ליקוטי חבר בן חיים א· רבי חזקי' פייבל פלויט
ליקוטים ספר בראשית
בע"ה. סמיכות התורה ממרן הגאון ח"ס זללה"ה:
ארז"ל כל פרשה שהיתה חביבה עליו פתח באשרי וסיים באשרי. ונראה דתוה"ק ג"כ פתח בה באשרי במלת בראשית וסיים בה באשרי ישראל אלא דצריך להסיר בת מבראשית ול' מישראל והוא לבת ע"ד וירא אליו ד' בלבת. והטעם דפתח וסיים במלה זאת כי ראשית חכמה יראת ה' וב' פעמים יראה גימ' לבת. והיינו היראה הראשונה מרומז באש להגביה לבו בדרכי ה' והשניה להכניע לפני ד' והיינו הסנה וכן אש דת כתיב חד לשון אשדות הפסגה שהוא מים דהיינו כניעה וקרי אש דת על דרך שכתבתי:
עוד לו ע"ד נסתר סמיכות התורה כי כשכרה דוד השיתין קפה תהומה ונתן עליו שם כידוע. והנה השם אל במלואו אל"ף למ"ד עולה קפ"ה וע"כ התורה מסיים באותיות אל ומתחיל ברא שית כי שם "אל" טוב לכריית שית: סנסן קטן משלי. ארז"ל תנאי התנה הקב"ה במע"ב עם הים שיקרע לפני ישראל. וכן כל הנסים כי אין כל חדש תחת השמש וז"ש לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ כי כל האותות האלו נבראו עם בריית שמים וארץ:
וירא אלקים את האור. פירש"י ראה שאינו כדאי לרשעים וגנזו לצדיקים לע"ל. ובזה תירצו הש"ס במגילה הא דאמרינן כ"מ שנאמר ויהי אינו אלא צרה. ומקשה הש"ס והא כתיב ויהי ערב וגו'. ומשני משום דגנזו ואף דמקשה בתר הכי והאיכא שני אין זו קושיא כ"כ מאחר דבראשון א"ש וכן בשני התרעמו מים התחתונים וברביעי נברא אסכרה ובששי נברא המות כדדרשו רז"ל והנה טוב מאד. ובדברי רש"י אלו פי' מרן הגאון ח"ס זלה"ה הנוסח שאומרים ביוצר. אור עולם באוצר החיים אורות מאופל אמר ויהי. דהאור עולם שנגנז היה אור רוחני בלא גשם ואור החמה שלנו הוא גשם מאוריי. וז"ש אור עולם נגנז באוצר החיים ואורות שלנו המה אורות מאופל מגשם אופל ולזה אמר ויהי:
סנסן משלי עמ"ש רש"י שהיו משתמשין בערבוביא. והאיך שייך לומר דאור וחושך משמש בערבוביא. אמנם הענין דביום ראשון לא נברא עדן גלגל חמה והאור היה מאיר מסוף עולם ועד סופו. ומהיכן בא חושך לעולם. ואמנם ידוע דבימות החורף עת הריון העולם מקיטור העולה מתחתיות הארץ יתהיה פעמים רבות ערפל עב. ומה גם בעת שהיה תהו ובהו והריון כל הבריאה וערפל הלזה לפעמים גבר על האור. ולפעמים גבר האור עליו וזה הערבוביא שהזכיר רש"י. וצוה הבורא שהקיטור הזה לא יעלה כי אם לעת ערב כאשר הוא גם עתה ובלילה גבר בכל עת הערפל וכסה האור והיה חושך וביום האיר האור לבדו ועדן תחום זה קיים שלא יתהוה הערפל כ"א במשך הלילה או הערב:
הערה בדברי רש"י על פסוק וישע ה' פירש"י שהוא מל' פנה וכן ואל ישעו בדברי שקר פ' שמות. ובפ' שמות שם דחה רש"י פירוש זה דהו"ל למיכתב אל דברי שקר ופי' מלשון ו אשעה בחקיד תמיד עי"ש:
נתקשה מרן הגאון ח"ס ז"ל בדברי הרמב"ן סוף ענין מע"ב בבאור הששת ימ"ב וחשב הרמב"ן כל הי"ב שעות מיום הששי נגד אלף הששי לימות המשיח. והקשה מרן שהיה לו לחשוב חמש מאות שנה בתחלה נגד הלילה וחמש מאות שנה נגד י"ב שעות היום. ואני בנעורי מצאתי כמדומה בפרקי ר"א הגדול על הפ' כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה כי פירושו או אשמורה בלילה וכל אחד מהם אלף שנים ומהלילה לית לן רמז מאחר דבלילה לא היה בריאה:
הערה על הרמב"ן בד"ה בראשית כי המלה מורכבת "אלו הם" נראה דצ"ל אל לו הם וע"ז קאמר אח"ז כאלו לו הם כצ"ל בוי"ו ור"ל כמ"ש בשו"ע או"ח כי שם אלקים כח כל הכחות:
ומצאתי כל בנין שבנה הרמב"ן בפ' ראשון ושני בזוהר חדש פ' בראשית עי"ש. ואמנם גם מ"ש רז"ל במסכת מגילה הכי י' מאמרות תשעה הויין. ומשני בראשית נמי מאמר הוה מבואר ג"כ עפ"ד הרמב"ן כי כל זמן שלא היה שום נברא בעולם לא שייך ויאמר וע"כ הוצאת רצון הבורא אל הפועל במה שברא בתחלה החומר היולי נמי מאמר הוה משא"כ לרש"י וא"ע דהשני כתובים קשורים יחדיו מה מאמר הוה בראשית וצ"ע:
שם בסוף א"ד כי הראשונות אין שם היום נתפרש בהם ר"ל כח"ב שהם נעלמים:
שם בד"ה ויבדל ואמרו קצת המפרשים הקושיא העצומה. ובעיני ראיתי בעלה מכתב העתים כי בימינו הק' קושיא זו שר אחד בווין הבירה על הרייכסטאג להראות מזה כי אין כל מ"ש בתוה"ק אמת ח"ו. ולדעתי זה כונת רז"ל במסכת תמיד שאל אלכסנדרוס המוקדן את זקני הנגב אור נברא תחלה או חשך נברא תחלה א"ל הא מלתא לית לה פשר. הבינו מדבריו כ"א יאמרו חושך נברא תחלה יאמר להם מה בריאה שייך בחשך הלא בהיות העולם אפס ג"כ היה חשך ואם יאמרו אור נברא תחלה יאמר להם א"כ היה בקר קודם לערב והתורה אמרה ויהי ערב ויהי בקר. ואמנם גם בילקוט פ' זו משם פר"א נראה דבא ליישב קושיא זאת שכתב אף סדר זמנים ביום ראשון נברא שנא' ויהי ערב וגו' רצה לפרש כי פי' המקרא אשר ביום הראשון גזר הש"י כי מן הערב יתחיל כל יום הבא אף כי באמת ביום הא' לא היה אפשר לומר אשר הערב יצורף לבקר אחרי כי הערב מעולם היה. ואמנם לדעתי הקלושה נראה כי בכל מעשה בראשית היה ההריון בלילה והלידה דהיינו היצירה אל הפועל ביום וזה ענין ויהי ערב ר"ל הוית הערב ויהי בקר הוית בקר. ועד"ז גם ביום ראשון א"ש:
שם ד"ה ויעש אלקים זו היא קושיתו. ואולי מזה דרשו חז"ל כי המלאכים נבראו ביום שני והפי' ויעש אלקים את הרקיע ר"ל במלת את לרבות המלאכים אשר ברקיע:
שם ד"ה ויקרא אלקים ליבשה שני מיני דשאים ממשנה קמא דפ' כיצד מברכין היה וכו' להביא דתנן ר"י אומר בורא מיני דשאים. ומרן הגאון ח"ס זצללה"ה ביאר ע"פ פירש"י דכל השדה קרוי דשא פי' הכתוב בהאזינו כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב. כי המוכיח כלל אנשים מישראל אם גם יהיו דבריו קשים כגידים לא יזיק מאחר שאינו מכוין לאיש פרטי. משא"כ המוכיח לאיש פרטיי צריך להמתיק דבריו בנועם ח"ש אם תוכחתו עלי דשא תוכל להיות כשעירים משא"כ עלי עשב פרטיי צריך להיות כרביבים בנועם ונחת:
שם ד"ה להבדיל, דפוס פ"ב וסוד שני המלאכים צ"ל המלכים גמ' פ' אלו טריפות:
שם ד"ה ויברא אלקים את התנינים רצה ליישב בזה מ"ש בדבור המתחיל בראשית כי מלת ברא הוא יש מאין. ורש"ל בתשו' תפס על הרמב"ן מפסוק זה ולא זכר אז כי הרמב"ן בעצמו יישב זה כאן. ואמנם לדעת רבותינו ז"ל במדרש שהביא רש"י כי התנינים כ' כי הש"י הרג את הנקיבה בא ג"כ ליישב מלת ברא ופירשוהו מל' וברא אותם בחרבותם כי את התנינים אחד מהם הרג וזה ראיה לדברי הרמב"ן:
רמב"ן בפסוק וחיתו ארץ וכולם יטרפו צ"ע הרי ז' מיני חיות טהורות הוו וחלבן מותר ולא יטריפו:
ד"ה ויאמר אלקים נעשה אדם והוא הנראה מכל מה שחשבו בו וכן הוא מבואר היטב בזוהר חדש פ' בראשית ד"ה א"ש ע"ש:
ד"ה ומלאו את הארץ כמחשבת אנשי דור הפלגה עמ"ש הרמב"ן בפ' הפלגה וצ"ע:
ד"ה ויפח באפיו שיום השבת מקיים כל הנפשות ר"ל ספירת יסוד אלא שהרמב"ן באר יסוד שבבינה:
לסיום פ' בראשית עוד סנסן אחד ממרן הגאון ח"ס זצלה"ה. בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך הנה קושי הלידה היא טבעיי על ידי פתיחת הרחם הצר וכן הוא בכל בע"ח. אמנם אחרי כי מין אדם בחיריי אה תראה האשה גודל צער חבלי לידה לא תזדקק לאיש. ואמנם אחרי כי התאוה כל כך גדלה במין הנשים אשר האשה הראשונה ע"ד כי פרי העץ תאוה לעינים לא פחדה ממאמר מות תמותון שאמר הש"י אין לדאוג שתפחדה מחבלי לידה ומניעתה מהזדווג לבעלה וזה מאמר הש"י בעצב תלדי בנים ובכ"ז ואל אישך תשוקתך: הערה בפ' בראשית דע כי ג' כתות חכמי או"ה עמדו נגד תוה"ק כת אריסטו שאמרו כי העולם קדמון. כת אפקורס אמרו כי העולם נתהווה במקרה כת אפלטון כי העולם נברא על ידי בורא אבל היה אתו חומר קדמון. והנה מול הקדמות התחילה התורה בראשית לאמר כי ראשית יש לעולם לא קדמות. נגד אפלטון אמרה תורה ברא אשר פירושו יש מאין כדברי הרמב"ן. וכנגד אפקורס אמרה תורה אלקים פועל בחפץ ולא במקרה נברא העולם:
הערה ליום השבת. כמה שנים נתקשיתי להבין ענין יום השבת הלא אחרי שנברא העולם כולו מע"ש והתחיל להתנענע מה בין יום השבת לשאר ימים הבאים. אבל האיר החונן לאדם דעת עיני כי הענין הן אמת כי ביכולת הבורא לברא בכל יום עולם חדש כמ"ש כאשר השמים החדשים עומדים לפני. אמנם אלו היה כן. היה יד גדול לכל אפקורס. כי כל בריאה חדשה היא במקרה משא"כ אחרי כי חמשת אלפים ושש מאות ושלשים ושבע שנים עברו מעת בריאת העולם. ומאז ועד עתה לא נברא אפי' בית קטן שבקטנים. מי פתי יסור להאמין אשר לפני הזמן הארוך הנ"ל נתהוה במקרה עולם גדול כזה. ומאז ועד הנה לא הוציא המקרה מאומה לפועל. נמצא מה שגזר הש"י לשבות מבריאה חדשה ולהניח העולם עליונו ותחתונו על מתכונת אשר נברא. היא העדות הגמורה על בריאת העולם בחפץ ולא במקרה. וזה ענין יום השבת שארז"ל ע"פ פירש"י בא שבת בא מנוחה. בו ביום נגזר שלא ישתנה העולם מאשר נברא וזה ענין מאמר הש"י על הר סיני כי ששת ימים עשה ד' את השמים וגו' וינח ביום השביעי. בו ביום נגזר לנוח ולא לברוא עוד עד עת קץ על כן ברך ד' את יום השבת. כי השביתה היא העדות הנכונה: