לחם משנה על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין· רבי אברהם די בוטון
פרק ד · הלכה ג
והן מוציאין אצבעותיהן אחת או שתים ואם מוציא שלש מונין לו שלש ואין מוציאין גודל במקדש מפני הרמאין שנוח לו להוציאו ולכפותו והמוציא גודל אין מונין אותו לו. כן הם דברי רבינו ז"ל ודבריו מתמיהין לפי גירסתנו בגמרא בפ"ב דיומא (דף כ"ג) דהקשו שם על מתני' דאמרה ומה הן מוציאין אחת או שתים השתא שתים מוציאין אחת מבעיא אמר רב חסדא לא קשיא כאן בבריא כאן בחולה והביא סייעתא לדבריו ואמר והתניא אחת מוציאין שתים אין מוציאין בד"א בבריא אבל בחולה אפילו שתים מוציאין והיחידים מוציאין שתים ואין מונין להן אלא אחת והקשו ואין מונין לו אלא אחת והתניא אין מוציאין לא שליש ולא גודל מפני הרמאין ואם הוציא שליש מונין לו גודל אין מונין לו ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע ותירצו מאי מונין לו (נמי) אחת ע"כ, ופירש"י ז"ל חולה אין יכול לכבוש אצבעותיו וכשמוציא אחת יוצאת חברתה עמה. ויחידים כחולין שאינן יושבין עם שאר בני אדם אלא שוכבין או יושבין לבדם. אלא אחת אינו נמנה אלא איש אחד. אין מוציאין עם האצבע לא שליש ולא גודל דאין מוציאין שתים ואם הוציא שליש מונין לו שאינו רמאי לפי שהוא ניכר שאינו משני בני אדם שאינו יכול להרחיק זה מזה. גודל אם הוציא גודל אין מונין לו כלל אלא מוציאין אותו מביניהם. מן הממונה בפקיע הממונה על רצועות המלקות. שליש אצבע שלישי אם הוציא שלישי מונין לו קס"ד מונין לו שנים ע"כ. והעולה מסוגית הגמרא לפי המסקנא לפירש"י ז"ל דבריא לא יוציא אלא אחת אבל החולה יוציא שתים ומהשתים לא ימנו לו אלא אחת וכן אם עבר והוציא הבריא שתים לא ימנו לו אלא אחת אבל אם הוציא גודל אין מונין לו כלל וכן הוא מוכרח בגמרא דתירצו דמונין דקאמר גבי שליש הוי אחת מכלל דגבי גודל אע"פ שהוציא אצבע אחרת ג"כ קנסוהו דלא ימנו לו כלל. אבל דברי רבינו ז"ל אינם עולים כפי גירסתנו כלל, חדא שלא חילק כלל בין חולה לבריא. ועוד שכתב שאם הוציא שלש מונין לו כל השלש ואם הוציא גודל אין מונין אותו לו דמדקאמר אין מונין אותו לו משמע הגודל אין מונין דוקא אבל אם הוציא אחר עמו מונין ובגמרא אמרינן איפכא דמוקמינן להא דאמר גבי שליש מונין לו דהוי אחת מכלל דגבי גודל אין מונין לו כלל וכן משמע מדברי רש"י ז"ל. ועוד מ"ש שלש גירסתנו אינו אלא שליש והוא האצבע השלישי ולא הוציא אלא שתים. מיהו לזה ודאי דגירסתו חלוק מגירסתנו דגורס שלש דר"ל שלש אצבעות אבל מ"מ כל שאר הדברים אין להם מקום לפי גירסתנו ואולי גירסא אחרת יש לו גם בפירוש המשנה דכתב הפך מפירוש רש"י ז"ל דהבריא מוציא שתים והחולה אינו יכול להוציא אלא אחת וקשה לזה דהברייתא שהביא לסיועא קאמרה איפכא דהחולה מוציא שתים וכן היחידים שהם כחולים ואולי גם בזה היתה גירסתו בברייתא הפוכה דבריא הוי שתים וה"ג בד"א בחולה אבל בריא מוציא שתים. ובאמת לא מצאתי לו מקום לגירסתנו. ואפשר היה לומר בדוחק דהוקשה לו לרבינו ז"ל מה שהקשו בתוס' ז"ל דמאי מקשה השתא שתים מוציאין וכו' דנימא לא זו אף זו קתני ובכמה דוכתי אמרינן הכי ולא דייק הכי בגמרא ובשלמא היכא דהוי זו ואין צריך לומר זו איכא למידק הכי משום דהוי דוחק וכדהביאו שם התוספות ז"ל כמה מקומות מפרק אלמנה נזונית דקאמר אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים וכו' וכן בסוף פ"ק פריך ליה הכי אבל בדוכתי אחריתי דהוו זו אף זו לא פריך בגמרא הכי בכמה דוכתי כיון דלא פריך ליה הכי בדוכתי אחריני משמע דהכא נמי לא דייקינן ליה הכי ורב חסדא הוא דדייק ליה הכא דוקא ולית הלכתא כוותיה כיון דבדוכתי טובא לא דקדק כן הגמרא. אבל אין זה כלום דכיון דרב חסדא הביא סייעתא לדבריו מהברייתא וכן מה שתירצו בגמרא דמונין לו דקאמרה ברייתא שנייה הוי אחת הוא כדי שלא יחלוק על ברייתא קמייתא א"כ דל רב חסדא מהכא הדינים מוכרחים מכח הברייתות לכך נראה ודאי דגירסא אחרת יש לו בגמרא: