לחם שמים על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
פרק ו · הלכה טו
לפיכך מקריבין אע"פ שאין בית. עיין מ"ש בעזה"י לעיל ריש פ"ד, ובהשגות א"א סברת עצמו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ' דנפול מחיצות אלמא למ"ד לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש וירושלם לשאר ארץ ישראל עכ"ל עיין בכ"מ שלא עלתה בידו תשובה לטענת הר"א וז"ל אך הנך מקומות דקתני אם אין מקדש ירקב קשו, ואין לומר דאתו דלא כהילכתא שהרי רבינו פסק כן בפ"ז דמעשר שני וצ"ע:
ועיין גם בתוס' יו"ט פ"ח דעדויות שכתב על זה ואני תמיה דבשבועות וכו' אמרינן כתנאי דהתם ודחינן לה ואמאי לא אשכח האי תנא דמעשר שני וכן הביא עוד משאר מקומות דמייתי תלמודא פלוגתא דתנאי דאיפליגו אי קדשה לעתיד לבא ודחי לה ולא מייתי סתם משנה, לפיכך כתב הרב הנזכר שנ"ל דמההיא ליכא למשמע, דדילמא אע"ג דקדשה לעתיד לבא ומן הדין אוכלין אע"פ שאין חומה אפ"ה אמרו חכמים שלא ליאכל וירקב ואולי מטעם וכו', עיי"ש שבדה דבר מלבו (אף שי"ל סימניות מצא לו דוק ותשכח) שאין לו עיקר:
ותמהנא טובא על הני תרי גברי רברבי דנפלו ברברבתא ואשתמיט להו תלמוד ערוך ואף דברי הר"מ עצמו לא ראו שהרי כתב בפ"ב דהל' מעשר שני שאין מ"ש נאכל בזמן הזה בירושלם, וגמרא ערוכה היא (מכות דף י"ט וזבחים דף ס' ותמורה) וילפינן לה מקרא דאין מ"ש עולה ונאכל בלי פדיון אלא בזמן הבית, הא בהדיא בדותא היא בידיה דהר"ב תוס' יו"ט דסבר דרבנן אסרוהו, אלא דאורייתא היא ודאי וכ"כ הר"מ עצמו, והשתא ממילא אזדא לה נמי הקושיא מהא דתנן אין מקדש ירקב שהניחה הר"ב כ"מ בצ"ע, דהא קרא כתיב וטעמא דגלי רחמנא דלא ליכול מ"ש האידנא, וטפי הו"ל לאקשויי דברי רבינו אהדדי בהאי גוונא דהתם כתב דמ"ש אינו עולה לירושלים ואינו נאכל שם, ותו דהא כי ממעטינן מ"ש מאכילה בזמן הזה מבכור הוא דגמרינן, והא בכור גופיה יקרב בזמן הזה לדעת רבינו כאן:
אבל רבינו וכסאו נקי ותורת אמת היתה בפיהו, דאע"ג דהראב"ד חלוק עליו ויש מקום לדבריו כמו כן מההיא סוגיא והיינו אליבא דגירסת רש"י, איברא היא מילתא דתליא באשלי רברבי שהתוס' הוכיחו (שם בזבחים דף ס') במישור שהגירסא איפכא, דמסקינן לעולם קדשה לעתיד לבא ואפ"ה בכור לא יקרב דמקיש בשרו לדמו עיי"ש ודוק, דלהך גירסא שפיר קאמר רבינו בכל מאי דקאמר, ודילידא אמיה כוותיה תליד, וכבוד הרב בעל כ"מ במקומו מונח:
גם הר"א ז"ל לא נמלט פה מן התימה שחשב לתפוס את רבינו בכך בפשיטות ולא ראה לו זכות וכמדומה שנתעלמה אותה סוגיא אף ממנו ז"ל, שאל"כ לפחות היה לו להסתייע ממנה וק"ל, אלא שבאמת היא עזר כנגדו:
והא למדת שאין מקום לתמיהת התוס' יו"ט דלא מסייע תלמודא למ"ד לא קדשה לעתיד לבא מהך סתמא דלעיל, דהא ודאי לאו מילתא לאוכוחי מינה דמידי הוא טעמא אלא משום דאין מעלין מ"ש בזמן הזה והיא גופה צריכא רבה, והא אייתי לה תלמודא ותלי לה בההיא פלוגתא, ועיין היטב:
סוף הספר