לחם משנה על משנה תורה, הלכות שכנים· רבי אברהם די בוטון
פרק ד · הלכה ט
שתי גנות זו על גב זו וכו'. בס"פ הבית והעלייה איפליגו ר"מ ור"י ואמרינן בגמרא בעיקרו כ"ע לא פליגי דעליון הוי כי פליגי בנופו ר"מ סבר שדינן נופו בתר עיקרו ור"י סבר לא אמרינן שדינן נופו ור"ש אית ליה כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו והשאר של תחתון וטעמו משום דאית ליה כר"מ דשדינן נופו בתר עיקרו אלא דהשאר של תחתון משום דעליון גופיה אפקורי מפקר. ובגמרא אמרינן דכי היכי דפליג ר"מ כאן ה"נ פליג גבי מקח וממכר וערלה. והשתא קשה על רבינו דמשמע דהוא פסק כאן כר"מ דשדינן נופו בתר עיקרו דר"ש הכי אית ליה והוא פסק כר"ש אם כן איך פסק בפ"ו מהלכות מעשרות דמעשר שני ונטע רבעי דאילן היוצא מן הגזע פטור ומן השרשים חייב והיינו כרבי יהודה דלא שדינן נופו בתר עיקרו והרי אמרו דאע"ג דבממונא לא אמרינן דשדינן באיסורא שדינן להחמיר ואם כן רבינו דאפילו באיסורא לית ליה דשדינן היכי אית ליה הכא דשדינן. ואע"ג דהתוספות ז"ל כתבו גבי הנהו תרי דממונא דהיינו דמקח וממכר ומתניתין דלא עביד בגמרא צריכותא משום דאיכא חילוק בינייהו לא אהני הך חילוק אלא בין הני תרי דממונא אבל בין הך דמתני' להך דערלה לא אהני כלל כד מעיינת בדברי התוס' ז"ל ועוד דאי אהני הוה מהני הך חילוק דמתני' לערלה ולא הוה צריך בגמ' צריכותא דאיסורא וממונא דטובא איכא בין מקח וממכר לערלה דאע"ג דבערלה לא שדינן נופו במקח וממכר ה"א דהוי דבעל הקרקע שלא היה בדעת המוכר למכור אלא זה האילן שהיה כעין שמכר אבל לא אילן חדש שעתיד לצאת מן הגזע וכדכתבו שם התוס' ז"ל אי נמי איפכא אע"ג דהתם שדינן נופו הכא הוי של בעל האילן וכתבו התוס' ז"ל כמו שענפים המתחדשים בכל שנה של בעל האילן ה"ה היוצא מן הגזע שיהיה שלו וא"כ איכא צריכותא בין ערלה למקח וממכר כי היכי דאיכא בין מתני' למקח וממכר ואמאי הוצרך בגמרא לצריכותא דאיסורא וממונא אלא ודאי צריכין אנו לתרץ לדברי התוס' ז"ל דלא איתמר בגמרא הך צריכותא אלא משום מתני' ולאפלוגי בין מתני' לההיא דערלה דליכא שום חילוק הוצרך הגמרא לומר הך צריכותא ואע"ג דהתוס' ז"ל כתבו ולהכי לא עביד צריכותא בסמוך אלא אערלה ומקח וממכר ע"כ לאו דוקא דלמקח וממכר לא איצטריך אלא למתני' ואמתני' סמיך א"כ נראה מכל זה דאין שום חילוק בין מתניתין לההיא דערלה אלא הצריכותא דבגמרא דהוי איסורא וממונא ובגמרא עביד ליה למקח וממכר והוא הדין למתניתין ואדרבא העיקר הוא למתני' כדכתיבנא א"כ קשה טובא בדברי רבינו דדבריו סותרין כפי ההנחה שכתב בהלכות מעשר שני. ונראה דרבינו ז"ל ראה דבגמרא פסק כאן הלכה כר"ש ובערלה ודאי דקי"ל כר' יהודה דר"מ ור"י הלכה כרבי יהודה ואם פירוש ר"ש הוא משום דאית ליה כר"מ א"כ קשיא הלכתא אהלכתא ולכך נ"ל דרבינו מפרש דר"ש לאו משום דאית ליה כר"מ סבר הכי אלא בעלמא אית ליה דלא שדינן נופו בתר עיקרו כר' יהודה והכא טעמא הוי דאם ירצה זה ליטול עפרו רשאי ואף ע"ג דאם זה ירצה למלאות אותו רשאי מ"מ הך טעמא עדיף ליה דאע"ג דכתבו התוס' בפרק המקבל גבי אילן העומד על המצר דרגילות למלאות גינתו עפר ולהשוותו לגינת חבירו סובר רבינו ז"ל דר"ש לית ליה הכי אלא אדרבא ניחא ליה שיהא גינת חבירו כחומה לגינתו ולית ליה לר"ש הא דאמר ר"מ דרואין מהיכן היה חי דלא שדינן נופו בתר עיקרו אלא משום דאית ליה דטעמא משום דאם ירצה עדיף ולהכי כל שהעליון יכול לפשוט ידו נוטל והשאר מפקיר ובזה א"ש דלא קשה הלכתא אהלכתא: