לחם שמים על משנה שבת· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
פרק כא
משנה ב
היתה של עור. לשון הרע"ב היתה על של עור. מפני שהכר הוא לשון זכר. לכן הוסיף בו על. להסב הלשון על הלשלשת. שהיא לשון נקבה. והיא המקבלת פעולת הקנוח:
משנה ג
משנה לחם
נוטל את הטבלא (שיש תורת כלי עליה) ומנערה דהו"ל טלטול מן הצד. לגבי מוקצה שמונח עליה. ואע"ג דקיי"ל טלטול מן הצד שמיה טלטול. היינו דווקא לצורך דבר האסור (עיין א"ח סימן שי"א) משא"כ כאן. שאינו עושה לצורך העצמות והקלפין. כי אינו עושה אלא לפנותן. ולנקות שולחנו הוא צריך. משו"ה שרי כה"ג. כמ"ש בס"ד במו"ק (סימן ש"ח).
משנה לחם
מקנחין בו צריך לומר דאז לא הוי פסיק רישא. אם י"ל עור בית אחיזה. שיכול לקנח בו בנחת. משא"כ כשאין לו. שא"א כלל בלי סחיטה.