לחם שמים על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
פרק ב · הלכה יד
ושני כבשים שבהם פונים ליסוד ולסובב. הוה קשיא לי טובא דלכאורה משמע שאין שם אלא כבש אחד הפונה לסובב למזרח, א"כ בהכרח צריך העולה לשם לחזור על עקיבו, וזה אינו נראה מכמה טעמים וקשיא לי עד שמצאתי להתוס' זבחים (דף סד ע"א) שנתקשו ג"כ בזה:
אמנם לענ"ד ברור שהיו שני כבשים קטנים פונים לסובב מזה אחד ומזה אחד יוצאין משיפולו של כבש גדול ומשפעין ועולין עד שנעשין גבוהים בשוה עם הסובב הימני לעלייה והשמאלי לירידה שבו יורדין מן המזבח להוליך בו שירים ליסוד דרומי (ורחבן של כבשים קטנים הללו איני יודע), והא דלא קחשיב להו תלמודא בתרתי בהדיא לק"מ דהנך תרתי דסובב בחדא חשיב להו כיון דתרווייהו לסובב אזלי, ולא קשיא נמי מהא דכתב רש"י מההיא דסוכה דתנן ופנה לשמאלו, ולא קתני לסובב, והא ודאי לא מוכח מידי מהתם דהיכי ליתני לסובב והלא ניסוך המים והיין בראשו של מזבח הן נעשין, כדתנן נמי בפרק קדשי קדשים בג' שהיו עולין וחוזרין לעקב והיינו משום שהיו עולין בכבש גדול לראשו של מזבח ולא פנו לסובב כלל כי אין שם מקומם, ואולם הכבש השני הקטן הנזכר כאן הוא פונה ליסוד מלבד אותו שבצדו הפונה לסובב, וזה השני הוא קטן ונמוך ביותר לפי גובהו של יסוד בלבד [וראה ציור בענינים המורחבים פ"ב ה"ח]:
וחלון היתה במערבו. הראב"ד נטה קו תשובתו והר השגתו עליה כגיגית כפה, ובא הר"ב כ"מ והכהו בלשון ודברים אשר לא כן עליו חפה, ולא אוכל לצייר מה חשב הרב ז"ל, וכי ח"ו חשוד הראב"ד ז"ל לבדות דבר מלבו, או לכתוב כל העולה על רוחו מבלי הבט אל האמת וחלופה, הלא הוא החסיד הר"א ז"ל בור סיד שאינו מאבד טפה, הלא לזה יענו הכה בן דוד בריבותיו והשגותיו בלשון נקייה מזוקק שבעתיים וכל אמרתו צרופה:
אולם כנים דברי הראב"ד ז"ל שמלבד הרבובה היה ג"כ חלון באותו קרן כמו שהוכחנו, וזהו שאמר ז"ל לא כי אלא החלון לבד והרבובה לבד, ור"ל שעל כרחך חלון לבד שהוא היה באותה קרן על פני הכבש בינו ולמזבח והוא כעין חלון וארובה, ורבובה לבד שהיא בכותל הכבש, ומ"ש וכך היא שנויה במדות, לא נתכוין אלא לומר שהרבובה לבד כך היא שנויה שם בלי מדה ידועה, אבל המדה של חלון ברוחב אמה סבור הראב"ד שהיא לענין הלול כמ"ש לעיל, ואין בידינו התוספתא לכוין לשונה היטב, עכ"פ אינני מסופק שזו היתה דעת הראב"ד ז"ל בהשגתו זו, דגברא רבה אמר מילתא לא תיהוי כי חוכא, והא בגוונא דאמינא ודאי לא הויא בדותא ובורכא, אלא כל דבריו הלכה, ומשנה צריכה:
ולמדנו ממנו גם כן שהיה הלול שהוא ז"ל קוראו חלון רחבו אמה, לפי שהיה צריך לאויר גדול כדברי התוס' [וראה ציור בענינים מורחבים פ"ב ה"ח אות י"ח כ'], וא"ת למה צורך לאויר רחב כל כך שאינו אלא כדי לקיים מצות זריקה בבשר, ואפי' לרב פפא דמשום דבעינן הפסק קרקע דווקא תיסגי ליה בהבדלה מועטת כעין של כבשים קטנים וכחצי כבש של מזרח, וניתתי ביה טובא עד קרקע הרצפה, (דאי משום לול, הוי עבדינן ליה מן הצד, אי לאו משום דבלא"ה מיבעי לן ההוא אוירא מפני הזריקה וכנ"ל), ועל כן נראה דהא דרוח אוירא כולי האי לא נפיק לן מקרא אלא תקנת חז"ל הוא כמ"ש בעזה"י, והיינו דכתבו התוס' ז"ל בפרק כיצד צולין דאף בלא אויר היה יכול לקיים מצות זריקה אלא שעל ידו יזכור לזרוק:
וראיתי בתשובותיו של אדוני אבי הגאון ז"ל הביא דברי התוס' הללו ותמה עליהם, וגם בעיני יפלא לכאורה, דהכא משמע דגזרת הכתוב הוא, ובמאי דכתיבנא ניחא דפשיטא להו דבעינן אויר מפסיק כי דם, ובלא"ה נמי לא סגי דלא הוי אויר דהא כתיב סביב, אלא דמשום לקיים בזריקה צריך לן הפסקת רצפה, אכתי הוה סגי בהפסק כמלא נימא עמוק עד קרקע הרצפה וכדאמרן והיה מתקיים זה וזה בטוב, לכן הוצרכו לומר שעל כרחך לזה האויר הרחב של הלול (שלתשמיש לול יצטרך עכ"פ אמה) לא היה בו צורך מפני הזריקה בעצמה שכבר תוכל להתקיים בלא זה, אלא בודאי מדברי חכמים הוא כדי שע"י כך יזכור לזרוק, שאם היה צר כהבדלות האחרות היה שוכח ופוסעו בלי שיכיר אבל מתוך שהיה רחב כל כך על כרחו נזכר וא"א לפוסעו, וגם זה ברור בכוונת התוס':