לחם משנה על משנה תורה, הלכות שכירות· רבי אברהם די בוטון
פרק ז · הלכה א
שהשכירות מכירה לזמן קצוב. בפרק הזהב אמרו בעי רבי זירא שכירות יש לו אונאה או לא ממכר אמר רחמנא אבל לא שכירות או דילמא לא שנא א"ל אביי מי כתיב ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב והא נמי ביומיה מכירה היא ע"כ והקשו שם בתוס' ז"ל מפ"ק דע"ז דמוכח דשכירות לא קני ותירצו דשאני גבי אונאה דכתיב ממכר מיותר לרבות שכירות ע"כ משמע דבעלמא לא הוי ממכר שכירות. והשתא קשה על דברי רבינו ז"ל דע"כ ההיא סוגיא דע"ז קושטא היא וכן כתב הוא ז"ל פ"ב מהלכות אלו אסרו חכמים למכור בהמה לעכו"ם שמא ישאיל או ישכיר וכו' משמע דשכירות לא קניא וא"כ ע"כ צ"ל דהא דאמר בפ' הזהב היינו לגבי אונאה דוקא משום דכתיב בקרא ממכר והיכי כתב הוא כאן דשכירות הוי ממכר לכל מילי. וי"ל דיתרץ להך קושיא כמו שתירץ הרב הנמוקי ז"ל וז"ל והא דאמרינן דשכירות מכירה ליומיה וקני היינו לענין שישתמש בו כל ימי שכירותו אבל גוף הדבר אינו קנוי כלל ומש"ה אסרינן להשכיר בית דירה לעכו"ם ע"כ א"כ לפי זה לא אמרינן מכירה ליומיה מכירה לכל מילי אלא לענין שישתמש בו כל ימי שכירותו לבד ומכאן יצא לנו תירוץ למה שהקשה הרב"י ז"ל בח"מ סימן שי"ג על מ"ש רבינו ז"ל בפ' שלפני זה דחצרו של אדם המושכר ביד אחרים קונה לו הזבל הבא מעלמא מהא דקי"ל דשכירות ליומיה ממכר הוא ולפי האמור אתי שפיר דלא הוי ממכר אלא לענין להשתמש בו אבל מ"מ הבית בחזקת המשכיר הוא וביתו מיקרי ומש"ה אסור להכניס בו ע"ז דלא תביא תועבה אל ביתך מיקרי אבל הרב מוהר"ר מרדכי מטאלון זלה"ה בחתימת פסק אחד של מהר"י אדרבי ז"ל בפסקים סי' שכ"ו תירץ לקושיא זו דטעמא דלפי מה שנראה מפי' הרמ"ה בסוגיית הגמרא הוי כאילו פירש ואמר שלא השכיר החצר כי אם לתשמישיה הצריכים לו אבל בזכות שהיה לו מדברים אחרים כגון שיהיה חצרו זוכה לו לא זכה לו ולפיכך הוא שלו ע"כ ומה שכתבתי נ"ל נכון: