לחם משנה על משנה תורה, הלכות שכנים· רבי אברהם די בוטון
פרק יג · הלכה ב
ויראה לי שצריך לטעון דמים וכו'. וא"ת הא כתב רבינו ז"ל בפי"ד לקח שוה מנה במאתים וכו' טען בן המצר שעשו קנוניא ביניהם נשבע הלוקח בנקיטת חפץ ונוטל מאתים זוז ואמאי נאמן שם הא אין אדם קונה שוה מנה במאתים והרב"י בח"מ סימן קע"ה דחה דברי תלמידי הרשב"א ז"ל שכתבו בשם הרמב"ם ז"ל דאינו נאמן לטעון יותר מכדי דמיה ולמדוה מהא דכתב כאן וכתב הוא שם דליתא דשאני הכא דהערים להוציא מיד המצרן ולכך לא מהימנינן ליה אבל היכא דליכא הוכחה דהערמה לא ולפיכך בפי"ד כתב דנשבע ונוטל וקשה לי על זה דאין נראה כן מדברי ה"ה ז"ל שכתב ה"נ חזקה שאין אדם קונה שוה וכו' ולא הזכיר כלל מהך טעמא דהערמה. ונ"ל לתרץ דברי רבינו ז"ל דמ"ש בפי"ד היינו כשמודה המצרן שראה הוא בעצמו שנתן מאתים אלא אמר קנוניא היא בדבר וזה מוכיח הלשון דקאמר קנוניא כלומר המאתים שנתן בערמה היה כדי להפקיע דינו וכיון שהוא ראהו נותן מאתים ישבע ויטול דאיתרע לו חזקה ומ"מ לא אמרינן דליהוי כאילו יש עדים שנתן מאתים שיטול בלא שבועה ואח"כ ישבע היסת בלבד כדקאמר בחלוקת ואם היה שם עדים וכו' דהיכא דאיכא עדים שאני דעל פיהן מחייבינן ליה אבל היכא דליכא עדים אי איהו לא הוה מודה שראהו נותן מאתים לא הוה מחייבינן ליה דאין אדם קונה שוה מאה במאתים כדכתב כאן נמצא שאתה מחייבו על פיו שאמר שהוא ראהו שנתן לו מאתים ואיהו גופיה אמר בודאי שעשה קנוניא א"כ הוא אסר והוא שרי ולכך מחייבינן ליה שבועה ליטול אבל כאן שלא ראהו שנתן מאתים חזקה אין אדם קונה שוה מנה במאתים והחזקה לא אתרעה. ומ"מ קשה לי קצת על דברי ה"ה ז"ל על הראיה שהביא מהיכא דאית ביה אחריות דשאני היכא דעביד איניש דזבין שוה מנה במאתים וכדכתב הרי"ף ז"ל בהלכות ומסתייע סברא הדין וכו' אלמא עביד איניש דזבין שוה מאה במאתים משמע דאית ליה להרי"ף ז"ל דעביד איניש דזבין ומשמע דבהא רבינו והרי"ף ז"ל שוים שבדין זה שכתב עליו הרי"ף ז"ל הך סייעתא דהיינו דין דהיה כתוב בשטר מתנה וכו' כתב ה"ה ז"ל מפורש בהלכות הדין והטעם משמע דשניהם שוים ואולי סובר ה"ה ז"ל דבהך סייעתא אינם שוים: