לחם משנה על משנה תורה, הלכות שכנים· רבי אברהם די בוטון
פרק ו · הלכה ח
כופין בני מבוי זה את זה וכו'. נראה מה שהוצרך רבינו לפרש כופין בני מבוי זה את זה דאיירי כשאין ביניהם אומנות אע"ג דסיפא לא מתיישבה שפיר אליביה דקאמר ולשכנו אינו כופהו ואיירי בשיש בו אומנות משום דקשיא ליה מאי בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי אי בר מבואה אבר מבואה לא מצי מעכב היכי מתיישבה ברייתא דכופין בני מבואות זה את זה וכו' אי למי שהוא מעיר הזאת בר מבואה אבר מבואה לא מצי מעכב ואי למי שהוא מעיר אחרת אפילו בר מתא נמי מצי מעכב ולמה אמר בני מבואות דמשמע דוקא בני המבוי מעכבים ולא בר מתא. אשר ע"כ הוצרכו שאר המפרשים לתרץ דברייתא איירי במי דשייך בכרגא דבר מתא לא מצי מעכב ליה ובן מבוי מצי מעכב ליה והוא אמצעי בין שהוא בן עיר למי שאינו בן עיר וכמבואר כל זה בהרמב"ן ז"ל נזכר בב"י ז"ל סי' קנ"ו אבל לרבינו נראה לו דוחק דבר זה מפני שנראה לו דבשייך בכרגא הוי כבן עיר ממש לכך הוצרך לתרץ דמה שאמרו כופין בני מבואות הוא כשאין ביניהן אומנות ומצו לעכב מפני ריבוי הדרך ודחק עצמו בלשון הברייתא דקאמר ולשכנו וכו' כדכתיבנא אבל שאר המפרשים לא דחקו עצמם בכך ואמרו שאין ראוי לעכב מפני ריבוי הדרך ומה שאמרו בגמרא ואם שייך בכרגא לא מצי מעכב היינו בר מתא לא מצי מעכב שאינו בן מבוי שלו אבל בר מבואה הא מיבעיא ליה בתר הכי והוא תיקו ולקולא וסברת שאר המפרשים ז"ל הוזכרו בדברי ה"ה ז"ל וזהו שכתב בסוף דבריו וגר ממדינה אחרת אין בני העיר וכו' כלומר דוקא בגר דשייך בכרגא אמרינן דמצי מעכב בן המבוי שלו אבל אי בבן עיר ודאי דלא מצי מעכב והוצרכו לחלק בין שייך בכרגא לבן עיר מהטעם הכתוב לעיל. זה נ"ל ביאור דברי רבינו וה"ה ז"ל עם שעדיין קשה לי קצת מה"ה שכתב בתחלת לשונו סתם אלא דוקא בני מבוי כשיש ביניהם אותה אומנות מעכבין על אחרים שפוסקים חיותם וכו' ואח"כ כתב וגר ממדינה אחרת וכו' משמע דעד השתא בבן עיר איירי וזה אי אפשר כדכתיבנא דבן עיר הוי בעיא דלא איפשיטא ולקולא ובודאי דלא מצי מעכב אלא דוקא בשייך בכרגא מיתוקמא ברייתא. מ"מ נתבארו אצלי דברי רבינו ז"ל ולא ידעתי למה הוצרך הרב"י ז"ל לפרש בו שני פירושים והקושיא אשר לו בלשון רבינו הרמוזה בדבריו שהוצרך ליישבה והיא דהיכי קאמר בתחלה דשייך בכרגא לא מצי מעכב ואח"כ בעי בר מבואה אבר מבואה אי מצי מעכב או לא כבר היא מתורצת יפה במ"ש: