לחם שמים על משנה טבול יום· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
פרק ד · משנה ז
רי"א אף מי שהיה בו דעת כו'. פרע"ב כלומר שהיה בדעתו וחשב להתנות ושכח ולא התנה. וק"ל מ"ט דרבנן. דהא פיו ולבו שוין בעינן. תי"ט.
ולענ"ד אין זו קושיא כל עיקר. דלא בעינן פיו ולבו שוין. אלא לאפוקי שלא יהא מכחישין זה את זה. כגון נתכוין לומר תרומה ואמר מעשר. וכל דכוותה. שהרי לא הוציא מפיו מה שהיה בלבו. אלא דבר אחר לגמרי. והאדם בשבועה בעינן. משא"כ בזה שתרם כמו שחשב לתרום. אין כאן הכחשה למה שבלבו. פיו ולבו שוין הן.
ומה שרצה להתנות. ולא התנה. תנאי מילתא אחריתא היא. ואינה הכחשה. ובכל התורה כולה קיי"ל דברים שבלב אינן דברים.
סוף הספר