אור ברסלב

לחם משנה על משנה תורה, הלכות שגגות· רבי אברהם די בוטון

פרק ג · הלכה ח

הלכה ז

מי ששגג והפריש חטאתו וכו'. בפ"ק דזבחים אמר ר"י דאינו חוזר ונראה ורבינו ז"ל בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות ובפ"ג מהל' פסולי המוקדשין פסק כמ"ד בעלי חיים אינם נדחים ולכך פסק דחוזר ונראה. אלא דיש לתמוה טובא על דברי רבינו ז"ל. חדא דכאן משמע דאע"פ שנראה ואח"כ נדחה ואח"כ נראה אינו דחוי בבעלי חיים ובסוף פרק עשירי מהלכות אלו כתב גבי עשיר שהפריש קן למוכרה וליקח בדמיה כשבה או שעירה ולמה לא נדחית מפני שדיחוי מעיקרו אינו דיחוי משמע דאם נראה ונדחה הוי דיחוי בבעלי חיים הפך מ"ש כאן, גם בפ"ג מהל' פסולי המוקדשין כתב תחלה קדשים חיים שהיו שם כשנפגם המזבח לא נפסלו וכו' שאין ב"ח נדחים ואח"כ כתב הקדיש בהמות עד שלא נבנה וכו' שהדיחוי מעיקרו אינו דיחוי ולמה הוצרך שם לטעם הדיחוי מעיקרו כיון דכבר אשמעינן דאפי' נראה ונדחה דאינו דחוי בב"ח וכן בפרק רביעי מהל' פסולי המוקדשין גבי מפריש אשמו כתב שני הטעמים וכן בפרק ט"ו מהל' מעשה הקרבנות, ואולי רבינו ז"ל רוצה ליתן טעם מרווח אע"ג דאינו צריך. ע"ק דביומא פ' שני שעירים אוקי לרב דאמר ב"ח אינם נדחים ויליף ממום עובר דקרא דבם אתא לר"א דאמר אם קרב הראש של אחד מהם יקרבו כל הראשים ורבינו ז"ל פסק כאן כרב ובסוף פ"ו מהל' פסולי המוקדשין פסק שם כרבנן דאמרינן דאפי' קרבו כלם חוץ מן אחד מהם יצא לבית השרפה מיהו הא לא קשיא דכבר כתבו התוס' ז"ל שם דאפילו לרבנן דמתני' אתי קרא דבם להכי והא דאמרינן יצא לבית השרפה מדרבנן אמרי. ותו קשיא דבריש מי שהיה טמא (דף צ"ח) על מתני' דהפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיה לנדבה לשלמים אמר שם בגמרא ש"מ תלת ש"מ בעלי חיים נדחים וש"מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי וכו' ורבינו ז"ל דפסק כאן דאין בעלי חיים נדחים איך פסק בהל' קרבן פסח פ"ד ההיא מתני' שכתב שם המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויביא בדמיו פסח ואם לא נפל בו מום יביא בדמיו שלמים. והרב בעל כ"מ ז"ל כתב שם דמשום הכי כתב שם יביא בדמיו פסח משום דס"ל דבעלי חיים אינם נדחים. ובמחילה מכבודו נ"ל דאין הדבר תלוי בכך דאפילו למתני' דפרק מי שהיה טמא אם היה קודם הפסח יביא בדמיו פסח וכמ"ש שם התוס' ז"ל וכן הוא ברייתא בתמורה בפ' ואלו קדשים וכן בסוף כריתות אמר שם בברייתא בהדיא כדברי רבנן ומ"מ אמרו שם דרבנן אית להו דב"ח נדחים וטעמא דאי אינם נדחים לא היה לו לרעות ולהביא בדמיו שלמים אלא הוא עצמו יקרב שלמים כדכתב שם רש"י ז"ל אלא מפני שבעלי חיים נדחים אמרו דירעה וא"כ הוא תימה על רבינו ז"ל איך פסקה ההיא בהל' קרבן פסח. ויש לתרץ דהתוס' ז"ל בפ' ב' שעירים על מ"ש שם דמתני' דייקא כותיה דרב הקשו דהא מתני' דמי שהיה טמא שהבאתי לעיל דייקא נמי כר"י ותירצו דלא דמי דהתם הוי דחיה גמורה דלעולם נקבה לא חזיא לקרבן פסח שהופרשה לשמה ובהא נמי מתרצה קושיא אחרת שמקשים גבי בהמה של שותפין וכו'. ונראה דרבינו ז"ל אית ליה הכי לתרץ אותן הקושיות שהקשו בתוס'. ומפני כן סובר דמתני' דמי שהיה טמא אפילו רב מודה בה מטעמא דהוי דחייה גמורה ולא דמי למילתא דר"י דקאמר גבי בהמה של שני שותפין. ואע"ג דבפ"ק דקדושין משמע מדברי התוס' ז"ל דדמי להדדי כאן בפ' ב' שעירים חילקו ביניהם וכן הוא דעת רבינו ז"ל ובזה בא פסק דינו על נכון. והרב בכ"מ ז"ל בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות הוקשה לו לפסק רבינו ז"ל שפסק דלא כר"י מההיא מתני' דפ' מי שהיה טמא דאתיא כרב ותירץ שם ולפי מ"ש א"ש דבההיא אפי' רב מודה:

תוכן העניינים

לחם משנה על משנה תורה, הלכות שגגות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה