דק' להש"ס לאיזו ענין קתני מפני שמוצצת א"וו משום דתסיל לא מין יונה ומ"מ מוצצת וא"כ אינה פוסלת במי חטאת נקט הכי לרבויי תסיל וכ"ת דלמא הא גופא אשמעי' דכל דמוצצת יונה שמה ותסיל ג"כ מה"ט מין יונה ומ"מ אין מציצה דידה מציצה מפני שמקיא וא"כ הכי קתני דווקא יונה שמוצצת לאפוקי תסיל אף דלענין קרבן מקרי יונה פוסל במי חטאת:

ופי' רש"י לעיל דמוצצת פסול משום מלאכה ולבסוף כ' תרי טעמא ונ' דשאר עופות מן החרטום נוזלי' המים מיד לחוץ דאינם מוצי' וליכא כ"א משום מלאכה משא"כ תסיל דמוצץ ומקיא יש בו ג"כ משום תערובות.

ובשלהי הסוגיא כ' רש"י דגים טמאים ע' בתוס' כוונתו דאל"כ מאי קמ"ל וק' א"כ במסקנא מאי קמ"ל בעופות טהורים אין מספר ונ' דה"פ דמשו"ה כ' קרא בדגים וחגבים סי' לא פרטן משום דהטמאים הם ז' מאות מינין ומכ"ש שלא הי' יכול לפרוט העופות טהורים דלהם אין מספר.

וכ' רש"י פרט בטהורות איל וצבי וכו' נ' דרש"י בא ליישב פשיטא דטמאות מרובות דהרי אין לנו בהמה טהורה כ"א שור שה ועזי' לזה כ' רש"י דבהמה דנקט ר' לאו דווקא כ"א חיה וקמ"ל דחיות טהורות ליכא כ"א איל וצבי וגו' הני דחשוב קרא.

לפני מי שאמר והי' העולם י"ל דרבינו הקדוש דהוא ר' יהב טעמא על מה זה דבהמות טמאות מרובות ועופות טהורות מרובות ולזה קאמר דהש"י עשה זה להוית העולם דבהמות עיקרן למלאכה הלכך טמאות מרובות משא"כ עופות עיקרן למזון ע"כ טהורות מרובות בריך רחמנא דסייען.

בע"ה בענין טריפות הריאה (מהדורא בתרא)

הריאה שניקבה הק' התו"ח למה לא תנן קרום הריאה כמו גבי מוח ונ' דלמ"ד חסרון מבפני' שמי' חסרון וחסרה קאי על חסרון מבפני' אי לאו דתני הריאה כ"א קרום הריאה הוה צריך למכפל ולמתני או שחסרה הריאה ואפי' למאן דמוקי לה כר"ש רבותא אשמעי' דאפי' בריאה עצמה שניקבה כשר לר"ש עד שתינקב לבית הסמפונות.

תוס'. ד"ה א"ל קרמא תתאה יל"ד דלמא לעולם מ"ד תתאה ס"ל דסגי תתאה לחוד וכמ"ש הרי"ף באמת במוח ואמנם מ"ד עלאה הוא דבעי תרוויי' וכוותי' קיי"ל ונ' דבשלמא אי מ"ד תתאה ס"ל דבעי' תרווי' שפיר קמוסיף אמ"ד עלאה וכמ"ד אף תתאה אלא מ"ד עלאה אי ס"ל דבעי' תרוויי' הו"ל לפ' דבעי' תרוויי':

ריאה דאוושא לכאורה מנא ידעי' וצ"ל ע"ד שכ' הרא"ש גבי אטום דאיתיליד בה ריעותא והוצרכו לנפחו' וא"כ יל"ד למה לא כ' הרא"ש דבריו אריאה דאוושא דשמעתין.

נ' דמ"ש הש"ך דמ' מד' הפוסקים דדווקא באגלד כולו מצריך בה"ג בדיקה כוונתו למ"ש הרא"ש ד' בה"ג משום דנשתנה מברייתו ושינוי מברייתו וודאי ל"ש כ"א בנגלד כולו

ודע דמ"ש הרא"ש להק' מנא ידעי' שהוא אטום היינו משום דכ' רש"י דאטום י"ל מראה ריאה ומראה מוגלא מקרי טנרי ואמנם לד' הר"ש שהביא ב"י דאטום קשה במשמושו שוב לא יק' קו' הרא"ש ודע דמ"ש הלח"מ דאם סירכא במקום האטום טריפה אם עולה בנפיחה מכח הסירכא וק' הא בלא"ה הוה תרתי לריעות' וצ"ל דס"ל כד' הרשב"א דטריפות האטום הוה משום הנפת הריאה על הלב ולדבריו כ' הפמ"ג ל"ש באטום תרתי לריעותא:

ואמנם כוונת הד"מ סי' ל"ט דבסירכא ממקום למקום אם הבשר מקמיט טריפה מטעם אטום ע"כ כוונתו משום תרתי לריעותא דאל"כ קמט בלא סירכא ג"כ יהי' טריפה אע"כ קצת אטום קאמר ומצטרף לריעותא דסירכא. בענין הכלי' גבי צמקה נ' דמרש"י והרשב"א והרמב"ם עולי' בקנה א' דרש"י פי' כלי' לבני' וכלי' שחורי' והרשב"א פי' דבריו דהלבני' אינם מצופים באבר והשחורי' מצופים באבר והרמב"ם גלה טעם הדבר דכלי שאינו מצופה האויר החיצוני' נכנס בו ובקיץ מועיל להקר ובחורף מזיק משום דמיקר טובא משא"כ מצופה בחורף מועיל שמגין מן הקור ובקיץ מזיק משום שאין האויר נכנס לתוכו והוה חם יותר מדאי.

במ"ש רש"י גבי משמשא ידא דטבח' כגון נקב העשוי בסכין כוונתו לענ"ד לד' הר"א סי' ל"ו שכ' דיש חילוק בין נקב בארוך דוודאי תולין שנעשה לאחר מיתה לנקב עגול דוודאי נעשה מחיים ר"ל ע"י חולי על הרוב הוא עגול וז"נ ג"כ כוונת רש"י דצריך להראות כנקב העשוי בסכין שיהא ארוך ולא עגול ועד"ז יש להסביר מ"ש רש"י דהא תלי' בזאב ולא אמרי' שמא במקום נקב ניקב דמדמי רש"י הך דשמעתין לזאב במקום שיניו והתוס' פ"ב גבי הך דזאב דייקו משמעתי' דאף שלא במקום שיניו תלי' בזאב ולמ"ש א"ש דמיירי כאן כגון נקב העשוי בסכין ובנקב כהאי וודאי יש רגלי' לדבר לדמותו לזאב במקום שיני':

ומ"ש רש"י במורנא תולעת היוצאה מן הריאה ונקבה נ' כוונתו דבעי' שיהא התולעת בצד הנקב כד' רש"ל וב"ח ואפשר דבעי' תולעים כמספר הנקבי' ג"כ ולכאורה זה ראי' לד' מרן בח"ס חי"ד סי' מ"ד שכ' דתולעת אין דרכו לנקוב כ"א אם רוצה לצאת החוצה לבקש חמימות ומ"מ החולקי' ולא בעי כאן תולעי' כמספר הנקבי' א"צ לומר כמ"ש הש"ך דאמרי' נשך וחזר ונשך דזה דלא כד' מרן הנ"ל אמנם בתשו' מהר"ם לובלין שם כ' בהדי' הטעם אמרי' הי' וננערו מאילי' כי מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתא והנה לד' מרן אם נמצאו תולעי' אפי' במקום שמטריפין ולא חזי' שום ריעותא יש להכשי' וכן מטין ד' הב"ח בש"ך סי' ל"ו שם שכ' כיון דחזי' שהם נקובי' אמנם ק' לי א"כ אמאי בקרום של מוח טריפה לדידן הואיל ואין אנו בקיאי' בבדיקה כיון דאין דרך התולעת לינקב למה נחזיק ריעותא כלל ויותר ק' מזה מה שנתקשו האחרוני' למה בסי' ל' כשר אדרבא אם גם נימא במוח משום שרוצה לצאת החוץ נוקב מ"מ בחוטם דל"ש זה למה נחזיק ריעותא וצ"ע גם ד' הש"ך ק' דבסי' ל"א מחזיק בד' הדרישה דריאה טעמא דתלי' משום דמרחפת והן הן ד' הב"ח שמחלק בין ריאה לכרס ודקין אמנם בקורקבן כ"ע מודו וכמ"ש בהג"א בשם הפוסקי' ובסי' ל"ו דחה ד' הב"ח בכרס ודקין ומ"ש בנמצאו תולעי' בלא נקב על הבני מעי' צ"ע:

הנה לכאורה הי' נ' דהך פלוגתא דמורנא תלי' בפלוגתא דלעיל גבי טבחא אמנם כד דייקת י"ל דאפי' מאן דס"ל התם תלי' הטעם משום דלא הוה שום ריעותא מחיים משא"כ במורנא דעכ"פ לכ"ע אתחזק ריעותא מחיים שהרי הוחזק כאן תולעת מחיים יש לומר דהא תלי' דאי תלי' בזאב אף שלא במקום שיניו והתם יש לפנינו ריעותא שהרי אין הנקבי' דומי' זל"ז ומ"מ אמרי' נשחטה הותרה א"כ גם כאן לא משגחי' בהך ריעותא דתולעת דהוה מחיי' משא"כ מ"ד דמורנא לא תלי' ס"ל באמת דבזאב דווקא במקום שיני' תלי' ומשום דלא הוה ריעותא מחיי' משא"כ שלא במקום שיני' לא תלי' וה"נ במורנא לא תלי' ואפשר דלרמז זה כ' רש"י בזאב דמיירי במקום שיני' ולמימר דאפי' מאן דפוסל במורנא מודה בטבח ובזאב.

ודע דהאוסרין בהג"א נ' דהוה ס"ל ג"כ דטעמא דבריאה תלי' משום דמרחפ' ול"ש כן בקורקבן והמתירין ס"ל טעמא דריאה משום דמחיים לא פירש' תולעי' כ"ז שיש להם חמימות בפני' וא"כ ה"ה קורקבן ולד' הב"ח טעם המתירין משום דקורקבן עב:

והנה הב' שהביא טעם למה כשר בריאה מ' מד' הש"ך דאי לאו הני טעמא דלא מכשירין כ"א מטעם נשחטה הותרה וכמ"ש הטור א"כ עכ"פ מצטרף לס"ס משא"כ לטעם הב"י י"ל כמ"ש הרמב' בידוע שלאחר שחיטה פריש ואפי' לס"ס לא מצטרף ודע דמ"ש הב"ח חיישי' שמא מבחוץ באו בא להוכיח דאין הטעם משוה דאמרי' מחיים לא פרשי דאכתי יק' מאן לימא לן דפרשי מבפני' דלמא מבחוץ באו אע"כ הטעם משום דהריאה מרחפת ואפי' מבחוץ אינם יכולי' לינקב כמ"ש מרן בח"ס סי' הנ"ל דלטעם זה אין חילוק בין מבחוץ למבפני'.

גם ממ"ש מרן הגאון בח"ס סי' הנ"ל לצרף ד' הר"ן דכ' נקב בריאה הוא בכלל ס' אם ראוי להעלות סירכא דאם היינו יודעי' שראוי הי' כשר גם עתה צ"ע דאטו הר"ן כ"כ על כל הנקבי' על נקבי' שבין אונה לאונה ע"כ קאמר ואמנם נקב שע"ג הריאה דל"ש גבה סירכ' כסדרן וודאי הוה טריפה לד' הר"ן ואפי' למאן דמכשיר סירכא ממקום למקום היינו משום דאמרי' הפשטת ליחה בעלמא הוה לא זולת וצ"ע:

כוונת התוס' ד"ה מדקה לדקה במה שהביאו ראי' מד' ר"י דהרי התם מדלא קאמר ר"י דקה וגסה דייק הש"ס דלא גדולה גדולה ממש וא"כ הכא דאמרי' גסה ודקה ש"מ דדקה דקה ממש.

בענין הטעם שאנו מחמירין במחט בריאה כ' הכל בו ב' טעמים הובא בב"י הא' דאנן לא בקיאי' בנפיחה וטעם זה א"ש דרז"ל הוה בקיאי' משא"כ לטעם השני דלמא עלה קרום והוה קרום שעלה מחמת מכה ולטעם זה ק' למה לא חשו לו רז"ל ואם לא חשו למה נחוש אנן וצ"ע.

תוס', ד"ה אבל נקב שיש בו חסרון בסו"ד ע' תו"ח מבואר מדבריו דמפ' ד' תוס' דהקמט צריך לעלות בנפיחה דאל"כ לא מק' מידי וע' בש"ך שדחה פי' זה ומ"מ בד' תו"ח מיושב ג"כ קו' הטו"ז אכף כפופה ואמנם גם בד' הנה"כ על האוהל מועד מיושב ג"כ קו' זאת של הטו"ז והתימא על הנה"כ שלא כ' דבריו מיד לעיל אכף כפופה:

והנה הב"י הק' קו' תוס' אמ"ש רש"י ריש פא"ט דחליף באונה בכלל חסרה נ' מחסרה לא הוה ק' לי' דלמא באמת חסרה מטעם נקובה טריפה אא"כ למה כ' רש"י דחליף טריפה מטעם חסרה אלא ש"מ חסרה לחוד ושפיר ק'.

והנה הב"י בכ"מ עמד ע"ז מנ"ל להרמב' הא מלתא דחסרון טריפה וא"כ תלי תניא בדלא תניא א"וו מהך דיבשה דייק הרמב' הא מלתא דהנה שיעור יבשה אם משרטט בצפורן על הקרום ואינו חוזר וק' דלמא לעולם הקרום לא נתייבש אלא משום דהבשר בפני' נתייבש וממילא הקרום איננו רך אבל מצ"ע אין חסרון בקרום אלא ש"מ דבאמת לו יהא שרק הבשר בפני' נתייבש ג"כ טריפה וע"כ דחסרון מבפני' טריפה כה"ג:

כ' רש"י נימוקה נתרוקנה מקצתה הנה מבואר מדברי' דעכ"פ נתרוקנה כולה וה"ה רובא טריפה וא"כ י"ל דיש חילוק בין בהמה לבהמה וברייתא ה"ק דרביעי' הוא שיעור אפי' לדקה שבדקות ובאמת לאו כל הבהמות שוין ומשו"ה סתים להר"נ ומעתה ד' האוהל מועד שלא לתת ד' חכמים לשיעורין דעד רביעי' כשר בכל הבהמות וביתר מרביעית מחמרי' בכל הבהמות.

והנה הרמב"ן במלחמות לא ישב קו' הרא"ש על הרי"ף מריאה שנשפכה כקיתון נ' סברתו כיון דהתם בעי' בדיקת סמפונות אפי' אי הוה עכורין כשר שהרי מטעם סמפונות אתי' עלה. והנה הרשב"א לעיל הק' מהך דלא א"ל ולא מידי על הרמב"ם דמצריך בדיקת סמפונות ועל הרי"ף ל"ק לי' ובשמעתין דכוליא חזר להק' ג"כ על הרי"ף נ' דהוה סבר דעל הרי"ף י"ל שהיו חז"ל בקיאים להבחין מבחוץ אם הם עכורין או זכי' ולכן לא א"ל ולא מידי משא"כ לענין בדיקת סמפונות לא שייך זה דהרי בנשפכה כקיתו' מייתי' שכלי וכו'.

ודע דבמה שמחלק הש"ך בין אופתא לחסרה האונא דבאופתא בעי' הפרש גמור וכד' רש"ל יש ליישב ד' הרמב"ם דלאחר שכ' דהפרש כטרפ' דאסא מועיל הביא אח"כ שיעא כאופתא כוונתו דבחסרה אונא הוא דסגי בהפרש בעלמא ולא בשיעא.

והנה הש"ך נחלק על התו"ח דמכשיר ד' בימין וא' בשמאל והביא ראי' מד' רש"י ר"ל דמרש"י מוכח דא"נ הוורדא משלמת דווקא בימין משלמת ולא בשמאל וכן מוכח ג"כ ממ"ש רש"י ריש א"ט דחליף דאונה מטעם חסרה ולהתו"ח ע"כ לאו מטעם חסרה הוי ומה שהק' התו"ח דאל"כ חליף ל"ל י"ל לשאר חילופין שהביא רמ"א ואמנם לד' התו"ח מיושב ל' דקאמר רבא ה' אונא אי' לה לריאה דמ' דעיקר מלתא תליא שיהא לה ה' אונ' ואמנם קו' התו"ח מחליף י"ל דאי איכא ד' בשמאל וג' בימין דליהוי ג"כ טריפה וז"נ אליבא דכ"ע אבל לא לד' רש"י דגם כה"ג ל"ש טעם חסרה.

ביני פי' רש"י בפי' ב' באמצע האומא וכו' נ' דפי' זה ס"ל להרי"ף והיינו דקאמר תחלה ביני ביני טריפה ואח"כ כ' ה"מ מגוואי ולכל הפי' ק' למאי הל' הביא כלל הך דביני ביני א"וו דס"ל ביני ביני קאי אאומא ובאומא עכ"פ טריפה ובאונא הוא דמחלקי' בין מגוואי.

ודע דמ"ש הר"ן דלרש"י דרך נקבי' לגדל סירכות לא קאמר כ"א בין אונא לאונא דהתם קא קשי' לי' מה שהק' אבל מד' מרן זצוק"ל בשאלה דתולע סי' מ"ד מ' דמפ' ד' הר"ן דכל נקובי דריאה הם רק ס' טריפה וזה צ"ע דהרי בשאר מקומות לכ"ע קרום שעלה מחמת מכה טריפה:

ודע דמ"ש רמ"א דבמקום למקום אם הבשר תחתי' מקמיט טריפה מטעם אטום ונתקשה הש"ך בדבריו נ' כוונתו דכל קמט בבשר הריאה הו"ל אטום קצת וריעותא מיהת הוה ובצירוף סירכא ממקום למקום הוה תרתי לריעותא:

מל' התוס' שכ' דאומא אין דרכה להיות חליף מ' דס"ל כרש"ל דחליף דאומא היינו אומא למעלה וזה וודאי אין סירכ' אבל לד' רמ"א דאם האומא הימני' גדולה משמאלי' הוה ג"כ חליף למה לא יהי' דרכה בכך.

ודע דמ"ש תוס' ד"ה אבל ביני בתחלת ד' כוונתם דלכאורה אי יתרת הוורד' כשר היכי משכחת ביני ביני טריפה וע"ז כ' במשכחת לה דאין לה תואר וורדא:.

הדרן עלך פ' אלו טריפות. ונתחיל לבאר פ' בהמה המקשה.

בעזר עושה גדולות ונפלאות.

בע"ה פ' בהמה המקשה

מהו לחוש לזרעו פירש"י דלענין אותו אבר קמבעי' לי' נ' כוונת רש"י דמאחר דלא ידעי' עדן להא דרב משרשי' אפי' בעזרת מלך רם ונשא. אאבר גופא קמבעי' לי' וא"צ לומר דידע דהאבר בעי חתיכה כדלקמן לבתר רב משרשי' והנה לס"ד לכאורה מאי קמבעי' לי' כיון דלחנני' קבעי' וצ"ל דדלמא באבר א' גם חנני' מודה וחנני' בהוויי' כל הוולד קאמר:

מה שהק' התו"ח למה לא הק' תוס' גבי מבלבל זרעי' דלשרי משום זוז"ג לק"מ דלמא באמת התם הפי' דלמ"ד זוז"ג שרי כמ"ש החי' ר"ן.

והנה כ' רש"י דגם בעי' שניה לחנניא דווקא תבעי וכ"כ דאי מבלבל זרעי' כולא אסור והר"ן כ' דהך בעי' אפי' אליבא דרבנן דמיירי כמ"ש תוס' דבתרווייהו האבר אסור דאל"ה מותר מטעם זוז"ג אפי' האבר וגם למ"ד זוז"ג מותר אפי' מבלבל זרעי' הוולד מותר עיי"ש והנה מדכ' רש"י ד' חנני' תבעי ש"מ דס"ל דל"ש זוז"ג וכשם דבעי' קמיית' לחנני' דווקא ה"ה בתריית' ומה"ט ג"כ ל"מ זוז"ג להיכא דאמרי' מבלבל זרעי' והטעם לרש"י כמ"ש הר"ן אהא דרב משרשי' דבבן פקועה ל"ש זוז"ג משום דתרווייהו היתר ור"ל דזוז"ג מטעם ביטול ובהיתר בהיתר ל"ש ביטול כמ"ש הר"ן בנדרים בסוגי' דדבר שיל"מ וד' רש"י דגם כאן הו"ל היתר בהיתר דגם כאן אין איסור רק מפאת דבעי שחיטה ודייק לי' רש"י למלתי' משום דק' לי' מאי קמבעי' לי' במסקנא מהו לגמוע חלבו אטו הך חלב לא בטיל בס' באבר א' דמיירי בי' שמעתין ואי באבר גדול מיירי הו"ל להש"ס לפרושי אלא ש"מ דל"ש כאן ביטול משום דהוה היתר בהיתר

ולא זכיתי לעמוד ע"ד רש"א שכ' דבאימ' בת פקועה מותר לכ"ע מטעם זוז"ג וכי עדיף זרע אב לחנני' מזרע אם לרבנן וכי היכי דלחנני' ל"ש זוז"ג ה"נ לרבנן ומ"מ לד' תוס' דלא ס"ל הכי כ"א דשייך כאן זוז"ג מודו באימ' בת פקועה דלא עדיף מזרע אב לחנני' ומדחנני' לרב משרשי' ידעי' לרבנן באם וכן מ"ש הטו"ז יו"ד סי' י"ד דהא דלא קאמר הש"ס דרב ירמי' באם קמבעי' לי' אלא דהש"ס קאמר דמ"מ תפשוט מדרב משרשי' ג"כ כוונתו עד"ז דאי הוה מוקי אבעי' דר' ירמי' באם מ"מ מדרב משרשי' נשמע לרבנן וכמ"ש:

תוס' ד"ה תרי נ' מדברי' דס"ל תרי דווקא ולאו דאמרי' דה"ק איסורי' דגלי רחמנא גלי דלא גלי לא גלי דא"כ מאי קאמר אי לר"י איסור יוצא איכא חלב ודם ליכא נהי דליכא חלב ודם מ"מ אי' יוצא לא התירה תורה א"וו תרי ותלתא דווקא קאמר ובענין גי"ה כבר דחה התו"ח אמנם נ' דלמאי דקאמר הש"ס חלב בעלמא לאו כאבר מה"ח דמי וא"כ לכאורה קאי סוגיין למ"ד בהמה בחייה לאברי' עומדת וא"כ בלאו גי"ה איכא אבמה"ח ובאמה"ח ל"ש תי' התו"ח:

והנה הרי"ף השמיט אבעי' זו וע' ברשב"א ולי כ' דס"ל להרי"ף דהך אבעי' לדידן דקיי"ל מב"מ מה"ת חד בתרי בטיל וע"כ אדרבנן דייני' א"כ קיי"ל ספיקא לקולא ולכך השמיט הא מלתא וע' ש"ך ססי' י"ד:

ואמנם לולא דמסתפינא הייתי אומר דלהכי לא קאמר סתם חלבו מהו וקאמר מהו לגמוע חלבו לומר דחלבו לאחר שהוחלבה וודאי שרי' דבטל בס' אמנם לגמוע דהיינו לינק בפה לרפואה כדאמרי' גבי גונח דמבטל האי' בידי' ע"י גמיעתו:

א"ה אימא סיפא חותך מעובר וכו' ר"ל דבשלמא למאי דילפי' מבהמה בבהמה א"כ אייתר לי' וכל ומוקמי' לי' אבהמה לומר דאפי' מקצת בהמה בעובר שרי אבל השתא דמוכל ילפי' מ"ש מקצת עובר דמרבי' ומקצת בהמה דלא מרבי' הא תרוויי' בשחיטת בהמה נתרין:

בעי' פרסה וליכא ע' תוס' והר"ן הביא ד' תוס' ושבק לסברתן והש"ך הביא ד' הר"ן אמנם החליט כי דמות יונה בפרסה שרי להר"ן והר"ן כ' דספיקא הוה ואולי ד' הש"ך כמ"ש השואל למרן זי"ע בח"ס יו"ד סי' י"ב דמאי מייתי הר"ן מסוגי' דנדה הא סוגי' דהתם לר"מ אזלא ואנן כרבנן קיי"ל ומ' לי' להש"ך דשקלא וטרי' היא רק בהר"ן ולא להל' אמנם מרן זי"ע שם יישב קו' השואל בטוב טעם ודעת וש"י.

רש"י קלוט במעי פרה מל' אפי' לר"ש שכ' רש"י מ' לכאורה דפליג אתוס' וס"ל דגם לרבנן מק' הש"ס דמ"מ מנ"ל דשחיטת האם מתיר בנה הקלוט ולתסר דקאמר היינו בלא שחיטה.

בע"ה בענין מבכרת פי בהמה המקשה

המקשה לילד כ' רש"י בפטר רחם שלה נ' כוונתו דלא תימא דמחתך דמתני' היינו שמושיט ידו לפני' ואל"כ הוה לר"ה מיהת מטיל מום בקדשי' דא"כ לא מק' הש"ס מידי ממחתך ומניח דר"ה לא קאמר כ"א במחתך בבית הרחם אבל אם מחתך מבפני' לא עדיף מיצא דרך דופן א"וו מקשה לילד ברחם קאמר:

גמ' יצא שליש הנה ביצא שליש דרך דופן לקמן כ' הטו"ז יו"ד סי' שי"ט דמהרמב"ם ה' בכורות מבואר דשליש דווקא בעי' דהיינו רוב של רוב עיי"ש אבל בהך דמכרו לנכרי צ"ל דנקט שליש לרבותא דאעפי"כ ס"ל לרבה דמכירתו מכירה:

וכ' רש"י קדוש וקרב לגבי מזבח משום דמ' לקמן דרב הונא לחומרא אמר וא"כ ס"ד דמ"מ לגבי מזבח לא קרב לזה כ' רש"י דמדחזי' דביצא דרך דופן קאמר ר"ה אפי' לקולא ש"מ דגם למזבח קרב:

תוס' ד"ה ר"ה אמר קדוש ע' רש"א ומ"מ ק' לאיזו ענין נצטרך לר"ה שיצא רוב הראש די לנו אם נאמר שיצא ויהא אפי' מיעוט א"וו רוב דנקטי תוס' היינו משום ל' דגמ' אבל לעולם הש"ס משום רבה נקט הכי ולר"ה ג"כ שייך האי טעמא אלא דבמיעוט סגי ומ"מ תי' שני של רש"א א"ש טפי:

ומ"ש רש"א דאמתני' למה לא מק' תוס' דסמכו אמ"ש לקמן דמתני' מצי מיירי בנפל וז"נ ג"כ טעם ד' רש"י שלא הק' מהא דמטיל מום בקדשי' כ"א אבעי' דרבא דלא מסתבר לאוקמי בעיא דרבא בנפל דווקא דא"כ הו"ל לרבא שהוא אמורא לפרושי וכן שאר איבעיות כגון יצא מרחם לרחם ל"מ דמיירי בנפל אבל מתני' מצי' לאוקמי בנפל.

ודע דתי' שני של תוס' לקמן לא קאי כ"א לרבה דלר"ה אי מתני' מיירי שלא יצא אפי' לאויר רחם לא מק' הש"ס ממחתך ומניח אלא דק' לתוס' דלרבה מי ניחא מתני' היכא שרי לחתך וע"ז כ' דכ"ז שלא יצא לאויר העולם שרי לרבה. ומ"מ ד' רש"י נ' דגם לר"ה ליכא לאו דלא יהי' בו מום כ"ז שלא יצא לאויר העולם וז"נ ג"כ ד' הרמב"ם דפסק לדר"ה ולהא דרב יודא:

וסיימו תוס' ושמא יש לחלק ולא ביארו ובתמורה כ"ד ע"ב כ' דבמכירה יש לטעות והק' הבה"ז הא ר"ה דאוריי' קאמר והצ"ק הגי' וגם לדברי' אכתי ק' למה כ' תוס' רוב הרי א"צ רוב ולולא דמסתפינא הייתי אומר דכצ"ל וכ"ת ולרבה מי ניחא ל"ל להתיר לו להטיל מום ימכור לנכרי קודם שיצא לאויר העולם כמו שהנהיגו למכור בעודה מעוברת וע"ז כ' דבמום אם יראה שהוא רוב לא יטיל בו מום אבל במכירה יש לומר דעד שיוגמר המכירה יהא רוב ולאו אדעתי'.

תוס' ד"ה כרכתו בסו"ד וה"ה אחי' ע' תוס' בכורות פ"ק ט' ע"א לתי' א' בתוס' שם אחותו דווקא ומ"מ נ' דקו' זו של תוס' שם דחק לרש"י לחלוק על ר"ת.

רש"י, ד"ה בלעתו חולדה מבואר מדברי' דלא כתו"ח כ"א בעי' זו קאי באת"ל ודנקט הש"ס חולדה דאורחי' בהכי ולא אורחי' דרועה להחזיר הוולד למעי אמו אחר שיצא.

בטליתו מד' רש"י מבואר דלא גרס לי' ולדידן דגרסי' לי' צריך לומר דאת"ל שוב מבטל לי' ולא הוה חציצה טליתו דלא מבטל לי' מאי.

בע"ה בענין בהמה שמת עוברה פ' בהמה המקשה

ב' רש"י טעמא דתרווייהו מפ' בגמ' נ' כוונת רש"י דלהכי לא פריך הש"ס לימא מתני' דלא כר"ע ומשני אפי' תימא ר"ע משום דמל' בין בטהורה בין בטמאה דתנן מ' דהכי טעמי' איכא ואי ס"ד תנא כרבנן דר"ע ס"ל דטומאה בלועה אינה מטמאה א"כ חד טעמא לתרווייהו וז"ש רש"י טעמא דתרווייהו מפ' דל' דמתני' מ' דתרווייהו תרי טעמי יש להו.

רש"י ד"ה וכל הולך וכ' הנוגע בנבלתם יטמא יל"ד מ"ט לא סגי לרש"י במ"ש טמאים הם דאטו אצטריך קרא לאסור מהלכי ארבע במהלכי ארבע באכילה ונ' דמשום דדרשי' טמאים הם לענין סחורה ומ"מ מהלכי ד' העומדים למלאכה מותר לעשות בהם סחורה וגלי קרא דעוברן אסור לעשות בהן סחורה לזה כ' רש"י דהרי בהדיא כ' והנוגע בנבלתם יטמא.

תוס' ד"ה קלוט במעי קלוטה בזה מיושב לר"ש דכ' קלוט לנדר לא ירצה הא להדיוט שרי אמנם התם מיירי בראשו ורובו דומין לפרה דכה"ג ר"ש מודה דלהדיוט שרי ולרנב"י קרא דר"י ל"ל ע' תו"ח בדבריו מיושב מדוע פריך דווקא לרנב"י ולא לת"ק:

בלע טבעת טמאה ע' רש"י ותוס' הנה בס"ד גם רש"י ס"ל דחרב הרי הוא כחלל מהני לטמא במשא אלא דד' רש"י דלמסקנא לא קיימי' הכא בסברת רש"י ע' בחי' ר"ן.

ומ"מ מסוגיא זו הבנתי ד' הכ"מ פ"ה מטומאת מת ע"ד הראב"ד שכ' דחרב דווקא וכ' הכ"מ כוונתו מתכות דווקא דבשלמא אי במתכות מודה הראב"ד א"ש סוגיין דטבעת דמיירי במתכות משא"כ אי הראב"ד חרב לבד קאמר ק' מאי מק' מטבעת כלל וע' ומ"מ לד' הרמב"ם דס"ל דכל כלי' דין חרב יש להם א"ש טפי דא"צ לאוקמי בטבעת מתכות דווקא:

תוס' ד"ה גזירה שמא יוציא ע' רש"א הנה מ"ש דאי אאבר היוצא מאי קאמר הש"ס לעיל הועיל לו שחיטת אמו כבר יישב הרז"ה לעיל בשיטתו אלא דפשוט הו"ל לומר דאי תוס' בשיטת הרז"ה ל"צ למימר דקו' הש"ס לעיל הי' אליבא דר"ע.

בע"ה בענין פלוגתת ר"מ וחכמים בהוציא ידו

פ' בהמה המקשה:

תוס' ד"ה הוציא ע' רש"א הנה כבר עוררנו לעיל דהרז"ה כ' דאפי' אמה שהוציא שייך קו' דש"ס לעיל דלא מ' דתוס' ס"ל כהרז"ה ואמנם מ"ש רש"י דכיון דידעי' בפני' טהור בחוץ ל"צ קרא תינח אי מהולך על כפיו ילפי' כתי' שני בתוס' דלא אזלא סוגיא דלעיל כר"ע דווקא אבל אי סוגיא כר"ע א"כ למ"ש תוס' דקרא דהנוגע במת בנפש לר"ע בהוציא ידו דווקא מיירי שפיר יש להק' נהי דמהני ק"ו אמה שבפני' מנ"ל להתיר מה שבחוץ כיון דבהדיא אסרה רחמנא וצ"ע

רש"י מגע טריפה וכו' נ' דר"ל נ"מ למוקדשין אבל לא דשייך במתני' מוקדשין דאפי' תימא וולדות קדשים במעי אמן הן קדושי' מ"מ לא חזו להקרבה חדא משום מחוסר אבר ועוד דהו"ל כשחוט אלא נ"מ בעלמא.

מה מצינו בטמאה הק' התו"ח למה לא יליף משרץ ונ' דלק"מ דאי משרץ ילפי' א"כ נימא דיו ולא יטמא כ"א במגע ולא במשא והאיך נימא הכי אי שחיטה מטהר מטהר לגמרי ואי לא מטהרה הו"ל נבילה ואולי במה מצינו ל"ש דיו וכן מ' מדבעי' בתו"כ שהביא רש"י למילף טמאה ששחטה משרץ ומ"מ יש לדחות דהתם קרא אשכחי' ודרשי' אבל הכא וודאי מסתבר טפי למילף מטמאה מדנילף משרץ

תוס' ד"ה בשעת פרישתן בסכין רחבה ע' רש"א ולא הק' לי' לעיל הקורע הבגד שהי' בו שלשה לטמא במדרס אב הטומאה הוא ומטמא אדם אלא דמ"מ לא הוה כ"א ראשון לטומאה ואינו מטמא בגד שלש על שלש דאין כלי מקבל טומאה כ"א מאב הטומאה משא"כ הכא דבבשר עסקי' שפיר הק' רש"א.

בסוה"ד ורש"י יישב שם צ"ע הא ע"כ פלוגתא דר"מ ור' יוסי היכא דליכא ב' טומאות דבב' טומאות גם ר' יוסי מודה א"כ חזי' דע"כ כה"ג ג"כ ר"מ מטמא וצ"ע.

בע"ה בענין שחיטה אינה עושה ניפול פ' בהמה המקשה:

תוס'. סד"ה הוכשר והקשו מ"ט דמאן דפליג על רב אשי ולכאורה מה ענין קו' זו להכא ונ' דלפי פשוטו הי' מ' דמסתבר טפי דטעמא דר"ש דאין בהמה נעשי' יד לאבר אבל מאחר דחזינן משמעתין דאפי' אי שחיטה עושה ניפול מ"מ פשיטא להש"ס דבהמה נעשי' יד לאבר א"כ מאי דוחקי' דהני מ"ד למימר דר"ש פליג אסברא חיצונה

והנה אד' רש"י יש כמו כן לתמוה מדוע שבק ד' רב אשי ונקט דטעמא דר"ש משום דאין בהמה נעשית יל"א ונ' דהתוס' בדבור הסמוך הק' לר"ש הרי לא מהני הכשר כיון דאין אתה יכול להאכילו לאחרים ותי' דר"ש לדברי' דרבנן קאמר להו וא"כ ליכא למימר שוב דטעמא דר"ש כרב אשי דהרי לדברי' דרבנן קאמר ע"כ הטעם משום דאין בהמה נעשי' יל"א ושפיר כ' רש"י והנה תוס' כ' לעיל דהו"מ למפרך אר"ל מ' למסקנא ניחא לר"ל והיינו דלר"ל באמת אמרי' מאי הוכשרו וכו' וא"כ ע"כ צ"ל דר"ש לדברי' דרבנן קאמר להו וא"כ ע"כ לר"ל ליתא לדרב אשי ומעתה רב אשי אליבא דר' יוחנן שפיר קאמר אבל אינך אמוראי אליבא דר"ל אזלי ואצטריכו לשנויי משום אין בהמה נעשי' יד לאבר:

מצות פריש בלבד ע' תוס' והתו"ח רצה להסכים עם ה"ה פ"ה ממ"א ה' י"א דמ"מ דאוריי' הוה ליישב ג' קו' על תוס' ולא הבנתי כיון דמ"מ ליכא לאו דאבר מן החי מהי"ת נימא שמטמא אפי' הוי דאוריי' ואין תירוצו עולה כ"א ליישב קו' תוס' אליבא דר"ש ד"ה הוכשרו דהשחיטה מותרת מן התורה ושם לדעתי א"צ תי' אחר כי תי' התוס' עולה למסקנא.

כ' רש"י דנ"מ אי מיתה עושה ניפול לענין התראה ואף דנ"מ ג"כ לענין בשר הפורש אי הוה כוונת רב לאשמעי' דבשר הפורש אינו מטמא משום נבילה הו"ל למימר אפכא אכלו לזה אינו לוקה כלומר הבשר הפורש אלא ש"מ לענין אבר מן החי אתא לאשמעי' וע"כ לענין התראה.

ורבה אמר א' זה וא' זה מחלוקת כ' ה"ה מד' רבא אלו למד הרמב"ם דאפי' מת העובר שייך אבר מה"ח ולכאורה גם מד' ר"ח מוכח דהרי לר"ח דאמר במת שחיטה עושה ניפול והוה אבר מן החי אלא דרש"י כ' במתני' דמגע נבילה דקאמר ר"ע בעובר חי ל"ד נבילה כ"א אבמה"ח ובעובר מת הוה נבילה ממש וא"כ גם לר"ח איכא למימר הכי:

וכי ימות מן הבהמה לכאורה הא קרא זה אצטריך לעובר במעי טמאה להיקש כדאמרי' לעיל ומצאתי לרש"י בשבת קל"ו שכ' ליישב זה ועיי"ש:

בע"ה בענין בן פקועה פ' בהמה המקשה

רש"י ד"ה ומוציא את דמו ע' ברא"ש לקמן גבי תלש חלב מה שהשיג ע"ז וע' טו"ז יו"ד סי' י"ג הסבר ד' הרא"ש ועד"ז נ' ג"כ כוונת רש"י דבכל הסוגי' מפ' רש"י דהעיקר כי בן פקועה ירך אמו ומעתה דמו וחלבו נהי דירך אמו הרי כל חלב וכל דם אמו ג"כ אסור ולכך צריך לחלב קרא משא"כ גיד דחד גיד אסרה תורה וגיד העובר גיד יתירא הוא וא"צ קרא.

ומ"מ מ"ש בחי' ר"ן דקרא דמוציא מכלל שליל קאי אתולש צ"ע דהרי שליל קאמר ובקדשי' ע"כ לא מיירי שהושיט ידו ותלש ונ' דע"כ רש"י לא כיון להך סיפא דמייתי הש"ס לקמן דהאי לאו לענין היתר אכילה מיירי כ"א לענין הקרבה א"וו כוונת רש"י ארישא דבריי' דמייתי רש"י לקמן דקאי אעונש ואזהרה ומה"ט נ' ג"כ שהביא רש"י לקמן הך רישא דא"לכ מה ענינה לכאן אלא רש"י בא לגלות על כוונתו במתני' מאין לנו היתר חלב וא"כ כיון דמוקמי' קרא לעונש ואזהרה אחולין מוקמי' לי' ושפיר כ' הר"ן דר"ל לענין תולש אמנם למ"ש תוס' לקמן דהך רישא לא הוה דרשא כלל כ"א עיקר הדרשא כל בבהמה תאכלו א"כ בלא"ה אין לנו דרשא יתירא להיתר חלב עפ"י מ"ש וע' לפנינו בס"ד בד' תוס' הנ"ל מ"ש:

וחייב באותו ואת בנו נ' דנקט הכי דלא נימא דטעון שחיטה רק מדרבנן לזה קאמר וחייב באותו ואת בנו למימרא דהוה דאוריי' א"נ י"ל דס"ד דטעמא דר"ע דמדאשכח' לי' אכתי חי חיישי' דלמא כבר נעקר לצאת קודם שחיטת אמו ומ"מ מצריך לי' ר"מ שחיטה לזה קאמר וחייב באו"ב:

אמנם לפי האמת אפשר לומר דבהא פליגי ר"מ ורבנן דקיי"ל כל היכא דהיא מייתא וולדא מיית ברישא אלא דבנהרגה ל"ש זה כמ"ש תוס' בזה פ' השוחט אמנם ר"מ ס"ל דווקא נהרגה בב"א אבל שחיטה דעדן אחר שחיטה מפרכסת וחיה היא וכשמתה אח"כ הו"ל כמתה מעצמה אלא שהתורה התירתה לישראל וכיון דמ"מ לא מייתר וולדא ברישא ש"מ כבר הי' נעקר לצאת קודם שחיטה ורבנן ס"ל דאפי' שחיטה כנהרגה דמי ומוקמי' לוולד בחזקה דמעיקרא שלא נעקר ושרא לי' שרי'.

והנה רש"י דקדק וכפל עוד בד' רבנן דמרבי' לי' מכל בבהמה כוונתו דלכאורה הי' אפשר לפ' פלוגתא דר"מ ורבנן עד"ז ר"מ יליף מכל בבהמה וצריך להיות טפל לבהמה וכאן דחדשים גרמי לי' להקרא בהמה שוב לא הוה טפל לבהמה ולא מרבי' לי' מכל בבהמה ורבנן ילפי מבהמה בבהמה תאכלו וא"כ אפי' כה"ג מרבי' ואמנם לפי"ז הא פליגי אמוראי דלעיל אי בהמה בבהמה או כל בבהמה בפלוגתא דר"מ ורבנן וזה לא מסתבר לזה כ' רש"י דגם רבנן מרבי לי' מכל בבהמה תאכלו:

והנה הרא"ש הק' ע"ד רש"י שכ' דטעמא דר"מ דחדשים גרמי מבן ט' מת והרשב"א בשם רמב"ן יישב קו' זאת אבל צריך להסביר האיך כיון רש"י לד' הרמב"ן ונ' דבמ"ש רש"י גרמי לשווי' בהמה באנפי נפשה ר"ל בזה אי הוה בהמה בעלת חיות אזי אמרי' חדשים גרמי לי' משא"כ עובר שמת דלא גרמי לי' חדשים לשוויי' בהמה כלל:

גמ' למעוטי חלבו וגידו וצריך לבאר מהי"ת נחלק ביני' וצ"ל די"ל דהתורה לא אמרה אלא דעובר ירך אמו וא"כ א"צ שחיטה אבל חלבו וגידו לא עדיפא מחלבה וגידה דאמו ולהרמב"ם אפי' להל' אי' לי' סברא זו:

תוס' ד"ה חלבא דמאי ע' רש"א שהק' למה לא פי' תוס' גם ללי"ק דר"מ מודה כמו ללי"ב ותי' צריך להבין עפמ"ש תוס' דבריי' בתריי' מ' להש"ס דקאי גם אחלב דגיד דשליל אמנם לענ"ד לק"מ דבשלמא בחלבו דגיד בלא"ה איכא פלוגתא י"ל דבגיד דשליל מודה ר"מ דחלבו דגיד מותר וכן אי רבנן מודו דחלבו וגידו אסורי' יש להסביר ע"ד שכ' למעלה אבל שיאמר ר"מ דשליל טעון שחיטה וחלבו וגידו מותרין האיך יעלה על דעת לומר כן כיון דהוא ברי' בפ"ע חלב שור קרי' בי' והרי בהפריס ע"ג קרקע דטעון לת"ק שחיטה מדרבנן כ' הרי"ף דחלבו ג"כ אסור:

באו"ד והא דקאמר לעיל ס"ל לתוס' דר"א בעצמו קאמר האי למעוטי ותי' דחוק ולולי דברי' הקדושים הייתי אומר דהש"ס קאמר הך למעוטי ור"א לא קאמר כ"א לא הלכו אלא וכו' כוונתו לפי ד' הש"ס השתא דבמה דנפקא משחיטה דהיינו חלב וגיד דילפי' כשחיטה מכל בבהמה וכד' רוב המפ' בהא נחלקו ושוב לא מצינו פלוגת' ואתא למעוטי חלב הגיד.

גמ' ואר"א א"ר אושעי' ע' בתו"ח הנה מה שרצה לתרץ קו' עם תי' התוס' פ' גי"ה צע"ג דהתם כ' תוס' שפיר דס"ד בחלב הגיד נחלקו אבל חלב שליל מותר לכ"ע כשמואל דהתם משא"כ הכא דבעי' למימר דחלבו וגידו יהא אסור לד"ה וכמו שפי' רש"י ותוס' ובארנו דא"א לפ' בע"א ואס"ד דהתם בחלב דגיד פליגי אבל חלב שליל אסור לד"ה אכתי מגיד ק' ואי נימא דבבן ח' פליגי אבל בבן ט' אסור לד"ה הרי במתני' מבואר דלא פליגי בבן ח' וכמ"ש התו"ח ובאמת קו' לק"מ דאי הוה מק' מפשט הבריי' הוה צריך להביא ראי' ממתני' לזה קיצר הש"ס והביא ד' ר"א ולהכי לא הק' תוס' הכא מידי.

גמ' למעוטי רובעו יל"ד אמאי לא קאמר למעוטי שוחט בשבת והי' נ' לומר דאין כאן רבותא כ"א למ"ד שוחט משום נטילת נשמה משא"כ למ"ד משום צובע אפי' בבן פקועה פשיטא דחייב אמים למ"ש הש"ס פסחים פ' אלו דברים דשוחט מקלקל הוה אלא דמתקן להוציא מידי אבמה"ח וזה ל"ש בבן פקועה א"כ אפשר דבבן פקועה לכ"ע פטור השוחט:

רש"י ד"ה מאי אהני לי' ע' רש"י ובחי' ר"ן מבואר כוונת רש"י דלא תקשי מנ"ל למעוטי בן פקועה ולרבויי זכר תמי' ובן שנה דלמא אפכא לזה כ' רש"י דלבן פקועה אי' לן סברא:

והנה בזה יישב בחי' ר"ן שם קו' הרמב"ן על תוס' דלמה לר"מ לא תבעי דלמא עכ"פ משום יוצא דופן ממעט לי' אלא דלר"מ אכתי יק' מאי חזי' דלמא מרבי' לי' מתפדה כמו זכר וכו' ואמנם א"כ גם לרש"י לא הק' תוס' כלל דהיינו ג"כ דלרש"י לר"מ לא תיבעי משום דל"ש כבשרא בדיקולא וכמ"ש ומ"מ ד' הראשוני' דלמסקנא גם לר"מ קאמר מר זוטרא ונ' טעמיי' דיש להק' מנ"ל לרב אשי דמר זוטרא יליף משה שה מפסח וק' לי' מזכר תמים וכו' דלמא מר זוטרא מאו"ב יליף דכ' ג"כ שה ולק"מ א"וו שמע רב אשי ממר זוטרא דגם לר"מ קאמר דאין פודין ולר"מ חייב בן פקוע' באו"ב ומ"מ עד"ז יש עוד ראי' לד' רש"י:

ואמנם כ"ז לד' הראשונים דמפ' דהאי שה משה גזי"ש הוא ואמנם לדידי ק' הרי בבכור כ' תפדה בשה ובפסח משה כ' והאיך שייך גזי"ש עד"ז ולולי דברי' נ' וכ"נ ד' תוס' לפמ"ש מדס"ל דגם למסקנא לר"מ לא מיירי דהך שה שה לא הוה כ"א מה מצינו וא"כ בפסח דשה דווקא דבין כשבים בין עזים שה מקרי כמו בפטר חמור שייך מה מצינו משא"כ באו"ב דנוהג בשור ג"כ ל"ש למילף מה מצינו ושפיר קאמר רב אשי:

וראיתי ברש"י שהשמיט למסקנא הא דבן שנה נ' דמ' לי' מאחר דכבש זכר לאחר י"ב חודש לא מקרי שה באמת אין פודין בו אם אין בו כדי שוויי'. תוס' ד"ה מאי ביניי' והנה מד' רש"י ד"ה מקרטע מבואר דמפ' מ"מ מ"ב בין ר"ע וב"ה ע' בדבריו.

רש"י ד"ה הטילה וכו' כלומר דלא קאי אדלעיל כ"א מלתא באנפי נפשה. ובפלוגתת ר"י ור"ל בלי"ק נ' דר"י דייק מדר' יהודא וס"ל דהא דפליג ר"י אר"מ משום דס"ל אוירא גרים וכר"י קיי"ל ור"ל קאמר למה לן לשוויי' פלוגתא רחוקה כ"כ כיון דחזי' דלר"מ חדשים גרמי די לנו אם נאמר דלר"י גם אוירא צריך אבל חדשים גם לר"י צריך ולפי"ז שפיר קאמר רש"י דלר"ל חדשים וגם אויר דאל"כ אטו ר"ל לר"מ קאמר למלתי' אמנם נ' דרש"י גריס הכי בהדי'.

ולענין מה שעמד הש"ך סי' ס"ד ע"ד הרמ"א דמאי נ"מ הרי לוקה משום נבילה נ' דנ"מ דלא תצרפי' לי' לבטל אי' חלב כיון דגם משום חלב אסור ואמנם בלי"ב ד' ר"י כי היכא דלר"מ חדשים גרמי ה"ה לרבנן אלא דרבנן ס"ל דמ"מ מרבי' מכל בבהמה תאכלו להיתר ור"ל ס"ל דאי הוה ס"ל לרבנן חדשי' גרמי לי' הוה מרבי לי' אלא דס"ל דחדשים ואוירא גרמי:

והנה מ"ש הרא"ש דד' הרמב"ם דר"י ור"ל נחלקו אי הל' כר"מ או כר"י צ"ע דא"כ למה פסק הרמב"ם בשחיטה כר' יודא אמנם אהני לן ד' הרא"ש לשיטת רבי' אפרי' שרמז עלי' הראב"ד דפסק לגמרי כר"מ והיינו משום דמ' לי' דר"י ס"ל כר"מ אבל בד' הרמב"ם העיקר כמ"ש ה"ה דס"ל דר"י לא ס"ל כר"א א"ר אושיע' דהא בהא תלי' ופסק כסתם מתני' בגי"ה וס"ל ה"ה לחלב אלא דמ"ש ה"ה פ"ז ממ"א שם דעיקר מלתא דר"א א"ר אושעיא דנדע דבבן ח' לכ"ע חלבו מותר ק' הא ממתני' שמעי' דתנן ומוציא את דמו ותו לא.

תוס' ד"ה מה חלב הנה בד' תוס' א"ש דמק' ר"י ור"ל מסיפא ולא מק' מרישא דרישא לאו דרשא הוה אלא דיק' מדוע לא עוררו התוס' ע"ז וכן יק' למ"ש במתני' דד' רש"י דדרשא גמורה הוה יק' כמו כן מדוע מק' מסיפא ולא מרישא ונ' דבלי"ק דמק' ר"י ור"ל י"ל להכי לא אקשי לי' מרישא דידע דיאמר טעמא דידי נמי מהכא ואמנם א"כ סיפא ל"ל כלומר דרשא בתרא וקאמר ר"ל דמרישא לחוד לא הוה יליף דלמא חלב הוא והתורה התירתו אלא מדפסל' קרא למזבח מהתם יליף ובלי"ב מרישא לא מצי להק' דגם ר"י מודה דשרי מכל בבהמה או מפ' זה אמנם למה לא יקרב לגבי מזבח:

טהור מלטמא במשא לכאורה משום דטריפה שחיטה מטמא במוקדשי' במגע נקט הכי אא"כ יש מזה ראי' לגי' רש"י דטריפה גרסי' דאי גרסי' בהמה הו"לל טהור ותו לא.

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה