לחם משנה על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה· רבי אברהם די בוטון
פרק ב · הלכה ג
מלמד התינוקות וכו'. שם בפרק לא יחפור הביאו מעשה דיואב דהוא אקרייה זכר כדין כמו שפירש ר"ח ומכל מקום הוא רמיה משום דלא אשגח למידע היכי הוי קרי תלמידיה: עוד שם בגמרא תרי מימרי ולא הזכירם רבינו. חדא האי מקרי דדרדקי דגריס ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה דאיכא פלוגתא דרב דימי ורבא אי מסלקינן ליה ואידך הני תרי מקרי דדרדקי חד דגריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס ורבא אמר מותבינן לההוא דגריס ולא דייק דשבשתא ממילא נפקא ורב דימי אמר מותבינן דדייק ולא גריס שבשתא כיון דעל על והובאו בהלכות. ויש תימה למה לא הזכירם רבינו והרב מהרי"ק ז"ל כתב ולא ידעתי למה. ונ"ל דרבינו סמך על מה שכתב בפרק עשירי מהלכות שכירות כשהביא מימרא דרבא לקמן דספר מתא וכו' כתב שם ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות וכל היוצא בזה מסלקינן וכו'. והרי נרמזים כאן השני מימרות דהמימרא האחת דחד דגריס ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה משמע ליה לרבינו שהראשון הוא פושע וזהו שכתב שפשע ולא למד וכו'. והמימרא השנית שהיא חד דגריס ודייק וכו' הרי כתב שם או למד בטעות שפירושו שמה שהוא גורס לתינוקות אינו מדייק להבינם יפה אלא הם לומדים בשיבוש מפני שאינו משגיח עליהם וזהו פירוש גריס ולא דייק וכו' כיון שכתב שם שמסלקין אותם ודאי כוונתו לפסוק כרב דימי בתרתי ומפני כך לא ביאר. אבל קשה לזה שמדברי הרב המגיד ז"ל נראה שמה שכתב רבינו או למד בטעות ר"ל שהמלמד עצמו טועה שכן כתב שם שרבינו כתב פי' רש"י והוא ז"ל ביאר דעתו של רש"י כך שר"ל שהמלמד עצמו טועה ואם כן משמע דס"ל שדעת רבינו הוא כך ולפי זה לא הוזכרו בדברי רבינו גריס ולא דייק שפירוש לא דייק משמע שר"ל שהמלמד אינו מלמד בשיבוש אלא שאינו מדקדק להבין לתלמידים על נכון וכן פירשו המפרשים, אלא אם נאמר על צד הדוחק שרבינו מפרש דגריס ולא דייק שהוא לומד בשיבוש והוא מעצמו טועה ומעשה דיואב נמי צריך לפרש לפ"ז דזכר אקרייה שלא כדין וכל זה דוחק דמעשה דיואב משמע דכדין אקרייה כמו שהכריחו שם בתוס' ואם כן הא דגריס ולא דייק כמו בכה"ג הוא דעלה מייתי בגמרא הא דיואב וצריך לתת טעם לרב המגיד למה פירש כן דברי רש"י ז"ל ונראה שפירש כן כדי לתרץ הקושיא שהקשו עליו התוס' ז"ל דלדידיה קשה דרבא אדרבא דהא הוא אמר לעיל שבשתא ממילא נפקא לכך חילק הרב המגיד דמה שאמר למעלה הוא שהרב אינו מלמד בשיבוש אלא שהתלמיד נשתבש מעצמו והא ודאי שבושא ממילא נפקא אבל הכא איירי בשיבוש שהרב עצמו מלמדו ובכה"ג אמרינן שבשתא כיון דעל על דכיון דהרב עצמו מלמדו האי לא נפיק מיניה כיון שרשום בזכרונו מפני שהרב אמר לו כך. זה נראה לי שהכריחו להרב המגיד לפרש כן דעת רש"י ז"ל: