אור ברסלב

לחם משנה על משנה תורה, הלכות שכירות· רבי אברהם די בוטון

פרק יג · הלכה ב

פרק יג

אפילו חסמה בקול וכו'. הרבה יש לתמוה על דברי ה"ה ז"ל חדא במ"ש בתחילה ורבינו כתב מימר ולקח המימרא וכו' דנראה דרצה לפרש דעת רבינו ז"ל דאית ליה דמימר נקרא לאו שיש בו מעשה משום דבדיבורא קא עביד מעשה ומאי דכתב בסנהדרין מימר משום דנקט לשון המימרא וזה אינו דבהדיא כתב רבינו ז"ל בריש ה' תמורה דאע"ג דהמימר לא עשה מעשה מפי השמועה למדו שנשבע ומימר ומקלל חבירו וכו' אע"פ שבאלו אין בהם מעשה כלל דלוקה. גם במ"ש ואפשר היה לי לומר דחילק משום דחסימה ישנה במעשה קשה דבפרק ד' מיתות הקשו וקול לרבי יוחנן מעשה הוא והא איתמר חסמה בקול וכו' ובשלמא לתירוץ שאר המפרשים פריך אעדים זוממים כדכתבו שם התוספות ז"ל דבדיבורא עבדי נמי מעשה והיכי אמרת דקול לא הוי בהו מעשה אבל לתירוץ ה"ה קשה דשאני חסימה מעדים זוממין ומגדף דאינן במעשה גם על דברי רבינו ז"ל במ"ש בריש הלכות תמורה דמימר דלקי הוא מפי השמועה קשה דאיך פליג אגמרא דאמר רבי יוחנן לתנא בריש תמורה לא תיתני מימר דבדיבורא עביד מעשה. ועוד דאי מפי השמועה למדו במימר מה הוקשה לו אח"כ ולמה לוקין על התמורה דהרי היא נתק לעשה הא גזירת הכתוב היא דלוקה דהא אע"פ שאין בה מעשה לוקה עליה משום גזירת הכתוב והך טעמא דקאמר התם רבינו ז"ל משום דאית בה תרי לאוי אמרו רב דימי לאביי שם בריש תמורה ולדידהו ניחא דאית להו דמימר אינו גזירת הכתוב אלא משום דבדיבורא קא עביד מעשה להכי הוצרכו לתרץ כן גבי מימר אבל לרבינו ז"ל קשה. גם על דברי ה"ה ז"ל בתירוצו ואפשר היל"ל שכתב קשה דמשמע דרצ"ל דרבי יוחנן דפריך לריש לקיש בפרק השוכר אית ליה דמימר לאו שאין בו מעשה הוא ומכל שכן קא פריך לר"ל וזה א"א דהא איהו גופיה אמר בריש תמורה לא תיתני מימר משום דבדיבורא עביד מעשה ועוד אפילו שנאמר דהדר ביה מאי מקשה לר"ל לדידיה נמי תקשה לאו שאין בו מעשה הוא ואמאי לוקין אלא מאי אית לך למימר גזירת הכתוב הוא דמפי השמועה למדנו כן במימר א"כ ר"ל נמי יתרץ כך. ונראה לתרץ ולומר דרבינו ז"ל פסק דלא כרבי יוחנן דאמר לא תיתני מימר משום דראה בשבועות פ"ק ובמכות פרק בתרא שהובאה המימרא והוזכר מימר משמע דאית ליה לגמרא דהא דאמר ר"י לתנא לא תיתני מימר לאו קושטא דמילתא היא ולהכי כתב בריש תמורה דמפי השמועה הוא וגזירת הכתוב הוא לומר כן ור"י דאקשי לר"ל בפרק השוכר אזיל לטעמיה דסובר דאינו מפי השמועה אלא שאני מימר דבדיבורא עביד מעשה ולא קי"ל כוותיה ולהכי פריך ממימר ומ"מ אע"פ שמימר הוי לאו שאין בו מעשה נראה לו לרבינו ז"ל דבחסימה הוי לאו שיש בו מעשה משום דישנה במעשה כמ"ש ה"ה במ"ש ואפשר וכו' והא דפריך בפ' ד' מיתות וקול לר"י וכו' אעדים זוממין פריך דלפי מ"ש רבינו ז"ל פ"ט מהלכות עדות משמע דאדם יכול להעיד בכתב כיון שהוא ראוי להגיד שכן כתב שם צריך להעיד בב"ד או שיהיה ראוי להעיד בב"ד וכן דקדק שם הרב בעל כ"מ ז"ל לפי נוסחא זאת א"כ עדים זוממין הרי יכול להיות במעשה שיכתוב עדותו בבית דין והוי כחסימה ומשום דבמימר ליתיה להך עדיפות דאיכא בחסימה אע"ג דלרבי יוחנן חשיב ליה מעשה משום דבדיבורא עביד מעשה מ"מ עדיף מיניה חסימה מהאי טעמא ולכך הוצרך ה"ה ז"ל לומר דמכ"ש קא פריך ליה זה נראה טעם לדבריו למה שכתב בריש תמורה ובהלכות סנהדרין וכל זה ביאר ה"ה במ"ש ואפשר היה לי לומר ומ"ש בתחלת דבריו ורבינו כתב מימר וכו' אינו תירוץ אחר היפך למ"ש אח"כ ואפשר וכו' אלא נ"ל דהוי כדמות קושיא ותירוץ וה"ק אלו דברי המפרשים ז"ל אבל לדעת רבינו אינו נראה כן מפני שהוא כתב מימר ולקח המימרא וכיון דלמסקנא אין צריך מימרא לא היה לו לכתוב וא"כ אי אפשר לומר שדעתו כדעתו המפרשים לכך כתב לתרץ זה דודאי דעתו הוא באופן אחר וז"ש ואפשר היה לי לומר א"כ לפי דרך זה אין להקשות מעתה על מ"ש ורבינו ז"ל כתב מימר מההיא דריש תמורה דאין זה תירוץ בפני עצמו אלא הענין כדמות קושיא ותירוץ כדכתיבנא ומה שהקשה בהלכות תמורה ולמה לוקין על לאו זה הכי קא קשיא ליה מדקאמר בגמרא כל לאו שאין בו מעשה וכו' חוץ מנשבע ומימר משמע דלא אשכחו שום גריעותא אחרינא למימר אלא דהוי לאו שאין בו מעשה ולהכי הוצרכו לומר מפי השמועה דבלאו הכי הוה ניתק לעשה ואמאי לוקה ותירץ דאיכא ביה תרי לאוי וזה דוחק ועדיין צ"ע:

תוכן העניינים

לחם משנה על משנה תורה, הלכות שכירות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה