לחם משנה על משנה תורה, הלכות שגגות· רבי אברהם די בוטון
פרק ה · הלכה ו
אם שהתה כדי שתושיט ידה וכו' שניהם טמאים מספק ופטורים מקרבן. משנה בפ"ב דנדה ובגמ' אמרו תנא וחייבין אשם תלוי ותנא דידן מאי טעמא בעינן חתיכה א' משתי חתיכות ע"כ. ופירוש הדבר דבכריתות פ' ספק אכל אמר חייא בר רב דבעינן חתיכה משתי חתיכות דיש אם למקרא וקרינן מצות ואיכא מאן דאמר התם יש אם למסורת ובחתיכה א' שהיא ספק חלב ספק שומן מביא אשם תלוי ותנא דידן דפוטר אשם תלוי סבר דיש אם למקרא כחייא בר רב ורבינו ז"ל פסק בפ"ח מהלכות אלו כחייא בר רב דבעינן חתיכה א' משתי חתיכות ולכן כתב כאן כתנא דידן פטורים מקרבן דמשמע אפילו מקרבן אשם תלוי. והרב"י ז"ל כתב בטור י"ד סימן קפ"ז שמא י"ל שמה שכתב רבינו ז"ל פטורים מקרבן היינו לומר שפטורים מחטאת אבל מ"מ חייבים אשם תלוי. ואי אפשר לומר כן כן דכיון דהוא פסק כחייא בר רב ע"כ פטור מאשם תלוי. ועוד דבהדיא כתב שם בפרק ח' [דין ב'] דנמצא על עד שלה לאחר זמן אינו מביא אשם תלוי. ומלבד זה קשה עליו שאפילו שנאמר כן לא תירץ לקושיא שבא לתרץ דלמה תלו הפוסקים אשה שראתה דם מחמת תשמיש בכדי שתרד מהמטה ותדיח את פניה דבהא כתב רבינו ז"ל בהדיא דבעלה טהור ואין כאן אשם תלוי כלל. וכבר הקשה לו כן אחד מגדולי הדור בספרו החכם מהר"ר שלמה הכהן בסימן מ"ו בפסקיו והוא תירץ שם לקושיא שהקשה הרב"י דפסקו הפוסקים כר"ע, וגם זה אי אפשר לומר לע"ד דלרבי עקיבא אין כאן שיעור כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה של מטה אלא למפרע מטמאה את בועלה טומאת שבעה מעת לעת כמו שאמרו שם וא"כ אם היו פוסקים כר"ע לא היה להם לתת שיעור זה אלא מעת לעת דלר"ע אין לו שיעור אחר זולת מעת לעת כדכתיבנא. ולי נראה לתרץ לעיקר הקושיא דהדין עם הפוסקים שהוקשה להם מה שהוקשה לבעלי התוספות ז"ל בפ"ב דנדה דהך שיעורא דכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה של מטה מאי אהני לן כיון דכבר אמרה המשנה דכדי שתושיט ידה תחת הכר ותיטול העד ותקנח מטמאה בעלה מספק הרי למדנו דיותר מזה אין כאן טומאת בועלה כלל ומה הוצרכו לשיעור זה לכך אמרו הפוסקים דשיעור זה לא הוזכר אלא לאסור אשה על בעלה כשראתה ג' פעמים בתוך שיעור זה ולכך אמרו במשנה דאע"ג דתוך שיעור זה נאסרת אשה על בעלה כשראתה ג"פ מ"מ אינה מטמאה את בועלה דלא תלינן מחמת הבעילה דדוקא כשראתה כן ג' פעמים כיון שראינו ג"פ עושה כן תלינן בכך דדילמא מחמת בעילה הוא אבל פעם אחת שאירע כן לא תלינן בבעילה לטמא את בועלה ועם זה הוצרכו להזכיר שיעור זה במשנה להודיענו שיעור לאסור אשה על בעלה כשראתה כן ג' פעמים וזה נ"ל נכון. וכבר היה אפשר לומר דהפוסקים פסקו כרב אשי דהוא בתראה דאמר אידי ואידי חד שיעורא הוא ואע"ג דכתב שם הרב"י ז"ל משום דאסיקנא בקשיא מ"מ לא אסיקנא בתיובתא ומה שהקשה מההיא דפ"ק דנדה דמשמע דלא מיחייב קרבן כל ששהתה יותר מכדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד ותקנח בו אין זו קושיא אם נפסוק כרב אשי דרב אשי ג"כ יודה בכך אלא שאומר דהיינו שיעורא דכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה כיון שעד בידה ומ"מ דוחק הוא לומר כן והעיקר לע"ד כמ"ש: