לחם משנה על משנה תורה, הלכות שגגות· רבי אברהם די בוטון
פרק ב · הלכה ב
עבר עבירה ויודע שהיא בל"ת וכו'. בפ' כלל גדול פלוגתא דר' יוחנן ור"ל ר"י אמר כיון דשגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו ור"ל אמר עד שישגוג בלאו וכרת אמר רבא מ"ט דר"ל א"ק אשר לא תעשינה בשגגה ואשם עד שישגוג בלאו וכרת שבה ור"י האי קרא דרשב"ל מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא מעם הארץ פרט למומר רשב"א אומר משום ר"ש אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו ע"כ. ובפ"ג דהוריות (דף י"א) איתא להך פלוגתא דר"ש ורבנן ואתיא בבא במסקנא הכא באוכל נבלה לתיאבון ונחלף לו בשומן קא מיפלגי מ"ס כיון דלתיאבון קא אכל במזיד מומר הוא ומ"ס כיון דאילו משכח היתרא לא אכיל דאיסורא לאו מזיד הוא ע"כ. נמצא דלר"ש אליבא דרבא מומר אוכל נבלה לתיאבון ואכל בשוגג חייב קרבן ולרבנן פטור. ורבינו בפ"ב מהל' מעשה הקרבנות נראה דפסק כרבנן אליבא דהך אוקימתא דרבא שכתב שם כיצד כגון שהיה רגיל לאכול חלב בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו לאותה עבירה ע"כ. והשתא תימה כיון דר"י אמרינן בפ' כלל גדול דסבר כר"ש והוא פסק כאן כר"י איך פסק כרבנן בפ"ג מהלכות מעשה הקרבנות וכמ"ש שם הרב כ"מ ז"ל. ונראה לומר בדוחק דהוא ספק כאוקימתא דרב המנונא דאמרו שם דלר"ש מומר על החלב אינו מומר על הדם ומפני כן כתב שם אבל אם היה מומר לשאר עבירות מקבלין ולרב המנונא אין חלוק בין להכעיס בין לתאבון אליבא דר"ש ולכך פסק דבין להכעיס בין לתאבון מביא קרבן אע"ג דרבא אמר שם בהפך לר"ש הוא פסק כרב המנונא דלר"ש אין חלוק בכך וטעמו דפסק כרב המנונא דבחולין (דף ה') הביא מחלוקת דר"ש ורבנן והביאו מימרא דרב המנונא ולא הזכירו מלתיה דרבא כלל משמע דהלכתא כרב המנונא. זה נ"ל בטעמו של רבינו ז"ל:
ששגגת קרבן אינה שגגה בעבירות אלו שחייבין עליהן כרת. כתב כן לאפוקי שבועת בטוי לשעבר שהיא בלאו ושגגת קרבן שם הוי שגגה כדכתב רבינו בהלכות שבועות ודלא כאביי דאמר דאפילו בשבועות לא הוי שגגה כדמוכח שם שגג בשם אחד והם שני גופים וכו' ובכריתות פ"ד אמרו ר"ש ור"ש שזורי אמרו לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שהוא חייב על מה נחלקו על דבר שהוא משום שני שמות וכו'. ואע"ג דבגמ' פירשו שם הך מלתא דר"ש שזורי בגוונא אחרינא בנתכוון ללקט תאנים וענבים וכו' מ"מ הדין דין אמת שכבר כתבו התוס' שם דלא מצינן למימר לר"ש שזורי על מה נחלקו על דבר שהוא משום שני שמות כגון שלקט תאנים וענבים ואינו יודע מאי לקט דמאי קמ"ל דפשט המשנה מוכחת כן אלא משום שאין כאן שום חדוש הוצרכו להעמיד כן ובהל' שבת פ"א נתבאר דין ליקוט ענבים ותאנים יעויין שם: