ליקוטי חבר בן חיים א· רבי חזקי' פייבל פלויט
הקדמה
מודעא רבא לאורייתא:
כל מקום שימצא בספר זה שם עכו"ם או גוי וכיו"ב הכוונה על האומות בזמן רז"ל שלא הכירו לבורא שמים וארץ, אבל האומות אשר אנחנו חוסים בצלם עליהם אמר ירמיהו ע"ה מפי ה' דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה כי בשלומה יהיה לכם שלום. מחזיקנא טיבותא להבחור המופלג ה' יחזקאל שלמה גראסמאנן יחי' שיגע וטרח בליקוטי ספרי זה ישלם ה' שכרו. המחבר:
ליקוטי חבר בן חיים ח"א - הקדמה:
חסדי ד' אזכיר ואשיחה בכל נפלאותיו גם ער זקנה ישיבה אלהים אל תעזבני עד אגיד זרועך הדור לכל יבא גבורתך דברי המלקט והמחבר, בלב נשבר מדבר, מול אוהבי וריעי, הלא המה תלמידי היקרים, בכנפות מדינתינו מפוזרים ידעתי טהר לבבכם, ואהבתכם לאלוף נעוריכם, לזאת אמרתי אספרה כמו, ממה ידעתי ספורות, אלה הקורות אשר הקרוני, וחסדי ד' כי לא תמנו, אנכי תולעת ולא איש הוציאני לאור עולם נוחי מכפן בעיר קאללין הנקראת קעלין במדינת בעהמען, בעת אשר היתה העיר הזאת מלאה חכמים וסופרים לערך שלשים בעלי בתים אשר שמשו בימי נעורים בישיבות רמות, וידעו רובם דרך הפלפול והלכה, הרב בקהלה המפוארה אז היה הגאון נר ישראל מוה' בנימין זאב לעווי מחבר ס' שערי תורה חלק ראשון ושני, הנהגת הקהלה בימים ההם היה כלו קדש קדשים, בימי נעורי לא היה בכל הארבע מאות בעלי בתים בקהלתנו יותר מאחד שלא הניח בנו ללמוד גמרא, והיו מראין עליו באצבע ראו זה בוזה דבר ד', אם איזה בעל הבית בא בש"ק לביהכ"נ בלי המצנפת אשר היה נהוג בימים ההם לתפלה בשבת ויום טוב, אם היה מבני חברא קדישא הושת קנס עליו, בכל יום שעה קודם התפלה התאספו בין בקיץ בין בחורף חברת שומרים לבקר והתפללו התפלות אשר מסודרים ומתוקנים לשומרים לבקר לקונן על בית אלהינו ואחר זה תהלים השייך לאותו יום, ואחר התפלה למדו בני הש"ס -חברא שיעור ש"ס, בכל ליל עש"ק התאספו בני חברת רש"י בבית השמש ודרש להם אחד עניני אגדה עד חצות, ואז עשו תקון חצות, ובשבת קודש שוב דרש להם רבן זה. הילדים מבני שליש שנים למדו אצל מקרי דרדקי סדר התפלה וחומש ער היותם בני שש שנים ומאז הלכו איזו שעות בבית ספר ללמוד כתב ולשון אשכנז וחכמת החשבון וכיו"ב שמונה שעות בשבוע, ושאר שעות היום עד אישון לילה בקיץ, ועד שלש שעות בלילה בחורף ישבו אצל רבן ללמוד גמ' וחומש עם רש"י ונ"ך וחכמת הדקדוק, שנת יצאתי לאור עולם היה שנת תקע"ח ביום שבת קודש כ"ד שבט, שם אדוני אבי מורי ז"ל היה חיים בן יחיאל בן רעלא רייק ושם אמי מורתי הצדקת ע"ה היה רבקה בת יצחק יהודה בת שרל, אבי אבי כבר היה נפטר שנים הרבה קודם לידתי, אבל אבי אמי היה מקרי דרדקי וגדלני על ברכיו מבן שלש ואילך למד עמי בזמן קרוב סדר תפלה, והתחיל ללמוד עמי חומש טרם הייתי בן ארבע, ועוד לא הייתי בן חמש כבר למד עמי גמרא ענינים מפוזרים, ובהיותי בן שש אמר לאבי מורי אני אין מדתי ללמוד עם בנך זה תנהו למוה' יוסף בן יסכה הלומד גפ"ת, ואמנם היה שמה מלמד אחד מלמדי ע"ד הזמן תלמוד מעט ותנ"ך ודקדוק עיקר, וזה היה שאר בשר לאבי מורי ורצה ללמוד עמי בחנם, ואל הרב הנ"ל שהיה עני ורשו היה חיוב תשלומין. ואמנם א"א זקני הנ"ל נשבע אשר אם יתנני אבי למלמדי הזמן אסור לכלנו לפתוח דלתי ביתו עדי עד, ובאתי ליד הרב מוה' יוסף הנ"ל בן שש שנים בין תלמידים מופלאים, ודרך לימוד הרב היה כי קושית רש"א ור"מ מלובלין אשר היתה מיניה וביה, תלמיד שלא השיג אותה היה מכה אותו מכות רבות, וגם על הלימוד בפני עצמו היה עינו פקוחה עד אשר בהיותי בן חי שנה כבר הלכתי ללומדי תורה שיתנו לי איזו עמוד בש"ס לקרות מעצמי וינסוני בזאת וכלם שמחו על ידיעתי:
באותו שנה שנת תקפ"ו בחדש אייר ט' בו נסע הגאון בעה"מ ס' שערי תורה מקהלתנו לקהל טאפעלטשאן, והיה היום ההוא אבל גדול לכל בני קהלתנו זקן בחור ובתולה טף ונשים צעקו מרה על ברכים סופדים על מי פנה הודה זיווה והדרה, ולא לבד בעירנו קעללין עשה רושם יציאת הצדיק מתוכה, כי למחרת נסיעתו צוה המורה בבית הספר האשכנז על הילדים לגלות ראשם בעת הלימוד. אבל גם מכל מדינת בעהמען נתמעטה היראה, כי מורא של הגאון בעת ישיבתו בקאללין עלה על ראש כל קהילות בעהמען. אבל גם בזקן זה אף כי יציאתו היה כמעט הכרחי אחרי כי במדינת בעהמען מי שלא היה לו חזקת תושב לא היה יכול לעשות לו בית מסחר אשר על כן שתי חתניו היו מוטלים עליו עם נשיהם וטפם לפרנסם, בכל זאת אנקת הנאנקים על ד' ועל תורתו פגעה בזקן זה ומתה בקרוב אשת נעוריו ובתו אחת נתגרשה מבעלה, ובימים מועטים מתו לו עוד שתי בנות שהיו נשואות לת"ח גם הזקן בעצמו גירש אשתו השניה אשר לקח, בגלל כל הדברים האלו, בא בשנת תקפ"ח הגאון רבן של כל ישראל מהר"ם בענעטה אב"ד במדינות מעהרען לקהלתינו על ש"ק דרך נסיעתו לקארלסבאאד והוכיח בני הקהלה בש"ק לעת ערב, כי לא רצה לדרוש בשחרית, יען בבעהמען לא היה רב, והמנהג היה מאז כי רב מקהלה אחרת לא ידרוש כי אם לעת ערב, ולא רצה ליטול גדולה לעצמו על רבנים אחרים, ובתוכחתו ע"ד אשר ישבו בלי רב ומנהיג' אמר אם חפצם לקחת לחזרה את רבם הגאון בעל ש"ת הוא ישתדל בדבר זה, ובתוך דבריו אמר אל תחשדו אותי יען כי הוא מחותני, וכי בנו הגאון מוה' ישעיה נשא אחות הגאון ש"ת כי ח"ו במקום קדוש כזה לא אעיז פני לדבר דברים לתועלת משפחתי, כי אם מחמת שהגאון הזה צדיק ות"ח, ועל כל פנים בשובי מקארלסבאאד יהיה לכם רב, ואם לאו לא אסור אליכם, וכן רצה לעשות, כי בשובו הלכנו לקבל פניו על אם הדרך, אבל עגלתו סרה מן דרך המלך וכאשר הכרנו אותה רצנו אחריה וברוב תחנונים התפייס ללון אתנו הלילה, אבל שפך מרה על ראשי העם ע"ד:
שלא עשו כמצותו, אכן בחודש אלול איזו שבועות אחרי היות הגאון הנ"ל בקהלתנו נסע הגאון מוה' חיים דייטשמאן ז"ל ממרחץ לעירו קהל טרעביטש במדינת מעהרען דרך קהלתינו, וחלו ראשי העדה פניו לדרוש להם בש"ק ונתקבל לאב"ד בהסכמת כל בני הקהלה ובימי חנוכה תקפ"ט בא לקהלתנו עם ישיבה מפוארה, יען בשנה זה נפטר הגאון מוה' ברוך פרענקל שהיה אב"ד בקהל לייפניק ובאו רובי תלמידיו לקאללין. (אבל מקצתם הלכו לפראג ופרקו עול תורה מעליהם ומהם היו לצנינים בצידנו):
ובבא הגאון הנ"ל לקהלתנו עדן לא שלמו לי עשתי עשרה שנה נסה אותי והשתומם על תכונתי, וצוה עלי כי בימי הקיץ אבא ללמוד בישיבתו, אך אנכי ראיתי כי תלמידיו יעמקו יותר בשאר חכמות מבחכמת התורה, לא אביתי לזוז מבית מורי הצדיק ת"ח מופלג מתלמידי הגאון בעל המחבר זרע יעקב נב"ת מוה' אברהם פראהליך, ולמדתי אצל הרב הלזה עד צאתי מעיר מולדתי ובכל זאת הייתי יוצא ונכנס מידי יום ביום בבית הגאון אב"ד ז"ל. והייתי אהוב לו כאחד מתלמידיו:
בשנת תקפ"ט בכ"ב סיון נלקחה לי עטרת ראשי אמי מורתי הצדקת ע"ה אשר בפעל כפה שלמה בעדי מדי חדש שכר לימוד ומיום היותי בן חמש שנים בין בקיץ בין בחורף העירה אותי שעה אחת קודם תפלה לסדר בצדה ס' תהלים מדי יום ביומו, בלי ידיעתי חלתה פני שמש אחד משמשי הקהלה אשר אם אשיח בעת התפלה, להודיע לה, ואני לא ידעתי בכל פעם מאין ידעה עד אשר פגשתי השמש פעם אחת בצאתו מבית אבותי, בלילה טרם יצאה נשמתה בקדושה אמר לה הרופא אשר תתנחם בהשאירה אחריה בן אשר יהיה לה לתפארת, מסדר נוסח מצבת קבורתה כתב בתוך דבריו כל פועל כפיה היה לגדל בנה לת"ת, חצי שעה קודם פטירתה קראת אותי ואת אחותי היחידה רעלא רייק נב"ת וברכה אותנו, ובזאת הברכה יצאה נשמתה בטהרה. ומעת נלקחה תפארתי מעלי עזבתי חמדת תבל, ולבי בקרבי מתאבל ומאנה הנחם נפשי, אבי מורי לא היה בעירו בשעת הקבורה, ובלילה אחר הקבורה בא אל ביתו ועשה מספד תמרורים עליה, ולא חפץ לישא עוד אשה כי אם שכר בעדינו מלון אצל בעה"ב וקרובי משפחתי רצו לזון אותי על שולחנם, אבל לא אביתי יען לא הרגלתי בזה ופרנסתי עצמי בקאווע ותפוחי אדמה, יען אבי לא היה בביתו כל ימות השבוע, כי הלך בספרים לקנות עורות שונות, ואני עשיתי ככה עד אשר מרוב חולשה נפלתי ברחוב ארצה והייתי מוכרח ליהנות משלחן משפחתי עד אשר בשנת תקצ"ד בר"ח אייר שמתי לדרך פעמי עם שני סוחרים אשר הלכו למכור פשתן לארץ הגר ונסעתי עמם לעיר טאפאלשאן להגאון ש"ת ואחרי כי אמי מורתי הצדקת ע"ה היתה נודעת להגאון כי סמך עליה בכל חג המצות להכין לצורך ביתו שומן ודבש קבלני באהבה עזה הוא ובנו הגאון דברי ירמיה אשר היה אז סוחר בעיר הנ"ל תורתו היתה עיקר ומלאכתו עראי והייתי מאוכלי שולחנם שני ימים מדי שבוע, אבל ביום שני בהיותי שם נאבד ממני כל כספי שהיה בידי מעירי ונותרתי רק עם כ"ג צ"ל נחשת, והגאון הנ"ל צוה לתלמיד אחד שמו היה אנשל מישקאלץ לאסוף בעדי איזו זהובים וקבץ חמשה זהובים שיין בעדי. אמנם אני אמרתי אצבע אלקים הוא לא אתעכב פה עוד ושנסתי מתני והלכתי לפ"ב, בבואי שמה חקרתי על אשה אחת שהיתה מעיר מולדתי שמה רעלא אשת ה' מיכל פרענר, והעניה הזאת פתחה לי פתח, אבל כר וכסת לא היה לה כי אם תיבה אחת אשר על גבה היו שני עצים לחזק ונתנה מדי לילה עליהם דף העורך למען יהיה חלק ובגדים סחובים וזה היה מצעי איזו חדשים, ארוחת שלחן לא היה לי כ"א קבלתי ט' פנים מדי שבוע מחברת הבחורים בהם קניתי ככר לחם שחור, וזה היה מזונותי מע"ש לע"ש:
ראשית דרכי היה לקבל פני מאורן של ישראל מורי הגאון חת"ם סופר זצוק"ל, ואף כי הייתי בריה שפלה, עד אשר שחקו עלי, מהכובע אשר היה על ראשי, לאמר ראו כובע ובתוכו נער, בכל זאת קבל אותי מורי בסבר פנים יפות, ואמר לי מאין יהיה סיפוקיך בזה והשבותיו אני לא באתי כ"א ללמוד, ולא לאכול, ואני בער הייתי אז, ולא ידעתי את פני מי אעמוד נכחו, ושאלתי אם יירשני לומר לפניו חי"ת והרשני' והצעתי לפניו יישוב על הרשב"א בסוגיא דחציו עבד וחב"ח ופלפל עמי לראות אם אבין מה שאדבר, ולאחר ימים ספר לי בחור אחד מבחורי ביתו כי אמר לו אחרי עזבי חדר קדשו הראית הנער הקטן הזה אינני יכול לדבר עמו בל' נוכח הוא. גם שבועיים אחר זאת בא אלי הב' המשמש את גאון קדשו, ואמר לי כי הגאון צוה עליו לחקור אם נותרתי בפ"ב, ובעת ההוא למדנו פרק לולב הגזול, וקבעתי עמידתי אחורי קדשו והשם היה בעזרי כי השעור הראשון מיד הבנתי כל מלה מוצא שפתיו, ולא הוצרכתי לשום עזר לא בלימוד ולא בחזרה, והלכתי מדי שבוע על הנסיון אל גאון עזו אבל מעולם לא שאלני דבר, ובל"ס הקשיב מעת הלימוד כי תפסתי השיעור היטב, ובתוך הקיץ בהיות גאון עוזנו בקהל יערגן הלכתי על ש"ק לקבל פניו ולמחר ביום הראשון בשובי לפ"ב שלח לי י"ב פנים, על הוצאת הדרך שלא אלך ברגלי: אבל העיקר היה חסר ממני בית דירה ללמוד, והנחני ד' בצדקתו לבית הקצין התו' מוה' לוי קאנן ותמור אשר למדתי בחברתו מדי יום שתי שעות שלם בעדי מלון לילה, וביום קבע דירתי בביהמ"ד של הש"ס חברא שם באתי בחבורה עם פרי קודש הילולים ה"ה הגאון הקדוש מוה' הלל ל"ש ג"י בעהמ"ח ס' משכיל אל דל, והאיש הקדוש אשר בימי בחרותו אז לא הסתכל חוץ לד' אמות ולא הלך ד' אמות בלא תורה, עם הצדיק הזה הייתי במלון אחד הן ביום והן בלילה, אכן עבר קציר וכלה קיץ וראיתי כי בימי החורף אי אפשר ללמוד עם מוה' לוי הנ"ל וחכיתי לד' שישלח לי תשועתו ממקום אחר. וביום הייתי לומד עדיין בביהמ"ד הנ"ל, ובלילה אחר שישנו בני הבית שהייתי בקיץ במלון פתח לי הצדיק הנ"ל את החלון ונכנסתי, ושכבתי על הארץ, כי חלקי במטה נטל אחר. ובלילה א' הרגיש בזה בעל הבית וקרא אותי ביום שלאחריו והתרה בי שלא אסור עוד לביתו, ונשאתי כפי למרום לאמר אנא ד' הושיעה. באותה שבוע נפטרה הגבירה מ' חיילה ברילל אשת המנוח ה' משה ברילל, וכאשר בעלה הלז נעזב ממנה ונשאר גלמוד ובדד, נמלכו בניו היקרים נב"ת מוה' זנוויל ומוה' חיים ברילל ליקח לאביהם שני בחורים אל ביתו ולקחו בחור אחד מיינק שמו היה איצק אויש והבחור הזה לקח אותי בו ביום שהזהיר אותי בעל האכסניא מלסור עוד אל ביתי אל בית הקצין הנ"ל והקצין נב"ת נתן לי ארוחת שבת ושלשה בניו עם חתנו נתנו לי כל אחד ארוחת יום אחד בשבוע, אמנם הב' הנ"ל לא ידע דרך הלימוד ולמדתי כל ימות החורף בדד ובקיץ הבא תקצ"ה נתן לי הב' שני זהובים מדי חדש לעזוב את מלונו, וככה עשיתי, ונתחברתי עם: הצדיק המנוח מוה' שבתי דיאמאנט שהיה אב"ד בפ"ה והגלילות, והנה אף כי לא עזבתי נסיון אצל מרן הגאון זי"ע אפילו פ"א מ"מ מעולם לא שאל אותי דבר, ונצטערתי הרבה על זה, ושנסתי מתני לבא לפניו בתחלת הקיץ תקצ"ה לבקש מגאון עוזו שישמע ממני איזה דבר חידוש בסוגיא דשי"מ למען אשר ידע כי משתדל אני בלימוד תוה"ק, ואמר לי בני הלא אנכי ידעתיך היטב, ואם תצטרך לאיזו טובה ממני בקש, ובדברי קדשו אלה היו לי ניחומים למדי בתחלת הקיץ תקצ"ו בא אלי בחור אחד ממדינת בעהמען רך בשנים וחריף בשכל כי אחזור עמו השיעורים ואמרתי לו מי אנכי להיות בתוך הבחורים הלומדים עם התלמידים, ויהי בעת צאתינו מתפלת ערבית קרא אותי רבינו הגאון זצוק"ל לאמר מדוע לא תקח לך תלמיד זה, ואמרתי אחרי דברי קדשו לא אשנה, ולמדתי עמו חודש ימים, אבל הלחץ סבבוני עד אשר לא היה לאל ידי לטעום מאומה מצהרים עד צהרים, ובסוף החדש בא בחור אחד עשיר ממדינת בעהמען בבית הקצין ה' איצק ברילל, ושלח זה הקצין אחרי לאמור כי אלמוד עם הבחור הנ"ל, ועל תשובתי כי לקחתי לי כבר תלמיד אחד השיב כי אומר בשמו לרבינו ומה שיצוה רבינו אעשה והלכתי יחד עם הבחור הנ"ל לרבינו ושאל את מי ילמוד זה הנער והשבתי הדברים בשם הקצין, וגם ספרתי את תשובתי להקצין. והשיב רבינו תלמידך יוכל ללמוד אצל אחר, וזה צריך לך דוקא, וכן עשיתי ובאתי עם התלמיד האחרון לבית קדש בן רבינו, הגאון כתב סופר זי"ע אבל שערי אונאה לא ננעלו, ולא עלה לי חדש במלואו, עד שנחליתי ונהייתי כששה שבועות ואחרי כל זאת צוה עלי רופא מומחה ללכת אל מרחץ באדען ובבואי ליטול רשות מרבינו אמר לי זה חטאתך וזה פריה יען עזבת התלמיד הראשון. ואף כי השבתי כי על פי עצת קדשו עשיתי לא נתפייס בזאת, והיה הסיבה, כי התלמיד הלך אל רבינו ואמר כי מעולם לא בקש הקצין ה' איצק ברילל דבר שאמרתי בשמו, והרע זה לרבינו:
ובלכתי לבאדען עמדתי בעיר וויען אצל רופא מומחה, והראיתי לו התעודה מהרופא בפ"ב ושחק על הרופא עם תעודתו לאמר כי לא יכיר החולי שלי כי יש לי חולי באנדווארם, ונתן לי מרקחת עבור חולי זה, ובכל פעם שלקחתי מהמרקחת אחזני קדחת, והלכתי אצל רופא אחד מעיר מולדתי בוויען והראיתי לו המרקחת שנתן לי הרופא בוויען, ואמר לי כי ישתדל בעבורי שיקחוני לשפיטהאל בוויען, ואני אחזתי דרכי לבאדען והרופא שמה אמר לי כי יש ספק הדין עם מי מהרופאים, ובמשך שמנה ימים יודע הדבר, ואז כבר עברו שבעה שבועות אשר לא יכולתי לברך ברכת המוציא ולטעום טעם לחם, ובמשך שמונה ימים נתעוררה בי תאות המאכל, ובמשך כ"ו יום נתרפאתי בחסדי הצור ובבאי לוויען פגע בי הרופא בן עירי, ולא רצה כמעט להאמין שנתרפאתי בבאדען ואמר לי כי המרקחת אשר לקחתי אז היה לי סם המות כי חולשתי לא היתה סובלת אותו, וזה היה טעמו שאמר לי ללכת לשפיטהאל: בשנת תקצ"ח קרא אותי מורי הגאון ח"ס זצוק"ל לאמר אם אסכים ללכת לירושלים עיר הקודש לקחת שמה בת הגאון מוה' ישראל בעה"מ ס' תקלין חדתין, אשר בקש ממורי זי"ע לשלוח לו תלמיד א' מישיבתו אשר יקוה שימלא מקומו, ונעניתי לו ראשי בנפש חפצה, אך בנתים נשתדך הגאון הנ"ל ממקום אחר. בשנת תקצ"ט שוב קרא אותי מורי זי"ע לשאת בת ת"ח וצדיק במדינת בעהמען, ואמרתי כי מתיירא אנכי אחרי כי הת"ח כתב שיספיקני עד אשר ימצא מקום הוראה לפני ולא די שלא אלמוד תורה לשמה, כ"א אחרי כי חק במדינת בעהמען מי שלא הלך לבתי כנסיות של חכמי או"ה לא יקרא בשם רב, אולי יפתה היצר גם אותי לעשות כן, והסכים מורי ז"ל לדברי זה. בשנת ת"ר אחר פטירת מורי ז"ל, מרוב האהבה אשר אהבתיו ומרוב הפגת שנתי בימי חליו נהייתי ונחליתי כמעט משך שנה תמימה, ונלאו הרופאים לבקש לי רפואה, עד שנתן ד' בדעתי ללכת למרחץ בעזינג ושם היה ד' בעוזרי ועמדתי על בוריי, בשנת תר"א נתקבלתי בבית הקצין ה' מיכל קאנן ע"ה, והיה זה מלוני עד חתונתי, והיה לי בבית הלז חדר מיוחד ללמוד עם שני תלמידים אשר בררתי בלי שום קבלת פרס וספרים כל הצורך. בשנת תר"ו הלכתי לראות וליראות מעבר לעיר פעסט סמוך לחג הפסח. ובחזרתי היתה שבתי בימים הראשונים של פסח בעיר אובן ישן אצל הרב מוה' שמואל כ"ץ הדר לע"ע בפ"ב, ושם זכיתי לקבל פני איש אלקים הרב המופלג חכם ונבון צדיק וחסיד מהו' יוסף רעבענוואורצל היה מרגלא בפי תלמידי רבינו כי בעת ששימש צדיק זה לפניו היה אומר עליו חכמתו חכמת שלמה ויראת חטאו כיראת דהע"ה, ומאז הוקבע זכרונו בלב הצדיק הזה. ובשנת תר"ז בבוא ה' יצחק חיים בן בילא עם זוגתו הכבודה פראדל בת מינקא לרחוץ לאובן השתדל בזה אשר נתקשרתי עם בת גילי הרבנית הצדקת מנב"ת מ' מלכה תחי', וע"י הרעש מלחמה שהיה אז במדינתינו לא באו הנישואין לידי גמר עד ב' טבת תר"ט. ובבואי לבית חמי בא לבקרני רופא אחד אשר מולדתו היה מכפר אחד סמוך ללקאלין, והאיש הזה היה מכיר את אבי מורי ז"ל ובנערותו שמש אצל מחותני הגאון מוה' אהרן ק"פ ביעניקוי, אף כי השליך התוה"ק אחרי גיוו היה אוהב חי"ת ובקש ממני להציע לפניו מחידושיי ושמח בהם והבטיחני להיות לי לעזר להחיות את ביתי, וכאשר הצעתי לפניו כי כל רכושי אלף ומאה זהובים שיין אמר לי להחיות ביתי בסך מועט כזה לא ידע דרך, וישאלני אחרי כי בגבולנו יש קהלה אחת אשר תבקש לקבל רב ומורה, והוא שמה עם הנגידים נאמן אם בדעתו להיות רב. ואני השבתיו מעולם לא עלה על דעתי ליהנות מן התורה, אבל אם ח"ו יסגרו לפני דרכי המסחר ויהיה מד' דבר אנענע ראשי, ובנתיים נהיתה מלחמה עצומה בגבולינו, ובית מלוני היה מלא באנשי חיל ויבוזו כל כלי ביתי, והנחתי נות ביתי אצל אביה ואני הלכתי לקאמיאטה לבית המנוח ה' מרדכי ערנסט והזדמן ד' לפני כי השר שמה נסע לפ"ב והובילני עמו על עגלתו וישבתי בפ"ב על הוצאתי משך ימי הקיץ תר"מ, ובנתיים הלך הרופא אל הנגידים וייטבו דבריו בעיניהם אבל בושו מול המון עם לאמר כי הרופא הלז הוא הסרסור, כי יאמרו מה טיבו של רב זה. אם הרופא אחיו וריעו:
אמנם במשך הימים היה אחד מן הנגידים על סעודת נשואין עם ה' מרדכי ערנסט הנ"ל, ואמר לו הר' מרדכי אם רצונכם לקבל רב הגון איעצכם לקבל עליכם האיש הזה, וכשמוע הנגיד את דבריו צוה עליו לשלוח אחרי לפ"ב על ש"ק ר"ח אלול תר"ט וכן באתי בנס נגלה, כי אנסי וחבורתי היינו הראשונים שנתנו לנו רשות לעבור את מעבר הנהר וואאג שהיה סגור ומסוגר עד אז,:
ודרשתי בקהל עם בש"ק וביום ב' נקראו כל אנשי הגליל ובקשו ממני לדרוש שנית וככלות הדרשה פתחו בית הקהל והסכימו ברוב מנין ובנין לקבל אותי. ואני הלכתי לבית חמי, וביום ט' אלול באו המשולחים אלי עם כתב הרבנות אבל היו איזו נגידים אשר בקשו טרם יושת משפט האלמנה הרבנית עם בנותיה לא אקרא בשם רב, אולם מיד בבאי נתפשרו בע"ה הצדדים והיה הכל שלום. ועם בואי נכנסו עמי יותר משלשים תלמידים, ובראשם הצדיק הרב המופלג מוה' נתן בן חנה, ולולא הוא לא היה לאל ידי להכיל ישיבה בעת ההיא כי מרוב טרדת המשפטים אשר היו לפני לא היה הזמן מספיק, אכן התלמיד הצדיק והמופלג הנזכר חזר עם התלמידים הגדולים השיעור אחר הגדתי אותו פ"א והגדולים למדו עם הקטנים, ומעולם לא לקח הצדיק הלז מאומה, ואת אשר שלמו התלמידים הקצינים נתן הכל לחברת הבחורים, עד אשר צויתי על התלמידים שלא יבקשו מב"ב ארוחה כי אם שיזונו כולם מח"ב רק אלמנה אחת אסתר בת רבקה נתנה ארוחה שלימה משבת לשבת לתלמיד מופלא אחד, ומלבד זה עוד בכל ע"ש ליטרא נרות וב' לטרות בשר על ש"ק, זכרה לה אלקי לטובה בג"ע ולצאצאיה בזה ובבא. ואמנם מפאת כי היו אז ימי המלחמה, והיתה קהלתי קרוב לשתי שנים בלי רב ומורה, נפרצו כמה איסורים בעיני ההמון ונעשו להם כהיתר, ובראש כולם היה השמחה במחולות בחורים וזקנים עם בתולות ונשים, וכל אשר דרשתי בענין זה היה ללא יועיל, ואמרתי להם כל נשואין שיהיו בה מחולות עם תערובות נשים לא אסדר בעצמי הקידושין, וככה עשיתי במשך ג' שנים למען יוודע בשער בת עמי שאיסור חמור כזה נעשה להם כהיתר. ואשר דברי נכנסו אל לבם שמעו בקולי, אולם מאותן האנשים אשר לא הטו אזנם לשמוע בקול דברי קמו שנים עשר איש, ויהי דברם עם שר אחד, והשר הבטיח אותם אחרי כי כתב הרבנות הוא רק על שלש שנים, כי ישיג הסכמה מהשטאדהאלטערייא אשר בפ"ב להעבירני, אמנם הנדיבי עם אשר היו לימיני שחקו על דבריו:
בעת ההיא צוה עלי הגאון מוה' יחזקאל בענעטה זצ"ל אחרי כי ביום פלוני יסע דרך גבולי על מסלת הברזל אשתדל שיבאו למסלת פרזלא איזה אנשים לדבר על לבם בעדי, ולזאת גם אנכי שמתי פני למסלה. אכן הגאון לא בא מחמת איזה סבה, ובהיותי בחצר המסלה שלח בעדי איש אחד שהיה מנאמני השר הנ"ל לאמר דבר סתר לו אלי, ובבאי אל ביתו אמר לי הנה אוהבי רבינו מתנחמים לאמר דברי השר התולים, ולולא הייתי אנכי מבעלי סוד השר גם אני דמיתי כן' אבל האיש הזה היה אצל שרי קאמיטאט ואמר להם כי הוא מכיר רבינו פנים בפנים ויודע על נכון כי אינו בקי כלל בהויות העולם ואי אפשר לו להנהיג עדה, והקאמיטאט ישלחו את כל המכתבים לפ"ב, וביום רביעי לירח נאוועמבער יבא השר גם לפ"ב ויציע אמרים הנאמרים גם שם, ורביעי לנאוומבר. היה ביום עש"ק, וביום ג' סיפר לי האיש הנ"ל דברים אלה לא פניתי לביתי כלל כ"א הלכתי לפ"ב. ובנס גדול קיבל אותי השר שמה, ויהי כמעט יצאתי מאת פני השר, והנה השר מגלילותי בא ובפתחו את פיו לאמר אנכי השר ממקום פלוני השיב לו השר בפ"ב בעת באת, כי קודם בואך היה פה רב פלוני וקבל עליך כי אתה עושה לו חמס, כדברים האלה סיפר לי השר בעצמו, ועל ידי הדברים האלו נסתתמו טענותיו. ובערב ר"ה השגתי מכתב מפ"ב כי עניני כבר המה אצל הקאמיטאט ושלחתי תיכף ומיד תלמיד אחד שמה, ושלח הגאון מוה' יחזקאל בענעטה ז"ל הרה"ק שלו לחקור אודות הענין וביום צום גדליה נודעתי כי כל אשר דבר אלי האיש הנ"ל היה הכל אמת, והלכתי אל שרי הקאמיטאט ומצאתי חן בעיניהם, והראש רעניערוננסדקאמיססאר הבטיחני שלא יארע לי שום תקלה על ידו, וכתב לפ"ב כי כל הטענות אשר הציעו אנשי ריבי נגדי מאפס ותהו המה, ורוב בני עדתי יפגעו בעדי שלא להעבירני, ובא הפקודה מפ"ב שילך השר בעצמו לקהלתי ויקרא באזניהם:
אחרי כי טענותם אלי מיוסדים על רובי אזהרתי בשמירת התורה אין זו טענה, וטענתם כי ימי הרבנות תמו אין זאת טענה, כי בלי עון ופשע לא יוכלו להעביר לעולם רב ומורה מפקודתו. ומאז ועד עתה בע"ה שקטה נחה המריבה, אכן ע"ד השר הגדול אשר בנייטרא בטלתי הסכמתי בסידור הקידושין גם בהיות מחולות. ובימי מצה ומריבה העברו היתה יד ד' לטובה עלי כי בעת ההיא קם איש בליעל בוויען הבירה להרים יד במלכנו הקיסר יר"ה וכשמעי זאת צויתי למורה הילדים, אחרי כי אני הייתי אץ לדרכי לקבל פני הגאון בנייטרא בענין שאלה, להגיד לנערי החינוך אשר ביום ש"ק נרים קול בתודה את פני ד' אשר היה בעזר מלכנו ומלטו מיד צר, ואני נסעתי על מסילת הברול לנייטרא, אזי קמו אנשים מאויבי לאמר הנה עתה העת באו ונאסוף יחד טרם ישוב הרב לביתו ונתן בבית ד' תודה, ומורה הילדים ידרוש בענין זה בשער בת רבים. ואמנם מה' היתה נסבה כי יעצוני בנייטרא שלא לנסוע על מסלת הברזל כי אם לשכור לי עגלה וככה עשיתי ובאתי לביתי מקורר מאוד מרב הקור בעת התאספו העם לבית התפלה, והלכתי שמה ודרשתי בענין הצלת מלכנו לערך שעה קטנה והדברים כתובים החידושי אגדה שלי ואי"ה אוציאם לאור, ואחרי רדתי עמד על מקומי המורה הילדים, ובאר מעשה קין והבל היאך הרציחה היא שנואה בעיני ד' וכיוצא בדברי הכל וכתבו לפי הדברים האלו במכתבי עתים, ואם כי הרב אמר דרשה בענין הנזכר, אבל המורה הילדים מלא אחריו באמרי נכוחה.":
ובשנת תר"כ נגעה יד ד' בי ונהייתי ונחליתי מש"ק פרשה בא הלוך וחזק עד אשר באור לד' ניסן רחם ד' עלי ומבלי שום מרפא בא זיעה חזקה עלי ויצא ממני דרך פי כמה סאים מים צלולים, וביום י"ג ניסן עזבתי לאט משכבי, ובכל זאת ארכו הימים עד אשר שבתי לאיתני הראשון. ובמשך ימי חליי בנו בעיר אחת בגלילותי ביהכ"נ ע"ד אנשי הזמן, ואני הייתי בעת השמועה בצד מורי הגאון כתב סופר זצוק"ל במרחץ סריאטש, וצוה עלי אם יקימו הבימה אצל הארון על משמרתי אעמוד ומקומי לא אנח, ובשובי ממרחץ דרשתי להם על אודות הענין ולא שמעו לקולי. וגם השר אשר בהגליל חלה פני הראש שיסור למשמעתי ולא אבה, ודרשתי במקומות המשפט ולא עלתה בידי, וכראותי כי אין עוד תקנה אמרתי בפעם האחרון בביהכ"נס הישנה, כי לא אסכים עם הגאונים שאוסרים להתפלל בביהכ"נ כזה, אך בכל זאת לא אתפלל שמה עד אשר יעמידו החרכים בין עזרת נשים לעזרת אנשים וכן עשיתי, ובאה הפקודה משרי הקאמיטאט למסור ענין זה לשלשה רבנים שיחקרו עם מי הדין, וכתב ה' מייזל מפעסט, כי הדין עמם, אף כי לקערמעטה כתב לפני שנים כי החרכים המה הכרח גדול, ותוכן דבריו דברי טעות, כי כתב אשר משמחת בית השואבה אין ראיה, כי שם היה במקום שמחה ואין יראה, ומלבד כי השוה שמחה הקדושה לשמחת הוללת שכח כי בגמרא למדו זה מהספידו של משיח:
בן יוסף והגאון מורי בעל כתב סופר והרב המאור הגדול מהור"ר יוסף ווייס אב"ד בעיר חדש הסכימו עמי, ונשתלח הרב האחרון הנזכר מהקאמיטאט למדוד להם כמה יהא גבוה וכמצוה נעשה, ואח"כ התפללתי שמה עד עת צאת הפסק ב"ד מהשבעים זקנים שלא, להתפלל בבית תפלה כזה, ומאז נמנעתי להתפלל בתוכו, אבל התפללתי כביתי בחשאי, והמריבה שקטה עד לאחר הקאננרעס צוה המנהיג לסגור בעדי דלתי ביהכ"נ וככה נעשה ומעת ההיא נאספו היראים אלי ותקנתי קהלה שומרי הדת ת"ל לתפארת ולתהלה: עד הנה עזרני ה' ואם אמרתי אספרה כל נפלאותיו אנגידה ואדברה עצמו מספר, ואחרי כי הגיעני ברחמיו וחסדיו לשנת זקנה ולא זכיתי להקים לאבותי שם בישראל, אחרי כי עונותי מנעו הטוב ממני, ולא זכיתי עד הנה לפרי בטן, אמרתי עם דעתי להקים לאבותי שם מעט בישראל ללקוט אחרי הקוצרים ולאסוף אחרי העמרים, ולחבר תורה שבכתב עם תורה שבעל פה לאסוף מידי שבוע מה ששמעתי ממרן הגאון ח"ס זצוק"ל, וממה שהעלו רעיוני, והעיקר ממה שיגעתי הוא להגיה פירוש הרמב"ן ז"ל על התורה הנדפס בפ"ב שנת תקצ"ט אשר הוא משובש מאד, ומרב שערי אורה לקטתי לבאר מקצת הרמזים שרמז הרמב"ן ע"ד הקבלה, וכן הערות על שתא סדרי משנה וחלקתי החיבור לחמשה חלקים ה' יזכנו להוציא כולו לאורה, ואם יהיה אלקים עמדי אוציא לאור מדי שנה חלק אחד, ויהיה מסודר על חמשה חומשי תורה חלק וחלק יחלק, ובצדו סדר משנה אחד והגהות על ארבעה חלקי שו"ע ועל ד' חלקי יד החזקה מעט מזה ומעט מזה וכן על מפרשי הטור ושו"ע ונושאי כלי הרמב"ם וספרן של תשובות על זה הדרך ולא הגעתי בחלק ראשון בשו"ע או"ח יותר מעד הלכות שבת. ואחרי כי מגמתי רק להקים לאבותי שם בישראל קראתי את שם הספר לקוטי חזקיה שמי המלקט בן רבקה אותיות ח'ב'ר בן חיים שם אבי ז"ל, וכלפי שאמרו רז"ל נגיד שמא אבד שמיה, העלמתי את שמי השגור בפי הכלל,ושם עירי אשר אני דר בתוכה לרב ומורה זה כ"ח שנה והמבין יבין, ושתי מחיר הספר כל חלק דבר מועט הלואי יעלה לחצי ההוצאות ותפלתי לנותן התורה ית' שמו שיהיה אמרי לרצון לפניו יזכני שילקטו חכמי ישראל מתוכו ליקוטי בתר ליקוטי וכל אשר יושפר בעיני מחבר חבור או מדפיס ספר להעלות מליקוטים אלו בתוך ספרו אודה לו בכל לבב בסוד ישרים ועדה:
דברי זעירא דמן חבריא:
חבר בן חיים:
פה מרחץ פירעד למ' צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך תרל"ז לפ"ק. תמה ההקדמה:
ומדי כתבי זאת פה מרחץ פירעד באתי לעורר תלמידי ואהוביי, הנה זכיתי לשמש כמה גדולי הדור, והייתי במרחצאות לרגלם ומעולם לא עלה על דעת אחד מהם לרחוץ בשבת, וזה מתלתא טעמי הדא כי הרוחץ בשבת צריך להמתין בחדר המרח"ץ עד אשר ינגב היטב גופו ושערותיו שלא יעבור על הוצאה מרה"י לכרמלית או לחצר שאינה מעורבת ואחרי כי סחיטת שער אסורה לנו ניגוב זה מי ידעהו, ושנית ארז"ל פ' חבית דף קמז ע"ב אמר רחב"א אר"י אסור לעמוד בקרקעיתה של דיומסית מפני שמעמלת ומתרפא ופי' רש"י שם נהר שמימיו מלוחים ופסקו כן הרי"ף והרא"ש הרי דרחיצה הניכרת שהיא לרפואה אסורה בשבת כמו כל רפואות שגזרו חכמים עליהם ועוד בה שלישית כי ההמון עם הרואים ת"ח נוהגים היתר ברחיצה עוברים ע"י רחיצתם בכמה איסורים נושאים משא וקונים ההדר ואיסור סחיטה והשומע יבא עליו ברכת טוב וע' שם ק"ט ע"א ד"ה ת"ר רוחצין וכו':
ומדי דברי בה' שבת לא אוכל להמנע מלהביא מאמר רז"ל פ' תולין קל"ח ע"ב. ואמר רב ששת בריה דרב אידי האי סיאנא שרי והא איתמר סיאנא אסור הא דאית ביה טפח הא דלית ביה טפח ומסקנא הא דמיהדק הא דלא מיהדק ופירש"י דלאו בטפח תליא מילתא כ"א במיהדק כי היכא דלא ליתי לאתויי ד"א ברה"ר וא"כ במקום עירוב גם מיהדק לא בעינן ובתוס' בשם ר"ח דמיהדק ואיכא טפח מקרי אוהל ואסור אפי' במקום עירוב והובא ב' הדעות בשו"ע או"ח ומעתה עכ"פ כובע דאית ביה טפח ומיהדק דהיינו לפי' ר"ח שאינו נכפף ולא כמיהדק לד' רש"י ובמקום שאין עירוב אסור לכ"ע לדעת רש"י משום דאתי לאתויי דהרי הידוק זה אינו הידוק לרש"י דבעינן שלא יגביהנו הרוח ולר"ח מקרי מיהדק ואסור משום אהל כי אית ביה טפח ובל"ס היה זה הטעם לרבותינו ללבוש בש"ק מצנפת שקורין שטריימל וכיו"ב ועכשיו מקפידין ת"ח לשאת כובע דאית ביה טפח ומיהדק לד' ר"ח ואינו מיהדק לד' רש"י ונושאין אותו אפי' במקום שאין עירוב וה' יכפר: ואני טרם אסיים במלתא דאיסורא באתי עוד לעורר הנה בגבולי נתהוה זה ימים רבים מחלוקת בין שני ת"ח בענין גט אשה בזה"ז שיש לכל הנשים בעו"ה שם עברי ושם אשכנזי או הגרי, ותלה האחד עצמו בד' תשו' ח"ס שו"ע אה"ע ח"ב סי' י"א וסי' ל"ח שכתב במעשה שהיה לכתוב שם עברי לעיקר לויה המכונה לעני, והשני נתלה בס' הר המור להגאון רשכב"ה מוה' מרדכי בענעטה שכתב לכתוב בשם אשכנזי לעיקר ועל שם לה"ק דמתקרי, והמעיין בשתי התשובות לא ימצא פלוגתא בין הני תרי גאוני ארץ, כ"א מעשה מרן ח"ס זצוק"ל היה בפ"ב כנזכר שם ואבי המתגרשת ובן בעלה נהגו בדת ישראל ובכל פעם שעלו לתורה ציוו לעשות להמתגרשת מי שבירך בשם העברי וגם בביתם לא נשכח שם זה, ומעשה שהיה בס' הר המור היה במגרש אחד בווין ומטופס השאלה ניכר כי היה המגרש הזה מפורקי עול אשר כמעט מיוה"כ ליוה"כ לא יבאו לבית תפלתם וגם שמה לא יעלה אז עליהם הגורל, ואם יעלה ג"כ לא יקראוהו בשם, ובכגון זה גם מרן ח"ס מודה, ונהירנא מעשה אצל מורי הגאון ח"ס זצוק"ל שם המגרש היה קלמן לוי, והמתגרשת היתה מעיר ווין ונקראה בשם אמאליא ושאלו אותה על שם העברי והשיבה כי ידמה לה אשר בימי ילדותה היו קורין אותה מלכה וצוה מרן לכתוב אמאליא דמתקרי מלכה אבל הערה אחת העיר מרן באותה תשובה שם כי אם נתפוש שם אשכנזי עיקר לא די לקיצור השם שרגילין בו עד"מ במעשה שהיה שם שנקראת בעטל והוא קיצור או משם עליזאבעטה או משם באבעט וכן רובא דרובא יולי, לעני, פעפי, וא"כ ד' מרן שם לכתוב עד"מ באבעטה דמתקרי ביטל דמתקרי בילא, ודברים אלו נוקבים עד תהום רבה כי יצטרך לנו בעו"ה ס' שמות חדש לאלו המתחדשים ומטעם זה נמנעתי מעולם לסדר גט למתחדשים כאלו, ועל המתחזקים בנימוסי ישראל נאמר חדשים לבקרים רבה אמונתיך בע"ה. דרוש זה הואיל ואתעביד לי ביה ניסא אעתיקנו פה: